הבילירובין מתפנה בצואה, אז ככל שהתינוק אוכל וממלא יותר טיטולים זה יצא מהר יותר.

לק"י

להניק ולהניק, שיהיו לו יציאות (קקי). אם הוא נרדם באמצע האוכל, להעיר אותו. אפשר לשאוב (או לסחוט ידנית) לבקבוק ולתת לו, אם הוא ישנוני וחלש בגלל הצהבת.

להתפלל ולהתאזר בסבלנות.

לשמוח שלא שחררו אתכם לפני שזה מתאזן. ככה הסיכוי שתצטרכו לחזור לאשפוז אחרי השחרור- קטן.

אצלינו כולם היו בפוטו, חלקם ביממה שאחרי הלידה, וחלקם אחרי. אצל שלושה המשכנו מעקב אחרי השחרור, ואצל שניים- לא.

מאחלת לכם שחרור מהיר ובבריאות!!

(ואם יש עוד ילדים, ובעלך יכול, שיביא אותם לביקור. זה גם יכול לשמח).

יש מיליון סגולות, מעניין אותך?

כנראה שהכי עוזר להתפלל ולהניק הרבה כדי שיהיו הרבה יציאות.

מאמינה לך.רוצה הביתה, והילדים בבית צריכים אמא בבית...

פשוט בבת אחת שמעתי מ2 נשים שכשסוג הדם שונה יכול לקחת מלא זמן להחלים ו שווה לתת תמ"ל. ואני ממש נמנעת מזה בגיל כזה ותוהה אם העקשנות שלי במקום.

כמובן אתייעץ בבוקר עם רופא ילדים. אבל חוכמת נשים...

לק"י

ילדתי בראשון והשתחררנו בחמישי. הוא טופל באור ל-24 שעות אני חושבת, ביממה-2 הראשונות לחייו.

המשכנו מעקב אחרי השחרור, וביום רביעי עשינו בדיקה אחרונה (אחרי שהתחילה ירידה יום- יומיים לפני). הברית היתה דחויה בארבעה ימים.

לא הייתי אומרת שזה מלא זמן להחלים.

ולא הייתי נותנת תמ"ל, בגלל שזה מגדיל את הסיכוי להתפתחות של אלרגיה, אם נותנים חלבי רק בימים הראשונים, ואז מפסיקים לפרק זמן ארוך.

(לשאר הילדים אני לא יודעת איזה סוג דם יש. אולי רשום במכתבי שחרור שלהם, שתקועים במקום שקשה להגיע אליו).

אבל אני לא יודעת איזה סוג דם יש לשאר הילדים כדי להשוות.

סוג אחר של צהבת על רקע סוג דם זה כשלאמא יש סוג דם שלילי, ולתינוק יש סוג דם חיובי. במצב כזה היום נותנים אנטי די כדי למנוע התפתחות של נוגדנים, כי פעם לפני שהיה את האנטי די הנוגדנים היו עשויים להביא למצב של סכנת חיים לתינוק (לפעמים זה היה מתבטא בצהבת ברמה גבוהה עד כדי צורך בעירוי דם מלא. ולפעמים לתמותת עוברים לפני הלידה). ב"ה שהיום יש לזה פתרון...

אבל לאמא עם O+ ותינוק עם O- אין סיבה להתפתחות של צהבת על רקע סוג דם...

רק בראשונה שלא הכרתי נתתי תמל וחבל..

החלב בימים הראשונים מאוד משמעותי ואם את בקטע לכי על זה

להניק מלא

אפשר גם לשאוב למזרק או לבקבוק ולתת .. אם יותר קל לו מבקבוק

יש אומרים שגם להרבות עור לעור ולחשוף לשמש יכול לעזור

גם הלכה ההנקה וגם לא ראיתי שהצהבת מיהרה ללכת

שאלה קצת מצחיקה אבל מה הלחץ שיירד?

עורכת

אני שואלת כי מהניסיון שלי (וניסינו כל מיני סגולות) בסוף הזמן עושה את שלו ולדעתי פחות הסגולות (אולי כי אני לא מאמינה בהן).

אז במקום להיות בלחץ שיעבור למדנו לשחרר ולהנות מהעובדה שהברית אחרי שאני מתאוששת מספיק מהלידה. ולזכור שזה הזמן שהכי טוב לתינוק שלנו לעבור ברית.

אבל מסייגת שאצלי זה עולה אחרי השחרור ואז לא מגיעים לפוטו ב"ה אז ההתאוששות היא בבית.

ומקסימום שאבתי במקביל

עם תמל יש יותר יציאות והצהבת עוברת יותר מהר 

ועוד בגיל כ"כ קטן!!!

יש לי משהו מצחיק מהילד שלי שבן 11

הוא חזר מספריה עם 4 ספרים שבחר

ואז שאל אותי

"אמא מתי תתעברי שוב ( כן, ככה הוא אמר) כדי שאוכל לקחת עוד ספר מהספריה כל פעם?"

😂 😂😂😂

לוקחים אצלכם ספרים לפי מספר הילדים?

אצלנו זה היה נגמר בבכי סוער 😅

המגנטים זה הברקה ממש

אנחנו מחנכים את הבן שלי לאכול בישיבה (1.9). הוא נעמד באמצע הארוחה, אז אמרתי לו לשבת ואז הוא שוב נעמד והתחיל ללכת, אז אמרתי לו שלא אוכלים בעמידה.  אז הוא התחיל לזחול...

(הייתי בשוק מההתחכמות!)

עוד ממנו:

שאלתי אותו: אתה רוצה לשבת על הכיסא או עלי?

הוא: עלי!

הוא מחליף בין האות ח לש

"חמה פח" (שמה פח)

הבת שלי גם כבת שנה ו-9

וזה כזה גיל מהממם ברמות

פתאום יש להם שכל ומבינים דברים ומשחקים ויש להם דעה...

אמאלה אני מתמוגגת כל פעם מחדש.

אתמול בת ה4.5 שלי אומרת לי "כשאני אהיה גדולה ואתחתן עם דוד (ילד מהגן) אז אני אעבוד בגן ואני כל היום אספר לילדים סיפורים. אבל ביום שני וביום שישי אני לא אעבוד (אלו הימים החופשיים של הגננת שלה), אבל כל יום שישי אני לא אעבוד לא רק פעם כן ופעם לא (הגננת עובדת בשישי לסירוגין)"

שאלתי אותה "למה לא תעבדי בשישי?"

