לך, האמא שכעסה על עצמה שצועקת לפעמים על הילדים ו"מאבדת את זה" לפעמים,
רוצה לכתוב לך:
אמא יקרה!
את אמא במשרה מלאה לעולם שלם או כמה וכמה עולמות שלמים שונים!
את נמצאית כעת בשלב של גידולם וטיפוחם של כל העולמות הללו. שלב שהוא אובייקטיבית מאוד מאוד קשה ומעייף ומעמיס.
אם *לא* היית מרגישה עומס הייתי חושבת שמשהו לא בסדר 
ובתוך כל העומס והקושי האובייקטיבים האלה,
תראי את עצמך גם בכל הפעמים בהן היית אמא שמחה רוב הזמן, צוחקת עם הילדים שלה, רוקדת, שרה, נהנית איתם, רוצה להעניק מעצמה בשבילם כל הזמן, נמצאת שם בשבילם, אוהבת אותם עד אין סוף ומעניקה בלי סוף.
אז אם היית שואלת אותי איך אני הייתי מתארת אותך - אז את אמא מדהימה!
וטובה!
וכ"כ כ"כ אוהבת!
וכ"כ כ"כ משתדלת!
וכ"כ כ"כ רוצה עוד ועוד, ומנסה כל הזמן לשפר את עצמה.
זה מדהים. באמת.
אז נכון שיש בך גם חלק שלפעמים כועס, וחלק שלפעמים צועק, וחלק שלפעמים "מאבד את זה", אבל כל אלה הם פשוט חלקים אנושיים שנמצאים בכולנו מהיותנו בשר ודם, וכן, גם בך.
זה לא מי שאת. זה לא מגדיר אותך. את הרבה הרבה יותר מזה. ואפילו רוב הזמן!
זה בסך הכל מה שזה - חלק אנושי שכועס וצועק כאשר הוא מגיע לסף מסוים שמעליו הוא לא מסוגל יותר.
לכולנו יש את הסף הזה. אם לא היה לנו - לא היינו אנושיים.
אני מדמיינת מה זה בשבילך ערב טיפוסי עם הילדים - את אולי לבד איתם בזמן הזה, התינוק בן שנה צריך אותך בלי הפסקה, זה שמעליו כנ"ל, יש צעקות, בכיות (של הילדים), צרחות, ריבים ביניהם,
"אמאאא הוא לקח לי", "אמאאא בואייי", "אמאאאא הוא שבר לי", "אמאאא נשפך לי", "אמאאא אני רעבבב" "מה-מה ובכי של תינוק"
אמאל'ה! רק לכתוב את זה עושה לי אשכרה סחרחורת! מבטיחה לך!
אז פלא שבשלב כלשהו תצעקי?!
ומה איתך?
עוד לא דיברנו עלייך.
אחרי יום שלם שעברת עם הילדים או בעבודה - את מגיעה לבית, עם כל מה שכרוך בזה- ניקיונות שלא נגמרים, ובישולים וכביסות וחיתולים ואמבטיות וסיפורים ושיעורי בית והשכבות ולגשר בין ריבים וטרדות ומה לא,
ואת בסך הכל רוצה להתפנות ואת ממש זקוקה לתנאי בסיסי שכזה - וגם שם אין לך שקט!
ולא בטוח שהספקת בכלל לאכול ולשתות,
ולא בטוח בכלל שלילה קודם ישנת רצוף (פחחח בטח הצחקתי אותך, איזה לישון רצוף?! ואיזה לישון בכלל?!), ויש לפנייך עוד לילה של חוסר שינה וקימות בלתי פוסקות,
וככה יום אחר יום
לילה אחר לילה.
אז הגוף שלך, שעייף ורעב וצריך להתפנות ועוד עבר לידות והריונות והנקות - אומר סטופ!
והרגש שלך שעמוס ורוצה טיפה זמן לעצמו ולהבין מה קורה כאן צועק סטופ!
והנפש שלך שלא מבינה את השינוי הזה בהתנהגות כלפי חוץ גם היא - צועקת סטופ!
וזה יוצא בצורת צעקה
או "איבוד של זה"
או כעס
או "דיייי כברררר אם עוד פעם אחת אני אשמע את המילה אמא אני קופצת מהחלון!!!"
