הייתי בא לאמא שלי ומבקש,
״בוא נלך לציון של אבא״.
״זה לא ציון, זה קבר… כשתגדל תבין את ההבדל״.
ולא הבנתי.
ציון, קבר,
הכל היה נראה אותו דבר.
ואז אמא נפטרה.
וכבר לא הלכנו יד ביד לאבא,
היא עברה לידו,
ואני הייתי בא ומבקר את שניהם.
בקבר.
ואז הייתי חוזר לרחובות,
מסתובב,
או שורף לילות שלמים שם בהר המנוחות.
ושומע בתוכי את הקריאה של רבינו,
״אומן, אומן, אומןןןן״
אבל לא נכנעתי,
אני לא אלך לקבר אחד ואשאיר מאחורי שניים.
והמשכתי להסתובב,
ולבוא לקברים שלהם,
לפחות פעם ביום.
ופעם בלילה.
ואז הגיע איזה צדיק,
ונתן לי כרטיס.
סתם ככה, בלי לשאול.
כל הלילה בהיתי בכרטיס,
אומן? פעם הייתי טס,
כשהייתי ילד,
אבל עכשיו יש לי קברים אחרים לדאוג להם.
חיפשתי אותו בשביל להחזיר לו.
מצאתי אותו מרקד על אחת הסאוונות בתחנה מרכזית.
החזרתי לו את הכרטיס.
הוא הסתכל עליי בתמיהה,
ושאל מה קרה,
הסברתי.
והוא אמר,
״ציון זה לא קבר, כשתהיה שם תבין״.
נכנעתי,
רק בשביל להבין את ההבדל.
מגיע לאומן,
משהו מושך אותי לתוך הציון,
ככה, עם התיק.
שם את הראש על הפרוכת,
ומבין.
מרגיש.
מגלה מה היה חסר לי כל כך הרבה זמן.
ותשאלו אותי מה זה, מה ההבדל?
אין לי מה לענות לכם,
רק את מה שענו לי.
״כשתהיו שם, תבינו״.