אז היא עונה לי "מה יש לי מלא מה לעשות, אני אצטרך להכין אוכל לשבת, לבשל לילדים שלי את מה שהם אוהבים"

היא אמרה את זה בטון כל כך רציני שזה היה פשוט קורע..

ועוד אחד של הקטנה בת שנתיים וחצי, קורע מצחוק-

צילמתי אותן שרות היום יומולדת כדי לשלוח לאחיינית שלי שחגגה. כשסיימתי אז הקטנה אומרת לי "אני רוצה לברך אותה גם" אני שואלת אותה- מה את רוצה לברך אותה? אז היא עונה לי- "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" 🤣🤣

יואו קורעת הילדה 🤣🤣

והקטנה עם הברכה אמאלה מעלפתתתת

היא בעצמה נס אחד גדול!

הסיפור שלך עם המתוק שרצה להדביק מדבקה בשביל הדוגמא,

מזכיר לי שלפני חנוכה בן ה5 שלי מצא בארון את הקופסא עם כל המשחקים וההפתעות לחנוכה והתחיל לשחק בפאזל אחד. אמרתי לו שעדיין לא חנוכה ואני לא מרשה, והוא התגונן: "אבל אני צריך להתאמן!"

היום בן השנתיים וחצי ישב על הספה עם כוס חלב ביד, החזיק את הידית של הכוס כמו איזה סבתא'לה ואמר: "אמא, זה הקפה שלי"

אני מעדיפה לקחת חופש מאשר להתמודד עם השאלות ההזיה האלו.

איזה פעורה

(ד.א. במשפחה של אמא שלי נשים צמות רק יוכ ותשעה באב בלי קשר לסטטוס בחיים)

אני אומרת שזה נושא פרטי.

מעדיפה שיחשבו מה שהם רוצים עלי בהקשר דתי,

מאשר שהנושא של אולי הריון ישפיע על עניינים בעבודה. (וזה משפיע)

(אגב אצלנו הרבה יותר הגיוני שיחשדו בעקבות הימנעות מאלכוהול מאשר ששתיתי כוס מים 🤣)

אגב פעם לפני הרבה שנים כשהייתי בתחילת הריון ושתיתי הרבה תה במקום הרבה קפה,

הבוס שלי שאל אם אני מרגישה טוב.

אחאי כמה פעמים שאלתי אותו למה הוא שואל אז הוא ענה כי רק חולים וזקנים שותים הרבה תה.

לא רציתי להשאיר רושם שאני באה חולה למשרד (בקטע מדבק)

אז עניתי שכנראה אני זקנה.

ואז כדי לחזק את הרושם עברתי לשתות סטדה במקום קולה 😄😄

ועד היום אני בקטע של סודה שהתחיל מאותו מצב 

אבל עברתי לסודה, עם לימון גם עוזר.

לפחות בארוחת צהריים בעבודה 😄

כשהייתי בהיריון לא הצלחתי לאכול כלום בערך חוץ ממנה חמה, אחת בסגנון הכי הרבה כימיקלים שקיים. הייתי מביאה לעבודה אוכל שבישלתי יום קודם, זורקת אותו לפח וקונה מנה חמה 😅

אז בשלב מסויים הבוס שלי שאל אותי למה אני אוכלת את הזבל הזה וסתם אמרתי לו משהו כמו שזה מתחשק לי, למזלי הוא לא חפר הוא היה ממש אחלה

וחורף אז זה גם ממש הגיוני. בכללי יש הרבה שלא צמות כל צום, רק יו"כ ותשעה באב.

ובעיניי את ממש לא צריכה לענות לה, זכותך המלאה לא לצום מסיבותייך.

פשוט הייתי מחזירה לה מבט כזה, של מה שאלת?! 🤔 🙄שתחשוב פעם הבאה פעמיים לפני שהיא נכנסת לענייניהם של אחרים..

אכלתי ושתיתי לפני שיצאתי וסיימתי מוקדם היום אז אכלתי צהרים בבית.

אבל זה היה קצת רמאות, כי רק מי שצם זכאי לצאת מוקדם... לא נורא, צמתי בעבודה... 😅

אף אחד לא יודע שהיום צום

אגב, בגן החרדי שאני מלווה רוב נשות הצוות וחסידות ואמרו לי שהן צמות רק בתשעה באב ויו"כ, וגם תשעה באב לא צמים אם את בהריון או מניקה

היא חסידת וויזניץ, אמרה לי שכך זה אצלם בחסידות, ובעוד חסידויות. לא בדקתי מעבר

מעוכבת פוריות כבר לא מעט זמן

מהפה שלך לרבש''ע

משהו בסגנון "אצלנו נשים מקפידות לצום רק בט באב וביום כיפור" .

סביר להניח שהיא שאלה בתמימות ולא מכירה את ההקלות לנשים בהריון.

אם צום אז צום לכולם, הוא בטח לא מודע לכך שזה אומר שאת בהריון

שאומרים "לכם"

כאילו התורה הזאת היא רק שלי

היא של כל עם ישראל ואת לא איזה נספח

מסמך חמאס חושף: נערכים לטבח הבא

וזה

https://www.inn.co.il/news/686564

שווא שקד שומר

להתחזק באמונה ולהבין שהכל זה השם יתברך

לא חמאס מחליט מה הוא עושה

ולא השבכ שומר עליהם

הם חיות מפלצות והקבה כולא אותם

כלום לא קורה בלי החלטה של השם יתברך

לא נכנסת לכתבות האלה.

זה כמו שמידי פעם יש הנפצות על מה יקרה כשהמשיח יבוא.

לחץ נוסף מיותר לא עוזר לי בחיים.

*זה* לא מלחיץ

ויש צירים כואבים

ובסוף מגיעה נשמה לעולם

אחרי כל הצרות שיש כאן נראלי שעוד כמה צירי לחץ שווים את מה שיגיע אחריהם

אני לא מעוניינת לשמוע כל מיני הפחדות שלא בהיכרח מציאותיות.

כשיגיע, נתמודד עם המציאות. לא רואה סיבה לפחד מראש על מה יהיה.

אפשר גם להשוות את זה להודעות שרשרת. "אם לא תשלחו לכך וכך אנשים משהו כזה וכזה יקרה לך"

פעם כתבתי תגובה מה זה דוסית של אמונה וביטחון ו"אנחנו פה והשם דואג לנו ולא לפחד כלל " וכולי

היום אני לא במצב הזה בכללל

ולכן אין לי עיצות

רק חיבוק חזק מאד.

