יום עצוב באופן כללי, אבל לא קשור אליי,

ההיגיון והממלכתיות מתחרים עם הרצון לא להיכנס רגשית ולא לחוות,

ובפועל זה מתבטא בלהתחמק מהנושא ושיהיה יום רגיל.

ויום הזיכרון- אני מכירה מישהו שנרצח, אז זה יותר אישי וכואב,

אבל לאחרים שלא קשורים זה נראה לי כמו שתיארתי.

וזה אחרי שנים שלא שלחנו אותו למסגרות ביום הזה כי העדפנו שיתחמק ממנו. עבר לו בסדר גמור.

משהו שכתבתי כשהייתי בת 16, כשהייתי עדיין אדם רגיש מאוד מאוד מאוד.

ממש קשה לי עם היום הזה. מעניין אותי מה דעתכם.

אמא שלי מעולם לא אהבה לתת לנו לקרוא ספרי אימה שמלאים בתיאורים אכזריים, אבל למרות זאת הצלחתי, בתור ילדה, לקרוא לא פעם ולא פעמיים ספרי שואה שיועדו לילדים. ולפעמים אפילו ספרים שיועדו למבוגרים. 
מכיוון שהייתי צריכה לעבד בכוחות עצמי את הנאמר בהם, תפיסת העולם שהתעצבה אצלי בקשר לשואה הייתה בערך זו-  השואה הייתה דבר נורא, שבו עם  שלם רצה ותכנן -וכמעט ביצע- רצח מאסיבי של כל העם היהודי בצורה אכזרית ביותר. ילדים ברחו מהבתים, לכולם היה מספר כחול על היד ושישה מליון יהודים נספו."
מה זה שישה מליון לא הבנתי. כמובן שגם לא את משמעות המספר הכחול, אבל לפחות ידעתי שהצלחתי להיפגש קצת עם הדבר הנורא הזה שנקרא שואה. 
גם בבית הספר, כשהמורה הראתה לנו שירים שנכתבו בשואה, או תמונות של חפצי קודש מחוללים ושל זכוכיות מנופצות ברחובות מליל הבדולח- היא תמיד הסבירה לנו שעכשיו אנחנו לומדות על השואה. 
ואני הבנתי. התמונה הזו זאת השואה. כותנות פסים זה השואה. יהודים מוכים זו השואה. היא הייתה קצת יותר אכזרית ממה שתפסתי אותה קודם לכן, אבל עדיין הייתה דבר בר השגה. 
רק כשקראתי ראיון עם אישה כבת 80, שעוד לפני שהתחיל הכל קיבלה סטירה מחייל נאצי וממכה זו נעקרו כל השיניים בימין הפה שלה ולא צמחו עד היום והמקום עדיין מדמם ומעלה מוגלה כל חורף (!!!)- רק אז התחלתי להבין שאני לא מבינה. 
ורק כששמעתי עדות של ניצולת שואה, שאצלם במחנה אנשים מזי רעב היו אוכלים בערב את חבריהם לצריף שמתו באותו יום- התחלתי לחשוב מחדש.
והמסקנה שהגעתי אליה, הייתה שאם כל פעם אני שומעת דברים נוספים, שלא העלתי על דעתי שהתרחשו שם, הגיוני מאוד שבעתיד אשמע על דברים נוספים. ויותר הגיוני שגם אם הם אכן קרו- אני אפילו לא אשמע עליהם.
הרי כל העדויות שיש לנו היום, כל אלו הן רק עדויות של ניצולים. וההסתברות הפשוטה אומרת שהן לא מתקרבות בעוצמת אכזריותן לעדויות שהיינו שומעים מאלו שלא שרדו. אם היינו יכולים. 
אפילו אם היינו יודעים כל מה שהיה שם לפרטי פרטים והיינו רוצים ויכולים להעביר את זה הלאה לדורות הבאים- עדיין בעצם התפיסה האנושית, יש עוד נקודה שגורמת לחוסר במפגש אמיתי עם הנוראות של השואה, וזו עצם ההמשגה (באות ש' שמאלית, מלשון מושג) של השואה. ברגע שהכנסת את 'זה' לקופסה ונתת לזה שם- כבר לקחת מזה חלק מהאמת הקיומית הפשוטה. לקחת מהאנשים ומהאירועים את הפנים, השמות, מליוני רסיסי הרגשות- והכנסת לתוך מסגרת. 
