זו (החלק המודגש) התבוננות חדשה שעלתה לי בשבת ואני לא יודע כמה היא אמיתית.
באדם ה' חלקים – נר"ן ח"י. זה כל האדם מצד חלקיו הרוחניים. בעולם הזה ישנו חיבור בין הרוחני לחומרי וזה ע"י צמצום גדול מאוד עד ההגעה לבחינת מציאות "נפש", שמתחברת עם החומר (בדם). הרב בדבריו מתייחס לחומר ולנשמה, ובעצם ההתייחסות היא לנפש ולנשמה מצד הרוח. הרוח היא כמו מן "תגובה" בין הנפש שמתחברת עם החומר לבין הנשמה האלקית שביסודה מנותקת ממנו. הרוח היא ה"אני" של האדם, ישותו ה"עצמית" לכאורה. בכח האדם להטות את רוחו אל הנשמה ולחילופין את הנפש. הנפש ביסודה מתחברת אל החומר. לחומר אין רצונות, שכן רצון שייך רק בדבר רוחני, אולם כיוון שהנפש מתחברת אל החומר תכונותיו של החומר מקבלות אצלה הופעה של רצון. בכלל תכונותיו של החומר הן העפריות – מכאן העצלה והבטלה, הפירוד – מכאן כל עניין התאוות ("לתאווה יבקש נפרד") וכן ההעלמה של מציאות אלוקים שמחייה ומקיימת את החומר – מכאן הנטיה לכפירה וע"ז (ויש עוד תכונות שמתגלות ברבדים אחרים). אם אדם מטה את רוחו כל הזמן לצד הנשמה הוא לעולם לא יחטא, למה? כי הנשמה תמיד עולה, חפצה הוא בחוסר מנוחה אלא בהתקדמות ולכן האדם שמחבר רוחו לנשמה תמיד יעשה את המירב כדי לפעול את רצון ה' בכל עת. משא"כ אדם שמטה את רוחו אל הנפש – הוא מסוכן בנפילה אל הרצונו שמופיעים בה מחמת החומר, ובכללם כאמור העצלה והבטלה, שייסד לנו מוהרי"מ חרל"פ זצ"ל, והוא עניין ידוע בדבריו (תמצאוהו במאמר האחרון ממאמרי תפילת יוה"כ בחלק י"ג), שאם מתעצלים בעשיית הטוב – זה השורש להגיע לעבירה הראשונה שפותחת את ההשתלשלות של "עבירה גוררת עבירה". לכן אם אדם לא הולך אחר החומריות – הוא לא היה מגיע לפספוס בקיום העבודה המעשית לה' וממילא לא היה בו את השורש שמביא לעבירה הראשונה, גם אם תהיה בשוגג (ועניינו של השוגג הוא שהיתה כאן שכחה – שהיא סוג של עצלות).
)