הלוואי שיהיה טוב.

אמן.

נראה לי שפיזית אם עושים דברים משמחים ומשפיעים כמו לצאת לשמש , לשמוע דברים מצחיקים , להתמקד בדברים טובים וחוויות טובות, זה יכול להקטין או אפילו למזער את הפחד מהלא נודע. 

(לא בפורום)

אנשים שמשמחים אותך

או אנשים שאפשר לדבר איתם בכנות על הפחדים והרגשות.

יש משהו בשיתוף שמוריד את עוצמת החרדה.

והאמת שאני לא מסכימה איתך שאת מסתכלת על זה במבט חיובי במידה מסויימת (שהוא רוצה את טובתך ושתבריאי יותר מהר), זאת דרך מניפולטיבית לגרום לבן אדם אחר לעשות מה שהוא רוצה ולא נותן ברירות לשני.

בעיני זה קו רגע לפני אדום- ואולי קו אדום. לא רוצה להיות נחרצת כי לא מכירה את כל התמונה.

האם יש עוד תחומים בחיים שהוא ככה לא נותן לך מרחב? 

האמת שגם בסתם חולי - צריך לתת לגוף לנוח לפני שמאיצים בו להחלים בעזרת עשייה...

ובכל אופן, מה שנכון לו לא בהכרח נכון לך, בכל תחום בחיים, לא רק בבריאות, והוא צריך ללמוד לתת לך את המקום שלך ולא ליישר אותך למקום שהוא חושב לנכון...

בכל אופן, אם זה יושב עלייך כל כך הרבה זמן, נשמע שלא נכון להדחיק את זה, אלא לטפל במקום הנפשי שנוצר לך, וגם לפתוח את זה מולו, אולי בליווי מקצועי.

חיבוק❤️

שאת צריכה לעמוד בפני הסיטואציה הזו ולהמשיך לרצות

הכעס שלך מוצדק, אבל השנקל שלי לגבי ריצוי מנסיון עם עצמי - הכעס הוא קודם כל פנימי שלנו בינינו לבין עצמנו. ש- למה הסכמתי שיתייחסו אלי ככה/ למה אני לא מספיק חזקה לעמוד על שלי, והוא מושלך החוצה הרבה פעמים

נשמע שיש לך עבודה פנימית לעשות של לעמוד על שלך ולא להימנע מעימותים. אני מאמינה שאם הגעת למצב כזה אחרי לידה,זה עניין שחולש על כל תחומי החיים מולו ומול אנשים נוספים גם, כולל ילדים, וזה משהו שכדאי לפתור אותו

רק שתדעי אגב, שמבחינת בעלך - עצם זה שהסכמת זה אומר שהפתרון הזה טוב לך כביכול והוא צודק ועשה לטובתך. הוא לא יבין את הבעייתיות אלא אם תעמדי על שלך

שולחת חיבוק❤️

וצריך קצת לקום להסתובב, לנשום אוויר וזה מסייע בהחלמה.

אבל מפה ועד לעשות את מה שאת מתארת המרחק גדול, זה לא טוב לרצפת האגן של אשה אחרי לידה לעמוד הרבה, לאמץ את הגוף יותר מדי, הגוף עבר טראומה הן פיזית הן הורמונלית והן נפשית והוא צריך מנוחה פיזית וגם להתארגנות נפשית אחרת.

יכול להיות שהוא באמת לא מבין כי הוא לא חווה את זה, אבל צריך להציב גבול, מה מתאים לך ומה לא.

לי אישית אחרי לידה כן זורם לקום מוקדם כי גם ככה אני בד"כ ערה בשעות האלה, אבל אח"כ אני ישנה עד הצהריים ולא עושה שום פעילות שדורשת עמידה ממושכת ובטח לא הרמת משאות כמו בספונג'ה

אבל בעיני יש פה דינמיקה  בעייתית מאוד ...

ויש לי תחושה שהמשעב לידה זה רק ביטוי של דפוס שלם שבו הוא מחליט ונותן את הקו ואת מרצה ולוקחת על עצמך כי חוששת מעימות

ומקווה שלא מעבר

משהו במה שתארת נשמע לי לא תקין בכלל

ומחייב טיפול זוגי מקצועי ..

גם אם הוא לא מוכן תלכי את

כתבת במקומי ;)

יש פה נורה אדומה בוהקת

טיפול ויפה שעה אחת קודם 

אבל זה אפילו מרגיש לי על גבול האלימות.

אלא אם כן לא הבנתי אותך נכון.

הוא מפעיל מניפולציות עד שאת עושה מה שהוא רוצה וזה ממש קו אדום. 

יכול להיות שהגישה שלו לחיים קשוחה  והוא דוגל במאמץ

נשמע מהפותחת שגם היא כזאת בדרך כלל

זה מהמם

בשום מקום הפותחת לא כתבה שהוא הכריח אותה לעשות משהו

אלא שהציפיה שלו, וחוסר ההבנה שלו, גרמו לו לדחוף אותה להחלמה בצורה כזאת, שהיא כמובן לא נכונה בכלל

לא קראתי פה שום ויכוח שלה או טענה, או אפילו אמירה חד משמעית או ברורה שהיא לא יכולה והיא צריכה לנוח.

אפילו אישה שסיימה עם המשכב לידה לא באמת זוכרת את רמת העייפות והחולשה. אני לפחות. אני זוכרת את זה בראש כמובן אבל כשזה מגיע שוב אחרי לידה זה תמיד מהמם ומפתיע רמת החוסר מסוגלות של הגוף. ועובדה שגם אישה אחרי לידה יכולה לעשות את השטויות האופייניות של לצאת לקניות לברית ודברים כאלה, כי פתאום מרגישה התגברות של כוח אבל זה לא מחזיק מעמד ליותר מחצי שעה...

ברור שאי אפשר לצפות מגבר שיבין לבד מה זה, אם הנטיה שלו היא כמו שהפותחת תיארה, ובלי שמסבירים לו באופן חד משמעי ובבירור

משמע הוא יודע, אמרו לו, ובוחר אחרת.

ולי זה מרגיש כך. 

היא גם כותבת שהיא מעדיפה להבליג ולעשות במקום להתווכח

זה אומר שהוא לא פתוח להקשיב לה, לראות מה טוב לה (בלי קשר למה שההנחיה אומרת לגבי משכב לידה).