                                                                  * * *
שמעתי פעם על הסרט "שואה" של קלוד לנדסמן. זהו סרט בו מרואיינים למעלה ממאה ניצולים, סרט שעבדו על הכנתו יותר מ10 שנים ואורכו הוא 9 שעות צפיה.. 
בדקות הראשונות של הסרט רואים את שמואל סרבניק (ניצול) הולך בשדה ירוק שכבר אין בו זכר לעשרות אלפי הגוויות שאפרן מצוי בו. זמן ארוך שאין בסרט דבר, אלא שמואל הולך בשדה. אחר כך הוא מתחיל לאט לאט לדבר ואומר: "אי אפשר להאמין מה שקרה פה, אי אפשר לתאר מה שקרה פה, זה משהו שאי אפשר לתפוס, גם אני שהייתי פה בזמן ההוא וראיתי, לא יכול להבין ולתפוס"
וזו האמירה הראשונית של קלוד לנדסמן בפתיחת הסרט-פרויקט האדיר הזה: אי אפשר להבין כלום, אי אפשר לתפוס! תדע לך את זה עוד לפני שאתה מתחיל לצפות בסרט! מה שיש לנו אלו הפנים והקולות של בני אדם שמשתפים אותנו במילים שמספרות משהו.. 
מסתבר שהנושא הזה אכן מטריד בצורה חדה וקיומית את יוצרי האומנות סביב השואה. ולא רק אותם, אלא גם את מתעדי השואה. לאחרונה גם במחקרים וגם בתוך יד ושם עצמו, מנסים כל העת להבהיר לנו שגם אחרי כל המסע והלימוד, אתה אולי יודע עוד פרטים ועוד שמות וסיפורים, אך ודאי שאינך יודע באמת מה היה שם. ובמידה מסוימת היום יש הרבה שיח לא על "מה בדיוק היה שם" אלא על מהו זיכרון, מהו האדם, איך מנחילים זיכרון לדורות וכד'.
השינוי שעברה החברה החוקרת בתחום הזה אכן ראוי לציון ולהערכה, אבל נדמה שבמערכת הלימוד ובשיח המדובר אצל "פשוטי העם"- השואה נותרה עדיין דבר שניתן לדבר עליו, שאפשר לתפוס אותו כמות שהוא.
לפעמים מגיעים למערכת החינוך מורים, שינקו בילדותם את הבסיס החזק של יראת הכבוד העצומה כלפי השואה. של התפיסה הבסיסית שהשואה היא לא דבר שניתן לתפוס אותו.
מובן שכשהם באים ללמד את תלמידיהם על השואה, הם עושים זאת מתוך הנחת היסוד הזו, אבל נראה שלפעמים הם שוכחים שבתלמידיהם עוד לא נבנתה הקומה החשובה הזו, והתפיסה הזו לא מושרשת בהם. 
גדל פה דור חדש, דור שהוא לא דור שני לשואה, והרבה פעמים הוא גם לא דור שלישי.
 והדור החדש הזה, השלישי או הרביעי, שכל כך הרבה נאמר עליו, גדל בלי יראת כבוד מספיקה כלפי מה שהיה שם. 
הדור הראשון כבר לא בין החיים לפעמים, ובני הדור השני מנסים לפצות את ילדיהם על החסכים שהם בעצמם חוו בילדותם.
והמצב שנוצר הוא עגום. והרגש מתקהה ומתחספס ככל שעוברות השנים. כי כשבנות באולפנה תורנית וידועה רואות סרט על השואה והתגובות שלהן נעות בין " היה מרגש" "היה כיף" "בא לי עוד אחד" ואפילו "איזה סרט משעמם"- אני מסיקה שהן לא מצליחות להבין  מול מה הן עומדות. 
וכשהשיח שלהן על השנים האיומות ההן נשמע כמו שיח על 18 נקודות בבגרות- זה זלזול.
ויותר מזה. כשאנשים קוראים סיפור על גבורת יהודים בשואה, אני מצפה  שהתגובה הראשונית שלהם תהיה "זה לא יכול להיות". לא יכול להיות שאדם בשואה יחשוב על לצום ביום כיפור. לא יכול להיות שבתוך התופת הזו שמחקה כל צלם אנוש יהיה שימשהו שיתן לשני את לחמו. ואם ההתגובה הראשונה שלהם היא לא כזו- ברור שהם לא הבינו כלום.    
