איש בודד עומד בקצה הצוק. מאחוריו ניצב לו, מתנשא ומתפורר, קיר דומם, קיר שעוטף אותו – חונק. מלפניו פרוסה לה תהום, נמתחת מעבר לגבולות שהדמיון שלו מסוגל להכיל, מעליה מתנוסס כמו דגל ערפל סמיך.
האיש הזה עמד שם בקצה הצוק אולי בגופו, אבל מחשבותיו נעו ונדו בכל מרחבי העולם. הוא רץ בערבות הקרח של צפון אמריקה עם ביזונים וביחד עם שיירת גמלים הוא חוצה את המדבר הצחיח, הוא יושב באוניברסיטאות באולמות עמוסי סטודנטים מול טובי המרצים, הוא עושה סנפלינג על פסגות הרים מושלגות.
אבל מולו, מולו אותה תהום עמוקה פרוסה. הוא רוצה לקחת את הצעד קדימה, אבל יש שם תהום!
בנתיים הוא ממשיך במסעותיו, נוסע בכדור פורח מעל ערבות מונגוליה, שט בגונדולה בתעלות ונציה, חוצה נהר בג'ונגל של האמזונס.
אבל מאחוריו, מאחוריו הקיר הדומם. הוא רוצה לברוח משם, אבל הקיר חוסם אותו!
ומה עלה בגורלו של אותו האיש? הוא עמד שם וחיכה, הוא חיכה הרבה זמן. בשלב מסויים נשאו אותו מחשבותיו על כנפי הרוח, הוא התגלגל אל מקום מסויים. הוא ראה שם אדם בודד עומד בלב שדה פורח, מוקף פרחים, אבל אותו אדם בכלל לא היה בשדה, או לפחות כך זה נראה מבחוץ, אותו האדם עמד שם שקוע במחשבות כאילו הוא לא שם לב בכלל למה שקורה סביבו.
ואז הוא פתח את העיניים.
הוא הסתכל סביבו, חיוך ענק נפרש על שפתיו.
והוא צעד קדימה.