שלו וההקשבה שלו, היא צריכה לעמוד על שלה גם אם התגובה שלו לא אוהדת

אין אוכל חם והוא מתבאס..? לא נורא, יעבור לו. זה המצב. רצוי והגיוני ונצרך שיכין בעצמו גם עבורה אחרי לידה או שיקנה להם

הוא התרגל שהיא לא מכבדת את הגבולות שלה, אז למה שהוא כן? כל שינוי כזה מתחיל משינוי עמדה פנימית בלבד. אם היא תחכה לו לא ישתנה כלום והכעס ימשיך להצטבר 

אבל לא חושבת שזה לא צריך להגיע עם פתיחות.

לא לעשות וזהו זה גם לא נעים כלפי הצד השני

כולנו בני אדם, וחשובה לנו התקשורת.

אם הוא לא פתוח להקשיב לה אז באמת שלא תעשה וזהו

אבל בא נגיד שזה לא המצב האופטימלי

אפשר להגיע לאותה מטרה עם פתיחות, כנות, התעניינות

הוא ישמע שכואב לה 

שהיא עייפה

שהיא מרגישה שזאת לא הדרך בשבילה להתאושש

לא מתנהלת בתנאים אופטימליים

לכל זוג יש את הדברים שהם פחות מסכימים עליהם

יש דברים שלא צריך לחכות שהשני יסכים

אלא פשוט לבצע

הביצוע יותר מדי חשוב כדי לחכות איתו עד שהשני יתקשר נכון

גבולות לצרכים בסיסיים לא צריכים להיות תלויים בבן הזוג

הצרכים הבסיסיים צריכים להתקיים בכל מצב

וזו צריכה להיות נקודת המוצא

בין אם בן הזוג מבין ומתקשר את זה ובין אם לא

אחרי שזה מתקיים אפשר לשוחח בנחת ולדון בזה 

זה לא נעים

במקרה כזה, כשתקשורת בסיסית לא מספיקה, אין לי שום בעיה עם מהלכים חד צדדיים שישנו את המציאות. מן הסתם תהיה גם תקשורת כי הבעל "ידרוש הבהרות" כנראה, אבל יש הבדל בין לדבר על זה לפני כשהבעל לא מבין, שזה קצת כמעט כמו לבקש רשות לעומת לקבוע עובדה בדיעבד.

אם לא אומרים לגבר מה זה משכב לידה?

לא צריך להכיר מונחים, כל תינוק יודע שעם אשה אחרי לידה נוהגים בעדינות ורגישות, שהיא צריכה לנוח ופה נשמע שכאילו כלום לא קרה, היא בעבדות! איפה הרגישות האנושית? וזה עוד בעלה…

מבחינה פיזית…

גם אם ילדת לידה הכי "רגילה" שיש

להיות עם גוף של אחרי ניתוח, ועוד לקום לבייבי כמה פעמים בלילה (וגם ביום🙃) זה די והותר בתחום העשיה

לא יודעת כמה זמן את אחרי לידה, אבל התפיסה מעוותת.

מה גם שמאמץ פיזי (גם "מתון" של כביסות, לטאטא, לשטוף) זה מסוכן בעיניי וזה לדחוף את הגוף לקצה

ואת מתארת שגם את הנפש… זו הבריאות שלך. מאוד בסיסי בעיניי לעשות מאמצים בשביל הבריאות של בני המשפחה (של עצמך, עבורו בשביל אשתו, הילדים שלו…)

או שרק הראית שאת מסכימה שזה מה שטוב לך?

אני לא מבינה בזה אם זה נחשב קו אדום או לא,

אבל חייב להיות הידברות ביניכם בקטע הזה ואם קשה לך את חייבת להגיד, כי אולי הוא כן רצה בטובתך ולא יודע שכ"כ קשה לך (מאיך שכתבת את זה זה כן מדליק נורת אזהרה אבל יכול להיות שהבנתי לא נכון)

שכעס כזה הוא טוב

הוא נקודת מפנה בהבנה שהמצב לא טוב וצריך שינוי

שינוי אמיתי מגיע מבפנים ולא מאנשים סביב

אם את רוצה לעשות אחרת

זה לא קשור ישירות אליו

הוא יכול להאמין בדרך חיים אחת ואת באחרת

את יכולה להשלים עכשיו את המנוחה שלא היתה לך

להוריד הילוך

לעשות הרבה פחות

תמיכה נפשית היא קודם כל תמיכה עצמית

לעשות מה שמתאים

לענות על הצרכים הבסיסיים

להקשיב לגוף ולנפש

תמיכה נפשית שבאה בתמורה לדריסת הצרכים הבסיסיים

לא שווה את הנזק

אם תצליחי ללמוד מהמקרה הזה ותעשי שינוי מהותי בחיים

גם הכעס יכול להעלם

כי למידה מטעות יכולה לרפא את הנפש

(בעלי ואני מאמינים בהרבה דברים מאד שונים

אם הייתי עושה כפי אמונתו הייתי אומללה

אז אני הולכת בדרך שלי ומלמדת אותו להכיר אותה

זה לא תמיד פשוט

אבל זו הדרך היחידה לחיות חיים טובים)

לעשות דברים ולהתאמץ עד שישה שבועו. מהלידה. תפני אותו למאמרים שמדברים על זה.

בביח אחד שהייתי בו שקלו לעשות שיחה לבעלים כחלק משחרור מהבי"ח על משכב לידה וכל הכרוך בכך כדי שיתנו תמיכה, מקווה שעשו את זה.

תפמפמי לו כל הזמן ואל תסכימי בשום אופן לקום ולשטוף שום דבר, לא רצפה ולא כלים.

אם הוא רוצה להתאושש ככה- שיעשה ככה. הוא לא אישה ואין לו רחם...

להפנות אותו לדברי הגמרא על הגוף של האשה אחרי לידה שהוא התפרק כולו בלידה ולוקח לו שנתיים לחזור לעצמו.

הוא כנראה ממש אבל ממש לא מבין מימינו ומשמאלו בנושא הזה. דחוף להעלות למודעות לפני שיהיה מאוחר. יש דברים שאחכ באמת לא יחזרו לעצמם אם עכשיו את תתאמצי אחרי לידה. זה לא פשוט כמו שנראה.

הוא גם לא צריך להבין

הוא צריך להבין שהוא לא מבין ושזה בכלל לא משנה מה הוא מאמין או לא

על זה נאמר

No uterus, no opinion!