 הם לא הבינו שכשהם מדברים על אדם בשואה- הם מדברים על אדם שכל עולמו נחרב עליו.           שהיום נאנס באכזריות על ידי חייל נאצי. שאתמול חזה באותו חייל מרטש את הבת שלו לקרעים. שלפני שלושה ימים שמע שאשתו נשחטה לתוך הנהר שתמיד היו יושבים לידו לשיחה שקטה ואינטימית. אותו אדם שלפני ארבעה ימים נזכר בבן שלו, שפעם היה לוקח אותו לטיול שבועי בפארק  והיום פזור אפרו על רצפת המחנה. שלפני חמישה ימים... ושישה... ולפני חודש ושנה וחמש שנים...
                                                                   *  * * 
המהר"ל בספרו        כותב כך: " סיפור שבחו (של הקב"ה) הוא אי אפשר משני פנים...מד האיכות (המהות) ומד הכמות...
משל... למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף (הרי גנאי הוא לו)"
אנחנו, בכלינו המוגבלים לא יכולים כלל להגיד שבחיו של הקב"ה, כי מרוב ששבחיו עצומים הן בכמות והן במהות, כל מה שנגיד עד בלי די יחשב לו  כגנאי,כאילו אלו הם שבחיו.
אני לא יודעת אם אפשר להשוות בין שני הדברים, אבל הקבלה כלשהי בוודאי קיימת. 
השואה היא אירוע לאומי. אנחנו חייבים  לשמור על מורשתו ועל הזכרון הלאומי שלנו, כדי שהוא לא יהפוך  להיות עוד אבן דרך שולית בתודעת הציבור של עוד כמה עשרות שנים.
לפעמים אנשים שואלים מה אפשר לעשות. הרי מובן שאין אנו יכולים להתעלם מהנחלת הנושא המהותי כל כך בתולדות עם ישראל. מובן גם שכשאנחנו באים להטמיע בתודעת הדור הבא אנחנו מוגבלים ביכולות ההעברה שלנו. 
אני אכן מסכימה עם הטענות הללו. באופן טבעי כל אדם חי בתוך מסגרותיו ומושגיו, והיכולת שלנו לכאוב את כאב האחרים היא מוגבלת, ובאמת בדומה למה שאומר המהר"ל על תארי הבורא- זו הדרך היחידה בה האנושות הרחבה יכולה לדבר. אולם בכל זאת, גם בתוך המוגבלויות הללו יש מקום לחשיבה ולתיקון כדי לעשות את המקסימום.  
כאשר אנחנו באים לפני תלמידינו, ורוצים לבנות אצלם קומה נכונה של הסתכלות על כל מאורעות השואה- עלינו לוודא קודם כל שהמבט דרכו הם מסתכלים הוא מבט נכון. מבט של יראה. מבט של ענווה. מבט שלא מנסה לדעת את פרטי המאורעות כפי שקרו, אלא את רוח הדברים ועוצמתם, משום שהוא מבין שכמה שינסה להתקרב- לעולם לא יצליח להבין.
עלינו לברר גם מהי מטרתנו בהנחלת זכרון השואה. בעיני התודעה שצריכה להתעצב אצלינו היא שאנחנו לא רוצים ולא צריכים לדעת מה היה שם. אנחנו צריכים להבין שעל העם שלנו עברו שנים של אנטישמיות איומה, ושמה שהיה שם היה כל כך נורא ועוצמתי, שאין לנו אפשרות להתקרב לעוצמת הדברים. כך לדעתי צריכה השואה להחקק גם בתודעה הלאומית שלנו. יתכן שהשקפתי לוקה בחסר מבחינת עיצוב הדברים בפועל, אך אלו התובנות שצריכות להנחות אותנו ולהוביל את כל מה שאנחנו עושים בהקשר להנחלת השואה.

