אני זוכרת שלמדתי במישור אחר- להרים את רף התסכול (נראה לי)

לתת לילד לעבור במבוך לא מסובך. (משולחנות)

כשהוא מצליח- לתחום יותר (קו על הרצפה)

ואז יותר (מתחת לכסאות בזחילה

וכך עוד ועוד עד שמגיעים למבוך בדף

ואז בלי לגעת בקויים (כמו שיש מגנט כזה)

מקווה שדייקתי. אני חושבת שזה מתאים לגילאי 4

זה לא להפריע.

כלומר, אם ילד בוכה כי הוא מתוסכל, לתת לו את הזמן, להראות לו שזה בסדר. לעזור לו להבין איך הוא מרגיש: קרה כך וכך, זה מאוד מתסכל \ מאכזב \ מעצבן... להציע חיבוק. אם לא רוצה אז לא. אבל להראות שאנחנו שם אתו ושזה בסדר שקשה לו.

מה לפי מה שאני מבינה פחות טוב לעשות: לומר לילד להפסיק לבכות, להיבהל מהבכי,למהר להציע פיצוי \ חלופה \ הסחת דעת - רק שייגמר כבר הבכי הזה... 

בפודקאסט של רותי דריאל (בחזרה אל לב ההורות) שהמליצו עליו כאן יש פרק בו היא מסבירה איך יש שלב מסוים בבכי שרואים בו את השינוי בחלק של המוח שפעיל - שאחרי קבלה של המצב, השליטה עוברת לחלק אחר במוח. ושבעצם כך היכולת להסתגל מבשילה אצל ילדים - כשנותנים להם לבכות כשהם צריכים. (אני לא זוכרת את הפרטים המדויקים)

אני חושבת שניתן ללמד את ילדנו להתמודד עם תסכולים בחיים, בעיקר ע"י שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות: 

לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילד את הרגשות

לזהות אותם

לקרוא להם בשם

לתת להם לגיטימציה

לאשר אותם

לתווך אותם

להכיל אותם

לתת להם מקום.

לומר למשל "אתה כועס?

אתה צודק, זה באמת מכעיס ש___"

או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".

"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?

הרגשת עלבון?

זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."

וכן הלאה...

לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהילד מרגיש - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים )

והרבה פעמים שאנו עצמינו מתמודדות מול רגשות של כעס או תסכול שעולים בנו, אנו מאוד נבהלות. וגם לא תמיד יודעות מה לעשות עם זה, בדיוק כמו שכתבת

אם נגיד תיזכרי באיזו סיטואציה בה הרגשת תסכול גדול (כותבת בעיקר על עצמי, אבל יכול להיות שהרבה אימהות יכולות להזדהות עם זה בשלבים שונים בחייהן ),

או לא הבנת את עצמך ואת התגובות שלך, שזה לכשעצמו יכול ליצור פחד ותסכול.

כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"

והאמת היא שאת לא השתנית!

מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!

את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,

זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!

זה באמת לא פייר!

את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + מיליון שינויים בבת אחת + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!

אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!

כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.

ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים, וגם בתנאים אחרים. 

זה לא אומר שאת רעה. את טובה!

וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.

זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.

המציאות השתנתה.

נסי להקשיב רגע לקושי הזה.

אם הקושי הוא שצעקתי למשל על הבת שלי - ואני מקשיבה לו ומבררת:

מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"

מה היא אומרת לפני?

מה קורה שם בבית לפני?

ואיך את מגיבה?

ומה קורה אחרי?

ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?

ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?

נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו.אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.

אצלי למשל, הרגשות הללו ישבו בעבר על מקום של "שהילד בוכה אני מרגישה אמא לא מספיק טובה. כי הרי איך אני אמא מספיק טובה והוא בוכה ולא שמח? - אז אני לא יכולה להכיל את זה שאני אמא לא טובה, כי אני רוצה להטיב עם הילדים שלי! כי הם חשובים לי, כי אני אוהבת אותם! אז כל פעם שהוא בכה זה הכניס אותי לסטרס עד שהבנתי את עצמי בנקודה הזו, ואח"כ הבנתי שגם ילדים שבוכים יכולות להיות להן אימהות טובות ומטיבות וזה לא אומר כלום, כי פשוט ילדים לפעמים בוכים וזהו! זו דרך ביטוי שלהם. ואז משהו בי קצת נרגע (מודה שאני עדיין עובדת על זה)

והיה בי עוד חלק ועוד רגש שעלה לי בשעה ששלושתם היו צריכים אותי בו זמנית ומצאתי את עצמי אומרת בקול רם "רגע! אמא לא יכולה הכל בבת אחת!" ככה את אותו משפט שוב ושוב - עד שהבנתי עם עצמי שחשוב לי שלכוווולם יהיה טוב, וכאשר שלושתם בו זמנית צריכים אותי, המוח שלי מפרש שאם אגש לאחד - השניים האחרים יפגעו, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות! כי כולם יקרים לי! אז שוב הייתי במערבולת של פחד מאוד פנימי וזה יצא ככה החוצה בצורת המשפט החוזר הזה.

