עבר עריכה על ידי קמה ש. בתאריך י"ח בשבט תשפ"ג 12:06
בס''ד
קודם כל, אני רואה שכתבת את כל זה אתמול בלילה. אז אני מקווה שהבוקר את כבר קצת יותר בטוב. בלילה הרבה פעמים הכל מתעצם לנו ובבוקר השגרה הברוכה שוב כאן ומעסיקה אותנו, אנחנו יותר מוסחים, ואור היום קצת מרגיע לנו את הדברים. אז אני מקווה שכך גם איתך ועכשיו את קצת יותר רגועה ושלווה.
אני רוצה לנסות להגיב על מה שכתבת: ''וואי, כל הרגעה שתלויה בנתינת סיכוי לאסון לקרות גומרת אותי יותר.'' אם את מרגישה שאת לא רוצה לקרוא, תרגישי הכי בנוח לדלג!!!
אז ככה... לפני שנים, היה משהו שגרם לי לחרדה עצומה. משהו שממש ניהל אותי והפחיד אותי מאד. וכל פעם, כל פעם, חיפשתי אישורים ותעודות ביטוח שזה לא יקרה. הבעיה הגדולה היא... שלצערנו תעודות ביטוח כאלה לא קיימים. ולכן, לא היה לי סיכוי להירגע ולהרפות מהפחד הקיומי הזה. זה נמשך ככה הרבה מאד זמן.
עד שמטפלת שהלכתי אליה אמרה לי שמה שאני צריכה, זה להגיע למקום שבו אני אקבל שזה אכן יכול לקרות לי - ושאם זה יקרה לי, אני אהיה בסדר בע''ה. בהתחלה, הרגשתי איך כל המערכות שבתוכי מזדעקות וצועקות לי ''לא להשקיב לה, לא להקשיב לה!!!''. מן צורך כזה לאטום את האוזניים עם כפות הידיים ולשכוח מהמשפט שהיא אמרה לי. ולקח לי המון זמן (נראה לי ברמה של חודשים), עד שהרעיון הזה התחיל לחלחל פנימה.
היום, אני ממש מאמינה שזאת דווקא הדרך הכי חזקה להתמודד מול הפחדים שלנו. כל עוד אנחנו עסוקות בלחפש תעודות ביטוח שלנו זה לא יקרה, אנחנו ממשיכות לסבול. מכיוון שעמוק-עמוק בפנים, אנחנו כבר יודעות (כי ראינו דבר אחד או שניים בחיים) שאסונות קורים - אסונות פרטיים, אסונות ציבוריים... ולכן, המוח החכם שלנו לא באמת יכול ''לקנות'' את זה.
לעומת זאת, כשאנחנו אומרים לפחד שהוא דובר אמת, ואכן קיימת סכנה כזאת, לפחות בתיאוריה, המוח מסכים להקשיב לנו. כי הוא יודע שאנחנו דוברים אמת הפעם. אחרי שהודינו באמת הזאת, שהרכנו ראש וקיבלנו את העובדה שהכל יכול לקרות ח''ו, אפשר להתחיל לענות לעצמינו ולהתעודד בצורה עמוקה הרבה יותר.
איך?
* אפשר על-ידי האמונה שהכל לטובה ושכל מה שה' עושה הוא מדויק ומושגח ובוודאי טוב.
* באופן אישי, מה שמחזק אותי, זה לזכור שיש ריפוי בעולם. אנשים עוברים כל מיני דברים. ויש גם המון אנשים שמצליחים לקום מן ההריסות של חייהם ובונים מחדש. אז היינו רוצים ששום רע לא יקרה לאף אחד. אבל אחרי שזה כבר קרה, מדהים לראות כל מיני אנשים שיצאו רגישים, חזקים וגדולים יותר ממה שהם היו פעם. אנשים שממנפים את הניסיונות שהם עברו כדי להוסיף טוב סביבם ולכל העולם. וכן - ביניהם גם אנשים שמחים ומאושרים. עם פצע בלב, כמובן, כי יש דברים שנשארים כנראה. אבל *יחד עם זאת*, אנשים שמצליחים להיות באמת מאושרים. (ניסיתי לחפש לך ראיון של הרב ישראל מאיר לאו, אבל לא מצאתי. בראיון הוא מסביר שהוא אדם אופטימי. דווקא מתוך כל מה שהוא עבר. זה סרטון ממש מאיר עיניים).
ושזאת המטרה שלי. לבנות את עצמי, יום-יום, כאדם חזק, עם חוסן נפשי כמה שיותר גדול. לבנות את עצמי, יום-יום, כאדם שמח, עם אמונה גדולה בחיים, בעולם, באדם ובה'. זה טוב תמיד להיות עם תכונות כאלה, גם כשלא קורה שום דבר. אבל אם ח''ו יקרה לי או ליקרים לי משהו, זאת ההשתדלות הכי משמעותית שאני יכולה לעשות כדי למקסם את הסיכויים שאני אהיה בסדר בע''ה.
אני לא יודעת אם קראת בסוף.
