אין שום סיבה שבן הזוג לא יהיה שותף מלא בבית ובמטלות הבית

ובעיקר בעול של הבית ושל גידול ילדים

לדעתי פה הנקודה העיקרית

וגם אם יש הרבה משפחות שמתנהלות ככה

זה עדין מעוות לא בריא ובעיקר גורם ישיר לדכדוך וחוסר כוחות אצל אם המשפחה

חבל שכך.

העניין של שותפות הבעל כאישיו

כי היא לא כתבה שהבעל לא שותף בכלום, אלא רק שהיא מרגישה שהכל עליה

ולעתים בעיניי לקנות אוכל מוכן זה אחלה פתרון. או לשתף את הילדים.. 

צריך עזרה, לא חייב שהבעל יעזור. לפעמים ההתעקשות הזו רק עושה נזק. לא אומרת שזה המקרה של הפותחת כמובן, כן? אלא באופן כללי לגבי הגישה של 'הוא חייב'. לא חייב. כמו שלא חייב שהכל יהיה עליה ולא חייב שהאוכל יהיה מבושל וחם יום יום, באמת שלא..

לצערי לא זוכרת איפה קראתי פעם, אבל יש משל יפה על החיים שלנו,

שבעצם מראה להטוטן עם מלא מלא כדורים ביד, והוא מנסה לתפוס את כולם ושאף אחד לא יברח לו,

והוא מנסה ומנסה... וכמה שמצליח מצליח.

אבל בסוף תמיד כדור או שניים יפלו,

כי אי אפשר, פשוט אי אפשר גם וגם וגם וגם וגם באותו רגע נתון.

אנחנו כולנו בני אדם ויש לנו כוחות מוגבלים מעצם היותנו כאלה.

סוללה שהיא 100%. זהו.

לא 110%, גם לא 101%, בטח שלא 1,000,000%

אז את, יקרה

אמא מסורה ואוהבת ומפנקת ודואגת

שנמצאית בחג-שבת חג-שבת בדיוק כמו שכתבת,

שמבשלת, ואופה, ומנקה, ומכבסת, ושוב מבשלת, ועל הרגליים, ומתזזת,

ומדממת במחזור, והגוף עייף, ובקושי ישנה, והבילדים, והבית, והילד ההוא, והילדה ההיא, והזוגיות מה איתה, והעבודה מה איתה, והחמות, והשבתות, ולדאוג לה, ולדאוג להורים, ו... ו... ו...

נכון שאין אוויר רק מלקרוא יקרה?

באמת שאין.

זה המון!

המון המון על אדם אחד.

אישה חזקה ויקרה - אבל רק אחת

לכן צריך לראות איפה אני *בוחרת* מראש להפיל כדורים מיוזמתי.

כי אם לא אבחר, הכדור הכי חשוב - אני עצמי והבריאות הנפשית/פיזית שלי תיפגע.

ואם הכדור הכי חשוב יפגע - לא יהיה גם מי שבכלל יסובב את כל הכדורים האחרים

לא יהיה לא בית ולא דאגה לילדים ולא פרנסה ולא כביסות ולא ניקיון ולא בישולים ולא דאגה לחמות ולא כלום.

לכן חומר הגלם הכי יקר - זו את.

את והרווחה הנפשית שלך.

וכל מה שמקדם אותך להרגיש טוב, מלאה, שמחה, עם כוחות - לבחור לעשות.

וכל מה שמרחיק אותך מזה - לבחור מראש איזה כדור את בוחרת לוותר ולהפיל כרגע.

אח"כ, כאשר יהיו יותר כוחות, אפשר להחזיר את הכדור הזה.

אבל כרגע - אי אפשר.

לא שלא רוצים - פשוט אין אפשרות.

אז הופ, הוא נפל.

אבל זה פינה לי אחוזי אנרגיות לדברים האחרים.

אז יגמר החג-שבת חג-שבת ואחזור אליו.

ואולי אני צריכה להפיל גם את הכדור של הכביסות הכי מתוקתקות כרגע - הופ. הפלתי.

במצב הזה שאני בקריסה גם אם בעלי והילדים יעשו, גם אם לא טוב כמוני, זה בסדר גמור.

כי אני, הכדור הכי חשוב, אשאר שפויה. אשאר.

ואולי אפיל את הכדור של לפרפר אחרי הילדים בשעתיים לפני שבת ואבחר לתת להם מסכים / לבקש מאבא שישמור / יצירה / בייביסיטר / בקשה מאח גדול / כל דבר אחר שיפנה אותי מההתעסקות גם בריבים שלהם תוך כדי בישולים?

או אולי אבחר להפיל את הכדור של הסלטים והעוגות רק בחג או בשבת הזו שצפופים ואקנה אותם מוכנים?

או אולי אנסה לראות איך חמותי כן תצליח להסתדר שבת אחת וכן אלך לבקר את הוריי כי זה יקר וחשוב לי גם ובעצם בעצם לא אני אחראית על חיים של אחרים אלא רק על חיי שלי ואולי אם אסתכל סביב אראה שיש עוד פתרון ועוד עזרה שניתן לקחת שהיא לא רק אני ותו לא?

ואולי אבחר גם להפיל כדור של עוד ועוד בישולים ואעשה רק מה שדחוף לי ולכל הילדים שרגישים, אבל לאחרים אקנה אוכל מוכן, או דברים מוכנים לאכילה שמחממים, או אוריד בגיוון של הדברים, או אמצא עזרה בבישולים לימים המועדים הללו וכן הלאה.

אבל את הכדור שלי, אותי אני עצמי, לא אפיל.

וכן הלאה

ממש לראות דבר דבר בחיינו

לתעדף

לראות את סדרי העדיפויות שלנו בכל רגע נתון

כולל בלתמי"ם

כולל זמנים מיוחדים כגון חגים

ובתוך כולם ללמוד לשמור על עצמינו.

לדעת שיותר ממאה אחוז אין ולא יהיה. אז אנחנו נבחר איפה להוציא את ה20% ואיפה את העוד 5, והעוד 50 וכן הלאה... בידיעה ברורה שכאשר נגיע לסף הדברים האחרים לא יוכלו, פשוט לא יוכלו להיכנס.

נסי יקרה לנצל את השבת למילוי כוחות

לנוח, להתפנק,

להנות מפרי עצמך

להנות מהאוצרות שלך

למצוא לך זמנים של נחת

להתמלא

לנשום

להחזיר קצת אוויר לריאות

לראות את את *עצמך* קודם

להנכיח את המקום החשוב שלך מתוך עצמך - וממילא לסביבה תהיה יותר יכולת לראות אותך ואת מה שאת צריכה וגם את הגבולות שלך בצורה הזו שאת שמה אותם ומראה אותם.

מגיע לך.

את חשובה.

שבת שלום ומבורך יקרה

אם את מחליטה ששווה לך להוציא על זה את הכסף.

אני לא רציתי כי אין לי כח לפרוצדורה, ותכלס לא כזה נורא גלולות.

וזה משתנה בין נשים

גם בגלולות לא תמיד הדימום הסתגלות אוסר

או לפחות ככה לפי הפסיקה שלנו

מקווה גם ;)

שמההסתכלות שלי התקן לא הורמונלי זו לא כזו 'פרוצדורה' מבחינת ההתקנה, כמה דקות אצל רופא/ה שמנוסה, לפעמים קצת כאבים באותו יום, וזהו. (כדאי מאד לבוא בזמן מחזור)

מניחה שיש חוויות שונות לנשים אחרות.

זה לא מונע מחזור.

מבחינת דימום:

יכולים להיות מעט כתמים ביום-יומיים לפני המחזור, אבל אם לא מסתכלים וכו' לא צריך להתייחס לזה.

יכול להאריך את ימי הדימום, אבל ממש לא בהכרח. לי הוסיף יום אבל אאל"ט רק בהתחלה

לעיתים הדימום בימי המחזור בעיקר ביום יומיים הראשונים הוא יותר כבד, אבל הרגשתי שזה 'על חשבון' הימים האחרים

אישית זה 'סידר' את המחזור למשהו מתוקתק מאד, שזה אולי חסרון אבל גם יכול להיות יתרון...

אין שום השפעה על ההנקה או התחושה מבחינה הורמונלית.

בקיצור, יחסית למה שקיים זה פתרון טוב, כמובן יותר יקר מגלולות אבל בעיני שווה את זה.

לי כן היו כתמים בשבועות הראשונים אבל הם לא אסרו לפי הפסיקה שלנו. הבנתי שגם מכון פועה פוסקים כך

אני מכירה מהרבה נשים שזה מאריך להן את המחזור משמעותית, ואני רוצה כמה שפחות לקבל מחזור אז גם לא סיכון שאני רוצה לקחת

אם יש לך מחזור ארוך בלי קשר, אז אל תתקרבי להתקן נחושת!

