אני חושבת שניתן ללמד את ילדנו להתמודד עם תסכולים בחיים, בעיקר ע"י שיקוף, תיווך ולגיטימציה/אישרור של הרגשות:
לנסות כמה שיותר לתמלל מול הילד את הרגשות
לזהות אותם
לקרוא להם בשם
לתת להם לגיטימציה
לאשר אותם
לתווך אותם
להכיל אותם
לתת להם מקום.
לומר למשל "אתה כועס?
אתה צודק, זה באמת מכעיס ש___"
או: "את רעבה? את צודקת, זה באמת לא נעים בבטן שמרגישים רעב".
"היה לך לא נעים שאחותך חטפה לך צעצוע?
הרגשת עלבון?
זה באמת מעליב שחוטפים משהו..."
וכן הלאה...
לשאול, להתעניין, לתמלל אותה ואת מה שהילד מרגיש - עצם נתינת המקום הזו מרגיעה ומשחררת המון המון אצל הילדים (האמת גם אצלנו המבוגרים 
)
והרבה פעמים שאנו עצמינו מתמודדות מול רגשות של כעס או תסכול שעולים בנו, אנו מאוד נבהלות. וגם לא תמיד יודעות מה לעשות עם זה, בדיוק כמו שכתבת
אם נגיד תיזכרי באיזו סיטואציה בה הרגשת תסכול גדול (כותבת בעיקר על עצמי, אבל יכול להיות שהרבה אימהות יכולות להזדהות עם זה בשלבים שונים בחייהן ),
או לא הבנת את עצמך ואת התגובות שלך, שזה לכשעצמו יכול ליצור פחד ותסכול.
כי מאישה שאת מכירה את עצמך שהיא רגועה, ונינוחה, וטובה - את פתאום פוגשת לראשונה (ואז שוב ושוב) מן מפלצת כזאת שצועקת וצווחת, ואת אומרת לעצמך "אמאל'ה! מי זאת?! זאת אני?! אני זו המפלצת הזו שעכשיו צרחה על ילד בן שנתיים?! איך?! אני לא רוצה להיות כזו! אני הרי טובה! אז מה קרה לי?!"
והאמת היא שאת לא השתנית!
מה שהשתנה - זו המציאות של החיים שלך!
את נשארת נהדרת וטובה ורגועה ונותנת וטובת לב,
זה פשוט לא פייר להשוות את עצמך של לפני הילדים ולפני כל הטרדות והאחריות הקריטית הזו לעצמך של עכשיו עם כל זה!
זה באמת לא פייר!
את עכשיו אותה אחת נהדרת + כך וכך לידות + כך וכך הריונות + כך וכך ילדים + מיליון שינויים בבת אחת + עומס מטורף + גוף עייף + חוסר שינה + עוד ועוד ועוד דברים - אז העצמך של עכשיו הטובה הזו - הצטרפו אליה גם חלקים שכועסים לפעמים וצועקים לפעמים - כי קשה להם!!!
אז הם מביעים את הקושי הזה, הם לא צוברים אותו בבטן - הם כנים, ואמיתיים, ורגישים - וזה טוב!
כי הם בסך הכל מבטאים את מה שהם מרגישים.
ושוב, כל אישה הכי מדהימה בעולם, יכולה למצוא את עצמה כועסת וצועקת בתנאים כאלה של ילדים קטנים, וגם בתנאים אחרים.
זה לא אומר שאת רעה. את טובה!
וזה לא אומר שהשתנית, אל תדאגי.
זה רק אומר שאת נפגשת עם חלקים שבאים לידי ביטוי בקושי החדש שהצטרף לחיים, ולא היה שם קודם.
המציאות השתנתה.
נסי להקשיב רגע לקושי הזה.
אם הקושי הוא שצעקתי למשל על הבת שלי - ואני מקשיבה לו ומבררת:
מה קורה לך שם שאת צועקת על הילדה ו"מאבדת את זה?"
