(החסימה שלי משום מה לא מאפשרת לי להכנס לפורום שאני מנהל אותו, התנצלות לכל מי שרואה את זה פה ולא מבין לאן נעלמתי. מ"מ שייך לפרסם את הדברים הבאים גם כאן, מסר כללי לחיים וגם קצת פרשת שבוע. מקווה להתקבל בהבנה, אשמח אם תגיבו מה הבנתכם האישית מהקטע. במחשב משום מה הקטע קבל את הכותרת שבשרשור, אז אני אשאיר את זה ככה. שבת שלום!).
"איך שוב זה קורה לי? באמת תסביר לי את זה יהוידע, מה הנוסחא? מה אני לא מצליח להבין? מה אני לא עושה נכון..." אחרי שהלב נשפך כמים, רק זו השאלה שנותרה תלויה באוויר, והנשאל לקח לעצמו את הרגעים הבאים כדי לחשוב עליה.
כבר תקופה ארוכה שהם מכירים, יותר מארבע שנים עברו מאז שהוא ראה את אברהם משה מסתובב בפנימיית הישיבה בחוסר אונים, מנסה כשיעור א' למצוא את חדרו החדש בחוסר ההגיון האדריכלי בו נבנה המבנה בכללותו. מאז, גם אחרי שהתחתן (בשעה טובה), הוא הדריך את ידיד נפשו הצעיר באורחות החיים, בכל השאלות והמצוקות שעברו עליו בשנות הלימוד בישיבה. ועכשיו הגיע זמנו של הלה למצוא את השלמתו, וגם פה הוא נלאה למצוא הפתח.
יהוידע הישיר את מבטו אל תוך עיניו של ידידו הצעיר, אך ראה שכבר איחר את המועד, הן כבר התערפלו והוא ידע טוב מאוד מה הולך להיות הלך הדברים שיבואו לאחר מכן.
"הרי עם הדס הכל היה אותו דבר, וכבר היינו כל כך קרובים, עד שהיא... ועכשיו כשאני מנסה שוב זה אף פעם לא מתקדם יותר ממספר פגישות.. למה?"
"אתה באמת שואל למה?"
התשובה הזו הפתיעה את אברהם משה, ואת האמת – היא הפתיע גם את יהוידע עצמו.
"אתה באמת שואל למה?" הוא חזר על עצמו, הפעם בנימה קצת יותר מתונה, אבל היה ברור שהוא לא מצפה לתשובה.
"בעצם, הרי מאז ומעולם זה אתה, וכל הבעיה שלך היא 'מאז ומעולם'". הוא נתן לסימן השאלה להרקם על פניו של ידידו, ורק אז פתח שוב את פיו להסביר את דבריו.
"שים לב להתנהלות שלך. תמיד." הוא הוסיף בנחרצות. "אתה לא תופס את זה שהדס היתה רק חלום". "חלום?" תמה אברהם משה ברוגז מבולבל. "כן, חלום" המשיך יהוידע, "אתה נצמד למה שהצליח לך בעבר ולא מתחבר למציאות המתחדשת שבהווה. הדס היתה רק חלום, רגע שחלף והלך לו, רגע כבר איננו. אבל אתה..." הוא לקח את הרגע לנשום, להרגיע את עצמו ולחשוב על משל שיחדיר את הדברים עמוק אל ליבו של ידידו – "אתה ממשיך לבנות מחסנים בתקווה שעוד יבוא יום ושוב קיבוץ התבואה יעשיר את מצרים. ולא רק זה, אלא שאתה משעבד לזה את כל בני ישראל, את כל כוחות הנפש שלך. ואתה יודע מה בא אחר כך". שתיקה. "אחר כך בא הארבה ומכלה את הכל מבפנים, ואז אתה נשאר עם אוצרות – שמלאים בכלום".
יהוידע השלים את דבריו באחיזה איתנה בכתפיו של ידידו הצעיר ובטלטול קטן, שהשאיר את אברהם משה לתהות על קנקן עצמו, אם ישן וחדש זה שם כל המשחק.
