אז ככה, אנחנו 4 אחים, יש לי אח בכור ועוד 2 קטנות ממני. אחי ואני היינו כל החיים ביחסים מעולים, לא פחות. מאז שהיינו קטנים. מריבות וכאלה, ברור, אבל הייתי משתפת אותו ומתייעצת איתו המון.
לאחרונה, אמא שלי התחילה לפתח דמנציה. בגיל יחסית צעיר, אבל נראה שמתדרדר במהירות. לא ברור לי מה קורה, אבל נראה שאחי מתכחש לזה לחלוטין (היא סתם מתבלבלת כי חושך, היא בסך הכל עייפה, היא לא אכלה טוב, תפסיקו להפוך אותה למקרה סעד וכו)
והשיח איתו התדרדר לאט לאט עד שהפך לבלתי נסבל. לפני כמה חודשים, ישבנו כולם בשיחת זום והחלטנו לחלק בינינו תפקידים, אז עוד השיח בינינו היה חיובי, והוחלט שהוא יהיה אחראי על הכסף. הכל בינינו, ובלי עורך דין (השיחה הייתה בשיתוף עוסית). תוך פחות משבועיים הוא שינה את הסיסמה של האינטרנט של הבנק וסירב לתת לנו אותה, בטענה שאמא אמרה לו לא לתת לאף אחד (מה שהוא כמובן קשקוש, לאמא לא אכפת והיא בכלל לא מודעת למצב) הוא לא מספר לנו מה קורה בחשבון, וכשאמרתי לו שאני חתומה לאמא על המשכנתא וחייבת לדעת שהוא משלם אותה, הוא ענה לי "אם תהיה בעיה, תדעי". שזה, ברור לכן, כשכבר מאוחר מדי.
מאז המצב התדרדר במהירות. כל שיח גלש לפסים של צעקות ומריבות. הפסקתי לדבר איתו והתחלנו רק בהודעות. וגם שם אין לזה סוף. הילדים שלו לא ראו את הילדים שלנו כמעט שנה (הוא לא הגיע לשום מפגש) וכל שיח גורר אחריו תגובות מאוד קשות.
היה שלב מסויים של התכתבויות שהייתי ביום עבודה ואחרי תגובות שלו הרגשתי שאני רועדת בכל הגוף. ממש רועדת. ניסיתי להבין מה קורה, ואז בבת אחת "נפל לי האסימון" - הוא מתנהג בדיוק כמו כבא שלי זכרונו לברכה. אבא שלי היקר היה איש טוב אבל מאוד אלים כלפי אמא שלי. לא אלימות פיזית, אלא אביוזר - אל תלבשי את זה, אל תלכי לשם, אל תדברי עם זאת, ו"בשביל מה את צריכה לעבוד, אני אתן לך כסף לכל מה שאת רוצה".
את האלימות הזו הדחקתי שנים. עשרות שנים. זכרונות מהילדות בקושי יש לי, עד כדי כך. ואז, כשאחי התחיל להשתמש באותם משפטים ("מה יותר פשוט מזה שתגידי מה את רוצה ואני אתן לך??") רק אז הבנתי איפה אני חיה...
אחי הוא אדם סופר אינטלגנט. מחונן וגאון, ומי שלא מבין באלימות, או לא חווה אותה בצורה הזאת, לא יכול להבין את מה שעובר עלי. הייתי משתפת אנשים וכולם היו אומרים לי "נו, אז מה את רוצה? תני לו. מה האגו הזה?" ומצאתי את עצמי לא מבינה למה סה מפריע לי כל כך.
עד שסיפרתי לחברה שהיא עוסית, וסוף סוף היא אישרה לי שמי שאני מרגישה זו האמת, ואני לא מדמיינת.
וכאב לי. כאב לי על היחסים עם אחי. כאב לי על אמא שלא מקבלת טיפול כמו שצריך. כאב לי עליה שבמשך עשרות שנים ספגה את זה מאבא שלי (תחשבו לפני 50 שנה, מי היה מאמין לה??) עד שהיא עזבה אותו...
והטריגרים הלכו ונהיו תכופים יותר עד כדי כך שהץקשרץי ךרופאה שאמרה לי שאני צריכה לחזור לקחת ציפרלקס...
לקחתי מרחק מאחי. בהתחלה אמרתי לו שיפריד מהטיפול באמא לשאר הדברים שנוכל להמשיך להיפגש, הוא בחר שלא. אישתו יצאה מכל הקבוצות, הפסיקה להתקשר לימי הולדת לילדים, בראש השנה לא הזמינו אותנו.