יש לי מחזור של שבוע וההתקן עשה לי דימומים מסכני חיים. כאלה שכבר הרגשתי חלשה מאיבוד דם והייתי צריכה לקחת כדור נגד דימום.

אני לוקחת סרזט

שבוע אחרי שהתחלתי לקחת התחיל דימום כמו מחזור

היה בדיוק כמו מחזור- 5 ימים ואז עשיתי הפסק

וזהו מאז כבר 3 חודשים ואין כלום

שאיבות זה נראלי גם נחשב הנקה מלאה לא?

למרות הנקה מלאה ו0 שילוב של תמל או מוצקים

זה לא במקרה אותו שלב שאת נפרדת מהתינוק לכמה שעות ביום?

כי כשזה לא באותה תדירות וזמנים כמו הנקה זה יכול להשפיע על ההורמונים

אם כן יכול להיות שאין לחץ למנוע כרגע.

אני לא זקוקה לאמצעי מניעה בחודשים שלאחר הלידה (אצלי התקופה הולכת ומתארכת מלידה ללידה, עם דפוסי הנקה שהולכים ונעשים אינטנסיביים מילד לילד בהתאמה)

במקביל רציתי להמליץ על דיאפרגמה, אבל באמת יותר נח להתחיל איתה קצת רחוק יותר מהלידה כשהמשקל מתייצב.

אז אין לי ניסיון בכלל, ואני גם אצטרך לשלב שאיבות ככה שזה לא יהיה מדויק ובוודאות לא ימנע במאה אחוז. וזה לא סיכון שאני מוכנה לקחת...

אמצעי מניעה לא הורמונלי. גם אם זה יעלה יותר, גם אם זה ידרוש עוד התאמה בהמשך..

(לא מצליחה משום מה להיכנס לניק המקורי אז פתחתי חדש דומה)

אני רוצה כמה שפחות לקבל מחזור, ואני לא אוכל להניק מלא לחלוטין (אהיה חייבת לשאוב/לשלב תמל) אז הגיוני שבלי גלולות אקבל די מהר וסדיר

גלולות הנקה ובודקת איך זה משפיע עלייך

יש הרבה נשים שזה מעולה להן

בלידה הראשונה לא לקחתי מניעה וההנקה מנעה לי 9 חודשים

בלידה השניה חודשיים וחצי אחרי הלידה קיבלתי מחזור

הפעם אני אפילו לא שואבת כי הוא לא לוקח בקבוק

רק הנקה כל הזמן

הגדולה שלי כן לקחה בקבוק ושאבתי לה

זה שלא הגיע מחזור לא אומר שלא היה ביוץ, כי הביוץ יכול להתרחש לפני המחזור

אז זה לא בהכרח שההנקה מונעת עד שמקבלים מחזור

בדיעבד אני יודעת כמה זמן מנע לי

כי אחרי 9 חודשים קיבלתי מחזור

זה באמת נושא מעצבן

יחסית גלולות הנקה היו סבירות

כן פגעו לי קצת בחשק...

אחרי ניסיונות כושלים בכל סוגי המניעות

לא נותרה לי ברירה אלא ללכת על זה. בררתי עם הרב שלנו והוא התיר לי כי באמת שום דבר אחר לא התאים.

זה הכי טוב מבחינתי כי אין שום הורמונים ולא מתערב בכלום

אבל כתבתי כאן שאני לא אוכל להניק מלא אלא גם לשאוב ואולי לשלב תמל, ואני לא רוצה לקבל מחזור כל חודש

אז לצערי פחות מתאים

ולקחת את הסיכוי שאולי לא היהי לך השפעות מזה

יכול להיות שתקחי ויהיה לך שקט לתקופה ארוכה.

אצלי אחרי דימום הסתגלות קצר שלא אסר לא היו לי דימומים לפחות עד שהתחלתי לשלב מוצקים, ולפעמים הרבה יותר

יכול להיות דימום הסתגלות בהתחלה, שיכול לאסור ויכול גם לא. אבל זה לא לתקופה ארוכה.

יש כאלה שאין להן דימום בכלל.

בדרך כלל בהמשך אין דימומים.

דימומים ארוכים יותר נפוצים עם התקן הורמונלי.

אם בהמשך את מורידה בנקאות ומשלבת תמ"ל, אולי כדאי לעבור לגלולות משולבות.

אבל יכול להיות שגם כלולות של הנקה יהיו בסדר ולא יעשו כתמים.

זה באסה אבל אי אפשר לדעת איך אמצעי מניעה ישפיעו עלייך בלי לנסות

כי על כל אחת זה עובד קצת אחר

נגיד גלולות יש כאלה עם דימום הסתגלות ויש כאלה שזה לא מחזיק בכלל.. לי לא היה שום דבר מזה

רק כששכחתי גלולה וכבר לא הנקתי זה הפסיק לעבוד והייתי צריכה להחליף למשולבות

אין אמצעי מניעה שהוא מושלם

2 ילדים בשנתיים וחצי זה קשה קשה קשה

מותר לך שיהיה קשה!

ומותר וצריך לפנות לעזרה.

אני מאוד נזהרת מלאבחן, אבל זה נשמע קצת שיש שם דיכאון אחרי לידה, שהוא הורמונלי והעומס משפיע עליו גם

ויש איך לעזור ואיך להקל.

מנסיון. זה בור שחור שהכל נראה לא טוב ולא מתאים ואני ממש גרועה. ואפשר לצאת מהבור הזה.

יש לך רופאת משפחה נעימה? אם כן היא כתובת טובה להתחיל ממנה🧡

יש לך עם מי לדבר? לשתף?

חברה? אמא? אחות? מכרה בעבודה?

יש לך אפשרות לבקש עזרה?

בגדול זה לא פשוט לאף אחת עם שני קטנטנים, ועומס ואת מתארת שאתם לא יוצאים (כי עם שני קטנים), ואת די בודדה

חושבת שהתחושות שלך מתבקשות ממש וזה הזמן לצאת משם, לשתף ולטפל בעצמך.

לא אשת מקצוע מתחום הנפש, אבל בטוחה שיש מה שיכול לעזור ךלך.

שני ילדים קטנים וצפופים זה באמת לא קל בכלל בכלל

אני יכולה להגיד שהייתי במצב ממש דומה, את כותבת פה ממש את המחשבות שהיו לי. בערך חודשיים אחרי הלידה השנייה הבנתי שאני בדיכאון אחרי לידה, ופניתי לעזרה דרך הקופה (אני הלכתי לעו''ס של המרפאת נשים, אפשר גם דרך רופאת משפחה) והיום כל החיים שלי וההורות שלי השתנו ואני ב''ה במקום הרבה יותר טוב. אם מה שאת מתארת פה זה לא מחשבה חולפת אלא משהו שאת מרגישה לאורך זמן, בבקשה תפני לעזרה🩷 יכול להיות הרבה יותר טוב.

וטכנית- תנסי כמה שיותר להקל על עצמך. כמה שיותר להוריד סטנדרטים, למצוא דברים שיקלו עם הילדים, אם יש אפשרות לעזרה ממשפחה וכזה לקבל אותה. אם יש אפשרות שבעלך יהיה יותר נוכח. לנסות למצוא כמה שיותר זמנים שקטים לעצמך במהלך היום.

בהצלחה🩷

למרות שעברו 20 שנה מאז שחוויתי את הסיטואציה הזו

אני יכולה להזדהות עם כל מילה

הורות זה קשוח

ול2 תינוקות זה על גבול הבלתי אפשרי

זה בסדר שאת מרגישה אבודה

זה יותר הגיוני להרגיש ככה מאשר לשלוט במצב

מה שיכול לעזור קצת

זה שמישהו ישגיח עליהם ואת תצאי

אפילו ליום שלם

או אם זה אפשרי לכמה ימים

למלא מצברים

זה לטווח קצר

למצוא זמנים למנוחה אמיתית

לטווח הארוך לתכנן ילודה

או במילים אחרות למנוע עד שתרגישי אחרת

תקשיבי כשהם קטנים ותלויים בך על כל דבר זה קשהההההה

אני כל פעם שהילדים שלי מתלבשים לבד/ שמים נעליים לבד/ לוקחים אוכל לבד

אני בהלם

אשכרה סוף סוף הם יכולים לעשות משהו בלי שאני אעשה כל דבר כל דבר כל דבר.

הגיל שהם פצפונים והכל מגיע אלייך, את צריכה להלביש/ לחתך/ לקלח/ להרגיע/ לחבק

זה מתיש ושוחק מאוד מאוד.

