כמה שזה קשה והרצון חזק באותו רגע
אל תוותרי לו
זה לא שווה את זה
ההתגברות בסוף שווה את הכל!!

הרשות נתונה.
בכללי, אם אני לא מבקשת שלא יגיבו, אין לי בעיה שיכתבו הכל.

כשיש רצונות מנוגדים זה יכול להתבטא בצורה שאת מציגה פה - מלחמה פנימית. רצון לא לרצות.

 

ואפשר פשוט להעלות בצורה מסודרת את הרצונות המנוגדים. כל אחד מהם הוא חלק ממך ובא להגן עלייך ברמה מסויימת. גם אם יש לך רצון לעשות משהו רע - לפעמים הוא פשוט כאב אחר שמחכה לצוף בתצורה הזו.

 

היי רצון לעשות רע, מה שלומך? מאיפה באת?

 

ולא רק "להילחם" בהם. כשיש מלחמה בפנים בסוף מפסידים.

תכלס בינתיים בכל מלחמה שהיתה לי בפנים הפסדתי, כי זו אני נגד עצמי. אז או שאני או עצמי נפסיד. כלומר כישלון...

אבל... איך יודעים אז באיזה רצון לבחור? הרי שניהם נועדו בשביל לעזור לי, אז לא משנה מה אחליט, יצא לי איזשהו רווח ואיזשהו הפסד... אז... איך בוחרים? יש פעמים שהכל נראה רע, ויש פעמים שטוב נראה רע כי הוא קשה נניח, והרע נראה טוב.

זה פשוט לשבת ולתמלל ולהקשיב לכל "רצון" שם בפנים. 

 

מי זה אני? מי זה עצמי? 

איזה רצון הוא רצון אמיתי שלי ואיזה רצון הוא רצון של הסביבה או פחד ממנה?

 

לפעמים גם כשהרצון מקבל ביטוי הוא פשוט משתחרר כי בעצם אין בו קטע. ולפעמים כן רוצים ליישם אותו.

אה
זה הקטע
יש בי רצון לא להקשיב לנשמה.

אבל כל הרצונות הם שלי. לא של הסביבה. השאלה היא יותר מה בא לי, שזה כאילו בשטחי יותר, ברגעי, ומה אני רוצה, שזה יותר עמוק.
אבל יש פעמים ששני רצונות מתנגשים, וצריך להחליט.
וגם כשיש משהו שאני רוצה מול משהו שבא לי- לא ברור בכלל מה אחליט...

"רצון לא להקשיב לנשמה" זה אומר (בעיניי) שמישהו בסביבה שלך רומס אותך ברמה שאת לא סומכת על המערכת הפנימית של עצמך. וזה - בעיניי- נורא ואיום.

 

השני זה  ש(בעיניי לפחות) גם "מה שבא לי " השטחי משקף משהו בגוף ובנפש שכדאי להקשיב לו. לפני שאת רצה "להחליט" מה בא לך ומה את רוצה - תנסי להבין מה קורה בפנים. תני לזה קצת זמן. תהיי גם ברצון העמוק וגם ברצון הלכאורה שטחי ותנסי להבין מי נגד מי.

 

ושאלה אחרת

 

כשאת חושבת על שני הרצונות

איזה מרחיב לך את הלב?

ואיזה מכווץ לך את הבטן?

לא יודעת מאיפה בא הרצון לא להקשיב לנשמה..

אני לא מנסה להבדיל כ"כ בין מה שאני רוצה לבין מה שבא לי, חוץ מדברים מאד מסוימים, כי זה דורש הקשבה, שאני מנסה בכל הכח לוותר עליה.

גם הרצון השטחי וגם העמוק, שניהם בעדי, ושניהם נגדי. ושניהם אחד נגד השני.

שני הרצונות מכווצים אותי. כי מה שאחליט, זה יפגע בי.

יש פה פחד ממה שיקרה אם תקשיבי פנימה? האנרגיה שתהיה שם? משהו שיצוף שם שאת לא רוצה לדעת אותו?

 

וכל השאר זה סתם מסיכה.

פחד יש. חד משמעית.
אם מקשיבים לנשמה גם חייבים לעשות מה שהיא אומרת. ואני מפחדת מזה...
כל החיים אנחנו בורחים. כולנו. זו אינסטינקט הישרדות. כשקשה לנו אנחנו בורחים. לפעמים צריך לדעת דווקא לעצור ולהציף את הכאב והקושי.
אני גם בורחת. אולי גם בגלל זה קשה לי כ"כ בשבתות לאחרונה...

קודם כל זה שמקשיבים לנשמה (או לרגש) לא אומר שחייבים לעשות מה שהם אומרים. רק להבין בכלל מה קורה שם.

 

ואכן הרבה מאיתנו בורחים. היה פרוייקט חיי עד שיום אחד הפסקתי עם זה ועברתי להקשיב.

שם בערך התחיל העולם להשתנות.

 

לגבי שבתות - שבת היא "מעין עולם הזה". זמן שבו אי אפשר לברוח למדיה ולסלולרי וזה אכן קשה בהרבה. וגם אז יש לאן לברוח (משפחה למי שזה מתאים לו, חברים, סניף בגיל המתאים, עיתונים, ספרים...)

ברגע שמקשיבים זה מציף. הלוואי שיכלתי להקשיב בלי לעשות כלום. אבל אז יש הרגשה עמוקה של חוסר. יותר מאשר עכשיו.

לי אין לאן לברוח בשבת. רק להעסיק את עצמי בכל דרך אפשרית ולישון.
כבר נמאס לי לישון. אבל לא רוצה להפסיק. רוצה רק לישון.
לתמיד.

זה שזה מציף? נכון. וההצפה כואבת. אבל להחזיק חזק את מכסה הביוב כדי שלא יציף זה כואב הרבה יותר.

 

שבי במקום שאת בוטחת בו עם חברה שאת סומכת עליה או מקלדת ותתחילי לכתוב (או לאמר) כל מה שעולה לך.

אחר כך תנסי לסדר את זה ממשהו שהוא "הצפה" למשהו  קצת יותר מסודר שיציף מה קורה אצלך בפנים. וקורה הרבה  שאת לא יודעת.