אל תתעלמי מהכאב שלך, תני לעצמך זמן ומקום כדי לכאוב. לנקות את הראש והלב לפני. לתת מילים לתחושות, לרגשות, למחשבות. להתפרק קצת. אולי גם לקבוע אח"כ משהו שכיף לך לעשות, איזשהו פינוק שאת לא עושה בד"כ, עם מישהי שאוהבת ומעריכה אותך.
מעתיקה כמה דברים שכתבתי בעבר, ואולי משהו מהם רלוונטי:
א. אנשים חסרי טקט יש בכל מקום.
אני מאמינה שרובם המוחלט מגיע ממניעים טובים (גם אם הם לא יודעים להוציא את זה החוצה כמו שצריך).
אם הם מרכלים עליי, אני מקווה שהם בעצם מנסים לחשוב אם להכיר לי את האחיין\שכן\בנדוד.
אני חושבת שזה דרך בשבילם להגיד שהם מכירים בחיסרון שלי, וזה לא נעים לשמוע, כי זה מסכם את ההוויה שלי כרווקה. אבל הי, חוץ מהיותי רווקה, אני עוד הרבה דברים נוספים.
אפשר לצאת מנקודת הנחה שבכל מקום בוחנים אותי.
בוחנים אותי כשאני בדייט.
בוחנים אותי כשאני בעבודה.
בוחנים אותי באוטובוס.
בקיצור, בכל מקום אנשים מסתכלים עליי, מתרשמים ממני, ומגבשים דיעה מסוימת, גם אם זה מישהו שעובר לידי ברחוב וכנראה לא אפגוש שוב בחיי.
ככה העולם עובד.
והשאלה היא מה אני עושה עם ההרגשה הזו.
באופן כללי אני מנסה לא להתעצבן. לזכור שהעולם לא נגדי. ומתפללת שהברכות שלהם יביאו לי מזור.
קישור: אנשים חסרי טאקט יש בכל מקום - לקראת נישואין וזוגיות
ב. האירוסין של אחיך לא באין על חשבונך.
ואת לא נשארת מאחור.
אני חושבת שזה אחד הדברים הכי קשים להכניס לראש, גם בתחומים אחרים - אני לא נמצאת בתחרות מול אף אחד, זה אני חיה את חיי בצורה הכי טובה שאני יכולה.
אני לא חושבת שיש אדם שרוצה שירחמו עליו. אני לא מרוצה מהמצב שאני נמצאת בו (רווקות), ואני עושה השתדלויות לשנות את זה. אבל בציבור שאני חלק ממנו, אני מבינה שרוב הסיכויים שאכיר את מי שיהיה בעלי דרך אדם אחר ששייך לציבור הזה. ולכן חשוב לי להזכיר לאנשים אחרים את קיומי. זה לא עניין של כמה שאני מסכנה כי אני רווקה והסביבה שלי ברובה נשואה, אלא שהכולם יגידו - רגע, אין לך אחיין שגם מחפש? אולי נכיר לה אותו?
עם כל זאת, אני חושבת שצריך להכיר בקושי. לתת לו מקום וביטוי. אולי אפילו לשבת ולפרט נקודה נקודה מה קשה לך. ואחרי שאת מוציאה הכל לדף - להשמיד אותו. להחליט שאת משאירה את כל הרגשות השליליים האלה מאחור, ובוחרת להסתכל על הדברים דרך משקפיים אחרים.
קישור: אנשים חסרי טאקט יש בכל מקום - לקראת נישואין וזוגיות
ג. אדם נשוי הוא לא יותר טוב ממני בגלל הסטטוס הזוגי.
אני חושבת שזה אחד הדברים הכי קשים להכניס לראש, גם בתחומים אחרים - אני לא נמצאת בתחרות מול אף אחד, זה אני חיה את חיי בצורה הכי טובה שאני יכולה, ולכן 'עוקפת' לא שייך.
אני לא יודעת מה מגיע לי או לא מגיע לי. אני מודה לקב"ה בכל יום על הטוב שיש לי (ומשתדלת גם על הרע). אבל למה הרווקות שלי צריכה להעיב על האחים הצעירים שלי?
אם אערוך השוואה לתחום אחר לחלוטין - אם ח"ו הייתי חולה ל"ע במחלה קשה, אשפוזים, טיפולים וכו' - נראה לך שהייתי רוצה שהאחים שלי ישבו בבית ולא יעשו כלום כי אני עוברת חוויה קשה?
האם זה אומר שאני לא מקנאה (וזה לא חייב להיות דווקא באחים, יש רבים שצעירים ממני והתחתנו) - אני אשקר אם אני אגיד שזה לא מייאש לפעמים, כי כן, בסה"כ אני אדם די נחמד והייתי יכולה לחשוב ש'מגיע לי'. אבל זה לרגע משבר וייאוש, אני לא נותנת לזה לנהל את החיים שלי. הלוואי והייתי מתחתנת כבר. הייתי רוצה כבר להקים משפחה משלי. עם זאת, אני יודעת שזה שאני לא התחתנתי עדיין לא אומר שום דבר עליי כאדם. אדם נשוי הוא לא יותר טוב ממני בגלל הסטטוס הזוגי.
קישור: יודעת מה יותר גרוע? להיות הסיבה שמונעת אושר מאחיי הקטנים. - לקראת נישואין וזוגיות
