תינוקי שלי
תינוקי שלי, אפרוח, גוזל
אהובי שלי, פולט, מנוזל.
נושנוש קטן, כמעט בן ארבעה חודשים
יוצאים אנו יחד עכשיו לחיים חדשים.
כבר יותר משנה שאתה אלי מחובר
בחבל טבור, בשלב העובר.
ואחר כך חיבוק, ליטוף, הסנפה, נשיקה.
עור לעור, מבט, חיוך, שוב ושוב הנקה.
טיטולים, מגבונים, כביסות לרוב.
אהבה אין סופית. אהבה מקרוב.
לוח השנה מתקדם לתאריך המיועד
ללא לאות, בהתמדה, לא שואל אף אחד.
ובבוקר אחד, אמא תתאפר, תתלבש,
תנסה את העננים מפניה לגרש.
תחבק את כולם, תפזר למסגרות,
תנגב את הדמעות הקטנות הסוררות.
ויחד נלך, אך לא לאורך זמן,
כי לעבודה אמא ממהרת, גוזלי הקטן.
והלב של אמא שכבר חודשים עסוק רק בך
יפתח לאהוב ולדאוג, לאחרות מלבדך.
זה לא עוד פילאטיס, או השתלמות של כמה שעות,
זה כניסה לשגרה חדשה של סדרים ומטלות.
שגרה של מטפלת, של אחד מתוך כמה.
שגרה של מחנכת, לעיתים בלי נשימה.
שגרה שמישהו אחר יראה את ההתהפכות הראשונה.
שגרה של התרגשות מחינוך, הוראה והכוונה.
שאיבות להזכיר לי באמת מי העיקר
חלב שאוב להזכיר לך כמה אתה אהוב ויקר.
ואולי יגידו להפסיק לשאוב ולהסתחרר,
אולי יגידו להפסיק את החיבור המשכר...
כי גוזל שפורח מהקן הוא טבעו של עולם
והאמא? היא נושאת את הכאב של כולם.