בעלי אמר לי כל הזמן שזה רק עושה לי רע ולנתק קשר באופן מוחלט. נמנעתי מזה כמה שיכולתי, עד שבסוף זה מה שקרה. והיה לי שקט כמה שבןעות, אבל זה לא אפשרי, כי צריך לטפל באמא והוא מחזיק את הכסף שלה בן ערובה ואין ברירה אלא לתקשר איכשהו.
תשובות לשאלות שבטח יישאלו...
אחיות שלי מסכימות איתי, משום מה איתן המריבות פחות קשות
אחות אחת פשוט לא מתרגשת ממנו בכלל (ממשיכה להלחם איתו אבל אין לה שום בעיה להיפגש איתו ובגדול לא סופרת אותו) האחות השניה ממש תופסת מרחק מהדיונים. היא, בניגוד אלי, זוכרת הכל מהילדות, וטוענת שהוא תמיד היה כזה, וכנראה ככה היא שומרת על עצמה
אחרי הפיצוץ הראשון היתה לנו שוב שיחה עם עוסית, היא הייתה מאוד קשה ולא הובילה לכלום. מאז, זה היה לפני כמה חודשים טובים, לא ראיתי ולא דיברתי איתו. אני יודעת שצריך שיחה משותפת נורמלית, אני פשוט לא מסוגלת. אין בי את כוחות הנפש לשבת מולו ולשמוע את כל הרעל שלו.
אני בהריון. אני בהריון שחשוב לי, וכל התהליך הזה עושה לי רע. כל פעם שהוא שולח הודעות מגעילות אני מתקפלת בתוכי ןכואב לי בבטן. אני חייבת תמיכה, ואני לא יודעת מאיפה ואיך לקבל אותה. ניסיתי כמה פעמים לפנות לאשת מקצוע, אבל אני לא יכולה לשלם את הסכומים שהן מבקשות, ואני לא זכאית לטיפול מסובסד. טיפול דרך קופת חולים זה תורים מעל חצי שנה, בשעות לא זמינות, וזה לא אפשרי לי.
קשה לי ועצוב לי ובעיקר אני כועסת על עצמי שאני נכנעת לתגובות האלה. למה אני לא פשוט מצפצפת עליו וממשיכה בחיי...??
לאחרונה, אמא שלי התחילה לפתח דמנציה. בגיל יחסית צעיר, אבל נראה שמתדרדר במהירות. לא ברור לי מה קורה, אבל נראה שאחי מתכחש לזה לחלוטין (היא סתם מתבלבלת כי חושך, היא בסך הכל עייפה, היא לא אכלה טוב, תפסיקו להפוך אותה למקרה סעד וכו)
והשיח איתו התדרדר לאט לאט עד שהפך לבלתי נסבל. לפני כמה חודשים, ישבנו כולם בשיחת זום והחלטנו לחלק בינינו תפקידים, אז עוד השיח בינינו היה חיובי, והוחלט שהוא יהיה אחראי על הכסף. הכל בינינו, ובלי עורך דין (השיחה הייתה בשיתוף עוסית). תוך פחות משבועיים הוא שינה את הסיסמה של האינטרנט של הבנק וסירב לתת לנו אותה, בטענה שאמא אמרה לו לא לתת לאף אחד (מה שהוא כמובן קשקוש, לאמא לא אכפת והיא בכלל לא מודעת למצב) הוא לא מספר לנו מה קורה בחשבון, וכשאמרתי לו שאני חתומה לאמא על המשכנתא וחייבת לדעת שהוא משלם אותה, הוא ענה לי "אם תהיה בעיה, תדעי". שזה, ברור לכן, כשכבר מאוחר מדי.
מאז המצב התדרדר במהירות. כל שיח גלש לפסים של צעקות ומריבות. הפסקתי לדבר איתו והתחלנו רק בהודעות. וגם שם אין לזה סוף. הילדים שלו לא ראו את הילדים שלנו כמעט שנה (הוא לא הגיע לשום מפגש) וכל שיח גורר אחריו תגובות מאוד קשות.
