היום קצת פחות חמודי. מבין שכל הדור שלנו די דפוק וכולנו דפוקים באותה סירה..מי יותר ומי פחות.
ועולות לי כל כך הרבה שאלות איך מקימים ככה משפחה?
הרי להיות בריא נפשית 100 אחוז אי אפשר ובחיים לא יקרה ודי עם ההתייפיפות המגעילה הזאת. אלו החיים תתמודדו. לא אומר שאי אפשר לחייך לצחוק ולשמוח. אבל חלאס להתעלם מהעובדה שאנחנו דור דפוק תתמודדו עם זה במקום להכחיש...
ועכשיו אחרי שהפנמנו וקיבלנו והבנו(מחיאות כפיים לכל אלו שלא הבינו ובוחרים להמשיך להדחיק..הם צריכים את זה, זה אופי כזה), איך ממשיכים מכאן? איך בונים? איך מתקדמים איך עושים? איך מתמודדים עם החיים כשיש את ההבנה הזו? איך פוגשים מישהי ויודעים שמן הסתם היא מתמודדת עם תיק שלא בהכרח יבייש את התיק שלך וממשיכים כאילו הכל סבבה? איך מגדלים ככה ילדים? איך לומדים? איך חיים? (יש לציין שכותב השירשור לא סובל, תודה לאל, מנטיות אובדניות, אם כי התמודד בעבר כמו רוב הדור הדפוק שלו).
