אוף זה ממש ארוך ומבולגן וזה בעיקר פריקה והלוואי ויהיו לכן עיצות בשבילי
יש לי שני בנים מתוקים.
את הגדול ילדתי מאוד מאוד רחוק מסבא וסבתא שלו (משני הצדדים) והיה לנו נהדר. היינו מגיעים לסופ״ש פעם בחודשיים בערך, לא נעזרים בהורים בכלל וחיים איך שאנחנו רוצים.
בלידה של השני עברנו קרוב יחסית להורים של בעלי ומרחק סביר מההורים שלי, ופתאום נעזרים המון (שזה נחמד) ונפגשים המון (שזה גם בסדר) והקשר בהמון המון מובנים נהיה הרבה יותר טוב.
וזה נשמע נפלא, אבל זה לא.
אני מרגישה נוראית אבל היה לי טוב להיות רחוקה ולא נוכחת ולא מתקשרת.
ההורים שלי עוזרים לנו המון וזה מכעיס אותי. ואני צריכה להודות על זה, אני יודעת, אבל אני מרגישה שזב מקטין אותי ומצמצם אותי ומחייב אותי להיות בקשר (אני כותבת ומתביישת כי על מה אני מתלוננת)
אני יודעת בדיוק על מה זה יושב, ואני מטפלת בזה.
אבל שורה תחתונה אני לא מצליחה להיפגש עם המשפחה שלי, פיזית
אנחנו קובעים ואני מבטלת דקה לפני כי אני חולה (לא כתירוץ. אמיתי חולה) וזה טיפשי כי אני כועסת על ההורים שלי על דברים שאמרו (בעיקר צעקו) ואני כועסת על אחים שלי שככה פשוט להם עם אמא שלי ואני כועסת עליי שאני לא שוכחת מילים שאמרו לי אז. ואני כל הזמן מרגישה שאני מקבלת מההורים שלי על תנאי. מן כזה את עכשיו בתלם אז אנחנו עוזרים וכל הזמן אני בלחץ הזה שתכף האהבה הזאת תיגמר. אז בפעם ב שאני מגיעה אני אביא איתי עוגות וסלטים כדי להקל, ואציע עזרה במה שרק צריך כדי שלא יפסיקו לאהוב אותי
ואני כותבת ובוכה כי אני יודעת שהם אוהבים אותי אז למה אני מרגישה ככה, תלויה?
ואם אני אגיד את זה לאמא שלי היא תגיד שמה פתאום והם אוהבים אותי איך שאני וכל המילים האלה, אבל זה לא מה שהם אמרו פעם, מבינות?
אני בטיפול ואני מרגישה שזה רק מחריף את המצב. שאני רק מבינה כמה גדלתי בבית לא נורמלי וכל מיני תחושות שאני בכלל לא רוצה להרגיש. והכעס והחרדה מנהלים אותי כרגע ואני בלופ שאני לא מצליחה לצאת ממנו.
ואני חולה, שוב, ומיואשת כי שוב איכזבתי את המשפחה שלי וחיזלשתי דקה לפני מפגש ולא יודעת איך לצאת מהמעגל הזה ורוצה לעבור לצד השני של העולם רק כדי לא להתמודד עם זה
יש לי שני בנים מתוקים.
את הגדול ילדתי מאוד מאוד רחוק מסבא וסבתא שלו (משני הצדדים) והיה לנו נהדר. היינו מגיעים לסופ״ש פעם בחודשיים בערך, לא נעזרים בהורים בכלל וחיים איך שאנחנו רוצים.
בלידה של השני עברנו קרוב יחסית להורים של בעלי ומרחק סביר מההורים שלי, ופתאום נעזרים המון (שזה נחמד) ונפגשים המון (שזה גם בסדר) והקשר בהמון המון מובנים נהיה הרבה יותר טוב.
וזה נשמע נפלא, אבל זה לא.
אני מרגישה נוראית אבל היה לי טוב להיות רחוקה ולא נוכחת ולא מתקשרת.
ההורים שלי עוזרים לנו המון וזה מכעיס אותי. ואני צריכה להודות על זה, אני יודעת, אבל אני מרגישה שזב מקטין אותי ומצמצם אותי ומחייב אותי להיות בקשר (אני כותבת ומתביישת כי על מה אני מתלוננת)
אני יודעת בדיוק על מה זה יושב, ואני מטפלת בזה.
אבל שורה תחתונה אני לא מצליחה להיפגש עם המשפחה שלי, פיזית
אנחנו קובעים ואני מבטלת דקה לפני כי אני חולה (לא כתירוץ. אמיתי חולה) וזה טיפשי כי אני כועסת על ההורים שלי על דברים שאמרו (בעיקר צעקו) ואני כועסת על אחים שלי שככה פשוט להם עם אמא שלי ואני כועסת עליי שאני לא שוכחת מילים שאמרו לי אז. ואני כל הזמן מרגישה שאני מקבלת מההורים שלי על תנאי. מן כזה את עכשיו בתלם אז אנחנו עוזרים וכל הזמן אני בלחץ הזה שתכף האהבה הזאת תיגמר. אז בפעם ב שאני מגיעה אני אביא איתי עוגות וסלטים כדי להקל, ואציע עזרה במה שרק צריך כדי שלא יפסיקו לאהוב אותי
ואני כותבת ובוכה כי אני יודעת שהם אוהבים אותי אז למה אני מרגישה ככה, תלויה?
ואם אני אגיד את זה לאמא שלי היא תגיד שמה פתאום והם אוהבים אותי איך שאני וכל המילים האלה, אבל זה לא מה שהם אמרו פעם, מבינות?
אני בטיפול ואני מרגישה שזה רק מחריף את המצב. שאני רק מבינה כמה גדלתי בבית לא נורמלי וכל מיני תחושות שאני בכלל לא רוצה להרגיש. והכעס והחרדה מנהלים אותי כרגע ואני בלופ שאני לא מצליחה לצאת ממנו.
ואני חולה, שוב, ומיואשת כי שוב איכזבתי את המשפחה שלי וחיזלשתי דקה לפני מפגש ולא יודעת איך לצאת מהמעגל הזה ורוצה לעבור לצד השני של העולם רק כדי לא להתמודד עם זה
תודה על התגובה!