ועוד רגש שעלה בי לפני 5 וחצי שנים, אחרי שאבי האהוב ז"ל נפטר - זה רגש של אחריות מטורפת לכל הילדים ופחד מטורך מאובדן (שלי, שלהם, של כולם) - ואז ממש הרגשתי איך צעקות שלהם או בכי מכניסות אותי שוב לסטרס ופחדתי - רגע! אבל אם יקרה לי משהו - מה יהיה איתם? אם בעלי עכשיו לא בבית ואני אמות - הם כ"כ קטנים! איך יסתדרו? הם בטוח ימותו גם אם יקרה לי משהו!

ואז האחריות הזו שהרגשתי על הלב 24/7 ממש כיווצה אותי.

מאוד פחדתי מהאחריות הגדולה הזו על שלושה קטנטנים לבד בחלק נכבד מהזמן ועוד באותה תקופה בעלי עבד עד מאוחר וגרנו רחוק - והיה סלט שלם, גם אובדן, גם הורים שהיו צריכים אותנו, גם 3 פיצפונים צפופים, גם לבד וגם כל סערת הרגשות הזו - זה פשוט היה לי יותר מדי. אז זה יצא בצורת צעקות, נשימות קצרות, לחץ, משפטים חוזרים, עומס מטורף בלב וכו'.

נסי למצוא את המקומות והרגשות שטמונים בך.

האם פחד מאחריות שאת לבד עם כל הילדים ובעלך לא נמצא?

האם צורך באיוורור אישי? בקצת זמן לעצמך?

האם גוף שצריך שישימו לב אליו ויתנו לו לאכול, לשתות, לישון, לדאוג לעצמו?

האם פחד מאובדן או הישרדות?

האם הרגשה שצריכים אותך ואם את לא שם בשבילם את אמא לא טובה והם יהיו ילדים מסכנים?

האם לחץ מזה שאת צריכה להתחלק לכל כך הרבה חלקים ואת רק אחת?

משהו אחר?

ממה את מפחדת?

מה יכול לקרות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בתסריט הכי נוראי?

אני מאמינה שתשובות לכל השאלות הללו, עבודה עם עצמך,

קבלה של עצמך איך שאת, הבנה שאת בסדר גמור, הבנה שזה באמת קורה לכולן, שזה טבעי ואנושי,

זמן לעצמך ולמה שעושה לך טוב, רק אם שייך לכם אז לחשוב על הפסקה/מניעה ארוכה עכשיו לפחות עד שתחזרו לאיזון ורוגע כמו שהייתם רוצים,

וכמובן - חיזוק הצדדים הטובים בעצמך ובאימהות שלך ושימת דגש הרבה יותר גדול דווקא עליהם - יכולים לעזור לך מאוד מאוד.

ובכלל במצב בו אנו נתקלות בתסכול שלנו מול הילד או בתסכול של הילד עצמו,

אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,

אלא ילד הוא בעד עצמו!

ז"א, שהילד המתוק שלך לא נגדך - אלא בעד עצמו.

אם הוא מדבר ושואל ו"מנדנד" זה כי הוא צריך משהו

מה הוא צריך?

אולי זמן אמא רק לו?

אולי הוא עייף? רעב? קר/חם לו?

אולי עבר עליו משהו בגן/בביה"ס?

אולי משהו אחר?

לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב

גם רצוי

גם שייך

וגם שווה ובעל ערך

- עוד נקודה -

לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.

יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.

ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת. 

וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.

אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:

1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,

ולהחשיך את החולשות שלו.

כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.

בכל ילד יש חוזקות וחולשות.

גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.

גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.

וזה *בסדר*.

זה בסדר לא להיות מושלם.

זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.

ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.

גם מכבד הורים,

גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,

גם גאון ומוציא ציונים טובים

גם רגיש,

מקסים,

חכם,

מוכשר,

עוצמתי ברמות אחרות

ועוד כל החוזקות שלו -

וגם להיות מושלם בכל השאר.

זה פשוט לא הגיוני.

ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.

2. ילד הוא ילד הוא ילד

ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?

עכשיו הוא לומד על העולם,

מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות.

אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.

3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),

ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.

להבין ולקבל שהוא - זה הוא.

עם שלל מעלותיו (הרבות!)

וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.

ועכשיו שאני, בתור אמא של הילד או הילדה הזו עומדת מולו/ מולה-

אני צריכה לשאול את עצמי

מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?

מה היא צריכה ממני?

מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?

מה היא אוהבת בי?

איפה היא מרגישה אהוב על ידי?

מה היא אוהבת שאני עושה איתה?

מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?

אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?

ומה איתך -

איך את הרגשת בתור ילדה?

האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?

איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?

איך הגיבו? מה אמרו לך?

איך זה גרם לך להרגיש?

אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?

מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?

האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?

האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?

אולי באיזה מקום היא המראה שלך כמו שאמרת - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת (או הבן ).

4. ולגבי הקושי עצמו איתו אנחנו מתמודדות מול הילד -

נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלו שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בילד שלך, אלא בילד אחר.

מה את חושבת על התכונה הזו?

אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?

למשל, אולי ילד "מציק" בלי הפסקה זה גם ילד שדבק במטרה ועושה הכל כדי לפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?

אולי דווקא התכונה הזו תעזור לו כל כך גם בחייו הבוגרים?

הסקרנות הזו

הרצון לבירור עד תום הזה

הכוח רצון הזו,

הדבקות במטרה הזו,

הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.

זה המון!

5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,

לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,

ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -

אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +

לשאול את הילד גם על הרגשות שלו והחוויה שלו -

אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,

שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,

וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.

לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,

נסי לומר את הדברים,

לעצור שניה

לשאול אותה מה דעתה?

לשמוע אותה.

לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?

ומה היא חווה?

והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-

ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.

זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.

כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,

לשאול את הילד,

להתעניין בו,

להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.

אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,

התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.

לגלות אמפתיה כלפיו.

להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.

6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.

נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?

מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.

נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו

ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.

7. יחס אישי וזמן אישי רק עם הילד/ה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.

8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.

וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית. בידיעה שהיא באה כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.

ב"הצלחה רבה רבה

לא נאמתי וגם בעלי לא נאם. ואני הייתי בעוד בת מצוות שההורים לא דיברו

אצלנו בחגיגות בת המצווה רק בעלי ואבא שלו דרשו. אצלנו זה מצד צניעות - בנות לא עומדות ומדברות בפני גברים.

אנחנו עשינו בהמשך האירוע חלוקה לגברים ולנשים - בעלי העביר שיעור לגברים ובינתיים לנשים הייתה תוכנית נשית של יצירה ועוד משהו. בבת מצווה הקאשונה הבת שלי אמרה גם דרשה, ובשנייה הבת שלי לא דיברה בכלל (רק הקרנו מצגת עם שיר שהיא שרה ברקע), כי היא לא בעניין הזה.

לא רואה צורך ללכת לפי "מוסכמות" בנושאים כאלה, כל עוד זה לא משהו שמובנה בהלכה או במסורת... עושים לפי מה שמתאים לחוגגת הספציפית. (לצורך העניין, יכול להיות שלבת הבאה בכלל לא נעשה חגיגה גדולה, כי זה פשוט לא מתאים לה...)

בכל זאת אענה לך גם על ההתחלה

יש ספר מקסים בשם פרקי הלל, שיש בו 12 שערים שמובנים ללימוד חודשי בשנת בת המצווה לאם ובת. ממליצה מאוד, אם לבת שלך זה מתאים.

אפשר גם ליצור מסע בת מצווה, שבו הולכים ופוגשים דמויות נשיות משמעותיות (האם והבת), ואז יוצרים מזה משהו - חוברת שמתעדת את המפגשים, סרטון, או משהו בסגנון...

אפשר גם להתמקד בשם של הבת ובמשמעותו, וליצור קונספט למהלך השנה לפיו וגם לחגיגה עצמה. (למשל - קוראים לה הודיה, אז לפגוש אנשים שמודים במיוחד, לעשות יצירה סביב הודיה לה' וכו')

שתהיה לכן שנה מוצלחת ופורייה!

(והכי חשוב - ללכת לפי מה שמתאים לילדה עצמה, ולא לפי הפנטזיה של האמא... זה משהו שלמדתי גם בעצמי)

אבא שלי וכלת בת המצוה דיברו

זה נראה לי ממש בסדר.

פשוט ההורה שיותר זורם לו..

לגבי השנה עצמה השאלה מה את מחפשת?

אפשר משהו חודשי בתאריך הלידה - נגיד אם היא נולדה ביט חשון אז מיט כסלו כל יט בחודש לעשות משהו מיוחד - זה יכול להיות לימוד, יציאה למקום לימודי, יציאה למקום כיפי, טיול קטן, התנדבות, יצירה משותפת, משהו שיתחבר בסופו של דבר למשהו גדול יותר שתסיימו לקראת בת המצווה (אם זו יצירה אפשר גם להציג אותה באולם).

יש כאלה שלומדים ספר/מסכת לאורך השנה ועושים סיום בבת/בר מצווה, הכי קלאסי שאני מכירה זה לסיים שס משניות אבל זה לדעתי דורש שנתיים בשביל שיהיה יחסית בנחת. בשנה זה קצת צפוף.

מכירה משפחה שהאבא יצא עם הילדה לשבועיים של חלק משביל ישראל

יש כאלה שלוקחים דמות או 12 דמויות ומעמיקים עליה במהלך השנה או חודש תלוי כמה דמויות בוחרים

לק"י

יפה שמישהו יגיד דבר תורה או משהו.

אבל לא חייב מעבר.

תחליטי מה היכולת שלך להשקיע.

אפשר לעשות כל ערב ר"ח לימוד על אישה בתנך/ בהיסטוריה ומה הילדה לוקחת איתה הלאה מאותה דמות

אפשר ללמוד משהו (מסכת משניות או ספר הלכה/ מוסר)

וכל זמן מסויים (שבת מברכין לדוגמה)

לעשות לימוד משותף ואז באירוע היא עושה סיום מסכת.

אפשר לעשות שבכל שבוע שחל בו ראש חודש נוסעים להיפגש עם אשה חשובה בת ימינו

(2 סבתות, מחנכת מהעבר/ שכנה/ רבנית/ אמא שכולה)

לעשות מעין "ראיון" עם שאלות מובילות

אפשר לשבת איתה כל כמה זמן ליציאה של דייט אמא ובת וללבן ביחד סוגיה מסויימת מעולמה (לחץ חברתי, קבלת החלטות, אחריות, מעורבות חברתית, גבולות ועוד).

יש את הספר פרקי הלל, שהוציאה אמא של הלל אריאל ז"ל, אפשר לעשות לפי זה.

כבר מגיל קטן ממש היו הבדלים וככל שהן גדלו זה בולט ממש.