אבל בסוף הם גדלים (ושלי עדיין קטנטנים, בני 5 ו-3)

והכל נהיה יותר קל.

בינתיים, מצטרפת למה שאמרו פה. לבדוק דיכאון אחרי לידה.

כי נראה לי כשהכל תקין חוץ מזה שמאוד מאוד מאוד מאוד קשה, יש גם דברים טובים ומהנים בהורות

ונשמע שאת ממש לא שם.

תחשבי שאם תקבלי חותמת רשמית מרופא יהיה לך קל יותר והסביבה שלך כנראה תבין אותך יותר ותתמוך בך יותר.

את ממש נורמאלית

יש זמנים ותקופות שהכל נראה קשה קשה קשה

אם המשאבים הפנימיים שלך מרוקנים אז בכלללל

זה עובר

ילדים גדלים

דברים נהיים קלים יותר עם הזמן

והופ אפילו תגלי שבא לי עוד אחד

לראות אמהות אחרות ולהניח שהכל סבבה להן זה פייק, אשליה.

בלי קשר- תבדקי חוסר בויטמין b12 תתפלאי לשמוע כמה זה משפיע בטירוף על מצב ועייפות רגשית נפשית

יכול להיות שכדאי לך גם להיעזר באיש מקצוע וכו' יש דרך הקופה, אבל בלי קשר לזה-

1. בדקת ברזל וB12 לאחרונה?

2. יש לך אפשרות לצאת להליכה יומית? הליכה בעיקר ופעילות גופנית מאוד משפיעים על הנפש

3. הגדולה (גם כן גדולה... היא בטח עוד לא בת שנתיים) בוכה עכשיו חריג או שתמיד היתה בוכה הרבה?

4. יש לך אפשרות שמישהו יקח את הילדים ליום שלם ואת תברחי לצימר ליד הים?

5. יש לכם ארגון התנדבות לעזרה אחרי לידה?

6. יש לכם באזור תכנית אימהות? מפגשים שבועיים במתנ"ס/אמא מלווה אמא/ וכו'?

צריך לבוא לעולם עם אח/ות גדולים 😍

והילדים שלי עוד עם ספייס יפה בינהם... זה גיל נורא נורא קשוח אבל חייבים לעבור בו בשביל לגדול 🙃

אין לי זמן לענות ארוך.

ומצטרפת לכל הדברים שהקודמות היו מעלי.

אבל רק יכולה לעודד שגם לי היה ממש ככה. ופתאום עכשיו הם קצת גדלו (עכשיו שנתיים וחצי ושנה וחודשיים), והתחילו לישון לילות. ואני מרגישה שהתחלתי לנשום ומבינה כמה היה קשוח לפני זה.

שיש גם דרך קופ"ח וגם מרפאות לנשים אחרי לידה שאפשר לקבל ללא תשלום טיפול פסיכולוגי מעולה.

הבדידות קשה מאוד. יש מעגלים של אימהות בסביבה שלך?

וזה לא היה דיכאון אחרי לידה

זה פשוט היה הרגשה שאין אותי וזהו.

מבטיחה לך שזה משתפר

אבל עכשיו תנסי לראות מה בכל זאת יכול לעזור לך

אולי יום בשבוע שאת יוצאת לבד עם חברות/משפחה/חוג/מסעדה וכן הלאה

במיוחד עם צמודים.

זה לופ שלא נגמר❤️

יש לך אפשרות להתאווררות קבועה פעם בשבוע? חצי שעה ביום? משהו שהוא שלך ולא רק של האמהות?

את עובדת? סביבה תומכת? את מונעת הריון כרגע?

התחושות שלך סופר לגיטימיות ואי אפשר פשוט לסבול אותם עד שהם יגדלו.

איפה את יכולה ביום יום שלך להקל על עצמך ולנשום אוויר? אי אפשר לחיות ולהחיות ילדים בלי דלק.

קודם כל את יכולה גם לא להניק. מבטיחה לך. אל תעשי מה שאת לא רוצה.

דבר שני, את יכולה לשלוח למסגרות (אם אני מבינה נכון הם לא במסגרות כרגע) ולצאת לעבודה ותהיה לך חברה והפוגה מהאמהות

גם בלי קשר לכסף שאולי זה לא משתלם. זה משתלם לנפש שלך. ובסוף זה ישתלם גם בכיס.

ואפשר גם בייביסיטר ולצאת עם בעלך

ולדעתי בשלב הזה - למנוע עד שתמצאי את עצמך מחדש, אם יורשה לי.

נשמע שהלבד והתלותיות של הילדים בך גומרת אותך אבל זה לא חייב להיות ככה

ולדעתי אין צורך בטיפול אם את יודעת מה חסר לך. את "רק" צריכה למלא אותו

חיבוק ענק אישה יקרה♥️

עם לצאת לעבודה. זה יתן לך אויר ולפעמים בעבודה אפשר למצוא גם חברות

והיא צוחקת שכל המשכורת שלה הולכת על תשלום למסגרות והיא יוצאת לכמה שעות חופש מהאמהות…

ולך אישה יקרה חיבוק ענק והרבה כוחות🫂❤️

ולמנוע להרבה זמן…

זה אומר שהם קטנים וצפופים

זה הרבה מאוד שינויים בתווך קצר

תני לעצמך זמן

(לשקול ממש גם מניעה)

זה באמת משתפר

הם גדלים

וזה נעשה יותר קל

ואת גם תפתחי מיומנות חדשות

ובעיקר- בלי ביקורת עצמית

(ואם את חושדת בדיכאון אז טיפול! אפילו לקחת הלוואה בשביל זה

זו השקעה לתווך ארוך ושווה כל שקל)

זה קריטי בשלבים האינטנסיבים האלה..

כתבת רק על תחום הלימוד

מה עם שאר התחומים הבית ספריים?

יש לילד חברים בכיתה?

מה הוא עושה בהפסקות?

יש אינראקציה טובה עם בני גילו?

הוא יודע לבקש? לשתף?

מקשיב בשיעורים או מפריע??

הולך לתנועת נוער? חוגים? פעילות אחר צהריים?

יוצא לטיולים? פעילויות חברתיות?

הוא ילד שמח?

איך הוא בבית? מזמין חברים? וכו וכו...

אוכל טוב?

ישן טוב?

אם כל שאר התחומים סבבה אצלו והוא מסתדר וטוב לו בחיים

הייתי שמה בצד את הלימודים כרגע, שמחה שטוב לילד שלי, אז לא אוהב ללמוד

או שישתנה או שלא. הייתי מבקשת ממנו בקשה לימודית אחת ממוקדת שיעמוד בה (ש"ב במקצוע אחד בלבד בכל יום וכדומה...)

אם המצב הכללי לט טוב בנוסף לתחום הלימודי- פה כבר הייתי פונה לעזרה, ליווי, הדרכה, יועצת בית ספר, דואגת לסל לשנה הבאה, כל מה שאפשר.

אבל שוב, אם זה רק הלימודים, להתמקד בדבר אחד ספציפי שתחליטו ביחד (ואפשר כל הזמן להוסיף עוד אתגר לימודי קטן)

ומשם לסמוך עליו ולא לחפור לו.

אגב, לא ציינת באיזו כיתה הוא? מנחשת ש ז'? ח'? לפי הציפיה?

נשמע שהוא בוגר ומבין שלא רוצה רטלין, לא לכולם זה עושה טוב, אם הכל טוב לו והוא בסדר בבית ספר, ומקשיב וחברים וכו וכו... אז אני כאמא שלו הייתי רגועה יותר.

האמת שהוא ילד חברותי פלוס פלוס

מעדיף תמיד חברים וטיולים ע"פ לימודים...

אני לא ככ רגילה לזה

וגם לא האופי שלו

לכן קשה ליח עם זה...

איך ילד יעדיף לבלות מאשר להצליח במבחן??

הצלחות לא מדרבנות לימוד?

ולא כדאי לנסות תרופה אחרת?

הרי עכשיו הכל נהיה יותר קשה אבל אחכ זה כבר יהיה מתסכל ואולי יהיה מאוחר מדי?

הוא הבכור שלך נכון?

יש ילדים שאוהבים הצלחות, וההצלחה מדרבנת

ויש ילדים שלא- זה לא מעניין אותם

ויש ילדים שמשלבים, לא מתאבדים על מבחן ו 70 זה סבבה להם.

מבינה שאת ובעלך מצפים לילד מחונן ולמדן, ובפועל זה לא ככה, וזה ממש מלחיץ אתכם.

