עלה בי רצון לפריקה אינטואיטיבית כזו, אין לי מושג מה אני עומדת לכתוב אבל השעה שתיים בלילה ובחוץ יורד גשם מהסוג שנותן השראה ועוד ממש כמה שעות יש לי יום הולדת. עוד יום יום הולדת, והפעם גיל כזה, מאיים קצת, מלחיץ, גיל של אנשים גדולים. זה מתחזק כל שנה רק שהשנה אני גם מרגישה את זה; אני כבר לא ילדה. ואולי זה טוב. ילדות לא מתחתנות, נשים כן.
אני רוצה לשחרר את זה, להאמין באמונה שלמה שמה ששלי שלי, מה ששלי יגיע עד אליי, שאבא שבשמיים דואג, שומר ומוביל אותי בדרך הטובה והיפה שהיא שלי. אני רוצה להאמין בזה, רוצה ללכת לישון בלילות בידיעה עמוקה שכל הטוב עוד לפני, שיש בכלל טוב לפני. שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה גם שם נמצא ה׳. להאמין שהראייה שלי צרה ותכף יתבהר המסך הזה שעומד לי מול העיניים. יש דרך לפני, עם נוף ומרחבים ואמת צרופה. עכשיו זה רק רגע מסוים אחד בתוך חיים שלמים, שיהיה בהם הכול מהכול, זה רק רגע אחד מתוך כל אותם הרגעים שעוד אחווה שאין לי מושג לגביהם דבר, שאני אפילו לא יכולה לדמיין אותם, כי ככה זה תמיד: אני מדמיינת והקב״ה מחייך אליי ואומר; תיכננתי אחרת. והתכנון הזה הביא אותי לכאן, ואני מודה על כל תפנית בעלילה בתכנית הזאת, כי אני עומדת כאן היום וגאה ואוהבת ושמחה על החיים שלי ועל העשייה שלי בתוכם וכל הסובב אותי. נזכרת ברגעים שבהם לא האמנתי שדברים יכולים להשתנות, והם השתנו מהר מכפי שיכולתי לשער. ואני מודה ואמשיך להודות על כל אלו אבל.
אבל.
יש בי חוסר עצום וכבד ובודד כבר הרבה זמן. יש לי חור בלב, ואני לא יודעת מה צורתו, מה גודלו ועומקו. יש לי עננה אפורה מול העיניים, אני צועדת בעלטה ומנסה לנשום. מנסה להמשיך. והחוסר הזה אמיתי, בועט, חי, כואב ושורף לעתים. אפשר לחיות בלעדיו, אפשר. אפשר להסיח את הדעת ממנו, רוב הזמן. אבל כשאני לבד, כשאני נזכרת, כשאני חושבת על המשך החיים- פתאום החוסר קורע אותי מבפנים, הבדידות מחלחלת לכל תא בגוף וכל מה שהשגתי וכל מה שישנו מתמעטים ממשמעותם.
אמנם.
אמנם אני לא צריכה גבר כדי להיות, כדי להתקיים, כדי להמשיך ולנשום ולשמוח. אני לא חייבת איש, אני לא מוכרחה להתחתן, חיי אינם מאבדים מיופיים וקיומי אינו מוטל בספק גם אם לא יקרו כל אלו. אבל אני רוצה בזה. אני רוצה להיות חלק, להיות של, להיות עם, להיות ביחד. ביחד שאי אפשר להשיגו בדרכים אחרות. ביחד שממשיך ומרחיב את הקיום שלי כאן. ביחד שייצב את הקרקע תחת רגליי, ביחד שייתכנס לדבר אחד, לדלת אחת, לבית אחד, לארוחות ערב וכלים בכיור.
גם עכשיו יש כלים בכיור. אבל זה סתם לא קשור. זה לא ממש שלי כבר. אני רוצה כלים מלוכלכים משלי. לא כלים שמישהו אחר קנה, שמישהו אחר חלם עליהם. כן; אני יכולה לקנות כלים וללכלך אותם, בקלות אפילו. אבל אז אשטוף אותם בבדידות כי הם רק שלי ולא שלנו עדיין אז מה הטעם. מה הטעם אם אין עם מי לריב על מי שוטף כלים, אם אין על מי לכעוס ואז להבין שאני כועסת על שטויות וכמה טוב שיש בכלל על מי לכעוס.
