"רכרוכי.. מגעיל שכמותך, איך יכולת לתת לנהג אוטובוס הזה להשפיל אותך ככה, הא? הא?!" נזף קובי על בבואתו במראה, שחיקתה כל תנועה שלו בצייתנות, מביעה במיומנות מרשימה את זעמו. הוא הניח את ידיו על שיש חדר המקלחת משני צידי הכיור והביט בחור הניקוז בדיכאון, "כל כך שונא את עצמי, איזה לוזר… איזה מפסידן… למה אני לא יכול פשוט להישאב פנימה." הוא הרים את מבטו, צפה בפניו בבוז. "גם לוזר.. וגם מכוער. איזה פתטי.."
קובי התקרב למראה עד שהבל פיו טשטש את אזור פיו של תאומו, "יודע מה? לא נועדת לחיות," בבואתו הביטה בו בייאוש. "היית צריך למות בתאונת לידה, כנראה זה היה חוסך לאמא ואבא המון טרחה."
"היי!"
קובי נרתע לאחור.
"זה מספיק!" מחתה בבואתו מן המראה, "הגיע הזמן שתתאפס על עצמך בנאדם! איזה מן מחשבות עוברות לך בראש?! אם לא בשבילך אז לפחות בשבילי! אתה מטיח בי האשמות כל הזמן כאילו אני אשם בכל!"
"מה הולך כאן?!"
"אני אגיד לך מה הולך כאן! פעמיים בשבוע אני צריך לסבול את המחשבות הדיכאוניות שלך אחי! פעמיים בשבוע! זה נשמע לך הגיוני?! אם יש לך כבר מראה תשתמש בה כדי לומר על עצמך דברים טובים!"
"כמו מה?!" התרעם קובי, "מה יש לי כבר לומר על עצמי חוץ מזה שאני אפס?!"
"לא יודע!" אמרה בבואתו, "אבל אני פורש! נמאס לי!"
"לא! אתה לא תצא ככה מהדלת אתה שומע אותי?! אתה לא תאמר את המילה האחרונה – " – הדלת נפתחה – "אוי באמת, מאוד בוגר מצדך!" הדלת נטרקה. "ככה אתה פותר את הבעיות שלך?! ככה?! מה אתה ילד?!"
שקט.
אין תשובה מהעבר האחר של המראה.
שנותרה ריקה מאדם.
(סתם התחלתי לאחרונה לעיין בסיפורים מפעם כאילו היו תמונות ישנות, לעורר קצת רגשות נוסטלגיים ולהזכר כזה במי שהייתי פעם. את הקטע הזה כתבתי כשהייתי בן 17, ממש חמוד בעיני, מרגיש קצת כאילו אני משתף כאן סיפור של אחי הקטן והביישן ללא ידיעתו. מקווה שנהינתם כפי שנהנתי גם אני)