קודם כל זה דינמיקה בינהן,

אני כן רואה שהגדולה לא בשטח ולא משנה מה הסיבה הקטנה כן יודעת לתת יד.

אבל אני צריכה לפרט לה ממש ברחל ביתך הקטנה,הגדולה מבינה בלי לדבר בלי להסביר לשנייה לוקח יותר זמן לקלוט,

עוד משהו שיש קלחת של בלאגן,הרבה לחץ אוסף של מסימות מוזיקה,היא מאבדת את עצמה,פשוטו כמשמעו,לא מוצאת ידיים ורגליים.

לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה,

ןשאלתי איזה דברים היא יכולה לקחת על עצמה כל שבוע והיא אחראית עליהם בלי שאני אצטרך לבקש וגם אמרתי לה שאם לא יתאים אפשר להחליף את תחומי האחריות.

בפועל היא כן אחראית על תחום מסוים שעוזר לי ממש,ולפעמים היא מתנדבת לעזור בעוד דברים ומרגישה על גג העולם.

אבל אני לא מצפה ממנה ומעריכה את מה שהיא כן עושה.

לא יודעת עם זה יעזור,אבל גם אני ואחעתי היינו ככה היא לא נתנה יד לכלום עד שהתחתנתי.

וגם אחר כך זה לא התקרב למה שאני עשיתי.

לגבי הגדולה את גם צודקת,אני הרגשתי גם ככה,לגבי עצמי וההוגים גם בנוסף באו עוד בדרישה של תעזרי עוד ....וכשהתחתנתי זה ממש פגע לי בתפעול של הבית שלי,לא היה לי טיפת חשק לנקות ולסדר כלום,הייתי שוטפת לפעמים פעם בחודש....אבל זה גם עבר בסוף.

ויש דברים שעד היום אני לא מוכנה לעשות בכלל בבית שלי ויש מצב שכן הייתי עושה אם לא היה לי את המחויבות הזו בתור בחורה.

אבל לבת שלי אני כל הזמן אומרת לה שזה לא אחריותה העזרה שלה רק אם היא רוצה ומתחשק לה ואם לא מתאים לה שתחרר אנחנו אחראים על הבית ולא היא.

אז אני מקווה שהיא מרגישה תורמת ולא רק חייבת לעזור....

משני כיוונים (כאחות וכאמא).

המסקנה (אולי הכואבת) שלי שזה פשוט אופי. וחוזקות ויכולות. לכל אדם יש את האופי שלו ואת היכולות שלו, ואי אפשר לצפות את אותו דבר משני אנשים שונים, גם אם הם אחים.

[הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מהפרשה שלנו, מיעקב ועשיו, שאומנם גדלו באותו בית ואפילו יחד באותו רחם, אבל היו שונים כל כך, והחינוך שהתאים ליעקב לא התאים לעשיו. הרש"ר הירש מרחיב על זה הרבה.]

התפקיד שלנו כהורים הוא למצוא את הדרך לליבו של כל ילד בהתאם ליכולותיו ולאופיו, ואם בעזרה בבית עסקינן - למצוא את הדרך המדויקת שבה הוא יכול לעזור, גם אם זה יהיה רק לסדר את השולחן במוצאי שבת אחרי שכולו פנוי ולשים עליו עציץ...

והעבודה הכי קשה, כמו שאמרת, היא לנקות את הלב מהכעס ולאהוב את הילד כפי שהוא ומתוך מה שהוא.

זו אחת מעבודות חיי הקשות, ומניחה שגם לאמי זה היה כך...

❤️❤️❤️

זה ממש נפוץ מה שאת מתארת אז הסירי דאגה מליבך,

את שום התנהגות "לא הגיונית" במה שקורה אצלכם בבית.

המודעות חשובה כדי לאזן, אבל אין קשר ללא לפנק בגלל חוסר שיתוף פעולה.

אם זה היה הפוך והשניה הייתה נולדת קודם, אז רוב הסיכויים שההתנהגות הייתה הפוכה.

גם הקרבה לגיל ואותו מין מקצינים את ההתנהגות.

אז מבחינת אהבה שתיהן ראויות לאותה אהבה, כל אחת ועם מה שהיא מתמודדת.

כנראה שלא קל לגדול להיות ילד שני..

בכל אופן, כדי לעדן את ההתנהגויות של שתיהן,

כדאי לעשות חלוקת תפקידים קבועים מראש.

הבת השניה מרגישה שבמעט שהיא עושה היא מצילה את העולם- שיבושם לה.

הבכורה מרגישה צורך לעזור מעבר- לעצור אותה, ולהסביר שאת מסתדרת מצויין גם בלי העזרה הנוספת

(ברור שזה כיף שמישהו נותן לך יד עד הסוף, אבל אסור שהיא תרגיש מחוייבות למשימות כפי שאת רואה או קרוב לכך. זה לא בריא לגדול ילד הורי)

בהצלחה!

מאוד מאוד מזכיר לי את עצמי... אני הייתי צריכה שיראו אותי ובחוויה שלי העבודה אף פעם לא נגמרה

מתקשר למה שכתבתי על אופי ויכולות. באמת למי שיש לו קושי ממשי - יכול להיות שיהיה גם קושי בעזרה בבית... כשמבינים את זה זה קצת מקל.

כל ר"ח מעדכנים תפקידים.