עכשיו את צריכה להחליט מה את מבינה ומה את מאמינה

ולהבהיר לו שיפסיק עם זה

(אני חושבת שבזוגיות צריך לדעת מתי להיות בענווה ומתי להיות נחרץ,

בעדינות אשאל אם הא תמיד כל כך נחרץ מה נכון? האם יש מקומות שהוא יודע גם להיות בענווה מולך?

ואת יודעת מתי להיות נחרצת?

אם לא- אז זו הזדמנות לשניכם)

טוב מאד שהעלית את זה כאן כדי שנגיד לך שזה לא סביר. אפילו מצד מידת נימוס בסיסית ואנושית. הכעס שלך הוא בצדק ולגמרי במקום וטוב שאת כועסת. מציעה שתחשבי עד כמה זה מקרה יחיד או דפוס חוזר ושתזמי שיחה איתו ותבהירי בלי לשאול אלא לומר שאת מאוכזבת מחוסר הרגישות ותתני לו להיות קצת בלחץ מזה שאת תוהה בינך לבינך על מה זה  מעיד אצלו ואיך הוא לא היה שם בשבילך אלא דרבן אותך בדעתך הקשה לעבוד יותר? ושעכשיו את יוצאת לחופשה כפיצוי- את הולכת לנוח יותר ושהוא יתמודד עם זה ויהיה יותר נוכח ועוזר, אםלא מתאים לו- שיביא עזרה חיצונית. והייתי גם מוסיפה שעכשיו את תהיי יותר קשובה לעצמך מעתה והלאה. 

אז למרות שאני מסכימה עם הנאמר בתגובות, רובו לא רלוונטיות כרגע.

ובכל אופן, זה מעלה בך כעס, אני חושבת שכדי לפנות אל הכעס הזה חשוב מאוד לפתוח את הנושא לדיבור.

קודם כל, טוב שאת מודעת לזה ומרגישה את הכעס, 'תבשלי' את זה בתוכך, תרגישי מה שתרגישי, תגידי לעצמך מה היה לך נכון ומה לא,

ואח"כ, ממקום בטוח בעצמך אבל בלי להוכיח ולבקר אותו, תספרי לו מה את מרגישה ומה את חושבת כלפי מה שהיה. אני חושבת שזה ישחרר לך, ואני מקווה שהוא יבין יתנצל ויכיל, וזה יתן לכם הרגשה טובה של תקשורת וחיבור. ואולי זה יתן לך תובנה גם לגבי הקשרים אחרים שאת לא אמורה בהכרח לפעול לפי מה שהוא חושב לנכון, ואולי האמת היא אצלך והיא שונה הפעם.

שטיפת כלים בקטנה, סביסות- הגיוני
אבל שטיפה וקימה בשש וחצי בבוקר?
לצאת עם הילדים לגינה?
לא בריא בכלל אחרי לידה
תסבירי לו שבעוד אחרי ניתוחים מסוימים או מחלות מסוימות העשייה מרפאת
אחרי לידה זה הפוך, העשיה המרובה וחוסר המנוחה פוגעת בך, ברצפת האגן, בגוף שלך, במצב רוח, באיכות הטיפול ברך הנולד, וגם עלול לפגוע בקשר הזוגגי שלכם (חוסר חשקף, חוסר כוח, כאבים בגלל מאמץ לאחר לידה).
תקחי אותו איתך לרופאת נשים, שתסביר לו מה זה "משכב לידה" זה לא סתם צמד מילים.
ותקשיבי לגוף שלך.

תקבעי עובדה. אל תשאלי

ואל תסתכלי מה התגובה

תעשי מה שיעשה לך טוב

הכי חשוב שלאמא יהיה טוב , אם לא טוב לאמא כל הבית סובל כשתביני את זה תתנהגי ככה

אם את בדיכאון אחרי לידה כמו שכתבת את חייבת תמיכה בחיים האמיתיים.

יש לך איזו דמות טובה שאת יכולה לשתף? אמא/ אחות/ חברה?

את יכולה גם לפנות לאחות בטיפת חלב או לרופאת משפחה ולקבל ליווי של עו"ס בקופה. זה יכול ממש לעזור.

אני חושדת מבין הדברים כפי שכתבו עוד כמה מעלי שזה לא מסתכם רק בעניין הטכני של החלמה מהלידה... האם הדעות שלך נשמעות? יש לך מקום להגיד מה את מרגישה? גם אם הוא לא מאמין במשכב לידה כפי שהתנסחת- למה זה כ"כ מחייב אותך ואת עובדת קשה מדי אחרי לידה? הוא יכול להאמין או לא במה הוא רוצה, אבל כשזה גורם לך לפעול בצורה שמזיקה לך זה כבר עובר גבול.

ממליצה ממש שתפני לאשת מקצוע להתייעץ, לקבל עזרה ולצמוח בעזרת השם.

שולחת לך הרבה כוח וחיבוק! מגיע לך הכי טוב בעולם❤️

והדברים שלך מאד נגעו לליבי וגם קראתי את כל התגובות.

ואני רוצה להגיד לך כמה דברים, אם את רוצה לשמוע כמובן

1. גם בעלי לא האמין במשכב לידה. דווקא כי היה לי היסטוריה של מצבי רוח ודכאונות והוא דאג לי- 

הוא חשש מאד מהרעיון של לשכב במיטה שישה שבועות. הוא הבין שאני רוצה לנוח אבל ממקום טוב ודואג רצה שאצא כל יום החוצה.

(דוקא את תפעול הבית הוא כן לקח על עצמו, אבל גם בשגרה נשמע שהוא עושה יותר מבעלך כי אני עושה פחות ממך)

יכול להיות שבעלך מאמין בזה ממקום טוב בעקרון, את לא חייבת לחשוד בו ברוע ובמניפולטיביות..

אבל

2. עכשיו כבר עבר זמן כמו שאמרת. והנפש שלך לא מתאוששת וסוחבת כעס. כעס זה שלב ראשון וחשוב.

מתחת כלל כעס מסתתרת פגיעה. הרבה פעמים זה הרגשה שלא ראו אותי, לפעמים זה כעס על עצמי. איך פגעתי בעצמי ככה. איך שיתפתי פעולה עם משהו שידעתי שהוא לא טוב לי

למה לא היה לי בטחון לעמוד על שלי.

לזה רק את יודעת לענות. לשאול בכנות, בזמן של שקט, איפה זה פגע בך. ומשם לחשוב איך מתקדמים.

