מנסה- לדעתי כדאי להמשיך עם הלימודים ולסיים אותם.

למה? א. כי השקעת זמן/כסף וחבל לעצור עכשיו ולזרוק את זה לפח.

ב. כדאי שיהיה לך את התואר הזה במקרה ולא תמצא משו שתאהב, זה עדיף על כלום.

ג.כי זה לא נתפס טוב בשידוכים שלא יהיה לך ביד כלום.

ד. כי בכללי אני חושבת שעבודה לא חייבת (/לא יכולה) להיות מהנה.

ה. יכול להיות שכשתתחיל לעבוד בזה אז תגלה שאתה אוהב את זה.

לגבי מה שאמרת שאתה אולי לא מוכן להקריב את הסיפוק מהעבודה לטובת המשפחה, לא הייתי קוראת לזה הקרבה כי זה גם לטובתך ולטובת התדמית ה'גברית' שלך.

(אם אתה ממש מתחבר לתחום הרוח אתה יכול לעסוק בזה מהצד, הקורסים בתחום הזה יותר קלים)

בכול אופן ,בגלל הגיל לדעתי אתה כבר צריך לצאת אבל הכי טוב לשאול רב

בהצלחה!

או שאת מקריב מימוש וסיפוק עצמי בעבודה,

או שאתה מקריב חיי משפחה.

לדעתי, צריך להפריד בין הדברים. עבודה היא רק סוג אחד של הגשמה ומימוש. אפשר לעבוד במשהו מפרנס, שבו אתה לא מוצא מימוש וסיפוק, וללכת בשעות הפנאי לחוג ציור שייתן לך את המימוש והסיפוק. או להתנדב בבית אבות. או בכל דבר אחר שאתה מוצא בו מימוש וסיפוק.

בנוסף, צריך לקחת בחשבון שלימודים מאוד שונים ממה שעובדים בו בפועל בשטח. לגבי הקורס של כמה חודשים, לדעתי מקבלים אליו מלכתחילה אנשים עם ציונים גבוהים במקצועות ריאליים, ואת אתה אומר שדברים מעבר לחשבונאות יהיו קשים מידי - כנראה שאתה לא מתאים לקורס הזה.

צריך גם לחשוב לטווח הארוך - מה יועיל לך השתלבות בגיל יותר צעיר בשוק העבודה - במקום שאתה מקווה לצמוח בו, לעומת מקום שתעבור ממנו בעוד שנה שנתיים (רמז: בעולם העבודה יש חשיבות לוותק ולניסיון), אל מול מה יועיל לך להקים משפחה היום.

אני גם לא מבינה מתי אתה חושב שתמצא את תחום החלומות שלך. מה פתאום יקרה שיגרום לך למצוא את התחום הזה?

בעיניי, כדי להתחתן, צריך להיות לך תוכנית ברורה איך אתה מתכוון לפרנס את המשפחה. יכול להיות שהתשובה היא שירשת דירה מסבתא רבה, כולל ירושה שמסדרת אותך לעשר שנים הקרובות. אבל אם לא - במיוחד אם אתה מתכנן הסבה - אז שזה יהיה הסבה במקביל לעבודה כלשהי שמכניסה כסף.

חייבת לציין שאת ממש חכמה ואני כל הזמן מתפעלת מהתשובות המדוייקות והחכמות שלך. 

כיף שאת פה

@לגיטימי?

לרוב הצעירים שאני פגשתי יש תוכנית מסודרת לחיים. אולי אנחנו לא מגדירים תוכנית באותו האופן.

א. נביא זה לא מושג שקשור לכאן...

ב. זה בסדר גמור להיות בשלב של חיפוש.

ג. אני מצפה מבחור בן 25 (כלומר, שנתיים אחרי הסדר. מחריגה כאן תלמידי ישיבות גבוהות), שכבר החליט אם הוא רוצה לגשת למסלול אקדמי או לא. ואם כן, ויש צורך, כבר עשה פסיכומטרי, והתחיל ללמוד משהו - משהו שיפתח לו דלתות רחבות בהמשך, בהנחה שאין לו כיוון אחד ברור.