הוא סה"כ יושב בכיתה ולומד? ילד נעים לזולת? מידות טובות? רגוע? טוב לו בחיים? מתפלל?

אז הייתי נפגשת עם המחנך ומנסה ליצור לו רצף מטרות לימודיות ספציפיות, משהו בקטנה, אבל שירגיש למידה ולאט לאט מחליטים יחד על עוד ועוד מטרה לכבוש בלימודים, הכל בהתאם לקצב שלו ולמה שהוא מצפה מעצמו, כי בסוף צריך ללמוד ולהתקדם גם אם זה לא מעניין אותו, אבל כנראה שהוא צריך קצב אחר, ושאצלו הצלחה זה דווקא במשחק בגול במשחק כדורגל ולא במבחן)

אם הכל זורם איתו טוב, וזה ממש רק עניין הלימודים, לא הייתי כריחה אותו לקחת כדור. (כמובן אם הוא מסוג הילדים שמפריעים בכיתה, לא לומדים, מתפרעים, עושים שטויות מתוך חוסר עניין לימודי- זה כבר משהו אחר).

בעבר הוא אהב ללמוד? פחות אהב חברים וטיולים?

ועכשיו השתנה?

האמת שהוא לא הבכור

הבעיה שלפניו 2 שלומדים

אחד גם לא כשרוני כמוהו... ובכא מתאמץ מאוד

ורוב המורים מפרגנים לו מעבר גם בגלל שרואים את ההשקעה

כן ילד רגוע... אבל יושב לי שבנא שיש לו בעית קשה צריך להיות מטופל לא?

ומה זה רצף מטרות לימודיות? כמו מה?

אבל כל מה שאת כותבת נשמע הגיוני לגמרי ולא קשור בכלל לקשב וריכוז או לריטלין. האמת שאני לא מכירה הרבה ילדים שיעדיפו ללמוד במבחן מאשר לבלות ולעשות משהו שהם נהנים ממנו.

כמה תכלס הילד מקבל במבחנים וכזה? כי אם הוא מקבל ציונים סבירים (נניח סביבות 80) זה הגיוני לגמרי שהוא יעדיף לקבל ציון סביר ולא להשקיע הרבה ולקבל ציון טוב יותר.

מה שתכלס לדעתי כדאי לעשות זה לשחרר לגמרי. אין לכם איך ללמוד במקומו, וממה שאת כותבת נשמע שהנסיונות לעודד אותו ללמוד רק יצרו לו התנגדות ללמידה. תנו לו לקחת אחריות על הלמידה של עצמו, וזאת בחירה שלו עד כמה להשקיע ואם להתאכזב מהציונים שהוא מקבל או לשמוח איתם.

רגילה מה2 לפניו שמבחן זה מבחן

ואם צריך ללמוד אז לומדים, כל אחד כמה שצריך

אז מה זא ילדים תמיד יעדיפו לעשות משהו שהם נהנים?

לכולם יותר נחמד אבל אם יש מבחן אז לומדים ואחכ נהנים לא?

ולא להפך...

פה זה פשוט עובר לידו...

לא מענין אותו כהוא זה

ולגורור אותו ללמוד זה משימה מאוד קשה

וגם בסוף נגמר לרוב בלא כלום

אני לא חושבת שרוב הילדים ישבו ללמוד כמה שצריך למבחן ורק אחרי זה ילכו לעשות משהו כיף, בטח אם זה ילד עם יכולות שיכול לקבל ציון סביר גם אם לא ילמד.

יכולה להגיד לך מהניסיון שלי בתור מישהי עם יכולות והפרעת קשב- אף פעם לא למדתי למבחנים, לא ראיתי שום עניין ללמוד שעה מבחינתי מיותרת בשביל עוד 10-15 נקודות במבחן. גם לבגרויות למדתי די את המינימום האפשרי. וכשאמא שלי ניסתה לשכנע אותי ללמוד יותר זה רק גרם לי להפסיק לשתף אותה במתי יש לי מבחנים כדי שלא תחפור לי על זה. והאמת שגם בדיעבד לא הייתי משנה משהו, אני חושבת שיכולות למידה הציונים זה חשוב אבל רק עד גבול מאוד מסוים ולהעכיר את הקשר עם הילד שלכם הוא בעיני הרבה מעבר לגבול הזה...

אז למה כן יש ילדים שלומדים וילדים שלא?...

סתם מענין...

ואם היית לוקחת תרופה שתעזור לך ללמוד את חושבת שזה כן היה עוזר לך ללמוד עוד?

או שזו החלטה שהחלטת שמספיק לך?

הבעיה שאם הוא לא מצליח והמורה אומר לנו כמה מאוכזב זה גם מעכיר לנו את היחסים איתו...

ולכן אני מאוד מבולבלת עד כמה לשכנע אותו ללמוד/ לקחת תרוםה שתעזור לו אם צריך...

שרגע יהיה עם קצת יותר חמלה.. מגיע למורה לדעת וגם לילד שקצת יותר יבינו אותו, את המקום שלו., לדעתי.

לגבי כדור, אני לקחתי ריטלין - התחושה באמת לא נעימה.

אטנט היה לי מעולה, לא ממש מתמידה, לוקחת רק בתקופות עמוסות שחייבת קשב מלא. אצלי אין תופעות לוואי.

ויש תחושה מגניבה שאני פשוט רוצה לשבת ולעבוד עוד ועוד ועוד.

אבל - זה חייב להגיע עם תחום עניין שרוצה ללמוד אותו.. קצת לא פר לתת כדור ולהכריח אותו לעשות איתו רק דברים ששונא לעשות.

הכדור יכול לעזור לו לאהוב את הלמידה.

קחי דוגמה - את רוצה לשבת לאכול פלאפל, וכל ביס משהו מחרפן אותך, מושך לך את הפיתה ואת ממש רוצה למשוך אותו חזרה אלייך וסופסוף לאכול. תרצי להמשיך לאכול אחרי כל זה?

זו התחושה שלי - אני רוצה לעבוד, אבל קשה לי. כל רגע המחשבות שלי במקום אחר.

כשאני בלי כדור אני מגדירה לעצמי זמן למשימה, עד שעה מסויממת או עד סיום מטלה אני לא XXXX, רק בסיום סעיף כלשהו אני קמה לאכול וכו

זה יכול לעזור לו אולי בלמידה למבחן, לומדים דף אחד והולכים לשחק, דף נוסף ויוצאים לרכב וכו

נ.ב. דיעה אישית, לא תורה מסיני. לא לוקחת אחריות.

אופי, חינוך, כמה השקעה נדרשת מול כמה התוצאה שווה. בכללי אני חושבת שכשמפעילים לחץ בכיוון מסוים הצד השני הרבה פעמים מפעיל התנגדות. ולהגיד אכזבה מילד זה אף פעם לא הדרך הנכונה לחנך לדעתי.

היה תקופה שניסיתי ריטלין, עזר ליכולות ההקשבה אבל לא למוטיבציה כי באמת לא ראיתי עניין להשקיע. וכמו שכתבתי אני עד היום לא חושבת שהיה לי עניין להשקיע יותר, למרות שהן יכולתי לקבל ציונים הרבה יותר טובים.

אני גם חושבת שלנסות לשכנע זה מה שניסיתם עד היום ולא דווקא עבד, אולי כדאי לשנות גישה. להחליט ולהגיד גם למורה וגם לילד שהלימודים הם באחריותו של הילד, אם הוא רוצה עזרה אז בשמחה ואם לא אז לא. ולא להתאכזב אם התוצאות לא דווקא מתאימות למה שציפיתם.

אבל כמובן שאני כותבת מתוך החוויה האישית שלי ולא דווקא שזה המקרה פה, אז אני מציעה גישה ותחליטי אם מתאים לכם או לא🙂

אין לי ניסיון בכלל עם ילדים בגי כזה, או קושי כזה.

יכולה להגיד לך על עצמי - כשהייתי ביסודי גם לא היה לי שום עניין וחשק ללמוד.

אהבתי רק מקצועות מסויימים ובכל השאר נכשלתי.

אני זוכרת את היום הזה שבו אמא שלי ישבה איתי לשיחה, והסבירה לי שאלה הם חיי. אם אחליט להשקיע, אצליח. אם לא, אעבוד בתור ___.

התחלנו עם מבצעים. המבצע הראשון היה להביא 80 במספר מבחנים, התמורה - סידור לבת מצווה עם כריכה בהתאמה אישית במקום כריכה קרם שהיה לכולן (משהו שהיה מאוד יקר ומגניב באותם שנים חח).

לאחר מכן מבצע על עוד איזה מתנה, כל תקופת מבחנים מחדש.