ידיהם ובכל משאלותם לשטובה!       ה' היטביב ברצונו חומו תציון

באמת אף פעם לא שמעת על זה?

זה נכון לכל אומנות לחימה לענ"ד.

היה על זה כתבה ברגע של חוכמה לא מזמן.

חושבת ששאלתי כי ראיתי את הכתבה הזו והתרשמתי.

משעשע והפעם זה משלנו...

שבליל שבת המשפתי הדתי הראשון שלהם, הם פיזזו ושרו באושר סביב שולחן השבת, ואז הוסיפו בהתלהבות גם תוף וגיטרה. השכנים נחרדו

ממש שימחת

נעתקה נשימתי

ולא הצלחתי להפסיק באמצע!!

אבל איך הבאת את זה לפה כסרטון?

חשבתי: אולי זה לא מתאים לפורום הזה. אולי זה לא.... צנוע מספיק או משהו...

אני כל כך נהנית מזה. במצב רוח עגום אני צופה בזה שוב ונהנית....עד הגג!

אז קודם עני לי אם ענית ממקום טוב ואחר  כך אגלה לך איך הבאתי...

שבת שלום!

אוי באסה שלא היה ברור.

נהניתי מאוד. כתבתי בפרוש שלא יכולתי להפסיק באמצע

זה ביוטיוב. לפעמים עולים דברים יפים. ואת המכוערים - חוסמים.

שמחה שנהנית. כבר חשבתי שהעליתי משהו לא שייך ואף אחד כמעט לא מגיב מתוך נימוס.......

את רוצה לעשות טוב. זה העיקר!

כסרטון ולא קישור

אם הכוונה ללינק המופיע מעל המופע למעלה, אז את בטח יודעת:

מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C עוברים למקום

הרצוי, לוחצים קונטרול V וזה כל הסיפור.

אולי את מתכוונת מדוע לא הופיע הלינק בתגובה?

אין לי מושג. המכשף שלי מאוד מוזר ויש לו אישיות

משלו...

אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

מאוד שנהנית!

המעט שאני יודעת הוא שכשרוצים להעביר משהו  - לוחצים על הכותרת של ה"משהו" למעלה (לא השם המופיע מתחת לתמונה/מופע,

אלא למעלה ממנה, לוחצים CTRL C וכך  מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C , עוברים למקום שאליו רוצים להעביר ולוחצים

קונטרול V. וזהו!

קישור ברור שאני יודעת להעתיק.

ולגבי זה: אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

אני הכי כזאת בעולם. אספר לך משהו באישי

הפיכת קישור (URL) פשוט לסרטון שניתן לצפייה ישירה בתוך פורום או אתר (תהליך שנקרא Embedding) מבוססת על כמה טכנולוגיות שעובדות מאחורי הקלעים. 

איך זה עובד: כשמשתמש מדביק את הקישור בתיבת הטקסט ושולח את ההודעה, השרת של הפורום מזהה שמדובר בכתובת של יוטיוב.

הפנייה ליוטיוב: השרת של הפורום שולח שאילתה אוטומטית לשרת של יוטיוב ואומר לו: "היי, יש לי פה את הקישור הזה, תביא לי את הקוד להצגה שלו".

התשובה: יוטיוב מחזיר קובץ (בפורמט JSON או XML) שכולל את כותרת הסרטון, שם הערוץ, ובעיקר את קוד ה-IFrame (המסגרת) שמאפשר להציג את הנגן.

