(פיצלשתי לצורך השרשור). נשואים יחסית הרבה שנים. השבת היינו עם המשפחה המורחבת מהצד של בעלי, כמה משפחות יחד. ב״ה משפחה מאוחדת ואוהבת.
ועדיין יש לי קושי באיך שני מרגישה בכללי מול 2 הגיסות שלי (נשואות לאחים של בעלי). שתיהן עם סגנון חיים שונה יחסית משלנו, עם רמת חיים גבוהה יותר ותחומי עניין שפחות כמו שלי. התחברתי למה שפרצוף כרית כתבה בשרשור אחר היום, שגיסות זה שטח עם מלא השוואות בלב. אני מרגישה שטוב לי בחיים, מאד אפילו, ושאני בכללי עם אהבה וביטחון עצמיים והכרת הטוב על כל מה שיש לנו. (כמובן ולא ב-100% מהזמן אבל לרוב). וברגע שאני לידן פתאום אני לא מספיק מוצאת את מקומי. זה בא לידי ביטוי לדוגמה בכך שלקראת שבתות כאלה אני תמיד אבחר את הבגדים הכי יפים שלי, מחשש שלא אהיה ברמה של מה שהן ילבשו. או שאני במתח לקראת שבתות כאלה, מה שלא קורה לי בשאר המקומות שבחיים שלי..
ועוד משהו. יש משהו בהתנהלות של אחת מהן שמבלבל אותי. לפעמים היא חייכנית ומתעניינת ולפעמים סוג של מתעלמות מהנוכחות שלי. וזה דבר שאני לא מאד מבינה אותו, שהוא כל פעם לא צפוי לי. זה גורם לי לרצות להיפתח רק באופן חלקי ולספר יחסית מעט על עצמי (אני בכללי אדם חברותי) כי אני יודעת שרגע אחר-כך היחס אלי עלול להיות פתאום הרבה יותר קר. איך שגדלתי ואיך שאני רואה את הדברים לגרום לשני הרגשה שהוא רוח זה דבר יחסית פוגע ולא מנומס 😔.
אז יש בי חלק שלם שעצוב ולא מרגיש בנוח במפגשים האלה... אגב בשבתות האלה יש כל מיני דברים אחרים שמעסיקים אותי וגם יכולים לשמח אותי כמו זמן עם הילדים, שיחות עם חמותי, זמן עם בעלי, זמן קריאה, לתת יד במטבח ולאפס את הבית וכו׳. אבל הנקודה הספציפית הזאת מבלבלת ומערערת אותי.
ודבר אחרון שקרה הפעם עם כל המבוגרים במשפחה. בסך הכל הייתה שבת כייפית (כמו רוב השבתות האלה) עם הרבה רגעים נחמדים. ופתאום במוצאי שבת (כולנו נשארנו שם עד היום בבוקר), כולם פתחו את הפלאפונים וכאילו כולם נעלמו בבת אחת 😔. בין הודעה להודעה ובין גלישה לגלישה כן היו קצת דיבורים וצחוקים אבל בגדול זה היה ממש מוזר ומייאש כזה.. יש לי סמרטפון ואני יודעת מה זה להיות שקועה בתוכו אבל כשיש מפגשים חברתיים אני ממש משתדלת להיות עם כולם ולא להיות עם הראש בפלאפון, בסרטונים וברשתות..
אפשר לחבק, לנרמל, לנסות לעזור לי לקבל או להרגיש טוב יותר עם המציאות הזאת.. תודה........ 🥰🙏🏻
ועדיין יש לי קושי באיך שני מרגישה בכללי מול 2 הגיסות שלי (נשואות לאחים של בעלי). שתיהן עם סגנון חיים שונה יחסית משלנו, עם רמת חיים גבוהה יותר ותחומי עניין שפחות כמו שלי. התחברתי למה שפרצוף כרית כתבה בשרשור אחר היום, שגיסות זה שטח עם מלא השוואות בלב. אני מרגישה שטוב לי בחיים, מאד אפילו, ושאני בכללי עם אהבה וביטחון עצמיים והכרת הטוב על כל מה שיש לנו. (כמובן ולא ב-100% מהזמן אבל לרוב). וברגע שאני לידן פתאום אני לא מספיק מוצאת את מקומי. זה בא לידי ביטוי לדוגמה בכך שלקראת שבתות כאלה אני תמיד אבחר את הבגדים הכי יפים שלי, מחשש שלא אהיה ברמה של מה שהן ילבשו. או שאני במתח לקראת שבתות כאלה, מה שלא קורה לי בשאר המקומות שבחיים שלי..
ועוד משהו. יש משהו בהתנהלות של אחת מהן שמבלבל אותי. לפעמים היא חייכנית ומתעניינת ולפעמים סוג של מתעלמות מהנוכחות שלי. וזה דבר שאני לא מאד מבינה אותו, שהוא כל פעם לא צפוי לי. זה גורם לי לרצות להיפתח רק באופן חלקי ולספר יחסית מעט על עצמי (אני בכללי אדם חברותי) כי אני יודעת שרגע אחר-כך היחס אלי עלול להיות פתאום הרבה יותר קר. איך שגדלתי ואיך שאני רואה את הדברים לגרום לשני הרגשה שהוא רוח זה דבר יחסית פוגע ולא מנומס 😔.
אז יש בי חלק שלם שעצוב ולא מרגיש בנוח במפגשים האלה... אגב בשבתות האלה יש כל מיני דברים אחרים שמעסיקים אותי וגם יכולים לשמח אותי כמו זמן עם הילדים, שיחות עם חמותי, זמן עם בעלי, זמן קריאה, לתת יד במטבח ולאפס את הבית וכו׳. אבל הנקודה הספציפית הזאת מבלבלת ומערערת אותי.
ודבר אחרון שקרה הפעם עם כל המבוגרים במשפחה. בסך הכל הייתה שבת כייפית (כמו רוב השבתות האלה) עם הרבה רגעים נחמדים. ופתאום במוצאי שבת (כולנו נשארנו שם עד היום בבוקר), כולם פתחו את הפלאפונים וכאילו כולם נעלמו בבת אחת 😔. בין הודעה להודעה ובין גלישה לגלישה כן היו קצת דיבורים וצחוקים אבל בגדול זה היה ממש מוזר ומייאש כזה.. יש לי סמרטפון ואני יודעת מה זה להיות שקועה בתוכו אבל כשיש מפגשים חברתיים אני ממש משתדלת להיות עם כולם ולא להיות עם הראש בפלאפון, בסרטונים וברשתות..
אפשר לחבק, לנרמל, לנסות לעזור לי לקבל או להרגיש טוב יותר עם המציאות הזאת.. תודה........ 🥰🙏🏻