אני לא יודעת מה הגישה החינוכית בעניין מבצעים, לי זה העלה את המוטיבציה.

אני ממש מעריכה היום את אמא שלי על הצעד הזה, הייתי חייבת את האיפוס כדי להבין שיש פה בעיה ואני חייבת לקחת אחריות עליה.

לא אשקר, עד היום - אני שונאת לשבת להקשיב וללמוד. קשה לי ברמות. אני עם קשיי קשב מאבדת עניין ברגע.

האם יש תחום כלשהו שהילד כן אוהב? אני נגיד ממש אהבתי מקצוע מסוים, הוצאתי בו תמיד 100 והמשכתי לימודים בכיוון.

הלוואי וכבר בילדות היתי יכולה לתקתק חוגים בתחום.

התבוננות עצמית ואישית, שלכם מול עצמכם.

הכי טבעי להורה לרצות שהילד שלו יהיה דומה לו (ולאחים שלו, לפעמים). הכי קל לגדל ילד שדומה לך ושדרכו בחיים דומה לשלך.

הכי קל - אבל לא מגדל.

והילדים שלנו, שאמנם אנחנו מגדלים אותם, מעניקים לנו הזדמנות מיוחדת לגדול בעצמנו. להבין שלא הכול בחיים הולך בדרך שאנחנו רוצים. להבין שיש סוגים שונים של אנשים בחיים, וצריך להסתדר איתם ולאהוב אותם. במיוחד אם הם הילדים שלנו.

אז כן, הוא אולי לא אוהב ללמוד, ואולי באמת יש לו קושי שמונע ממנו להצליח ללמוד למרות שהוא מוכשר.

אבל זה לא משנה את העובדה שהוא הילד שלכם, האהוב והמתוק, שצריך תמיכה בדרך החיים שהוא בוחר לעצמו.

ובעיקר - צריך להסתכל על נקודות החוזק שלו בחיים (ונשמע שיש לו כאלה) ולהעצים אותן.

זה לא קל בכלל ועלול להזמין חיכוכים... אבל זו עבודת חיים...

(כותבת את זה ממקום לגמרי-לגמרי מזדהה❤️ גם אני בעבודת החיים הזו עכשיו...)

מקוה מאוד מאוד שהוא לא מרגיש שלא אוהבים אותו

למרות שאנחנו מבקשים ממנו ללמוד

כהורים אני מודה שאני הרבה חותר משחררת ובעלי פחות...

וזה החשש שלי גם

הבעיה ישיש לי עוד חשש

ולא יודעת מה מוצדק יותר

ואיך לאזן בין שתי החששות

שבעצם לא לתת לו את "הטיפול" שהוא צריך

זה להזניח את הבעיה ששאולי יש לו והיא צריכה מענה

חוששת שכשיהיה גדול יגיד לי אבל למה בעצם לא טיפלתם...

יש לכם איש מקצוע אמין וקשוב להתייעץ איתו?

נשמע שגם הדרכת הורים תוכל לעזור לכם. (גם לנו היא עוזרת מאוד)

ואיזה הדרכת הורים מומלצת?

איפה מוצאים?

הוא ידע לתת לכם הדרכה רגישה ומבינה, לכם בתור הורים?

ונשמע שיש לכם הרבה סימני שאלה לגביו

התנהגויות שלא ברור ממה הן נובעות,

ומצד שני כל מיני אקסיומות שאתם מתייחסים אליהן כאמת מוחלטת ובעיני מזמינות בירור נוסף.

וביניהם יש נושאים שאתם לא רואים עין בעין.

הייתי הולכת להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית-התפתחותית כדי לעשות סדר ולהבין קודם כל מה אתם רואים מול העיניים ואחר כך איך אפשר לעזור לו.

שאלון 1 את ממלאת, שאלון שני הגננת. את מביאה הכל למזכירה- הפניה ו2 שאלונים. היא סורקת ושןלחת לקופ"ח. את מקבלת אישור לאבחון אחרי שבוע- שבועיים. ואז את יכולה להתחיל לשלוח למכונים להתפתחות הילד את ההפניה ו2 השאלונים כדי להיכנס לרשימת המתנה לאבחון.

ספורט טיפולי קבוצתי הרבה יותר פשוט, אם זה בהסדר עם הקופה את רק מבקשת הפניה מהרופאה. תלוי במדריכה של הספורט אם את משלמת לה ומגישה קבלות כדי לקבל החזרים מהקופה או שאת מורידה התחייבויות ונותנת למדריכה.

אולי תבדקי אם יש החזרים מהביטוח, אם יש ,אז למה לא לעשות פרטי?

בהצלחה!!

יכול להיות שזה פיזיותרפיה ולא ריפוי בעיסוק. בכל מקרה כדאי לפנות להתפתחות הילד (פשוט תתקשרי להתפתחות הילד באיזור שלך ותשאלי מה התהליך ומה זמני ההמתנה.) כדאי לך לברר גם על הביטוח הפרטי, אבל ממה שאני יודעת ביטוחים פרטיים שמכסים טיפולי ריפוי בעיסוק מבקשים אבחון מהקופה כדי לתת החזרים. ואם זה לא משהו דחוף או שמשפיע על החיים אישית אין מצב שהייתי משלמת על פרטי, זה 300-400 לטיפול...

את ברשותך נדחפת לשאלה

איך יודעים איזה טיפול מתאים לו?

לקחתי כבר את השאלונים מהמרפאה, הם ידעו להתאים לו את הטיפול הנכון? או שאני צריכה לבקש משהו מסויים?

קצת נמנעתי מלהתקדם בינתייל כי אין לו קושי מובהק אלא משהו כללי מסורבל כזה כמו שתיארת.. והוא מאד מאד חכם ותקשורתי שזה מפצה על זה.

ניגשת לאבחון ראשון, משם זה מתגלגל.

אם המרפאה חושבת שיש צורך באבחון נוסף, היא תפנה.

לגבי לבקש - את מגיעה עם כיוןון על קושי בתחום מסוים? כמו קושי בדיבור? קושי בריפוי בעיבוק?

כי אם אני לא טועה אלה שאלונים שונים..

נמנע מטיפוסים, רק לאחרונה התחיל לקפוץ וזה עדיין מאד קשה לו, יש לו ריצה מצחיקה כזאת..

מוטוריקה גסה זה פיזיותרפיה, אבל בכל מקרה הייתי מתייעצת עם הרופא ילדים שלו, שיתן הפניה

זוכרת את ההמלצה הראשונה, הייתי בטוחה שעולמי חרב עליי חחח

בביטוח הפרטי שלנו אין כיסוי להתפתחות הילד..

תתחילי את התהליך בלאומית עם הטפסים. מרגע הגשת הטפסים קיבלנו תור דיי מהר, תוך איזה שבוע שבועיים.

משם התגלגלנו.

אם המרפאה בעיסוק תחשוב שזה לא אצלה, היא תפנה לאבחון פיזיו.

לגבי ספורט טיפולי, שיתפתי פה בעבר.

התחלתי קבוצה חדשה במקום מוכר יטעם הקופה, הילד הלך פעמיים וכל יום מתחנן ללכת.

הוא ממש נהנה. יש שם עוד 4 ילדים בגילו, כל אחד עם קשיים אחרים וכולם מסתדרים שם מצוין. ממליצה.

המלצה לאן לפנות (זה גם עוזר להקדים את התור אח"כ למה שצריך)

במקביל תתחילי ספורט טיפולי, זה בכל מקרה יעזור (במידה והמדריכ/ה טובים)

לא בטוחה שבמכון יסכימו להכניס לרופא לפני כל האבחונים (ככה בכל מקרה היה בסניף שלנו, הלוואי שאצלהם זה שונה)

שלוש, משהו כזה, והוא המליץ לי איך להתקדם הלאה.

בלאומית עשו את המוות כדי לזכות להיפגש איתה, מי שישמע המזכירה משלמת לה מהכיס הפרטי שלה.

יהלום נדיר שהשמישמור אם יגעו בו יותר מידי 😈

צריך הפניה מרופא ילדים, או שאפשר פשוט לקבוע?

מקבלים ילדים עד גיל מסוים?

הבן שלי כבר עבר כמה סבבים בהתפתחות הילד, של פיזיותרפיה לריפוי בעיסוק. אבל אצל רופא התפתחות לא היינו.

יש לו תור נוסף לאבחון של ריפוי בעיסוק, אבל אני רוצה משהו יותר כולל.

כשהבן שלי היה בן שנה ו9 הרופאת משפחה אמרה לי לפנות לרופא התפתחות, פניתי לסניף של התפתחות הילד אצלינו וקבעתי תור לרופא התפתחות.