3. רק את יודעת מה המצב בבית. פורום הוא מקום נהדר אבל לפעמים לוקחים את כל הסיפורים על כל הבעלים ומצפים מבן הזוג שלנו להיות איזו דמות שלא קיימת.

אחרי לידה יש הכל. יש בעלים שמתפקדים כמו עקרות בית, יש כאלה שעובדים קשה ולא יכולים- אבל תומכים נפשית. יש נשים שנעזרות בתשלום או בהתנדבויות.

ויש גם כאלה שעובדות יותר ממה שהן רוצות. זה לא אומר שהן 'חיות באלימות'.

ברור שאם מאז ומעולם יש ארוחה מבושלת בבית- בעלך מתאכזב אם אין. זה אנושי.

אצלי למשל יש לפעמים כן ולעפמים לא, וברור שאחרי לידה זה כמעט תמיד לא (לפעמים אני מוציאה משהו מהמקפיא או מינה בזריזות משהו קליל וזה נחמד לי, 

כי בעלי לא מבשל ונמאס כבר אוכל קנוי)

4. מה שכן קצת מטריד הוא התיאור שלך, שאת עושה את זה כדי להמנע מעימות.

כלומר- את לא מסכימה איתו אבל לא טרחת להגיד את זה יותר מדי.

אם ככה- אין סיבה אמיתית שדעתו תשתנה? מה אמור לגרום לו לחשוב שמשהו לא נכון בתזה שלו?

אם את עושה ואומרת לעצמך וואי זה טוב לי אפילו שזה מעייף אותי- זה ענין אחד 

(כי באמת לפעמים יש אדרנלין כזה אחרי הלידה, זה עדיין לא בריא לתפקד אבל למי שמרגישה טוב זה אתגר לנוח בכזה מצב)

אבל אם את קמה ואומרת לעצמך הלוואי שד' יפקח את עיניו, אבל לי אין אחרי לידה כוחות נפש להתעמת עם תפיסותה עולם שלו-

פה הייתי באמת שואלת, בניקוי כל רעשי הרקע

האם אני יכולה להביע את עצמי בבית?

ואם לא, קחי חיבוק ושק של אומץ, ותפני לעוסית בקופה או אפילו לאחות טיפת חלב.

כי הזכות הזו של להביע עמדה בבית שלך- היא בסיסית. מותר לו להביע עמדה מנוגדת, אבל לך צריך להיות המרחב הבטוח לעשות את זה.

בהצלחה רבה1!!

ממש רואים כמה שאי אפשר לדעת מפוסט אחד בלבד מה כל התמונה

מה מניע אותו להתנהג כך

וליולדת לשתף פעולה עם זה

היה קצת ילד, לא הבין מספיק את האירוע.

לקחתי אותו לשיחה אישית עם חמותו, ואחרכך עם אמא שלו (לא בבוטות, פשוט איפשרתי להם להשאר לבד)

וכשלא הכל היה ברור העלתי שלה על חשיבות משכב לידה כשאחותו הגדולה והמנוסה ישבה איתנו.

לקראת הלידה השנייה חששתי מהעניין אבל מסתבר שהוא הבין היטב את האירוע. (אצלנו ב''ה התהפך 180 מעלות ממש.. אבל גם מצב שהוא קצת טוב יותר זה הרבה) 

עם תמונה של האולטרסאונד ושלחתי בווצאפ גם לא דורש ממך כוחות וגם זה חמוד

תמונות של הילדה

זה לא מרגיש לי קשור...

בגדול אנחנו בקושי מדברות

נשמע לא פשוט

אולי לכתוב הודעה?

תעשי את זה.. אח"כ תראי איזה אבן יורדת ממך

בטוח את מחזיקה את זה לא טוב

המון בהצלחה

יבואו טובות ממני לתת לך טיפים איך לעשות את זה 🫶🏻

ויש מורכבות מעבר.

מתאים לך קצת לשתף?

הקשר בינינו מורכב מאוד

וההשוואה בין זה שבהריון הקודם שיתפתי אותה עוד לפני שראו דופק

ועכשיו לא בא לי שהיא תדע

זה כואב

אני גם התקשיתי לספר הפעם

אז שלחתי וואצאפ עם תמונת אולטרסאונד וכתבתי It’s a girl

והריון קודם פשוט שאלתי בוואצאפ אם אפשר לשריין עזרה לארגן את הברית

או שולחת את בעלי שזה יהיה המשימה שלו, גם להורים שלי

הקשר בינינו השתנה בגלל סיבה מסויימת בחודשים האחרונים

התקשורת מסתכמת בהתכתבות פעם ב

מה נשמע? ב"ה

שבת שלום

מה שלומכם? מצוין

יופי

זה התקשורת פלוס מינוס....

או שזה מורכב מידי

ממש כואב לי בשבילך 

אז אולי כן יש עם מה לעבוד?

אולי הודעה בסגנון - אני יודעת שקצת התרחקנו אבל רוצה לשמוח איתך, ונזכרת איך פעם שעברה סיפרתי לך ממש בהתחלה וזה כל כך עזר לי..

חיבוק גדול 

את רוצה לספר לה?

צריכה ממנה משהו?

אם לא, שחררי

זה ממש ממש מובן התחושות האלה.

את אמא, ואת גם בן אדם. וקושי גדול באינטנסיביות גדולה הוא מתיש, ונשמע שאת צריכה הפוגה מכל זה, אז ברור שלא תרצי להיות איתה כי את צריכה הפוגה.

ברמה הפרקטית הייתי מנסה למצוא זמנים שבהם יש מישהו עליה ומישהו על הילדות האחרות ואת יכולה קצת לאגור כוח.

מניחה שלגבי ההתמודדות איתה כבר קיבלת הרבה עצות אז לא אחפור לך, אבל כן מאד מאד ממליצה לברר מה קורה בגן. הנסיון שלי הראה שכשילד משתנה ככה ומגיע לכזאת מצוקה - יש בעיה בגן. הייתי שמה מקליט לפחות לכמה ימים.

זה מחשבה שעלתה לי לגבי מקליט  

מהפורום. לא כי באמת חוששת בכלל.

יצא לי לבוא בכל מיני שעות במהלך היום. איתה ובלעדיה (קרה ששכחה דברים...) ובאמת שלא עולה שום חשד. תמיד נתנו להיכנס, לראות, לתת עוד חיבוק.. גננת מקסימה שתמיד תדבר איתך בערב אם מבקשת..