וזה כ"כ כ"כ טבעי!
וברור מאליו שיקרה!
אל תלקי את עצמך כל כך הרבה.
את אמא טובה, נהדרת, שבסך הכל מנסה לג'נגל במירות החיים המטורף הזה ועם דאגה לכל הילדים ולפעמים גם רק את שם איתם.
תקבלי את זה!
תקבלי את זה שזה באמת מצב שלפעמים מרגישים שאי אפשר יותר - כי באמת אי אפשר יותר!
תנשמי. עמוק עמוק.
תאמרי לעצמך עד כמה את מדהימה ותותחית,
ועד כמה כל שנייה שלך לטובת הילדים, וכל ילד בנפרד היא נפלאה ומטיבה עבורם, וכמה כל כך הרבה שניות וכל כך הרבה רגעים כאלה *כן יש* ו*את כן מספקת* להם.
אז בסדר, יש גם רגעים שלא. זה העולם.
יום ולילה.
טוב ורע.
קושי וצמיחה.
זו תנועת החיים. פעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה. בתנועה כל הזמן.
וזה הכי בסדר שיש, והכי אנושי שיש.
את בטח לא מבינה את עצמך לפעמים, וזה יכול ליצור פחד ותסכול.
כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"
והאמת היא שאת לא השתנית!
מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!
את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,
זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!
זה באמת לא פייר!
את עכשיו אותה אחת נהדרת + הלידות + ההריונות + הילדים + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!
אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!
כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.
ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים וצפופים, או מתבגרים ומתחצפים, או ילדים בכלל וגם בתנאים אחרים
זה לא אומר שאת רעה. את טובה!
וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.
זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.
המציאות השתנתה.
נסי להקשיב רגע לקושי הזה.
מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדים ו"מאבדת את זה?"
מה הם אומרים לפני?
מה קורה שם בבית לפני?
ואיך את מגיבה?
ומה קורה אחרי?
ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?
ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?
נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו בשבועיים הקרובים.
אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.
אצלי למשל (יותר בעבר), הרגשות הללו ישבו על מקום של "שהילד בוכה אני מרגישה אמא לא מספיק טובה. כי הרי איך אני אמא מספיק טובה והוא בוכה ולא שמח? - אז אני לא יכולה להכיל את זה שאני אמא לא טובה, כי אני רוצה להטיב עם הילדים שלי! כי הם חשובים לי, כי אני אוהבת אותם! אז כל פעם שהוא בכה זה הכניס אותי לסטרס עד שהבנתי את עצמי בנקודה הזו, ואח"כ הבנתי שגם ילדים שבוכים יכולות להיות להן אימהות טובות ומטיבות וזה לא אומר כלום, כי פשוט ילדים לפעמים בוכים וזהו! זו דרך ביטוי שלהם. ואז משהו בי קצת נרגע (מודה שאני עדיין עובדת על זה
והיה בי עוד חלק ועוד רגש שעלה לי בשעה ששלושתם היו צריכים אותי בו זמנית ומצאתי את עצמי אומרת בקול רם "רגע! אמא לא יכולה הכל בבת אחת!" ככה את אותו משפט שוב ושוב - עד שהבנתי עם עצמי שחשוב לי שלכוווולם יהיה טוב, וכאשר שלושתם בו זמנית צריכים אותי, המוח שלי מפרש שאם אגש לאחד - השניים האחרים יפגעו, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות! כי כולם יקרים לי! אז שוב הייתי במערבולת של פחד מאוד פנימי וזה יצא ככה החוצה בצורת המשפט החוזר הזה.
ועוד רגש שעלה בי אחרי שאבי האהוב ז"ל נפטר (ב"ה עכשיו כבר לא. אבל התחושות הללו ליוו אותי תקופה ארוכה) - זה רגש של אחריות מטורפת לכל הילדים ופחד מטורך מאובדן (שלי, שלהם, של כולם) - ואז ממש הרגשתי איך צעקות שלהם או בכי מכניסות אותי שוב לסטרס ופחדתי - רגע! אבל אם יקרה לי משהו - מה יהיה איתם? אם בעלי עכשיו לא בבית ואני אמות - הם כ"כ קטנים! איך יסתדרו? הם בטוח ימותו גם אם יקרה לי משהו!