וכשהגדולה סיימה עם התקידים שלה אז זהו והיא לא לוקחת על עצמה תפקידים נוספים?

כמובן תפקידים בהתאמה- יש כאלה שאוהבים להיות שר החוץ ויש כאלה שאוהבים למיין ויש כאלה שאוהבים לנקות עם מים והלאה אז לתת תפקידים שדי תואמים אופי

גם מבחינת סגנון העבודה וגם מבחינת הקצב.

אני מכנה את זה "תסמונת האפטר"

לצערי עוד לא מצאתי פתרון יעיל חוץ מתקשורת ישירה, אבל קל להגיד..

שולחת חיבוק וחיזוק

אבל לא תמיד אני מבינה אפילו למה אני כועסת כדי לתקשר את זה

אני חושבת שאנחנו כועסות כי נכפית עלינו מציאות בלתי אפשרית.

יעזור אם תכיני אותו לפני שיחזור שיביא לך פרחים/ משהו טעים כדי להביע הערכה? שישחרר אותך לכמה שעות לבד?

לנו עזר שכתבתי לו לפני שחזרתי מה חשוב לי, באילו שעות ביום חשוב שיעזור, אילו דברים חשוב לי שיספיק וכו'. ולקחתי בחשבון שביום הראשון אחרי שחוזר הוא רק ישן.

אבל לקטנים את יכולה לקרוא בחומש לפני ולדבר אילם על נושאים מרכזיים

של אמילי עמרוסי.

גילאי 3-4 כזה.

בדרכה של תורה - מכון הר ברכה

זה מבוסס על הפסוקים, פחות מדרשים ופירושים.

זה עלון למשפחה שיש בו המון דברי תורה וגם פרשת השבוע לילדים

אנחנו לומדים אותו יחד כבר כמה שנים

שנקראת "סיפורי התורה שלי" בהוצאת מעינותיך.

ספר לכל חומש.

לכל פרשה יש: נושאים בפרשה, סיפורים קצרצרים על נושאים מהפרשה

ו3 סיפורים ארוכים שהם או סיפורי הפרשה עצמה בדרך סיפורית או סיפורים על נושאים/מצוות מהפרשה.

יש גם ציורים מתוקים וזה מצוין.

יש את הסדרה הזו בגרסה הבוגרת שנקראת "התורה שלי", בה לכל פרשה יש את הפסוקים מהתנך וגם סיפורים.

לנו יש את סדרת "סיפורי התורה שלי" ואני ממליצה ממש. (העדפתי אותה כי מותאמת יותר לגילאים הצעירים-גן בתחילת יסודי)

היינו עוברים באחת הסעודות על נושאים מהפרשה ומספרים סיפור.

כיום הילדים כבר קוראים בעצמם.

מה הסגנון של זה?

כאילו מבחינה דתית?

יש לנו הפרשה מספרת לי וממש קשה לנו עם הסגנון החרדי של זה- זה שלא מסופר על חטאים של עם ישראל, זה שקוראים לעם ישראל "יהודים" ולא עם ישראל/ בני ישראל וכו', זה שמדרשים משולבים כאילו הם הפשט.

אז מחפשים משהו אחר שלא יהיו בו את הדברים האלו

לא היה משהו שצרם לי בכיוון הזה. גם האיורים יפים.

כן מסופר על חטאים של עם ישראל.

לדעתי כן סגנון חרדי.

סגנון דתי לאומי אני מכירה רק "בדרכה של תורה", שם המדרשים מופיעים בנפרד בצבע אחר מופשט ואפשר לבחור אם רוצים רק פשט או גם דרש.

רק עכשיו קלטתי שכתבת שיש לך את זה

זה לא הפסוקים ממש אלא בשפה יותר פשוטה

אבל זה נצמד לפשט ב100%, וכשזה מדרשים או פרשנים הם בצבע אחר וזה מאוד ברור מה פשט הפסוקים ומה מעבר.

עובר על כל הפרשה על הסדר וממש מוצלח.

מתאים מגיל 5 כזה לדעתי.

או את ההוצאה של החומשים שלו שגם מצוינת

חמישה כרכים, לא זול אבל שווה כל שקל !!! הבן שלי בן חמש כל שבת מחכה לזה בנרות, כתוב בשפה מותאמת לילדים ברורה ועשירה בשילוב פסוקים, עם איורים מטורפים

מייד אחרי הלידה🤔 אם אני רוצה להתפנק ופרטיות זה או ההורים שלי או הבית שלי ובעלי יוצא עם הילדים.

אבל לפעמים מידי אדישים…

זה נחמד שיחסית אין דרישות

אבל זה מעצבן ההרגשה שאתה יותר מידי 'דרך אגב'

שיהיו בריאים…

לא בדיוק מבחירה,אבל האמת שהיא עזרה לי מאוד עם התינוק. ייאמר לזכותה.

באיזשהו שלב, אחרי שבועיים בערך, הלכתי שבוע לאמא שלי ואז חזרתי אליה לעוד שבועיים וכבר עברנו דירה

זה לא תמיד נוראי.

אבל אם את רוצה להשוות חמיות איומות אני לוקחת בהליכה,

חמותי אחרי אחת הלידות באה להתארח אצלי,נחתה לשבועיים פלוס ולקחה את בעלי לטיולים אין סופיים בבתי קפה,בזמן שאני קרסתי בבית עם ילד בן שנה וחצי וניו בורן בן פחות שבוע בלי אפשרות אפילו ללכת נורמלי לשירותים,וכשהעזתי להגיד מילה נפגעו עד לב השמיים,לא רק שאני לא מארחת ומבשלת,אני גם כועסת שהיא לקחה לי את הבעל לטייל....