רק מדבר את השפה שלו (:

סליחה, לא התכוונתי, אבל זה חזק ממני

ואין שום סיבה להרגיש מעצבנת

להיפך. מכל מלמדי השכלתי 🤗

ציניות זה דבר פוגע ממש

🫂

כדאי לוותר על העזרה של אמא, אם היא מלווה ב"רעל"?

אמא שלך, כמו כל אמא, וכל אבא היא בן אדם שעבר כנראה דברים, או שלא ידע איך לעבוד

על עצמו..... הורים שפוגעים זו הפגיעה הכי קשה, לענ"ד.

אם היא היתה על כסא גלגלים עם הערות מרות כאלה, האם היית נפגעת באותה מידה?

אולי קצת פחות? האדם - מר לו אז הוא משפריץ את זה החוצה, מה לעשות...

כשמתבגרים יותר, לא אומר שאין צלקות ומרירות וכעס, אחרי הכל, זה פגע לנו בחיים,

בשמחת החיים, בבטחון העצמי - אבל יש אולי קצת יותר חמלה: היא אמנם אמא

שלנו אבל היא גם אדם בפני עצמו עם כל ההיסטוריה שלו. זה, אני סבורה, עוזר

לנו להרגיש קצת יותר חמלה, הבנה, סליחה....

מיכל ולנשטיין , באחד משיעוריה, מסבירה נפלא מערכת יחסית כזו. היא קושרת

את זה לתיקון. תיקון רוחני. מהשם. כדאי מאוד לראות את השיעור, הוא נותן

נקודה למחשבה. (אמנם זה נשכח אחר כך אבל בכל זאת...)

ואגב, באמת יותר נוח לקפל כביסה בישיבה וגם יותר טוב לרגליים...

וזה לא אומר שמשהו פגום באי קיו שלנו אם אנו רגילים אחרת....

יש הרבה דברים שיכולים לגרום לנו  (או לאחרים) לפקפק באי קיו

שלנו....לא רק קיפול כביסה בעמידה....

מפאת כבודי וכבוד הציבור, לא אביא דוגמאות...

אגב, למה לא לשתף אותה בהרגשה שלך? אפילו אם

היא תתעלם ולא תתייחס....במשך הזמן היא תפנים את

זה, אני חושבת.

ובכל זאת, היא באה לעזור. אז אמרה. העיקר שהכביסה קופלה!

אומר לך דבר נוסף. לא כהטפה. מהנסיון שלי.

אחרי שהורי נפטרו, היו לי הרבה חרטות ויסורי מצפון

שהגבתי בכעס, בזלזול, בחוסר כבוד, שעניתי בחוצפה

כשנפגעתי, וכאלה....

עד כמה שאת יכולה (וזה לא סותר את השיתוף שלך

בהרגשת העלבון שלך!), נסי לכבד אותה קצת,

להבליג (מתוך התאפקות של כח ובגרות) להערותיה

המרות. מסכנה, אם קח היא מגיבה. היא אולי משליכה

עלייך את מה שהיא חשה כלפי עצמה. מסכנה.

ואם אפשר, לאמר לה מילה טובה לפעמים, אפילו

אם תגיב בדחיה וציניות. אדם הוא אדם.

שבת שלום!!

לא תהיי הקרבן המושפל אלא המבוגר החומל, המבין...

באמת פוגע.

זה קורה הרבה?

אם כן, אולי לצמצם זמני מפגש איתה.

מצד שני לקראת כל פגישה איתה ושיחה לבוא מוכנה, בעיקר בפן הנפשי, לקחת בערבון מוגבל.

זה הרבה עבודה עצמית, בסוף העניין מול אמא מוכר לרבים וטובים

וקשה לי לנהל אותו.