ואז האחריות הזו שהרגשתי על הלב 24/7 ממש כיווצה אותי.
מאוד פחדתי מהאחריות הגדולה הזו על שלושה קטנטנים לבד בחלק נכבד מהזמן ועוד באותה תקופה בעלי עבד עד מאוחר וגרנו רחוק - והיה סלט שלם, גם אובדן, גם הורים שהיו צריכים אותנו, גם 3 פיצפונים צפופים, גם לבד וגם כל סערת הרגשות הזו - זה פשוט היה לי יותר מדי. אז זה יצא בצורת צעקות, נשימות קצרות, לחץ, משפטים חוזרים, עומס מטורף בלב וכו'.
נסי למצוא את המקומות והרגשות שטמונים בך.
האם פחד מאחריות שאת לבד איתם ובעלך לא נמצא?
האם צורך באיוורור אישי? בקצת זמן לעצמך?
האם גוף שצריך שישימו לב אליו ויתנו לו לאכול, לשתות, לישון, לדאוג לעצמו?
האם פחד מאובדן או הישרדות?
האם הרגשה שצריכים אותך ואם את לא שם בשבילם את אמא לא טובה והם יהיו ילדים מסכנים?
האם לחץ מזה שאת צריכה להתחלק לכל כך הרבה חלקים ואת רק אחת?
משהו אחר?
ממה את מפחדת?
מה יכול לקרות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בתסריט הכי נוראי?
אני מאמינה שתשובות לכל השאלות הללו,
עבודה עם עצמך,
קבלה של עצמך איך שאת,
הבנה שאת בסדר גמור, הבנה שזה באמת קורה לכולן, שזה טבעי ואנושי,
זמן לעצמך ולמה שעושה לך טוב,
אם שייך - אולי לחשוב על הפסקה/מניעה לתקופה עד שתחזרו לאיזון ורוגע כמו שהייתם רוצים,
וכמובן - חיזוק הצדדים הטובים בעצמך ובאימהות שלך ושימת דגש הרבה יותר גדול דווקא עליהם - יכולים לעזור לך מאוד מאוד.
ורוצה גם להוסיף ולכתוב
שכמה מהדברים הכי חשובים שהורים יכולים לעשות למען ילדם הוא לגרום לו להרגיש אהוב, נחוץ ובעל ערך ומסוגל.
וחשוב גם שהורים יזכרו ש*הם עצמם* זקוקים לאותם שלושה דברים בדיוק!
גם הם צריכים לחוש שילדם אוהב אותם,
שהם נחוצים לו ושהם מטיבים איתו,
בעלי ערך עבורו ופועלים טוב בשבילו.
לפעמים נוטים לשכוח את כל זה.
אז עצרו רגע, רק לשנייה.
וחשבו:
איפה אני מרגישה שהילד שלי אוהב אותי?
איפה אני מרגישה שאני משמעותית עבורו?
מתי בעבר הרגשתי שאני מעניקה לו מהידע/הרגש/האהבה/אחר שלי?
אם הוא היה יכול לדבר אליי עכשיו ולומר לי את כל מה שהוא מרגיש, מה הוא היה אומר לי שהוא מקבל ממני?
מה הוא היה אומר לי שהוא אוהב בי?
מה הוא היה אומר שהוא שמח שאני עושה בשבילו ועבורו?
יותר מכל הרצאה או ספר בחינוך,
קחו לכן את הרגע הזה עם עצמכן ועם ילדיכן
וודאו שילדיכן מרגישים אהובים, נחוצים ובעלי ערך ומסוגלות
וודאו גם שאתן מרגישות אהובות, נחוצות ובעלות ערך ומסוגלות הורית.
לא סתם זכיתן להפוך לאמהות,
ולא סתם זכיתן להפוך לאימהות דווקא לילדיכם אלה,
אתן אימהות טובות!
אתן מסוגלות!
יש בכן את זה!
רק תאמינו ותפעלו, זה שם. בודאות.
❤ בהצלחה רבה אמא מדהימה שאת ❤
נהדרת וכמובן צודקת❤️