יכולה להשתנות ולהגיע למצוקה גם אם בגן הכל נפלא וטוב, לא אומרת שלא לבדוק אבל לא הייתי נלחצת מהכיוון הזה בכלל

אני חושבת שאם זה היה האח שמיד אחריה שכביכול לוקח לה את המקום, הייתי יכולה להבין את הקיצוניות של השינוי, אבל כבר יש לה אחות קטנה ממנה, ועוד אח נוסף זה לא ערעור של כל מה שהיא הכירה.

לא שזה לא משמעותי, ברור שכן, אבל עדיין לדעתי זה יכול להסביר את השינוי באופן חלקי

היא הייתה פיצית בעצמה ולא בטוח הבינה מה מתרחש, והיא עברה תהליך הסתגלות קל. עכשיו היא הרבה יותר בוגרת ומבינה ויכול להיות שמבחינתה עכשיו זה פעם ראשונה שמישהו בא וחוטף לה את תשומת הלב (כי לאחות בת השנה ורבע היא רגילה כבר משחר האנושות)

גם לי הגדול קצת יותר מ3 ועם ניו בורן.

בהריון הרגשתי זוועה מהשבועות הראשונים היה קשה לי הריח שלו ( ושל בעלי ועוד כל מיני דברים ) הייתי בלי אנרגיות לא יכולתי להרים אותו תוך כדי גם גזרנו שיער אז נהיה גבר ומרגישה שהוא כ"כ שונה

ב"ה לא מרביץ וכו' אבל כל הזמן בכיין וזה משגע אותי ומרגישה שיש לי פתיל קצר אליו

עכשיו עם התינוקת מרגישה בדיוק כמו שתיארת - בא לי להתכרבל איתה ולא בא לי כ"כ לטפל בו

משתדלת כל יום לעשות איתו משהו קטן אבל כמו שאמרת - בכוח ומרגישה ממש רע עם זה.

סליחה שיצא פריקה אבל ממש מזדהה

מרגישה שהוא כבר לא תינוק ולא יודעת איך להכיל את זה 

אם חלאקה, בכלל זה יותר מורגש..

קשה להכיל באמת שהם כבר לא תינוקות.

עולה לי המחשבות של האם אני אמא שיכולה להכיל גם ילדים גדולים. אם קטנים אני מעולה (כן, מחמיאה לעצמי...)

אבל - אם אני ככה בקושי עם ילד בגיל 3, איך אני אסתדר כשגדלים באמת וגם הקשיים גדלים?

אוף.. מתפללת רק שה' יעזור.

אף אמא לא נולדה אמא למתבגרים.

ההתמודדויות משתנות עם השנים, ואיתן גם אנחנו גדלים... (זה לא שרק נהיה יותר ויותר קשה, אנחנו גדלים אז ההתמודדויות כל פעם מושכות אותנו עוד קצת לגדול, אבל לא יותר מידי מעבר למידה שלנו. ויש גם צדדים שנתיים קלים יותר כשהילדים גדלים וכבר לא צריך לדאוג לכל הצרכים הפיזיים שלהם, מקבלים יותר עזרה, וכו').

ומתבקש פה השיר של @גלויה על 'קטונתי'❤️

מורה - מלשון הוראה וגם הכוונה. 

ביקשתי מבעלי המוכשר שיעשה לזה איור: זכוכית מגדלת עם סרט מתנה.

פעם הייתי בתחושה שכאילו "מחפש" אותי, עבר זמן והבנתי שזה באהבה.

למה לכתוב "ניו בורן "ולא תינוק חדש? או הרך הנולד?

שולחת חיבוק❤️

אני חושבת, שלוקח זמן ללמוד איך להיות אמא ומה נכון לנו.

לוקח זמן ללמוד איך להיות אמא לגיל מסויים

שלוש שנים של אימהות זה לא הרבה

ובזמן הזה, את כבר אמא ל3.

לא הייתה לך הסתגלות הדרגתית לתואר אמא.

וכבר נהיית אמא לשניים, ואחר כך אמא לשלוש.

ואני חושבת שמה שאת מתארת עכשיו זו תחושה ממש הגיונית, אבל מאוד מהירה ועל סמך תקופה יחסית קצרה של אימהות.

ילדים גדלים, וזה מזמן אתגרים

ויש תקופות שבהן טוב לנו יותר

ויש תקופות שבהן קצת יותר קשה

וברור ברור שאם זה המצב, זו קריאה לחשוב איך אפשר לשפר.

אבל, זה לא אומר "שאם אני ככה בקושי עם ילד בגיל 3, איך אני אסתדר כשגדלים באמת וגם הקשיים גדלים?"

זה רק אומר שיש עוד מה ללמוד, וקודם כל להכיר בזה שזה הגיוני ואחר כך להכיר בזה שזה ניתן לשינוי ובסוף גם להכניס לראש שזה יכול להיות זמני.

תחשבי שבשלוש שנים המשפחה שלכם הפכה מזוג למשפחה של חמישה.

זה שינוי משמעותי ויכול להיות שפשוט עדיין צריך להבין מה נכון לכם ואיך טוב לכם לנהל את זה ולהתנהל בזה.

אבל אנשים עושים את זה.

אז זה אפשרי!!

אז הייתי מתייחסת למחשבות שעולות לך בכמה חלקים:

1. הכרה במציאות. אמא לשלושה זו לא אמא לאחד. וזה שיש לך פחות זמן להתכרבל עם התינוק או שהזמן איתה הוא יותר מצומצם או לפעמים יזום, זה כי זו המציאות. אין מה להילחם בזה אלא להשלים עם זה. אותו דבר לגבי הילדה שהייתה פעם. ילדים משתנים וגדלים, וגיל 3 זה ממש פיק של התבגרות. אז היא משתנה וזה לא תמיד כיף, אבל זה יביא איתו גם דברים בוגרים ומשמחים, לצד השינוי והקושי

2. לנקות אשמה. נכון, היא לא אשמה. אבל היא גם לא מסכנה. יש לה הורים שאוהבים אותה ודואגים לה? יש לה גננת טובה? יש לה אחים חמודים? מהמם. אז מסכנה היא לא, ולכן האשמה כאן לא רלוונטית. קשה לה. לגיטימי. יש כאן שינוי משמעותי. לגיטימי. אתם עכשיו לומדים איך להתמודד עם השינוי הזה. את בליווי מקצועי. מדהים!