יום שישי בצהריים עוד לא עשה קניות,מי דיבר על בישולים בכלל?

לא מדברת על זה שכמה שהשתדלתי שיהיה נקי היה רק בלאגן,בכל זאת בית מלא ילדים, וכי היא בהחלט מעבירה ביקורת.

ובעלי עוד אחר כך שמע כמה אני מפונקת....

שהרי יש לי לידות קלות...(נכון מהרגע שהגעתי לביח עד הלידה היה פחות מ10 דקות אבל תשיעי שלם היו לי צירים כואבים ממש שלא ישנתי בגללם,והייתי פשוט מותשת אחרי הלידה).

ושלא טוב לה אצלנו.

אז תמיד יש יותר גרוע.....

אני רוצה להגיד לך כל הכבוד ששרדת כדי לספר.

ואני גם רוצה להוסיף שעיקר האשמה היא על בעלך.

התפקיד שלו הוא לעצור אותה מלהגיע,

לעצור אותה מלבקר את ההתנהלות שלך,

לגבות אותך בבית במשימות שבדר"כ הן שלך בשוטף,

ובטח ובטח שלא לצאת איתה לטייל

אני מקווה שבלידות הבאות הוא למד וזה לא יקרה

אבל:

א.היא לא גרה בארץ היא באה לארץ בשביל חתונה של אחיינית שלה לא בשביל הלידה.

ב.היא נחתה לא בקשה או משהו כזה.לא נתנו לבעלי אפשרות להתנגד.

ג.זה היה לפני המעט 9 שנים מאז ילדתי עוד כמה פעמים

פשוט הם חיים את חייהם ורוצים שהכל ישתלב בהם

ואם אתה לא משתלב אז למה מה הבעיה להשתלב

אבל אם אתה משתלב אז מה אתה רוצה נו השתלבת

מדו כזה…

וזה לא סותר שיכול להיות שהם אנשים מקסימים סהכ אבל מי שמארח יולדת צריך להיערך לכך, היולדת היא לא זו שצריכה להשתלב ולהתאים את עצמה..

לא עדיף לך להיות בבית שלך עם פרטיות נוחות ותזמיני לך אוכל?

כי בגלל שזה בית הומה

ויש הרבה אנשים

כן גם יכול להיות כיף שם…

וגם כי ברית יצחק אצל המשפחה שלי

ואבא שלו בניגןד למקובל לא יהיה הסנדק

ולא יעשו את הסעודה אצלם

אז אמרנו שנכבד בזה…

אבל לא יכולה להתווכח עם תחושות.. מקווה שיעבור בטוב♥️

במשפחה של בעלי העניינים האלו מאוד מאוד כבדים ונלקחים בכובד ראש…

זה הדבר הראשון שצריך להילקח בחשבון

אם טוב לך ככה מעולה

אבל אם לא - אז צריך להיזהר עם ריצוי כזה לדעתי

יש גם הרבה אפור באמצע כמובן, אבל טובת היולדת היא מה שחשוב קודם כל. בעיניי.

יכול להיןת שאם היינו יודעים שככה יהיה לא היינו באים

אבל לא ידענו

ואנחנו כבר פה

אז להגיד למה באתי לא יקדם אותי אז אני מנסה לראות את הטוב ואת הכיבוד הורים וזהו🙃 זה מה יש ועם זה (נשתדל) לנצח

ולהפיק לקחים ללידה הבאה חחח

רק אולי אם יהיה לך קשה תוכלי לברוח לכמה שעות בבית שלך או לקצר את השהות

מקווה ששבת עברה בטוב♥️

המסקנה היא שהיה נחמד בסוף והכל אבל אין הצר שווה בנזק המלך חח

כילו הנחמד שבזה לא מצדיק את המסביב והמאמץ

בדיוק ילדה גיסתי גם אז שבת הקרובה אבי הבן שלהם חחחח מקסיייםםם

אבל לא ניראלי נלך🙈 מה יש לי תירוץ מספיק טוב חח

😵😵

הייתי יוצאת מדעתי...

בעלך אירגן לך הכל?

מקווה שאת נחה ולא מארגנת בעצמך ❤️❤️

עכשיו הוא מארגן

אגב תזכירו לי גודש של אחרי לידה כדאי או לא כדאי לשאוב? אי אפשר לגעת בי זה לא נוח

ונשארת שפויה.

שימי כרוב לבן על השד, אבל רק לחצי שעה ואז להוריד ומחר (או אחרי 6-7 שעות מינימום) לשים שוב.

לא יותר מזה כדי לא לייבש לגמרי את החלב

👍👍

שאחרי לידה את מסוגלת לחשוב ככה! ולהבין שיש גרועים יותר ולהתייחס לזה בזרימה וברוגע!

אחרי לידה הכל מבחינתי נורא וגורר בכי אוטומטי בלי טיפת שכל שמסוגלת להכנס..

כל הכבוד לך! ומזל טוב!