זה היה הדבר הכי פשוט בכל הסרט הזה של קלינאית תקשורת-פיזיותרפיה-וריפוי בעיסוק.

@רוני_רון במקביל תקבעי כבר תורים לבדיקת שמיעה וראיה כי תצטרכי את זה.

ותלכי לאף אוזן גרון מומחה כי לפעמים נוזלים או דברים באוזניים ובמערכת אא"ג גורמים לסרבול.

אבל בכללית צריך הפניה של רופא ילדים, ואז לםנות למכון להתפתחות הילד הרלוונטי ולבקש תור, צריך למלא איזה טופס ארוך (שלחו לנו 5 דפים, לא יודעת אם הכל שלנו או חלק בשביל המסגרת), ואז אפשר לקבוע את התור. כל זה ואנחנו כבר היינו פעמיים עם הילדה אצל רופא התפתחות והם אומרים לנו לחזור (ומדובר על ילדה עם תסמונת דאון שמטופלת בכל מה שצריך).

בכנות, אצלנו זה מרגיש מיותר, כי יש לה גרף התפתחות משלה וכאמור, היא כבר מטופלת במעון בכל המקצועות הפרא-רפואים, אבל אולי הוא יכול לשפוך קצת אור על ילד 'רגיל'

מבקשים ספציפית תור לרופא התפתחות?

כי מילאנו שאלונים להתפתחות הילד, וקבעו לנו כל פעם תור לאבחון, אבל רק של פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

השאלה אם אני צריכה לבקש משהו נוסף, או שהם קובעים אבחון לפי מה שעולה מהשאלונים.

ישירות למכון הרלוונטי ושואלת, הכי טוב.

להתקשר ישירות ולהגיד שאת רוצה תור לרופא התפתחות ושאת רוצה לדעת מה הפרוצדורה

אני הייתי חכמה ישר שזיהיתי בעיה מילאנו שאלונים ושלחנו, לא חיכיתי יותר מידי

אני הייתי חכמה עכשיו בנושא אחר, קבעתי תור שנה קדימה לפסיכיאטר ילדים (אחרי שרשור הכדור, שיהיה תור נראה אם יהיה צורך).

קלינאית/ריפוי בעיסוק - שנה וחצי קדימה, לפחות באזור שלנו...

הבנתי שזו שיטה נפלאה לבעיות קשב

שמלמדת את הילד על תפקודים ניהוליים, ועוזרת להתנסות בהם במסגרת כיפית, עם העברה של היישום למטרות תפקודיות יומיומיות.

יש דרך הקופה, גל קופה עד גיל מסוים (לא בקיאה). וביטוחים פרטיים אם יש החזר על ריפוי בעיסוק אז לכאורה כן

צריך אבחון רפואי שיש הפרעת קשב כדי להתחיל לטפל, לא יודעת אם כולם מתעקשים על זה.

קבוצת טיפול דרך הקופה, או הדרכת הורים.

על אחד על אחד כן

אם הבן של הפותחת לא מאובחן, אולי הוא יכול לקבל מענה דרך קבוצה.

יש מרפאות בעיסוק מוסמכות קוגפאן.

להתחיל עם הפניה להתפתחות הילד

אמור להיות החזרים מהקופה

מטפלות בנושא של תפקודים ניהוליים ועוזרות לילד לפתח אסטרטגיות בכל התחום הזה.

אבל קוגפאן זה מעולה אם יש

אז עשינו פרטי

שאחרות לא יטעו ויחשבו שבכללי במכבי. המון מטפלות מוסמכות קוגפאן זה קורס מאד נפוץ אצל מרפאות בעיסוק שעובדות עם ילדים.

עשה פלאים

היו שנים שהיה מותר לקחת מיילדת פרטית מתוך הצוות הקיים והוחלט שזו אפלייה בין נשים במצבים כלכליים שונים.

אני מבינה שהיום מותר חקחת אבל היא בתור מלווה ולא במקום המיילדת במשמרת

עשיתי אצל אחת כזאת קןרס הכנה ללידה ראשונה

לא יודעת אם מלווה במרכז

אני לא מהמרכז

אבל מאמינה שיש שם כאלה

ונשמע לי גם שיכולה להתאים דולה ביומכנית

מבחינת הגישה

קוראים לזה ביומכניקה של הלידה

וממה שאת מחפשת נשמע שזה יכול מאד לענות על הצורך

ליוותה אותי פעמיים והייתה ממש פרקטית. ממש לא עצות וסגולות

אני מצאתי אותה שם בזמנו

מדהימה

למדה ביומכניקה של הלידה.

הכי אלופה שיש

‏‪+972 58-580-2617‬‏

גם אני הייתי מתעצבנת, אבל אולי אולי אולי, הם רצו לתת לכם להתאושש, אם את יכולה לחשוב בכיוון, אז תנסי..

מאמינה שהם אנשים טובים ושכנראה לא רוצים להפריע..

בזמנו ממש נפגעתי ונהיית מריבה גדולה. לא מומלץ..

השאלה מה לעשות עם העצבים.

אלו דברים שמאוד תלויים בדינמיקה המשפחתית ובציפיות שלך.

יכול להיות שהם בכוונה חיכו, כי לא רצו להכניס עליכם.

אצלם

או שתזמו אתם את הקשר.

אפשר גם לא לשתף אותם בכלל.

אני לא עונה

שיתקשרו לבעלי

אם זה עוזר לך,

לי נפל האסימון אחרי כמה שנות נישואין שהסטנדרטים המשפחתיים שאני מגיעה איתם זה לא הסטנדרטיים שלהם.

ואם לי זה ברור שכשקורה X חייבים להתקשר להתעניין

ושכשקורה Y חייבים לבוא לבקר וכן הלאה וכן הלאה

להם זה לא ברור, ומבחינתם אין ציפיות כאלו.

והקשרים קצת פחות הדוקים מצד אחד, מצד שני פחות תובעניים.

ויש לזה גם יתרונות.

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל ככה אני חווה בצד של בעלי.

אני ומשפחה שלי מול המשפחה של בעלי

אלא אם כן הם כאלו שכל הזמן על הטלפון והואטסאפ. ואז היה הגיוני שיכתבו משהו וכו'

אולי לא רצו להפריע לכם?

אולי חשבו שכשיתאים לכם אז אתם תתקשרו או תתנו לילדה לדבר איתם?

פשוט לא בראש מעייניהם

אם זה הסגנון המוכר שלהם עדיף לטובתך להתאים ציפיות ולא לקחת אישית.

במצב כזה אני הייתי שולחת הודעה מעצמי

"עבר בשלום ב"ה, הכל בסדר או משהו כזה.

אני גם כזו

גיסה שיולדת, אפילו אחותי

מתקשרת לברך ולאחל ושולחת מזל טוב רק אחרי יומיים שלושה.

כי מבינה שהן עמוסות ויודעת שכל העולם מתקשר ורק אני חסרה לה עכשיו.

רוצה שהאיחול והברכה יהיו במקום וראויים ויתקבלו. אז רוצה בזמן שאני יודעת שכבר אין את כל הטלפונים וכו...

במקרה שלך, אולי הם חיכו שתתאוששו ולא רצו להפריע? כשהם התקשרו זה היה קצר וקולע ולסמן וי? או אמיתי וכנה עם איחולים והתעניינות מהלב?

אני חושבת שתוכן השיחה חשוב יותר מעת השיחה.

אבל מרגיש לי שאם זה היה מספיק חשוב היו מתקשרים...

נשמע לי הזוי לא להתקשר

אז היום חמותי התקשרה מלא פעמים כי לא עניתי לה

סתם כי יש לה יום חופש זה מביא לי עוד יותר עצבים ואני לא עונה,לא מסוגלת

שתתקשר לבעלי מה היא רוצה ממני

וטוב שאת מעבירה את זה לבעלך.

אבל אם את רוצה שזה יהיה אחרת בפעם הבאה - צריך לחשוב איך להעביר את המסר ככה שהיא תדע מה הציפיות שלך.

כי יכול להיות שהיא תסיק ממה שקורה עכשיו שבעצם את מעדיפה שהיא בכלל לא תתקשר ושהכל יהיה דרך בעלך.

אולי אפילו שווה להיות כנים ולהגיד ישירות (לא את, שבעלך יגיד להורים שלו שהיית שמחה אם הם היו מתקשרים מוקדם יותר..). כמובן לא מכירה את נפשות הפועלות אז לא יודעת אם מתאים.

😄

אני מסוג האנשים שאם מתקשרים אלי באותו יום אני מתחרפנת

צריכה ספייס ולהיות מרוכזת בילדה המאושפזת ולג'נגל עם הילדים שבבית וממש אין לי זמן לשיחות התעניינות ונימוסים.