להקים משפחה כולל מחויבות כלכלית. כסף (לרוב) לא נופל מהשמיים. יש חשיבות מאוד גדולה להתחיל לחסוך בגיל צעיר, כולל להפריש פנסיה. נכון שלא הכל זה כסף, אבל כסף זה הרבה. זה להעניק לילד שלך טיפול רפואי טוב יותר. זה לאפשר לו להיות בחוגים. לוותר על מורה פרטי. לא לחסוך לילדים. ועוד ועוד.

אני לא רואה שום פסול ערכי (או בעייה במסר לילדים) בלעבוד במשרה מכניסה, ולהתנדב בשעות הפנאי במשהו שממלא את הנשמה.

נכון, אי אפשר לדעת מה יקרה בעולם, אם מחר יקרוס כל ענף ההייטק, או שכל המכוניות יהיו אוטונומיות ולא יצטרכו יותר נהגי תחבצ. השוק דינמי. אבל אדם שיש לו אחריות כלכלית, בלי גב - חייב למצוא דרך להכניס כסף - הוא לא יכול להגיד 'בא לי הפסקה'. יש שלב בחיים שעוברים לעולם המבוגרים, שבו יש לך אחריות על המעשים (או החוסר מעשים) שלך - וגם אם אתה לא נהנה בעבודה, אתה תמשיך לעשות את זה, כדי שתישאר קורת גג מעל ראשך.

אני חושבת שרוב האנשים בעולם לא הולכים ללמוד מקצוע מסוים כי זה חלום הילדות שלהם (אחרת היינו רואים הרבה יותר כבאים ואסטרונאוטים, לא?). חלק מהשיקולים שלי בבחירת מקצוע, הוא משהו שאני יכולה לעשות כאמא. ומי קרואה את העבודה כמקום היחיד להגשמה העצמית שלו, הייתי נזהרת ממנו - זה יכול להעיד על סדרי עדיפויות לקויים.

מבחינתי, בחור בן 25, שעברו שנתיים מאז שיצא ממסגרת, ואין לו שום כיוון מה הוא רוצה לעשות בחיים - זה לא שאני דורשת ממנו בפליק של אצבע צרידה לקבל החלטה (באנגליה, למשל, את ההחלטה על הכיוון בחיים מקבלים בגיל 16) - הוא לא בן 18, הוא כבר ראה דבר או שניים בחיים. אם עד כה הוא לא מצא מקצוע שמתאים לו - מה פתאום יקרה שעוד שנה\שנתיים הוא כן ימצא מקצוע כזה? מבחינתי, שיעשה בנתיים קורס שרברבות\טכנאות מזגן\מנעולן, או יעבוד כשכיר (מאבטח, מוכר, זבן).

השואל כתב שהוא כבר שנה ב בלימודים מסוימים. אם הוא לא רואה את עצמו בחיים עובד במקצוע הזה, אז כן, המלצתי שיעבור. אם זה נסבל, אבל לא חלום חייו - שימשיך, שתהיה לו הכנסה קבועה, ואם ירצה לעשות הסבה - שיעשה מסלול ערב או משהו כזה, שיאפשר לו גם לעבוד וגם להיות מוסב.

תואר אקדמי הוא לא ערובה למשכורת גבוהה. (ע"ע רמי לוי).

מה שאני טוענת שכשאדם בוחר מקצוע, השיקול לא יכול להיות רק מה אני אוהב, איפה אני אגשים את עצמי. יש השלכות כלכליות קצרות וארוכות טווח על הבחירות שאדם עושה, וצריך להיות מודעים לכך.

לא, לא הכל משחק. יש לא מעט מקצועות (בעיקר שכירים) בהם לתואר אקדמי ו\או ותק יש השלכות מאוד גדולות על גובה המשכורת.

חלק מתהליך ההתבגרות בעיניי, הוא להבין שלא כל חלום ילדות ראוי להגשמה.

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.