אני מראש מבינה שאף אחד לא חייב לי כלום

אז לא הייתי מתעצבנת

אחרי לידה אני/בעלי דואגים בעיקר לנוחות של עצמי

כל עזרה מסביב- בונוס

אבל אם אחרי לידה היו מזמינים אותי והייתי מחליטה לבוא לא הייתי עומדת בזה שלא ארגנו לי חדר

זה בעיניי בסיסי בהזמנה של יולדת גם אם אף אחד לא חייב לי כלום.

ולא הייתי מתעצבנת פשוט הייתי מבינה שאני לא באמת רצויה.

אם זה הבית בו שוכנת היולדת.

להקלה מינימלית

אני שאבתי דקה - שתיים מכל צד וזהו

פעם אחת הספיקה לי ואחר כך כבר היה קל יותר והתאזן

לפחות בהודעה את נשמעת שלקחת את זה בקלילות.. סחטיין!!!

לא לשאוב.

לסחוט להקלה

לא מרוקנת את השד. שואבת עד להקלה. זה משמעותי.

מזל טוב! תרגישי טוב!

חחח סתם

יאללה מחכה להמשך

מסתיים המוניטור, מחכים לסניטר ועולים, בדרך יש לי איזה כמה ושוב אני עושה קולות אבל גם נושמת ומרגישה את עצמי ובעלי מבין שזה מה שאני צריכה אז בעיקר מחזיק לי את החלל ונותן לי להיות מרוכזת בי 

נכנסים לחדר מיילדת חמודה ממש מתשאלת מה שצריך ואז שואלת אם לבדוק אם אני חושבת שהתקדמתי אני עונה שניראלי שכן וישר מסייגת אבל לא יודעת אולי לא אני לא בטוחה היא אומרת לי הכל טוב מותר לך, בודקים- 6! אני נרגעת שלידה תהיה פה היום חח

עדיין לא רוצה אפידורל כי אני מרגישה שאני באמת עוד לא בצירים ה'כואבים' (כאב חי למות אבל זכרתי מהלידה הקודמת כאבים של באמת איבוד שליטה וחיים אז אמרתי אני בסדר בינתיים ופחדתי לקחת אפידורל)

היא מציעה לי לעלות על המיטה עם ראש מוגבה ולעמוד על הברכיים אני עולה זה עוזר כי גם יש לי לאן להיתפס בציר 

כל ציר אני ממש מרגישה שיש לי פיפי כאילו השק ממש ממש 'רוצה להיפקע' אחרי כמה צירים הוא באמת נפקע

המיילדת נכנסת ואומרת שהמשמרת שלה מסתיימת וזו המיילדת החדשה אנחנו אומרים שהמים פקעו ובין ציר לציר בודקים שוב פתיחה (אני הצהרתי שאם זה פחות מ8 אני לוקחת) שבע 'טובים' ובשנייה שאני מתרוממת שוב מגיע ציר מהגהינוםםםםםםם אני זזה כמו חיה פצועה גם משו במדבקה של הטנס זז ואני ממש מרגישה את הציר וצועקת באמת על הםנים ואני שומעת את המיילדת אומרת שאחרי הציר הזה כנראה אני כבר לא שבע וזה עלה

היא יוצאת ואני נשארת עם החדשה. היא לא עוזבת את החדר לשנייה (יאמר ממש ממש לזכות איכילוב, הזמן שהייתי בלי מיילדת בחדר הוא ממש קצרצר!!! גם הראשונה וגם השנייה היו כל הזמן איתי עשו עיסויים הרגיעו דיברו, מדהימות ממש!)

וגם ממש כיף לשמוע על חויה טובה מאיכילוב

יצא לך להיות שם שבת או רק יום חול?

היא שואלת אם אני ריצה אפידורל ואני לא מצליחה לחשוב אם אני רוצה (או בכללי לחיות אבל לא משנה) אחרי שני צירים אני אומרת לה תקשיבי אני צריכה ללחוץ ( אני עדיין עומדת על הברכיים אוחזת את משענת המיטה) היא אומרת לי אוקיי בואי נעשה נסיון תלחצי ואני אעזור לך למרות שאת לא פתיחה מלאה

ציר הבא אני מנסה ללחוץ וקורה משו מוזר אני לא מצליחה  ונלחצת וצועקת שאני מפחדת ואני לא יכולה, אני מאבדת את זה

היא אומרת לבעלי שהיא הולכת להביא מישהי שתעזור ושלא אלחץ, קוראת למישי מהדלת ונכנסת עם מיילדת נוספת מבוגרת יותר (שהייתה בביבי בום וכבר שם אהבתי אותה חח אז כשנכנסה כזה סמכתי עליה) היא אומרת לי לשכב על הגב ואני צועקת שאני מפחדת היא אומרת שככה תוכל לעזור לי ואני צועקת שאני רוצה אפידורל היא שואלת אם אוכל לשבת בלי לזוז כדי לקבל אותו ואני צועקת לאאאאאא😭

איכשהו אני עוברת לגב ושתיהן מתחילות לשפוך עליי שמן ולהגיד לי מתי ואיך ללחוץ 

המבוגרת מעודדת אותי כאילו זה שיעור ספורט בכיתה ג (איזה יולדת אלופה מאיפה הבאתם כזו מדהימה??? אין את נהדרתתתתת😅אבל וואלה עזר לי חח) אני משתדלת להיות קשובה 

