מעניין כמה יזדהו..
אף פעם לא הייתי לחוצת חתונה.
בכל המסגרות שעברתי עד היום הרגשתי השונה.
זאתי שאין לה "קראש" ולא מבינה על מה מדובר,
זאתי שלא מעניין אותה לקשור מטפחת מול המראה כי זה לא עושה לה שום דבר.
זאתי שהחתונה שלה לא מתוכננת לאלפי נקודות קטנות
וזאתי שלא אכפת לה מה אחרים חושבים עליה, ואיך היא נראית.
זאתי שכולם חושבים תמיד שיש לה חבר כבר שנים שבפועל כלום.
זאתי שמשתתפת בשיחות כי רוצה להיות חלק אבל אין לה מה לתרום לשיח בנושא.
בחודשים האחרונים משהו בפנים השתנה.
אולי כי גדלתי, אולי כי פתאום באמת הגענו לשלב הזה של חתונות, אולי כי כל החברות שלי כמעט כבר נשואות.
אבל כל החלומות (ליטרלי חלומות בלילה), הדיבורים עם החברות, הכל מגיע בסוף לנקודת מוצא אחת.
פתאום נהייתי הילדה הזאת, שרוצה, שחולמת, שמתכננת, שחושבת על זה ועליו, וכן, אפילו חווה מעין "קראש" לראשונה🤯
עם תחושת קנאה ואולי קצת החמצה.
ההרגשה הזאת מפחידה ומרגשת מאוד והלב מחסיר פעימה.
האם, האם זה אומר שאני כבר מוכנה?