מה היא אומרת לפני?
מה קורה שם בבית לפני?
ואיך את מגיבה?
ומה קורה אחרי?
ואיך את מרגישה בזמן שזה קורה? איזה רגש עולה לך?
ואיפה את מרגישה אותו בגוף שלך?
נסי להקשיב לעצמך בשלמות ולענות על השאלות הללו.אולי הרגשות הללו יושבים אצלך על כל מיני מקומות - שאם תהיי מודעת אליהם תוכלי לנסות להתחיל לפתור אותם.
אצלי למשל, הרגשות הללו ישבו בעבר על מקום של "שהילד בוכה אני מרגישה אמא לא מספיק טובה. כי הרי איך אני אמא מספיק טובה והוא בוכה ולא שמח? - אז אני לא יכולה להכיל את זה שאני אמא לא טובה, כי אני רוצה להטיב עם הילדים שלי! כי הם חשובים לי, כי אני אוהבת אותם! אז כל פעם שהוא בכה זה הכניס אותי לסטרס עד שהבנתי את עצמי בנקודה הזו, ואח"כ הבנתי שגם ילדים שבוכים יכולות להיות להן אימהות טובות ומטיבות וזה לא אומר כלום, כי פשוט ילדים לפעמים בוכים וזהו! זו דרך ביטוי שלהם. ואז משהו בי קצת נרגע (מודה שאני עדיין עובדת על זה)
והיה בי עוד חלק ועוד רגש שעלה לי בשעה ששלושתם היו צריכים אותי בו זמנית ומצאתי את עצמי אומרת בקול רם "רגע! אמא לא יכולה הכל בבת אחת!" ככה את אותו משפט שוב ושוב - עד שהבנתי עם עצמי שחשוב לי שלכוווולם יהיה טוב, וכאשר שלושתם בו זמנית צריכים אותי, המוח שלי מפרש שאם אגש לאחד - השניים האחרים יפגעו, ואני לא יכולה להרשות לזה לקרות! כי כולם יקרים לי! אז שוב הייתי במערבולת של פחד מאוד פנימי וזה יצא ככה החוצה בצורת המשפט החוזר הזה.
ועוד רגש שעלה בי לפני 5 וחצי שנים, אחרי שאבי האהוב ז"ל נפטר - זה רגש של אחריות מטורפת לכל הילדים ופחד מטורך מאובדן (שלי, שלהם, של כולם) - ואז ממש הרגשתי איך צעקות שלהם או בכי מכניסות אותי שוב לסטרס ופחדתי - רגע! אבל אם יקרה לי משהו - מה יהיה איתם? אם בעלי עכשיו לא בבית ואני אמות - הם כ"כ קטנים! איך יסתדרו? הם בטוח ימותו גם אם יקרה לי משהו!
ואז האחריות הזו שהרגשתי על הלב 24/7 ממש כיווצה אותי.
מאוד פחדתי מהאחריות הגדולה הזו על שלושה קטנטנים לבד בחלק נכבד מהזמן ועוד באותה תקופה בעלי עבד עד מאוחר וגרנו רחוק - והיה סלט שלם, גם אובדן, גם הורים שהיו צריכים אותנו, גם 3 פיצפונים צפופים, גם לבד וגם כל סערת הרגשות הזו - זה פשוט היה לי יותר מדי. אז זה יצא בצורת צעקות, נשימות קצרות, לחץ, משפטים חוזרים, עומס מטורף בלב וכו'.
נסי למצוא את המקומות והרגשות שטמונים בך.
האם פחד מאחריות שאת לבד עם כל הילדים ובעלך לא נמצא?
האם צורך באיוורור אישי? בקצת זמן לעצמך?
האם גוף שצריך שישימו לב אליו ויתנו לו לאכול, לשתות, לישון, לדאוג לעצמו?
האם פחד מאובדן או הישרדות?