לא תמיד אפשר לדעת מי מתאים להתקשר, ולפעמים יש עניינים ורוצים לשוחח בנחת.

עכשיו אני קולטת שזה לא 3 ימים מהניתוח, אלא מהשחרור.

בכל אופן, אולי יש פערי מנטליות, אולי חוסר תשומת לב, מבאס בכל מקרה.

העיקר הבריאות.

איך את אחרי האשפוז והחזאה הביתה? 🤗

שולחת איחולי החלמה, הרבה כוחו., וחזרה לשגרה.

חווה את זה עכשיו מהמקום שלי- אני הייתי חולה שבוע שעבר (עדיין, סיפור ארוך), ההורים שלו ידעו על זה מיום שני, רק ביום שישי קיבלתי הודעה מחמותי. מאז כלום.

מאוד מזדהה

כשאני חולה זה לקבל הודעה מחמותי 😬

לגמרי מעדיפה שהיא תפטור אותי מהצורך להיות נחמדה או להתייחס להודעות שלה...

(גם כשהתאשפזתי בהריון היחס שלה רק הביא לי עצבים ...)

אני מכבדת אותה והכל והיא סבתא חביבה וטובה, אבל אני ממש לא אוהבת את הרעיון שהיא תדאג לי

אז אולי גם חמותך כזאת ומעדיפה לתת ספייס...

אמא שלי ממש בקיצון השני, יכולה כל יום לשאול מה נשמע ואיך אני מרגישה (וזה בערך מה שקרה..) וזה באמת יכול להעיק, אבל היה יכול להיות נחמד אם חמותי הייתה שולחת הודעה ביום של הבחירות לשאול איך אני ושחבל שלא יכולתי לבוא (הזמינו לעל האש, בעלי והבנות שלי הלכו), או לפחות אם אנחנו צריכים עזרה (עם אמא שלי זה קצת מורכב).

אבל מבינה מה שאת אומרת

אני בן אדם של הודעות ולא של טלפונים. הרבה יותר נוח לי.

ככה אני יכולה להחליט מתי מתאים לי להיכנס, לקרוא ולענות, ולחשוב מה לענות

חמותי היא סוג נורא מפחדת לחפור

ואף פעם אחרי לידות למשל היא לא מתקשרת... (כן כותבת לבעלי מזל טוב אבל לא מעבר)

בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור עד שפעם יצא לי לשמוע במקרה את דעתה על חמיות שחופרות ומגיעות לבקר את הכלה בבי"ח וכו' אז קלטתי שמשם זה בא...

מאותו מקום יכולה החמות להגיד- הנכדה שלי עברה פרוצדורה רפואית, האבא והאמא לא מתקשרים לעדכן שהכל בסדר,הם יודעים שאני מחכה לטלפון! אני לא רוצה להפריע אבל בחייאת, למה הם לא מרימים טלפון?! אנחנו במתח דואגים, בסוף נשבר לי אחרי שלושה ימים אני מתקשרת אבל הם אפילו לא טורחים לענות...

סתם מנסה לחשוב על הראש שלה... לא תמיד נעים להתקשר לשאול, אלא מחכים לעדכון.

אבל ממש מתאים לי לעשות דבר כזה. לא כי לא אכפת לי. פשוט כי מה שלא קורה איפה שאני נמצאת לא בראש שלי. ואני יכולה ממש לרחף ולשכוח שזה קרה באותו יום, ואז יום אחר כך להזכר להתקשר בדיוק כשאני באמצע להכניס כביסה ולתכנן להתקשר כשאסיים ואז לשכוח עד 23:00 בלילה ולהתלבט אם מאוחר מדי ולהחליט להתקשר מחר, וכן הלאה..

והערצתי את חמותי שלא התקשרו עד שהתקשרתי אני כדי שיהיה לי זמן להתאושש.

זה כנראה מאוד תלוי פרשנות

זה הדבר היחיד ה"חמור" שעליו היית רוצה לדבר איתה?

אין לי בגיל הזה עדיין אבל בגלל שהיא ילדה בת עשר אז מה שציינת זה בעיני סופר טבעי לגיל ולא מעיד על ההמשך... אני רק בסוף התיכון חשבתי על מדרשה וגם לי הכל עד אז היה נראה כמו עול. וסופר נהניתי אחר כך במדרשה. והחיים הדתיים שלי מאד מושפעים מהמדרשה, ואפילו קצת מהאולפנא, עד היום.

כך גם לא אהבתי בגיל ההוא את התפילה ויתר הדברים שציינת.

אז לא הייתי מרגישה בגלל זה כשלון בחינוך. את עשית בגילה את מה שציינת לגבי תורה ותפילה?

באמת סקרנית מאיפה הציפיה פשוט.

והיסחפות עם חברה למילים לא יפות אל מול מחשב ריק מנשמה... תראי, יש כאן גם שאלה מה זה חינוך... כשלון בחינוך זה בעיני התנהגות לזולת. הגיוני שרצו "לבחון" את הצ'ט ובטח אם זה כשנמצאים עם חברה. יפה שמילים לא יפות מצאו את דרכן רק שם במחשב... את כילדה לא חיפשת במילון מילים לא יפות? סקרנות טבעית בעיני שלא מעידה על ההמשך ואם כבר, הפוך.

ובאופן כללי גיל ההתבגרות עבר עלינו בלי דרמות מיותרות.

מבחינתי אמונה ודרך ארץ זה דברים כל כך בסייסים ומוטמעים מצד אחד, מצד שני לא מרגישה שזה עובר הלאה לדור הבא.

מדרשה זה שם מפוצץ, בפועל זה ערב נחמד עם בנות ואפילו חברות מהשכבה, לא מצליחה להבין למה לא ללכת לנסות דבר כזה..

לתחושתי ולא רק בצפייה מהצד

זאת אומרת את רוצה שתלך לערב מדרשייה? אם זה בילוי עם אמא זה כבר נראה אחרת

ברכות השחר? אחת עונה לשנייה אמן

לקחת אותה איתך לבית הכנסת מדי פעם

לקנות לה סידור תפילה יפה עבורה עם חריטה מתנה מאמא

ממש לבנות את הקשר ביניכם לילדים דרך המצוות

אבא לומד עם ילד משנה זה לא כמו שמצפים ממנו לשבת לשנן לבד

שיילך עם אבא לשיעורים מדי פעם

שהמצווה תהיה דרך חוויה מול ההורה מצד אחד אבל מצד שני לא תבטל את הילד שבו

לגיטימי שלא תמיד היא תרמה

ומתחברת למה ש @אמאשוני כתבה על הצ'אט. בחיים לא אשאיר ילדים איתו לבד.

אני חושבת שלחוזרים בתשובה יש הרבה פעמים הרגשה של גילו את האור, וחיבור ורצון לקיים מצוות ברמה שמי שנולד דתי לא תמיד מצליח להרגיש. אתם גיליתם משהו, הם כבר נולדו לתוך זה וחייבים בזה. ויש משהו מאוד לא פשוט בחוויה של לגדול בצל מישהו שנמצא בכאלו אורות כשאצלך זה קצת עול מעיק. ממליצה מאוד לא ללחוץ חזק מידי ולכבד ולהבין את הקושי שלהם ולתת להם לגלות בעצמם מה המקום שלהם מול זה, הלחץ בדרך כלל רק יוצר אנטי.

לגבי הצאט- טוב שראית, זה מזמן שיחה ויכול לפתוח דברים חשובים.

שימי לב שיכול להיות שזו בכלל החברה ששוחחה עם הצאט.. אבל גם ככה וגם ככה -זו הזדמנות מצוינת לפתוח את נושא הדיבור והכתיבה, ולמה זה לא טוב להדתמש במילים כאלו אפילו מול רובוט שלא נפגע וק"ו מול אנשים.

לגבי המצב התורני- באמת הכי חשוב זה דוגמא אישית ותפילות, ואת זה אתם עושים. וגם לייצר הרבה חוויות משמחות של קדושה. יש הופעה תורנית? הולכים. ערב מיוחד שמתאים גם לילדים? אנחנו שם. בקיץ כשנוסעים לטיוך- מוסיפים עצירה ברשב"י שכוללת פינוקים..

ממש לייצר חוויות של כמה כיף להיות מחוברים לקודש.

ובלי רגשות מצפון!! אתם עושים את המירב, התוצאות לא בידיים שלכם.

חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'!

משתדלים מאוד לעשות גם חוויות סביב קודש, אבל באמת צריך לשים על זה יותר דגש..

איך היית עושה שיחה כזאת?