וגם אם כן, אני לא יודעת אם היית במקום שיכולת לקבל דברים כאלה כי בסוף יש בחרדה גם ממד לא רציונלי. זה יושב על הרגש ולכן הסברים יכולים לעזור מאד, אבל זה לא תמיד מספיק.
הלוואי ואם קראת, זה כן היה לך טוב ❤️
הלוואי וזה פתח איזשהו כיוון נוסף שיוכל לסייע לך להתמודד עם כל מה שהלב שלך מוצף.
ואם קראת עד כה והיה לך טוב, אז הנה גם התגובה ש
@שמש בשמיים היקרה (תודה רבה על התיוג!) הזכירה:
הפחד שלך הוא אמיתי ממש! לצערנו הרב יש מציאות כזאת של רעידות אדמה, וזה דבר נורא ואיום.
מה שעוזר לי זה - להחזיר את עצמי להווה, כל הזמן. עכשיו אני בריאה? בעלי בריא? הילדים שלי בריאים? זה מה ש*אמיתי*. כל השאר דמיון. אמנם בתיאוריה הכל יכול לקרות, אבל למה לתת לדברים היפותטיים, שבאותה המידה עשויים גם לא להתרחש לנו אף פעם, לקלקל לנו את מה ש*כן* יש לנו?
ה׳ נותן לי היום חיים, משפחה, בית ובריאות. כשאני עסוקה במה שאני עלולה לאבד ח״ו, אני כביכול מאבדת את כל הדברים האלה כבר עכשיו. כי הדמיון מאד חזק והמראות שהמוח שלנו מייצר ממש משכנעים ושואבים, עד כדי כך שאפשר לחוש בגוף ממש את הדמעות ואת הצער הבלתי נתפס על אובדן יקירנו ואובדן כל הטוב שיש לנו. ברגעים האלה, שאנחנו נותנות לחרדה להשתלט עלינו, אנחנו כביכול ״מקדימות״ צער של העתיד (שבכלל-בכלל לא בטוח שהוא יקרה) וחוות אותו כעת. במקום להינות ממה שיש *באמת* כרגע.
אם חושבים על זה לעומק, יש בזה משהו קצת אבסורדי. אנחנו רוצות שכולם יחיו ויהיו בריאים כי ככה נוכל להמשיך להיות מאושרות. אבל כרגע, זה בדיוק מה שקורה!! כולם חיים ובריאים!!!! ואם כן, *עכשיו* הוא הזמן לשמוח איתם ומהקיום שלהם 🙂!!!
איך עושים את זה? נשארים בהווה ומפעילים את החושים שלנו. להסתכל על הילדים, בהכי הרבה נוכחות שיש לנו. להקשיב לבן הזוג, בהכי הרבה נוכחות. לשיר, לרקוד, לאכול ארוחה חמה ביחד, להקריא ספר, לקלח, להתמוגג מהמתיקות, להשכיב, ללטף, לחבק, לצחוק - בהכי הרבה נוכחות 🙂. בגלל שבכל רגע נתון המוח שלנו יכול להכיל רק מחשבה אחת, הנוכחות הזאת ממלאה אותו (את המוח) בטוב הקיים, ולא מאפשרת מקום לתמונות מפחידות. את מבינה?❤️
יש עוד הרבה מצבים שעלולים להכניס אותנו לחרדות: אחרי פיגוע, אחרי פרסום של עוד פרשה של פגיעות מיניות, כששומעים על מישהו שאנחנו מכירים שחולה במחלה קשה וכו׳ וכו׳ וכו׳. אני ממש מרגישה על עצמי שחוץ מתפילות (!!!!), רק ההחזרה הזאת להווה באמת עוזרת לי.
ולמניעה, כמו שכבר כתבו, לא להיכנס לתמונות או סרטונים של אסונות! אני בכללי נמנעת מפירוט-יתר לגבי כל סוגי הדברים הרעים שמספרים עליהם בחדשות. אני מעודכנת, קוראת את הכותרות ולפעמים גם כתבות, אבל משתדלת מאד להימנע מתיאורים קשים. כי כמו שכתבת, כשרואים תמונות כאלה, קשה מאד-מאד להוציא אותם מהראש 🥺.
אבל גם אחרי שנחשפנו, אפשר לתרגל את החזרה להווה. זה דורש יותר מאמץ מאשר אם לא היינו רואות, אבל זה עדיין בהחלט אפשרי וזה שריר שממש שווה לאמן ❤️
(מה שיכול לעזור בהקשר הזה, זה לקרוא את הספר ״לאהוב את מה שיש״ של קייטי ביירון ולתרגל את שיטה שלה. זה מדבר בדיוק על זה, על המקום של המחשבות, ואיך לחזור להווה כל פעם מחדש).
בהצלחה ענקית יקרה!!!❤
ובשורות טובות לכל עם ישראל ולעולם כולו.
תודה שפתחת את השרשור הזה ועוררת אותו גם לרצון ❤️
)
פעם הבאה אבדוק בעז"ה