ואנשים כאלה, שחיים עם בן זוג הרבה שנים, שכבר רואים בו מובן מאליו, חלק אינהרנטי ובלתי נפרד מקיומם, שכבר לא מודים עליו, אולי יקראו ויאמרו: תמימה. חיים זוגיים אינם מסתיימים בהפגת בדידות ואפילו לא בשטיפת כלים. הם באים וגוללים את ההתמודדויות, הקשיים והאתגרים שלהם ואנו שואלת, באמת שואלת: ניסיתם פעם בלי? ישבתם בגיל מאוחר כזה על הספה בבית של ההורים בלב בודד?
לא.
זוגיות, חתונה, אהבה, לא יפתרו לי את כל המכאובים. ואולי החור בלב לא יסתם לחלוטין. כנראה שאמשיך לטפטף דמעות מדי פעם בפעם, ואולי יותר, כי יהיה מי שיקשיב. עכשיו אין אף אחד. יש משפחה, אחיות, חברות, אנשים טובים מאוד באמצע הדרך הארוכה הזאת אבל יש בסופו של פונקציה שרק אדם אחד יכול למלא. ורק עם אדם אחד אני אבנה חיים. ואני כל כך רוצה לבנות חיים. חיים משלי. עם כלים מלוכלכים משלי. משלנו. והחיים שלי ימשיכו, יפים וטובים כשהיו, אך ברורים יותר, מוכוונים יותר, שלמים אולי קצת יותר. ואוכל להירגע ולומר: אפשר לצאת לדרך, הכול מוכן. אפשר להמשיך הלאה.
אני לא צריכה להתחתן, אני פשוט ממש רוצה.
אני לא צריכה בן זוג, אני פשוט ממש רוצה.
ואני רוצה להאמין שאבא בשמיים מסדר את הכול, מכין את אותו האיש כדי שנפגש בצורה וביום ובדקה ובתודעה הכי נכונה.
בבקשה.
יש בי חוסר גדול מאוד שמבקש להתמלא.
אני רוצה לשחרר את זה, להאמין באמונה שלמה שמה ששלי שלי, מה ששלי יגיע עד אליי, שאבא שבשמיים דואג, שומר ומוביל אותי בדרך הטובה והיפה שהיא שלי. אני רוצה להאמין בזה, רוצה ללכת לישון בלילות בידיעה עמוקה שכל הטוב עוד לפני, שיש בכלל טוב לפני. שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה גם שם נמצא ה׳. להאמין שהראייה שלי צרה ותכף יתבהר המסך הזה שעומד לי מול העיניים. יש דרך לפני, עם נוף ומרחבים ואמת צרופה. עכשיו זה רק רגע מסוים אחד בתוך חיים שלמים, שיהיה בהם הכול מהכול, זה רק רגע אחד מתוך כל אותם הרגעים שעוד אחווה שאין לי מושג לגביהם דבר, שאני אפילו לא יכולה לדמיין אותם, כי ככה זה תמיד: אני מדמיינת והקב״ה מחייך אליי ואומר; תיכננתי אחרת. והתכנון הזה הביא אותי לכאן, ואני מודה על כל תפנית בעלילה בתכנית הזאת, כי אני עומדת כאן היום וגאה ואוהבת ושמחה על החיים שלי ועל העשייה שלי בתוכם וכל הסובב אותי. נזכרת ברגעים שבהם לא האמנתי שדברים יכולים להשתנות, והם השתנו מהר מכפי שיכולתי לשער. ואני מודה ואמשיך להודות על כל אלו אבל.
אבל.