היה שלב מסויים של התכתבויות שהייתי ביום עבודה ואחרי תגובות שלו הרגשתי שאני רועדת בכל הגוף. ממש רועדת. ניסיתי להבין מה קורה, ואז בבת אחת "נפל לי האסימון" - הוא מתנהג בדיוק כמו כבא שלי זכרונו לברכה. אבא שלי היקר היה איש טוב אבל מאוד אלים כלפי אמא שלי. לא אלימות פיזית, אלא אביוזר - אל תלבשי את זה, אל תלכי לשם, אל תדברי עם זאת, ו"בשביל מה את צריכה לעבוד, אני אתן לך כסף לכל מה שאת רוצה".
את האלימות הזו הדחקתי שנים. עשרות שנים. זכרונות מהילדות בקושי יש לי, עד כדי כך. ואז, כשאחי התחיל להשתמש באותם משפטים ("מה יותר פשוט מזה שתגידי מה את רוצה ואני אתן לך??") רק אז הבנתי איפה אני חיה...
אחי הוא אדם סופר אינטלגנט. מחונן וגאון, ומי שלא מבין באלימות, או לא חווה אותה בצורה הזאת, לא יכול להבין את מה שעובר עלי. הייתי משתפת אנשים וכולם היו אומרים לי "נו, אז מה את רוצה? תני לו. מה האגו הזה?" ומצאתי את עצמי לא מבינה למה סה מפריע לי כל כך.
עד שסיפרתי לחברה שהיא עוסית, וסוף סוף היא אישרה לי שמי שאני מרגישה זו האמת, ואני לא מדמיינת.
וכאב לי. כאב לי על היחסים עם אחי. כאב לי על אמא שלא מקבלת טיפול כמו שצריך. כאב לי עליה שבמשך עשרות שנים ספגה את זה מאבא שלי (תחשבו לפני 50 שנה, מי היה מאמין לה??) עד שהיא עזבה אותו...
והטריגרים הלכו ונהיו תכופים יותר עד כדי כך שהץקשרץי ךרופאה שאמרה לי שאני צריכה לחזור לקחת ציפרלקס...
לקחתי מרחק מאחי. בהתחלה אמרתי לו שיפריד מהטיפול באמא לשאר הדברים שנוכל להמשיך להיפגש, הוא בחר שלא. אישתו יצאה מכל הקבוצות, הפסיקה להתקשר לימי הולדת לילדים, בראש השנה לא הזמינו אותנו.
בעלי אמר לי כל הזמן שזה רק עושה לי רע ולנתק קשר באופן מוחלט. נמנעתי מזה כמה שיכולתי, עד שבסוף זה מה שקרה. והיה לי שקט כמה שבןעות, אבל זה לא אפשרי, כי צריך לטפל באמא והוא מחזיק את הכסף שלה בן ערובה ואין ברירה אלא לתקשר איכשהו.
תשובות לשאלות שבטח יישאלו...
אחיות שלי מסכימות איתי, משום מה איתן המריבות פחות קשות
אחות אחת פשוט לא מתרגשת ממנו בכלל (ממשיכה להלחם איתו אבל אין לה שום בעיה להיפגש איתו ובגדול לא סופרת אותו) האחות השניה ממש תופסת מרחק מהדיונים. היא, בניגוד אלי, זוכרת הכל מהילדות, וטוענת שהוא תמיד היה כזה, וכנראה ככה היא שומרת על עצמה
אחרי הפיצוץ הראשון היתה לנו שוב שיחה עם עוסית, היא הייתה מאוד קשה ולא הובילה לכלום. מאז, זה היה לפני כמה חודשים טובים, לא ראיתי ולא דיברתי איתו. אני יודעת שצריך שיחה משותפת נורמלית, אני פשוט לא מסוגלת. אין בי את כוחות הנפש לשבת מולו ולשמוע את כל הרעל שלו.
אני בהריון. אני בהריון שחשוב לי, וכל התהליך הזה עושה לי רע. כל פעם שהוא שולח הודעות מגעילות אני מתקפלת בתוכי ןכואב לי בבטן. אני חייבת תמיכה, ואני לא יודעת מאיפה ואיך לקבל אותה. ניסיתי כמה פעמים לפנות לאשת מקצוע, אבל אני לא יכולה לשלם את הסכומים שהן מבקשות, ואני לא זכאית לטיפול מסובסד. טיפול דרך קופת חולים זה תורים מעל חצי שנה, בשעות לא זמינות, וזה לא אפשרי לי.
קשה לי ועצוב לי ובעיקר אני כועסת על עצמי שאני נכנעת לתגובות האלה. למה אני לא פשוט מצפצפת עליו וממשיכה בחיי...??