אחרי איזה שתי דקות שאין לי מושג מה הן עשו שם המבוגרת יוצאת והצעירה אומרת לי לא ללחוץ היא שומרת שלא אקרע וזה קשההההה בעלי מדבר איתי ואני מתרכזת בקול שלו כדי להתגבר על הצורך המטורף הזה 

ואז פתאום, בגלל התנוחה הפעם (לידות קודמות הייתי ממש על הגב חצי שכובה, היה טוב אבל לא ראיתי כלום, עכשיו אני אמנם על הגב אבל ממש תופסת את הרגליים שלי ומקופלת כמו עובר כזה) פתאום אני רואה אותו יוצאאאא ואני אומרת למיילדת אמא הוא יוצאאאאא 

וזהו

הוא עליי

19 דק אחרי ירידת המים

שעה בערך ועשר דק אחרי שנכנסנו לחדר לידה

אגב לדעתי אם לא מיילדות ככ מקצועיות הייתי נקרעת ממש, יצאתי בלי תפרים ברוך ה'

אגב שתיים הטנס הוא נס גדול מאוד ואני חושבת שכמו שיש בחדר לידה אפידורל וגז צחוק ומקלחת- צריך גם אותו

ואגב שלישי- לידה היא נס ופלא עצום וכל לידה הנס הזה גודל

היא ניהול הכעס שלו, למה טיפול זוגי? נשמע לי הרבה יותר הגיוני טיפול אישי בשבילו... (או הדרכת הורים משותפת לשניכם, אם גם את מרגישה שאין לך כלים)

ברור לי שצריך פה גם טיפול בשבילו. הוא גם לא מסרב באופן נחרץ, אבל די תקוע עם זה. לבד כנראה לא יילך ואני מרגישה שזה כ"כ משפיע על הזוגיות שגם העבודה צריכה להיות משותפת וזוגיות, ואני מאמינה שעם מטפלת טובה גם העבודה הזוגית תשפיע ותתרום לכל אחד באופן אישי.

בנוסף, אני מרגישה שאנחנו לא רואים את המציאות בדיוק באותו מבט (הגיוני סה"כ) ודברים שמבחינתי הם חמורים מאוד , מבחינתו לא כ"כ נורא. זה הוא יכול ללכת לטיפול אישי ולעבוד על הדברים שמפריעים לו, אבל עדיין יהיה את הפער הזה בנינו. ועל זה אני רוצה לעבוד.

לדעתי טיפול אישי משפיע על הזוגיות לטובה יותר מאשר זוגי, אבל אם הוא לא ילך לבד אז טיפול זוגי זה באמת רעיון טוב. אולי לשקול מישהו שעושה גם פגישות אישיות עם כל אחד מבני הזוג לבד. (אין לי המלצות כי לא מכירה, אבל מאמינה שיש כאלה...

זאת הדעה שלי מהניסיון האישי שלי, אבל כמובן שבסוף כל זוג ומה שנכון לו

וברור שגם טיפול זוגי משפיע בהחלט לטובה🙂

גילוי נאות, אני מטפלת זוגית בשומרון

ויש עוד לא מעט

יש את שי יהודאי

מוריה סטולוביץ בפסגות

ואמיר דנה בבית אל

על אמיר דנה שמעתי כבר כמה פעמים. יש לך מושג איפה אפשר למצוא את המספר שלו? לא מצאתי באינטרנט…

ואם לא היא, יש עוד מטפלים במכון ריין

אני לא מראה, חוץ מבעלי ולילדים (אחרי שהם יודעים על ההריון).

אבל אין לי בעיה שיראו.

נראה לי שבאלבום שלי מהילדות, יש תמונה שלי מהאולטרסאונד.

תמונה אחת ממש חמודה

שזה משהו פרטי שהגוף שלי עובר, כי גם באמת נפשית הריון ראשון זה תהליך גדול שעוברים. והיה לי מוזר להראות כי זה הרגיש חודרני. בהריונות הבאים כבר היה לי יותר קל לעיכול ההריון עצמו והרגיש לי פחות פרטי, אז לא היתה לי בעיה להראות

לא התעמקתי בזה.

תמונת אולטרסאונד אחת של כל אחד..

הראתי לסבתא שלי בהריון האחרון. והיא פשוט התרגשה בטירוף!

(למי שיש חח, הלוואי והיה לכולם, אבל לכולם שומרת תמונות לשים שם ביום שנגיע לזה)

יצא לי גם לשתף בווטסאפ המשפחתי בתמונות שיצאו יפה (בשלב יותר מתקדם שרואים ממש פרצוף וכו)

אני לא שמה באלבומים, אבל יש לי מעטפה של כל הריון ושם יש את כל האולטרסאונדים, מכתבי שחרור שלי ושלו, בדיקות במהלך ההריון,הידונים ששמים אחרי הלידה, הפתק על העריסה וגם סיפור ההריון והלידה שכתבתי אחרי הלידה.

ביום הולדת של כל אחד, בדכ אוהבת להסתכל על הדברים ואת הסיפור לידה קוראת יחד עם בעלי.

יש תמונות ממש מתוקות וכיף להתרגש ביחד.

בכלל לא חשבתי על זה... בעיני זה כמו להראות תמונות של התינוק❤️

ואין לי שום בעיה שגם סתם אנשים רנדומליים יראו 😅 חושבת שבהריון הראשון הראתי לכולם, מאז זה פשוט לא עד כדי כך מעניין אבל לא אני חושבת שזה פרטי / לא צנוע או משהו