קודם כל בהרבה אהבה אליה והרבה אמון בטוב שבה ושהיא רוצה להיות טובה.

לפתוח ולומר-

שירה אהובה, היום רציתי לשאול משהו את הצאט ופתאום ראיתי שיחה שהיתה שם לפני כמה ימים. הבנתי שזה מהזמן שלמדת עם דינה למבחן והיה לי קצת עצוב לראות מה שהיה שם. את יודעת למה?

ומשם לפתוח את מה שחשוב לך, לחזק אותה שהיא טובה ובגור לך שזה חד פעמי ואת סומכת עליה.

לסיים בחיבוק..

זה ריגוש באפשרות לפרוץ גבולות.

בינה מלאכותית זה ממש מסוכן לילדים.

לפעמים אני נותנת לילדים לידי לשאול את הצאט שאלות (מקליטה ומשמיעה את התשובה)

פעם אחת הייתי צריכה לעשות משהו כמה דקות, אני שומעת את הצאט נותן להם הוראות קפיצה למרחק, אומר להם 4 משבצות, ואז לנסות 5.

הייתי בשוק איל בשניה הגיען לזה,

טוב שלא אמר להם לקפוץ מדרגות.

(זה היה בהקשר של הדגמה של קפיצת קנגרו) אבל לא משנה ההקשר, בינה מלאכותית נותנת לכם הוראות מה לעשות בעולם הפיזי, והם היו דקות בודדות ממש בלעדי.

בקיצור ממש לא לתת גישה לצאט, זה לא כמו לתת קנבה נגיד ולהתרחק קצת.. זה ממש חייב להיות צמוד.

זה מאוד מצחיק לדבר עם מישהו שבעצם אין לו מח ואין לו רגשות מצד אחד, ומצד שני הוא עונה לך לעניין..

זה נורא ילדותי ומצחיק לקלל אותו ולדבר שטויות במיוחד שאת עם חברה... זה נראה לי מאוד טבעי ואפילו מבוגרים לפעמים אומרים לצ'אט- יואו , איזה טיפש אתה! אמרתי לך כך וכך ואתה לא קולט! ..

זה קצת משעשע.. אז לא שזה בסדר לקלל! אבל זה לא היה כ"כ מבהיל אותי.

לגבי החינוך, קודם כל שאפו על 3 תפילות ביום, וואו. דבר שני, הרבה ילדים וגם נוער ומבוגרים נרתעים מלחץ, יכול להיות שיש לחץ סמוי סביב המצוות? כשמדברים הרבה על מצוות ולימוד תורה זה יכול להיות מאוד חופר/ מעיק/ מלחיץ , לקיים בנחת בעצמכם.

אבל האמת שבסוף חינוך זה בעיקר תפילות שבסוף זו בחירה של הילד מה לעשות בחייו, אנחנו רק יכולים לנסות להוביל...

וגם הורי חזרו בתשובה לפני שנולדתי.

הילדים חשופים לכל מיני סגנונות במשפחה.

אבל אני מרגישה שהילדים לא מספיק נושאים אלינו עיניים, כאילו אבא ואמא עושים ככה או אומרים ככה, אין לזה הרבה משמעות, ככה זה נראה לפחות כלפי חוץ, ולכן כל הדברים שאנחנו עושים (בשביל עצמנו כן?), לא מחלחלים אליהם..

אין צפייה שהילד יראה אותנו מתפללים ויגיד 'יואו זה נראה מגרה להתפלל. אני ינסה גם'

יש ציפייה שהוא יראה שטוב לנו עם השמירה והתפילה והמצוות. ויחלחל לו להבנה ששווה לו גם בעתיד להידמות לזה.

אני חושבת שמה שהכי חשוב זה הקשר בבית.

שהילדים ירגישו מחוברים לבית ולהורים.

שתהיה אווירה טובה, נעימה ורגועה.

כמה שפחות לחץ או יותר נכון אפס לחץ לגבי קיום מצוות.

אני חושבת שלא כדאי לך להציע להם ללכת למדרשה ולא להגיד לילדים ללכת לתפילות.

פשוט לתת דוגמא אישית ולא מתוך הטפה וכמה שיותר קשר טוב וחזק בינכם לבין הילדים.

להתעניין בהם, בחיים שלהם, בחוויות שלהם.

אני חושבת שכשלילד יש קשר טוב עם אבא ואמא באופן טבעי הוא הולך בדרכיהם.

וכמובן הרבה מאוד תפילות.

אתם עושים השתדלות, הקב"ה עושה את השאר.

הם לא הולכים ולא ילכו מעצמם, אבל למה לא להציע? זה כמו שיגידו לא לצחצח לילד אם הוא לא רוצה, או שיילך לישון מתי שרוצה.

מבחינתי קיום מצוות זה ברמה הזאת..

ברור שאני רוצה שזה יבוא ממנו, כמו שאני רוצה שיצחצח שיניים ויילך לישון בשעה סבירה, אבל אם לא - לא להעלות את זה?

מרגישה שככה הלכנו עד עכשיו וזה בעוכרינו..

ומרגיש לי כאילו הכל נהיה חשוב, אבל רק בנוגע למצוות וקדושה צריך לתת את המרחב, ככה הילד יקלוט מה חשוב?

אבל הצעה, לא דרישה.

שמעתי פעם ממישהו שאמר שבחינוך אנחנו יכולים להתעקש על דברים שלא קשורים דווקא למצוות. את המצוות להשאיר לבחירת הילדים.

בעלי פגש מישהי ממשפחה עם כמה ילדים שכולם דוסים. שאלו אותה איך ההורים שלה הצליחו ככה. היא ענתה שכל המצוות אצלם היו בחוויה ולא בכפייה.

אני ממש מנסה להחזיק את זה בראש אבל באמת קשה ביומיום. והלוואי שאצליח לתת דוגמא אישית כמו שאת מתארת.

(ומשהו נוסף כי הזכרת חזרה בתשובה, גם ההורים של בעלי חזרו בתשובה, אבל כשהוא כבר היה גדול. אחד הדברים המדהימים שהם עשו זה שהם לא הכריחו את הילדים לחזור איתם בתשובה. נגיד לפני שבת הם השאירו לו כסף לבילוי בליל שבת, או אמרו לילדים להיות בפלאפון בחדרים. זה אחד הדברים שאיפשרו לילדים לחזור בתשובה גם בהמשך. אז בכללי נשמע לי שאפשר להיות בנחת לגבי זה ולתת לילדים את הזמן...).

אצלנו גם מחלקים בשבת בבית הכנסת ממתק לכל ילד שהגיע לתפילה, זה גם מדרבן אותם להגיע

דיברת על גיל 10, זה גיל גדול.

בית כנסת בכללי אני חושבת שצריך להיזהר מלהכריח ילדים ללכת לבית כנסת.

בגיל צעיר יותר אפשר להציע וגם להעיר ולעשות מבצעים וכדו'.

גם אני הילדים שלי קטנים ואני בחופש מתפללת איתם.

אבל כשיהיו גדולים, אם אני אזכיר להם להתפלל אז אני לוקחת את האחריות על המצוות שלהם במקום שזה יהיה אחריות שלהם.

אני מורידה בפניך את הכובע על 3 תפילות ביום.

תפלה זה לא דבר פשוט וקל

זה דורש מאמץ מנטלי או לחילופין סתם משעמם.

בפרט בדור כזה שבו אין לנו רגע מנוחה עם עצמנו בלי גירויים מבחוץ, מאד קשה להתכנס פנימה לתפילה.

כשאנחנו רוצים לגרום למישהו לצאת מהעולם שלו ולכוון אותו לעשות משהו מהעולם שלנו, או אפילו משהו בשבילנו, אי אפשר פשוט לקרוא לו ולצפות שהוא יעזוב הכל ויגיע.

קודם כל אוספים, אחר כך מכוונים.

אם הבן שלי קורא ספר על הספה, ואני מהמטבח אומרת לו: "סגור את הספר ולך להתקלח" את כבר יודעת מה יקרה, נכון?

אם אני רוצה שהוא אכן ילך להתקלח, אני צריכה להשקיע דקה מעצמי, להתקרב אליו, להכנס רגע לעולם שלו (ספר טוב? על מה זה?) ואז לכוון אותו לעולם שלי (כבר מאוחר, סיים את העמוד ולך להתקלח).

את רוצה שהילדים שלך יטעמו מהעולם שלך - מדרשה, תפילות.. נסי לטעום מהעולם שלהם קצת יותר - להצטרף אליהם למשחק ולפעילות שהם בוחרים, לשמוע מה מעסיק אותם כרגע, מה המחשבות, חלומות שלהם וכו'.

בהצלחה!!