היא גרה גיאוגרפית קרוב אליי מאוד. נסיעה של חמש -7 דק. אני אחרי לידה ויש לה רצון טוב לעזור ,היא פשוט מצלצלת בשעה 7 וחצי בבוקר ואני עוד עם חוסר שינה של הלילה מטפלת בתאומים בני חודשיים.. אני מתעוררת עם דפיקות לב חזקות מהצלצול הלא מתואם הזה ,היא מביאה לי אוכל שהיא עושה, מתחילה לקפל כביסה והיא כאילו רוצה שאני אשב איתה עכשיו לדבר וכאלה .. מי יסביר לה שאני בקושי יש אותי ? אחרי טיפול של לילה שלם, זה קם לאכול, טיטול, נרדמת לחצי שעה ,השני קם טיטול הנקה מטרנה גזים וכו וכו . הרבה אני לא מעירה את בעלי כי צריך להיות ערני לעבודה.. היא מגיעה בלי להודיע תמיד, בהפתעה.. מעירה לילדים למה הם עושים רעש וצועקים ושהם לא מחונכים וכל מיני דברים מגעילים. מי מדבר על כך שהיא לא מזמינה לשבתות או חגים כי היא טוענת שהיא חולת ניקיון .. וכשלא מזמינים אותה אז למה לא מזמינים אני רק אדם אחד... לא מפריעה... כאילו נמאס לי כבר לנסות להבין את הבן אדם וללמד זכות ולהיות רק אני הבסדר. שלא לדבר על סכסוכים שהיא עושה בין האחים ... שקרים המצאות וכו .. קשה להבין את המניעים שלה אבל התוצאות בכלל לא מזהירות. בכל מקרה, לקפל כביסה בעמידה או ישיבה זה בחירה של אדם מה שנוח לו, וזה לא קשור בשום צורה לרמת משכל . ולהגיד לבן אדם שהוא מפגר ,קל וחומר לבת או לבן שלך, נשמע לי דבר נוראי ....

שהיא שאלה רב גדול מה לעשות כשאמא אומרת לה.... (משהו מדכא ולא נחמד, בלשון המעטה).

הוא אמר לה: זה לא בגדר מצוות כיבוד הורים ( לספוג או להכיל את זה).

למה שלא תנתקי את הטלפון כך שלא תעיר אותך מוקדם?

למה שלא תגידי לה שאת ממוטטת ושאין לך כוח?

אם כי לא נעים לך, אז את מ שלמת מחיר...

שימי לזה גבולות, אני חושבת.  זה גם לא

לטובתה שהיא מעוררת עלבון ופגיעה.

סליחה על ההטפה קודם. כשפירטת, הבנתי יותר.

וכשהיא מעירה, להגיב בקרירות. כדי שתבין.

(את זה שמעתי במו אוזני בתכנית רדיו, כשזו שעלתה לשידור התלוננה 

על התנהגות והתייחסות לא יפה מצד האם. הוא אמר: תראי לה

קרירות ומילים קרירות, שתבין. אין מצווה להיות אסקופה נרמסת..)

ומזל טוב! ובלי עין הרע,  תאומים! איזו מתנה!

וכן. זה מאוד קשה. 

סתם רעיון, אולי לא מתאים: אפשר אולי במשך הלילה לתת להם

מטרנה או משהו כזה?

השינה שלך גם חשובה. את צריכה כוח!

מקווה שלפחות את מצליחה לישון במשך היום.

יודעת שיש משפחות שלוקחות שמרטפית לילית

למשך הלילה?  אם זה מתאפשר לכם כלכלית...

שווה הכל.

באמת. לא חושבת שזה נורא שהקטנים

ינקו רק במשך היום. הבריאות שלהם אמנם

חשובה מאוד, אבל....גם של אמא שלהם!

תזכו לגדלם לתורה, חופה ומעשים טובים!

עוד שני יהודים. כיף!

בס"ד

בעצם מטרנה בלילה לא כל כך תעזור לך כי בין כך ובין כך את צריכה לקום...

אפשר אולי להעיר את התאום השני כשהראשון מתעורר כדי לאכול?

אם פעם אחת יקום בעלך, זה יהיה נורא קשה לו למחרת?

אני בעד. גם נפשית, שיתוף פעולה, יכול להועיל. לשאת

עול עם חברו....

זה רק את יכולה לדעת; אם זה נובע מאיזו קושי מצידך

לעמוד על צורך שלך, או שבאמת יהיה למחרת ממוטט....

אם את יכולה לישון למחרת לשבעה, אין בעיה...

