לקח לך חמישה ימים ליצור איתי קשר אחרי הדייט הראשון שלנו. לא הצלחת למצוא 30 שניות לעשות טלפון במהלך כל הימים האלה. זה לא מכבד, מזלזל ופוגע, ולכן חשוב לי לכתוב את זה.
כשסוף סוף התקשרת, לא נתת לי לומר כלום, אז אני כותבת כאן. יש כאן מספיק פרטים כדי שתזהה את עצמך (בהנחה שאתה נמצא כאן. ואם לא - אולי מישהו אחר ילמד מזה משהו).
****
ראית אותי בעבודה לפני בערך שבועיים.
הלכת למנהל שלי, ביררת איך קוראים לי, ודרך חוק דתיים שלובים מצאת מכר משותף שלנו.
הוא התקשר להציע לי אותך, וזה היה נשמע מתאים.
אז ביום ראשון דיברנו בטלפון - והיתה שיחה ממש טובה. זרמה טוב. דיברנו שלוש שעות (שיא לטלפון ראשון, מבחינתי).
קבענו לדבר שוב כדי לתאם פגישה, וביום שלישי שוב היתה לנו שיחת טלפון ארוכה, שוב משהו כמו שלוש שעות.
קבענו להיפגש למחרת, ביום רביעי, בעיר שהיא בערך 20 דק' נסיעה ברכב מהבית שלך, וקצת יותר משעה בתחב"צ בשבילי. היה צפוי מזג אוויר סוער, אז ניסינו החלטנו לישון לילה על זה כדי להעלות רעיונות למקום מפגש. מבחינת השעה, אמרתי לך שזה היום החופשי שלי, אז רק תעדכן. למחרת בבוקר, שלחת הצעה כלשהי, אבל היא לא נגישה בתחב"צ, אז הורדנו אותה. העלנו עוד כמה רעיונות יחד, אבל נעלמת באמצע ההתכתבות. (בטח היה לך משהו בעבודה..) בסביבות 18:00 תזכרתי אותך בהודעה שעוד לא סגרנו (ידעתי שאתה עדיין בעבודה). לקח לך זמן לענות, וקבעת שניפגש בשמונה. זה השאיר לי חלון זמן מאוד קצר להתארגן, לרוץ לאוטובוס מס' 1, שייקח אותי לאוטובוס מס' 2, ומשם למס' 3 כדי להגיע בזמן. כתבתי לך שוב שאני תלויה בתחבורה ציבורית, ובתגובה התקשרת להגיד שהקדמת ואתה כבר שם. הגעתי בסוף באיחור של דקות בודדות, וישבנו יחד לשיחה עוד יותר עמוקה ממה שהיה בטלפון. אחרי משהו כמו שעתיים וחצי הודעתי שאני צריכה להתחיל את המסע חזרה. לקח עוד זמן עד שנפרדנו, אתה לרכב (ולא הצעת הקפצה), ואני לאוטובוס מס' 3. גשם, קר, מאוחר. פספסתי את אוטובוס מס' 2, וצריכה לחכות 20 דקות להבא. באסה. וכבר מאוחר - אוטובוס מספר 1 הפסיק כבר. הגעתי הרבה אחרי חצות, אני במרחק 4 ק"מ מהבית (ואין מוניות באיזור). מנסה לתפוס טרמפים, וב"ה מישהי לוקחת אותי.
למחרת, ביום חמישי, אני מצפה לטלפון ממך. או לפחות להודעה. לדבר על הפגישה שהייתה (ובטח הייתי מספרת לך על המסע שלי הביתה). אבל אני לא שומעת ממך כלום.
למחרת, ביום שישי, שוב דממה. אז אני שולחת לך הודעה, להזכיר לך שאני קיימת. מאחלת שבת שלום. לא ענית.
מוצאי שבת, שוב דממה. שולחת הודעת שבוע טוב. לא ענית.
אתמול, יום ראשון, שוב דממה.
היום (שני) בערב אתה מתקשר ואומר שאיך שהגעת הביתה ביום רביעי, הבנת שזה לא זה, אבל תודה על הפגישה. ובהצלחה בהמשך.
ואני נשארתי לבד עם התסכולים שלי, אז כתבתי את המכתב הזה, עם מספיק פרטים כדי שאם זה אתה - תדע.
חשבתי שהשיחות בהתחלה היו התחלה טובה.
כשלא תיקשרת לגבי הפגישה, חשבתי שיש לך עומס בעבודה, ושכנראה שכחת מה זה להיות תלוי בתחב"צ. ובכלל תלוי, כשאני לא יודעת מתי ניפגש.
קבעת שניפגש מאוחר, במקום שמרוחק עבורי, ולא חשבת על המסע שאני צריכה לעשות במזג האוויר הסוער. לא הצעת לעזור לי, להקפיץ אותי לתחנה או משהו כזה. לא שלחת הודעה לברר אם הגעתי (נכון שזה ממש לא 'חובה', אבל תנאי מזג האוויר היו קיצוניים, ותשלב את זה עם תחבורה ציבורית). ואז שתקת. כל יום חמישי. כל יום שישי. כל שבת. כל ראשון. כל שני. חמישה ימים (חוץ משבת, כמובן) שבהם לא מצאת 30 שניות להיפרד ממני. וכשמצאת את הזמן הזה ביום שני, לא התנצלת על המריחה הזאת. רק אמרת שקיבלת את ההחלטה ההיא כבר ביום רביעי.
אז כן, נפגעתי.
אלו חמישה ימים שיכולתי לחזור להיות פנויה. לא חשבתי שתחתוך אחרי פגישה אחת, אז בכלל עוד היו לי מחשבות ורגשות לאילו כיוונים הקשר יתפתח - חמישה ימים שפיתחתי בהם ציפיות.
אני לא יודעת מה עבר עליך בחמשת הימים הללו. אולי היה ח"ו איזשהו מקרה חריג בבית, עומס בעבודה או משהו כזה. אבל עדיין, למצוא 30 שניות, להגיד את המשפט וחצי שכבר החלטת לחתוך - לא הצלחת למצוא את הזמן לזה. זה לא מכבד. זה די מזלזל בי, בזמן שלי ובכוחות הנפש שלי. זאת הסיבה שלא אמליץ לאף חברה שלי לצאת איתך.
