הקדמה: ב"ה זכיתי קצת לעיין בפסוקים על ארבעת הבנים, וניסיתי למצוא הסבר פשטי של ארבעת הבנים, איך אין ארבעה בנים באמת, אלא כל מקום שהתורה מדברת על תשובה לבנים, יש לו הקשר לפי מקומו. חלק אספתי מהרבה מפרשים, וחלק ניתוח שלי, אשתדל להזכיר מפרשים ולכתוב מה שלי.
אחד רשע. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם : ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו". רש"י אומר: "ויקוד העם" - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם "ויקוד העם" - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם". לכאורה התורה כתבה בעוד שלושה מקומות שיהיו להם בנים, והגדך לבנך, והיה כי ישאלך בנך, ושם התורה לא כתבה "ויקוד העם וישתחוו", מדוע? אפשר לומר שזו הפעם הראשונה שזה מוזכר בתורה, אבל קצת קשה ולא מסתבר. ועוד, אם מדובר על בנים רשעים, מה השמחה הכ"כ גדולה שישנה על כך שיהיו רשעים, לעומת הבנים האחרים שלא מתוארים בלשון רבים, ומשמע שיהיו הרבה יותר רשעים?
ולכן נראה להסביר שבאמת לא מדובר בבן רשע. קודם כל, כבר עמדו על זה המפרשים שאין דיוק מזה שכתוב לכם ולא כתוב לנו, שהרי גם החכם אומר: "מה העדות וכו'....אשר ציווה ה' א-לוקינו אתכם". אלא פשוט התורה מדברת על הזמן שיבוא דור שלא היה בזמן יציאת מצרים ולא מבין את ההקשר ההיסתורי של סיפור יציאת מצרים ועשר המכות, ולכן הוא לא מבין, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שאנחנו אוכלים מצות, קרבן פסח וכו'....ולכן התשובה: "זבח פסח הוא לה' אשר פסח וכו'....". פשוט מספרים להם את ההקשר ההיסתורי של יציאת מצרים ובכך מובן מדוע עושים פסח. ולכן גם מובן מדוע יש פה שמחה, עם ישראל יודע לא רק שיש לו המשך, אלא שיש לו הרבה בנים, בנים לשון ריבוי. יהיו לעם ישראל הרבה בנים, וזו הברכה, לא רק שיהיה לו המשך.
שאינו יודע לשאול. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים : והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים י ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה". לעומת השאלה הראשונה שהיא פשוט תמיהה, מה זה כל הסיפור הזה, כאן זה שלב יותר מורכב, של הבנת החשיבות של עשיית קרבן הפסח. לכן גם כתוב בלשון הגדה, לעומת בהתחלה שכתובה לשון אמירה, הגדה זו לשון של דברים יותר קשים ומורכבים (דברים קשים כגידים), ופה האדם היהודי מצווה להגיד לבנו את החשיבות של הדברים. לפי אחד מהפירושים, ה' הוציא את עם ישראל ממצרים כדי שיעשה את סדר הפסח. מה הכוונה? סדר הפסח מלמד את האמונה, והוא "טריגר" ללימוד האמונה לילדים. ה' יכל לשחרר אותם בקלות ולא לעשות מכות ואת כל הטקס של יציאת מצרים, אבל זה שה' הוציא את עם ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה זה כדי ללמד את האמונה, שזו תכלית ליל הסדר. הדבר הזה כבר הבנה יותר מורכבת שהיא באה בשלב יותר מאוחר לילדים. ואולי לשון היחיד: "והגדת לבנך" ולא "והגדתם לבנכם" הכוונה ש"חכם מבין מדעתו", זה כבר לא סיפור שמתאים לכל הילדים בגילאים שונים, אלא יש לכל אחד התגברות בשלב אחר, ולכן לכל אחד יש זמן אחר שאפשר להגיד לו את התכלית של ליל הסדר וללמד אותו את האמונה. ולכן אולי גם יש את הקשר לתפילין, שמניחים תפילין רק מגיל בוגר.
תם. "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים : ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בניי אפדה : והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים". רש"י אומר שמחר יכול לשמש לשון לאחר זמן, ולא מחר ממש. פה מדובר כבר על שלב יותר גדול בהתבגרות. בפסוקים לפני הבן הרשע (התיאור הראשון בתורה) כתוב: "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם כה והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת". לעומת זאת, בתיאור של הבן שאינו יודע לשאול (התיאור השני בתורה) כתוב: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך". זכור ושמור. לעומת זאת, בבן התם (התיאור השלישי) כתוב: "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים". התיאור הראשון וודאי שהבנים מבינים את הגדולה הא-לוקית, "בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו", יש פה מן התבטלות לה', והודאה מוחלטת לה', הכל ה' עשה. וזה מתואר בשמירה, אדם שומר שבת, הוא לא עושה פעולה מסויימת, הוא רק לא עושה דברים שיהרסו את הקדושה של השבת, אבל הקדושה לא ממנו, אלא מה' יתברך. אמנם פה השמירה דווקא כן מתבטאת במעשים, אבל המעשה של אכילת הפסח הוא בעיקר מעשה שדרכו יכולה לעבור הקדושה, אבל זו שמירה, דבר שלא קשור לאדם. לעומת זאת, הזכירה זו כבר פעולה של האדם. ועוד יותר, הזכירה נעשית בימי החול, דווקא כשיש את המקום של פעולת האדם ומעשיו, ודווקא שם מתבטאת הזכירה. הזכירה אם כן קשורה יותר לפעולת האדם ולמעשיו. ולכן: "והיה לאות על ידך...", המעשה של האדם, ידו.