האם הרגשה שצריכים אותך ואם את לא שם בשבילם את אמא לא טובה והם יהיו ילדים מסכנים?
האם לחץ מזה שאת צריכה להתחלק לכל כך הרבה חלקים ואת רק אחת?
משהו אחר?
ממה את מפחדת?
מה יכול לקרות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בתסריט הכי נוראי?
אני מאמינה שתשובות לכל השאלות הללו, עבודה עם עצמך,
קבלה של עצמך איך שאת, הבנה שאת בסדר גמור, הבנה שזה באמת קורה לכולן, שזה טבעי ואנושי,
זמן לעצמך ולמה שעושה לך טוב, רק אם שייך לכם אז לחשוב על הפסקה/מניעה ארוכה עכשיו לפחות עד שתחזרו לאיזון ורוגע כמו שהייתם רוצים,
וכמובן - חיזוק הצדדים הטובים בעצמך ובאימהות שלך ושימת דגש הרבה יותר גדול דווקא עליהם - יכולים לעזור לך מאוד מאוד.
ובכלל במצב בו אנו נתקלות בתסכול שלנו מול הילד או בתסכול של הילד עצמו,
אני מציעה לזכור שאין ילד שהוא נגד ההורים שלו,
אלא ילד הוא בעד עצמו!
ז"א, שהילד המתוק שלך לא נגדך - אלא בעד עצמו.
אם הוא מדבר ושואל ו"מנדנד" זה כי הוא צריך משהו
מה הוא צריך?
אולי זמן אמא רק לו?
אולי הוא עייף? רעב? קר/חם לו?
אולי עבר עליו משהו בגן/בביה"ס?
אולי משהו אחר?
לזכור גם שכל ילד באשר הוא צריך להרגיש גם אהוב
גם רצוי
גם שייך
וגם שווה ובעל ערך
- עוד נקודה -
לפעמים אנחנו, ההורים, נוטים להתמקד רק ב"בעיה" שיש לילד, ולחשוב עליו, על כל המהות שלו כ"X הבעייתי עם ה___" וזהו, כאילו זו חזות הכל, ולא כך היא.
יש בכל ילד, גם הרבה מאוד חוזקות ואור וטוב.
ואת ברגישותך ובאהבתך ובאמא הטובה שאת - זוכה לראות זאת ולהאיר זאת.
וזה לכשעצמו יכול להוות אחוזים מאוד (מאוד!) גדולים מהפתרון.
אנסה לחלק לסעיפים את הדברים:
1. מה שיכול לעזור לכל ילד באשר הוא, גם אם הוא עם קשיים כאלה ואחרים וגם אם לא - זה להעצים ולהאיר (בא') את החוזקות שלו,
ולהחשיך את החולשות שלו.
כאשר ההבנה שעומדת מאחורי זה היא חשובה מאוד: הוא ילד.
בכל ילד יש חוזקות וחולשות.
גם בכל אדם בוגר יש חוזקות וחולשות.
גם בך, בי, בכולנו יש חוזקות וחולשות.
וזה *בסדר*.
זה בסדר לא להיות מושלם.
זה בסדר לא להיות 100% בה-כ-ל.
ילד (כמו גם אדם בוגר, אבל ילד במיוחד), לא באמת יכול להיות מושלם בהכל.
גם מכבד הורים,
גם התנהגות למופת בכיתה ובבית,
גם גאון ומוציא ציונים טובים
גם רגיש,
מקסים,
חכם,
מוכשר,
עוצמתי ברמות אחרות
ועוד כל החוזקות שלו -
וגם להיות מושלם בכל השאר.
זה פשוט לא הגיוני.
ההבנה הזו לכשעצמה - עושה הרבה.
2. ילד הוא ילד הוא ילד
ז"א, ש*עכשיו* בילדות, *זה בדיוק* הזמן שלו למעוד, לטעות, להתנסות - אם לא עכשיו מתי ילמד?