יש בי חוסר עצום וכבד ובודד כבר הרבה זמן. יש לי חור בלב, ואני לא יודעת מה צורתו, מה גודלו ועומקו. יש לי עננה אפורה מול העיניים, אני צועדת בעלטה ומנסה לנשום. מנסה להמשיך. והחוסר הזה אמיתי, בועט, חי, כואב ושורף לעתים. אפשר לחיות בלעדיו, אפשר. אפשר להסיח את הדעת ממנו, רוב הזמן. אבל כשאני לבד, כשאני נזכרת, כשאני חושבת על המשך החיים- פתאום החוסר קורע אותי מבפנים, הבדידות מחלחלת לכל תא בגוף וכל מה שהשגתי וכל מה שישנו מתמעטים ממשמעותם.
אמנם.
אמנם אני לא צריכה גבר כדי להיות, כדי להתקיים, כדי להמשיך ולנשום ולשמוח. אני לא חייבת איש, אני לא מוכרחה להתחתן, חיי אינם מאבדים מיופיים וקיומי אינו מוטל בספק גם אם לא יקרו כל אלו. אבל אני רוצה בזה. אני רוצה להיות חלק, להיות של, להיות עם, להיות ביחד. ביחד שאי אפשר להשיגו בדרכים אחרות. ביחד שממשיך ומרחיב את הקיום שלי כאן. ביחד שייצב את הקרקע תחת רגליי, ביחד שייתכנס לדבר אחד, לדלת אחת, לבית אחד, לארוחות ערב וכלים בכיור.
גם עכשיו יש כלים בכיור. אבל זה סתם לא קשור. זה לא ממש שלי כבר. אני רוצה כלים מלוכלכים משלי. לא כלים שמישהו אחר קנה, שמישהו אחר חלם עליהם. כן; אני יכולה לקנות כלים וללכלך אותם, בקלות אפילו. אבל אז אשטוף אותם בבדידות כי הם רק שלי ולא שלנו עדיין אז מה הטעם. מה הטעם אם אין עם מי לריב על מי שוטף כלים, אם אין על מי לכעוס ואז להבין שאני כועסת על שטויות וכמה טוב שיש בכלל על מי לכעוס.
ואנשים כאלה, שחיים עם בן זוג הרבה שנים, שכבר רואים בו מובן מאליו, חלק אינהרנטי ובלתי נפרד מקיומם, שכבר לא מודים עליו, אולי יקראו ויאמרו: תמימה. חיים זוגיים אינם מסתיימים בהפגת בדידות ואפילו לא בשטיפת כלים. הם באים וגוללים את ההתמודדויות, הקשיים והאתגרים שלהם ואנו שואלת, באמת שואלת: ניסיתם פעם בלי? ישבתם בגיל מאוחר כזה על הספה בבית של ההורים בלב בודד?
לא.
זוגיות, חתונה, אהבה, לא יפתרו לי את כל המכאובים. ואולי החור בלב לא יסתם לחלוטין. כנראה שאמשיך לטפטף דמעות מדי פעם בפעם, ואולי יותר, כי יהיה מי שיקשיב. עכשיו אין אף אחד. יש משפחה, אחיות, חברות, אנשים טובים מאוד באמצע הדרך הארוכה הזאת אבל יש בסופו של פונקציה שרק אדם אחד יכול למלא. ורק עם אדם אחד אני אבנה חיים. ואני כל כך רוצה לבנות חיים. חיים משלי. עם כלים מלוכלכים משלי. משלנו. והחיים שלי ימשיכו, יפים וטובים כשהיו, אך ברורים יותר, מוכוונים יותר, שלמים אולי קצת יותר. ואוכל להירגע ולומר: אפשר לצאת לדרך, הכול מוכן. אפשר להמשיך הלאה.
אני לא צריכה להתחתן, אני פשוט ממש רוצה.
אני לא צריכה בן זוג, אני פשוט ממש רוצה.
ואני רוצה להאמין שאבא בשמיים מסדר את הכול, מכין את אותו האיש כדי שנפגש בצורה וביום ובדקה ובתודעה הכי נכונה.
בבקשה.
יש בי חוסר גדול מאוד שמבקש להתמלא.