לעומת זאת, בתיאור השלישי יש, "והיה לאות על ידכה". חז"ל דרשו, ידכה, יד כהה. פה המקום של האדם קטן, פחות יש את מקומו. "ולטוטפות בין עיניך". כבר אין זכרון. "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים". ההנגדה בולטת, לעומת יד האדם שפה נחלשת, היד החזקה היא של ה'. אבל, עדיין ישנה יד לאדם, חשיבות לאדם. וההקשר של הפרשייה מאוד מובן. הפרשייה מדברת על פטר רחם. דווקא במקום הזה שהאדם כבר התבגר, והוא כבר זוכר בעצמו, וחושב בעצמו, דווקא שם יש מחשבה שיש גדולה לאדם, ויש סכנה לגאווה ח"ו. ודווקא שם התורה מדגישה, "והעברת כל פטר רחם לה'", עם ישראל ניצל ממוות, ועצם זה שיש בכורות לעם ישראל, עצם הגדולה לעם ישראל, היא מאת ה'. דווקא כשעם ישראל נולד וה' הושיע אותנו ולא באנו מעצמינו, זה מלמד שגם כל הגדולה, הכל מאת ה'. וזו האמונה, להבין שלמרות הגדולה של האדם, להבין שבסוף הכל מה'.
בקיצור, נחזור להסבר. פה הבן יודע את העניין של הפסח, של השמירה, של הסיפור ההיסתורי, והוא גם מבין את החשיבות של לימוד האמונה ובירורה, אבל הוא שואל, "מה זאת", איך שני הדברים מתחברים, או יותר נכון, האם זה מתחבר? האם שתי המדרגות אכן יכולות להתחבר? לכן הוא גם שואל בצורה סתומה כביכול, מה זאת, כיוון שאין פה חידוש גדול בשאלה עצמה, אלא של חיבור של שני הדברים, והוא אומר, אני יודע א', אני יודע ב', אבל מה זאת? מה המהלך הכולל?
והתשובה היא, הדברים כן מתחברים. גם אחרי בירור האמונה השכלי, המדרגה של האדם, זה לא סותר את האמונה התמימה (תם), כיוון שה' הוא זה שהציל אותנו, וכל הגדולה שלנו ממנו יתברך, הדברים מתחברים ועולים לקנה אחד, ולא סותרים זה את זה. (נחזור ונאמר שגם מדרגה זו היא אינדבידואלית ולא כללית, ולכן מתוארת לשון יחיד, "בנך". ושכחתי להוסיף שזו לשון שאלה, לעומת לשון אמירה, משום שזו שאלה "ברמה", שמעידה כבר על חוכמתו של הבן ויכולת החשיבה שלו המורכבת שלו).
חכם. "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם כא ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויציאנו ה' ממצרים ביד חזקה כב ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו כג ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו כד ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' א-להינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה כה וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-להינו כאשר צונו". הלשון מחר נאמרה רק ב"תם", וכבר הבאנו את פירוש רש"י. הרבה פעמים ספר דברים כופל דברים שהיו בתורה בשינויים מסויימים. גם פה, זה תיאור אחר של ה"בן התם", דהיינו, של השלב השלישי, במילים אחרות. פה הבן לא שואל באופן פרטי על מצוות פסח, אלא באופן כללי על כל המצוות. נראה להסביר שפה משה רבינו רוצה להגיד לנו שמצוות האמונה שקשורה למצוות פסח היא מצווה שכוללת את כל המצוות, והיא ה"ראש" לכל המצוות. ואולי לכן כתוב: "כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת". זה רומז למצווה ספיציפית, ולמילה: "זאת" שכתובה בשאלת הבן התם, כדי לרמוז שהכל זו מצוות פסח והיא מלמדת את היראה, האמונה, ההבנה שהכל מאיתו יתברך וכל הגדולה שלנו ממנו, "וזכרת את ה' א--לוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל....", ומתוך זה אפשר באמת לשמור את כל המצוות. מתוך השמירה של מצוות הפסח והזכירה שלה, והחיבור בין הדברים, בין מקום האדם לבין ההתבטלות לקב"ה, מתוך זה נשמרות כל המצוות. שנזכה.