עכשיו הוא לומד על העולם,
מבין איך העולם הזה עובד, איך הקשרים בו עובדים, מה התוצאות של המעשים שלו, בודק גבולות.
אם תהיה לו קרקע מאפשרת בילדות להתנסות, לקום וליפול, להבין שאפשר ומותר לטעות - ומזה אפשר לצמוח וללמוד - כל חייו הבוגרים יכולים להיראות הרבה יותר טוב.
3. אם התפיסה היא "הילד מקולקל. אנחנו צריכים לתקן אותו" זה משהו אחד (זו תפיסה לא נכונה),
ואם התפיסה היא "הילד לא מקולקל. אנחנו ההורים צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו עליו ולקבל כלים איך לנהוג נכון כדי להוציא מאיתנו ומאיתו את המיטב - משהו בסגנון "חנוך לנער על פי דרכו" - להסתכל על האוצר שלכם כפי שהוא.
להבין ולקבל שהוא - זה הוא.
עם שלל מעלותיו (הרבות!)
וכן, גם עם חסרונותיו, כמו בכולנו.
ועכשיו שאני, בתור אמא של הילד או הילדה הזו עומדת מולו/ מולה-
אני צריכה לשאול את עצמי
מה הילדה הזו הייתה רוצה ממני?
מה היא צריכה ממני?
מה היא היתה אומרת לי עכשיו לו יכולתי לשמוע אותה?
מה היא אוהבת בי?
איפה היא מרגישה אהוב על ידי?
מה היא אוהבת שאני עושה איתה?
מה היא לא אוהבת שאני עושה איתה?
אם הייתי יכולה להזיז את השעון קדימה ולהגיע לעתיד שהיא בת 30 - מה היא היתה מספרת לי על הילדות שלה? שאיך היא חווה אותה? שאיך היא הרגישה כלפי עצמה אז?
ומה איתך -
איך את הרגשת בתור ילדה?
האם אחד מההורים או שניהם נהגו איתך בצורה דומה לאיך שאת מתנהגת עם ילדך?
איך הורייך התייחסו לחולשה או חסרון שהיה בך בילדות?
איך הגיבו? מה אמרו לך?
איך זה גרם לך להרגיש?
אם היית חוזרת לילדה היית - מה היא הייתה רוצה לומר להם באותו רגע?
מה היה חשוב לך שיזכרו וידעו באותה בעת?
האם הילדה שלך מזכיר לך אולי את עצמך לפעמים?
האם את צמפה ממנו לפעמים לקצת יותר מדי אולי?
אולי באיזה מקום היא המראה שלך כמו שאמרת - וברגע שתפתרי זאת בינך לבין עצמך - ותהיי במקום שלם ובטוח בעצמך ובאמא שאת וגם בילדה שהיית ועדיין בתוכך - זה ישפיע פלאים גם על הקשר על הבת (או הבן ).
4. ולגבי הקושי עצמו איתו אנחנו מתמודדות מול הילד -
נסי להסתכל רגע על התכונה/ות בה או ההתנהגות שלו שמציבים אותך מול קושי - ונסי לחשוב על אותן התכונות הללו כאילו היא הייתה לא בילד שלך, אלא בילד אחר.
מה את חושבת על התכונה הזו?
אולי יש בתכונה הזו הרבה מאוד טוב?
למשל, אולי ילד "מציק" בלי הפסקה זה גם ילד שדבק במטרה ועושה הכל כדי לפעול בכל דרך כדי להגשים אותה - זה משהו חיובי?
אולי דווקא התכונה הזו תעזור לו כל כך גם בחייו הבוגרים?
הסקרנות הזו
הרצון לבירור עד תום הזה
הכוח רצון הזו,
הדבקות במטרה הזו,
הלפעול ללא חת כדי להגשים מטרות הזו.
זה המון!
