הקטני שלנו התחיל להתעורר בשבוע האחרון באיזור 6 בבוקר, לפעמים קצת לפני ולפעמים קצת אחרי וזה אחרי תקופה מדהימה שהיה מתעורר ב7 וזה היה ממש קסום חח
עכשיו אני ממש תפסתי תא עצמי בידיים ואני הולכת לישון לדעתי בשעה סבירה שזה בין 22-23
והחלוקה בינינו היא שאני קמה אליו בבוקר (כי בעלי בעבודה ובלימודים שלו צריךלהיות נוכח עד שעות מאוחרות אז הבקרים עליי)
ואני צריכה לקום אליו, להיות איתו ולשחק וזה עוד נסבל כי אנחנו עוברים לסלון (או שאביא לו בקבוק למיטה ואיזה צלחת עם קצת קורנפלקס או ביגלה וזה ייתן לי עוד רבע שעה בערך של מנוחה)
ואז נעבור לשחק בסלון ואני אמשיך לנוח על הספה.
הקושי הוא בהתארגנות בוקר
זה ממש מרדף
להחליף טיטול, לשים בגדים לגן (ולא אני לא אוהבת להלביש את הבגדים מהלילה לגן)
וזה קשה לי ומותח לי את גבול הסבלנות ואני ממש שונאת את זה שבסוף זה מוביל אותי להרמת קול ולהתחיל את הבוקר ככה בבאסה.
זה מצטרף לכל העבודה הכללית שיש לנו לעשות איתו על גבולות שהגננות לא מפסיקות לפמפמ לנו בכל הזדמנות (מידי פעם זורקות מחמאות על התקדמות בתהליך)
וזה קשה לי כי אני בהריון וגם ככה עייפה ממש ממש ועכשיו להתחיל להתווכח איתו זה עוד יותר קשה! והוא בורח לי ואם אני תופסת אותו זה צריך להיות עם קצת כוח ואני שונאת את זה כי הוא משתולל ואם אני מצליחה למצוא איזה סיפור או שיר שישיח את דעתו אז לפעמים זה עובד אבל לרוב לא ואני שוב מזכירה שאני סמרטוט על הבוקר! קשה לי כל כך ואני חייבת להתגבר על זה בשבילו ובשבילי
בעלי היקר מנסה בכל כוחו לעזור ולקחת חלק בהתארגנות בוקר אבל אני יודעת שזה קשה לו בגלל השעות שהוא הולך לישון בערב ואנחנו מנסים למצוא את הכוחות בשביל שני הורים עייפים עם ילד תוסס בן שנתיים + כנראה בלי יותר מידי גבולות לצערי (למרות שהבוקר כן שימח אותי ששהצליח להתאפק ולהבין ששומרים חטיפים מהמשלוחי מנות לצהריים!)
אני אמשיך לחפור כי אני בשוונג של כתיבה.
שבהקשר ההתמודדות עם הגבולות שאני יודעת שאני באמת משחררת בגלל העייפות שכנראה ההריון מפילה עליי, אני מפחדת.
איזו אמא אני.
הבית הפוך, הילד יכול סתם לקבל חוסר סבלנות בגלל אמא עייפה ואבא עייף
ואני יודעת שאנחו הורים טובים, שאנחנו נותנים לו המון אהבה והמון שמחה ב"ה ורוב הזמן אני מצליחה לתפקד טוב באמת ואני מרגישה אפילו שיש לי גישה משלי ושפה משלנו שמצליחה לנו (אם כי אני תוהה לעצמי אםם אולי הגישה שלי היא שהביאה לחוסר הגבולות וזה קצת מטריד אותי)
וקשה לי! קשה לי לחשוב על הרגעים הפחות שמחים והפחות רגועים שבסוף הוא ילד ואנחנו לא מצליחם להתמודד ועוד מעט יצטרף עוד תינוק ואני בלחץ לחץ לחץ ובאלי לבכות מהמחשבה על ההתמודדות ועל הרגעים הקשים שעוברים על הקטני שלי שאני ישר משליחה על הגן ואומרת - איך הוא מתודד עם זה שם?? הרי שם לגננת בטוח אין פניות לשבת איתו כמו שאנחנו יושיבים איתו כשיש לו איזה התקף וזה כל כך מעציב אותי שבגללנו הוא הגיע למן עמדה כזאת
והוא בכור, ויחיד ואנחנו יודעים זה הגיוני יחסית.
ועדיין כל כך לא פייר בשבילו. עצוב לי קצת