האשמה כרגע רק מעכבת אותך ומשקיעה אותך בתוך התחושות האלו. את כבר עושה דברים בשביל לשנות את המצב. את לא צריכה גם את האשמה על הראש. והיא צריכה ממך ביטחון, שהיא יכולה ומסוגלות להתמודד עם זה.

ואיזה ברכה זו שלושה צפופים!! ב"ה!!!

ובאמת לזכור שקשיים זה חלק מהחיים והרבה פעמים דווקא מהם גדלים וצומחים בצורה משמעותית!

ורגשות אשם ןכעס עצמי נורא מעיקים וחונקים.. אםתשלימי עם זה שלא כשי. שום דבר רע להיפך את   אמא ככ טוב"ה ודואגת יהיה לך הרבה יותר קל, פיזית, ממש כמו להוריד משקולת...

והכי עוזר- לפנות לקב"ה ולבקש עזרה עם כך וכך

זה יכול להיות הרבה פעמים יותר קושי מאשר שמחה

זה בסדר להרגיש שאין כוח/ חשק להיות איתה

זה יכול לקרות בכל הגילאים שוב ושוב

לפעמים כיף וזורם איתם ולפעמים לא

את לא צריכה להתבייש ולא צריכה להאשים את עצמך, תקבלי את עצמך בחמלה, כמו שאת ❤️

חוץ מזה, ממליצה על הפודקאסט "חזרה ללב ההורות" בפרק 12 היא מדברת על לידת אח חדש וזה נראה לי יכול להיות לך רלוונטי ומעניין לשמוע (לא מצליחה לצרף קישור אז תחפשי בספוטיפיי או בגוגל) 

לחפש את הרגעים היפים

רגע שהיא שיחקה יפה, משפט חמוד שהיא אמרה, יום שהיא הייתה לבושה יפה ואהבת איך שהיא נראית, כל דבר. ממש לנסות להתמקד בזה...

וזה בסדר עם הזמן שלכם ביחד קצת בכוח, ואולי אפשר למצוא משהו שיהיה גם לך נחמד לעשות וזה יהפוך את הזמן שלכם ביחד לקצת יותר כיפי בשבילך...

את קונה בחנויות פיזיות או באינטרנט?

ואת מדברת על קניה בסוף באמת או רק רצון תמידי שלא בהכרח הופך לקניה?

שמעתי פעם טריק, שאת יכולה למלא עגלה, אבל לשלם בתכלס רק אחרי שבוע נגיד, ובינתיים לחשוב על הפריטים אם את באמת רוצה אותם. ומה שלא פשוט להעיף.

לגבי קניה בחנויות אני לא יודעת, האמת שבמירוץ החיים לא מצליחה להבין איך אפשר בכלל למצוא זמן לצאת לחנות. אולי למלא את הזמן באיזה קורס/ חוג/ שיעור/ התנדבות ואז טכנית לא נהיה זמן לקניות?

כולה לא יהיה לך עוד בגד שאת לא צריכה ותדחי סיפוק

וכל מיני מציאות ופיצ'פקס מיותרים 🥴

באידיאל אני חושבת שצריך להמעיט בצריכה ובאגירת חפצים מיותרים,

בפועל אני מאוד נהנית מעצם החיפוש והקנייה של דברים חדשים.

אם תגלי את השיטה שתפי אותי. 

וגם - תעשי סדר תדיר בארון ותראי כמה יש לך וכמה שילובים אפשר לעשות מהקיים. אם את לא מוצאת כאלה - את כנראה לא קונה נכון

דוחה את זה שנים

אשכרה שנים

בשנתיים האחרונות קניתי לעצמי 5 דברים נראלי...

אבל אני בקיצוניות השנייה תכלס...

שונאת את ההתעסקות הזו, גם באינטרנט וגם פיזי

לילדים,  לי.. לא משנה

פשוט שונאת

מה החסר

זה יכול להיות חסר בבגדים שאוהבים/ חסר רגשי/ סתם שעמום

הפתרון בהתאם

לקנות רק בגדים שעושים טוב/ לטפל בחסרים רגשיים/ למצוא עיסוקים יותר טובים 

כשאני נזכרת בערמות הבגדים, כביסות קיפולים וצפיפות בארונות ובלאגן בבית זה מאוד מהר מוציא לי את החשק לקנות דברים.

בדיוק היתה לי דילמה שבוע שעבר הייתי בחנות עודפים וכמעט קניתי קפוצונים לכל הילדים (ככה יש לכל אחד קפוצון אחד ומידי פעם מכבסת ומייבשת מיד ליום למחרת)

בהתחלה אמרתי וואלה זה יקל עלי אני לא אצטרך מיד לכבס

אח"כ דמיינתי את כל ערמת הקפוצונים האלו בארונות תופסים מלא מקום

וכל הבית קפוצונים מסתובבים בין הרגליים כי אם אחד לא מוצא את שלו מיד אז יוציא אחר מהארון.. ירדתי מהרעיון וזהו.

ותודה לה שלא קניתי

רק זה מה שהיה חסר לי פה עם כל המעילים ומגפיים ומטריות 😂

אמא שלי אגרנית וזה ממש מנהל אותי

במקרה הזה לטובה...

עוד עצה פרקטית

אני קונה יד שניה, זה עוזר לי להיות יותר קלה על להכניס ולהוציא מהבית.

פעם בשבוע בערך עושה מכונה של זה ומייבשת מיד

לק"י

נניח אצלינו הגדולים לובשים כל יום קפוצ'ון כשכבה עבה מעל חולצה דקה.

אז אחד לא מספיק. אי אפשר ללבוש כל הזמן את אותו בגד.

אבל אם הקפוצ'ון משמש ליציאה מהבית בימים הפחות קרים (שלא צריך מעיל), אז אחד- שניים מספיקים.

ואת הקפוצון מעל

זה מספיק לימים הקרים. אבל הם מורידים אותו בכיתה ומיד כשנכנסים הביתה

לכן אפשר לכבס פעם בכמה ימים ומספיק אחד לכל ילד.

יש לי ארון ענק ועוד ארון ועוד ארון למטפחות

הפיתרון שלח זה שאני ובעלי עושים לי תקציב חודשי כל חודש יש איקס כסף לרכישת בגדים ומטפחות ובמסגרת זה אני יכולה להוציא

שאני עוברת טת זה אני עוצרת

זה מצד אחד ממלא את הצורך מצד שני לא אוכל את הכסף

אני שונאת לקנות

ואוהבת להתחדש חחח