5. כדאי ליצור בין ההורים לילדים תקשורת פתוחה ומבינה,
לא תקשורת שבה ההורה "שופך" את משנתו והוראותיו והילד רק בעמדת המקשיב והצייתן,
ולא רק תקשורת שבה ההורה אומר את דברים ומקשיב לדבריו של הילד -
אלא תקשורת שכוללת גם מה שההורה אומר + לשמוע ולהקשיב אבל *באמת להקשיב* למה יש לילד לענות +
לשאול את הילד גם על הרגשות שלו והחוויה שלו -
אם הילד ירגיש שגם עצרו והקשיבו לו,
שגם נתנו לו להתבטא ושמעו את כל דבריו,
וגם נתנו לו להביע רגשות וחוויות - וממש הרגישו אותם יחד איתו - התקשורת תהפך להיות הרבה הרבה יותר יעילה ומטיבה, לשני הצדדים.
לו יצויר שהיום תרצי לומר משהו לבתך החמודה,
נסי לומר את הדברים,
לעצור שניה
לשאול אותה מה דעתה?
לשמוע אותה.
לשאול אותה איך זה גורם לה להרגיש?
ומה היא חווה?
והיא ממש תרגיש שהיא יכולה לומר את הכל-
ואת תשקפי את המילים+המחשבות+הרגשות+החוויות שלה - ומכאן תמשיכו את התקשורת.
זה נראה אחרת לגמרי מאשר אמא אומרת X והילד מקשיב ואין לו שום סיי.
כדי שתהיה הקשבה, צריך לשים את העמדות והתפיסות שלנו בצד,
לשאול את הילד,
להתעניין בו,
להבין יותר לעומק את העמדה *שלו*.
אם ההורה באמת מקשיב לילד, ואחרי זה - אפילו שהילד לא יסכים ויגיד לא - הילד לפחות ירגיש ש*הבינו אותו*,
התחושבה שהבינו אותי עד הסוף היא *הכרחית*. בשביל זה צריך כמובן להתעניין ולשאול שאלות. מדוע אמרת כך? למה התכוונת? מה זה גרם לך להרגיש? - ממש לשאול ולהבין אותו עד הסוף.
לגלות אמפתיה כלפיו.
להיות במקום של "לא יודע" - לא לבוא אליו ממקום של "אני ההורה ויודע הכל אז אני עכשיו אגיד לך X ותבצע אותו מיד ואני גם יודע מה אתה חושב ומה אתה הולך לענות", אלא להיות ממקום של "לא יודע" - ולשאול את הילד שהוא יגיד מה הוא מרגיש? ש*הוא* יגיד מה הוא חווה וחושב? - כך תיווצר הקשבה הדדית.
6. גם לכל מבוגר, גם לכל אמא ולכל אבא חשוב להרגיש שהם אהובים, נחוצים ושווים ובעלי ערך.
נסו לחשוב עם עצמיכם, גם את וגם בעלך - איפה אני אהוב על הילד?
מה אני עושה למענו שהוא משקף לי שזה טוב לו ומשמח אותו? - ולחזק את הנקודות הללו.
נסו לשאול את עצמיכם - "איפה אני מרגישה נחוצה?" - ולחזק את המקומות הללו
ונסו לשאול את עצמיכם "איפה אני מרגיש/ה שווה ובעל/ת ערך? איפה אני תורמת לילד? איפה אני משמעותית עבורו במי שאני? - ולחזק את המקומות הללו.
7. יחס אישי וזמן אישי רק עם הילד/ה - תמיד יכול להועיל. ואף פעם לא יכול להזיק.
8. ספורט זה תמיד טוב ופורק אמוציות.
וכמובן בנוסף לכל זה אפשר תמיד לפנות להתייעצות מקצועית. בידיעה שהיא באה כנדבך נוסף על המקום ההורי, שהוא המקום הכי חשוב לילד.
ב"הצלחה רבה רבה 
איזה יופי של תגובה