שכנה שלנו, נתנה את התאומים למעון כדי שתוכל

לנוח בבוקר. יש ילדים נוספים והיא הרגישה שאי

אפשר להכיל ולטפל בהם כך.

העיקר, תחשבי באמת מה כן יכול לעזור לך,

ואם זה אפשרי, לעמוד על זה בנעימות.

שבת שלום!

אולי תפני את הקושי שלך לפורום של

לידה והריון? נשים שם בטח יוכלו

לתת עצה טובה. 

לא רק הטלפונים, היא פשוט מופיעה לי בבית מצלצלת בזמזם של הדלת .... אמרתי לה על זה והיא הבינה ושמה לי ליד הדלת את האוכל ..

ניסיתי להעיר באלפי דרכים על ההתנהגות

אבל היא מתקרבנת והופכת את זה עליי ...

לגבי התאומים ברור , אני משלבת גם הנקה וגם מטרנה ,אחרת זה בית משוגעים 😅

על לידת התאומים. ברוך ה שיהיה רק נחת.

תיארת פה מציאות באמת קשה. מאתגרת.

יש כאן ממש חיבוק דב לפעמים והוא מאוד קשה. מבין אותך לגמרי. לצערי מכיר את זה מקרוב וזה ממש מאתגר בטח אם זה מגיע יחד עם הטפות וציניות פוגעת כמו שסיפרת בהתחלה.

אני מבין ממך שגם לשאר האחים קשה איתה?

ניסית להפחית תקשורת? או לומר לה לא להתקשר בשעות מוקדמות כשאת בעצמך מותשת מלילות ללא שינה?

תכלס היא יכולה לעזור (אם מתאים לך) והיא לא צריכה שתעבירי לה את הזמן.

מצד שני, אולי הבדידות באמת קשה לה והיא מנסה להפיג אותה איתך, הבעיה שהיא עושה את זה בדרך לא מתאימה לך ולא בכלל. מובן ממש ממש התיסכול  שלך

זאת בעיה בדפוס ההתנהגות.

יש לה בעיות בקשרים עם כולם. אחים, ילדים, שכנים, בעבודה.

תמיד היא מוצאת את הרע ומגדילה ומנפחת. כל טלפון שלה ששואלים לשלומה תמיד היא מרגישה לא טוב, היה לה לילה גרוע וכו' ,מרגיש שהיא מתעקשת כל הזמן להיות בעמדה של קורבן. אף פעם לא שמעתי ממנה שהיה לה יום טוב.

זה מאוד מאוד משפיע עליי לרעה לכן ניסיתי בכמה דרכים לצמצם, אני לא עונה לכל שיחה שלה. מתוך 4 פעמים שהיא מתקשרת ביום אני עונה רק לטלפון אחת וכל השאר בווצאפ. .

השם יעזור.

התופעות האלה היו גם לפני שאבא נפטר והיא התאלמנה?

תמיד היתה כזאת?

יכול לגמרי להבין. זה באמת קשה מאוד ולאנשים רגישים על אחת כמה וכמה, ואת עוד אחרי לידה אז זה גם לא פשוט.

בעניין הדלת שכתבת בהמשך, פשוט להמשיך להעיר לה. פייר, בכלל לא מנומס.

אולי העלית פה משהו

אבי נפטר שהייתי ילדה ואני לא זוכרת איך אמא התנהגה לפני. יכול להיות שההתנהגות שלה החריפה לאחר מכן .

אני כאילו יודעת מה אני אמורה לעשות ואיך להתנהג איתה אבל בזמן אמת אני רואה רק את עצמי ואת העלבון שלי.

היא אישה טובה בבסיס שלה כעיקרון

היא גידלה אותי לבד מגיל 8, לא החסירה דבר ודאגה לי להכל . אבל משהו בציניות ובעקיצות ויציאות ללא כניסה שלה לא עובד לי. אני אדם רציני שיודע לצחוק ,אבל לא על חשבוני אם זה משהו שאין מה לצחוק עליו וזאת ירידה . מקווה שהשם יתן לי כוחות להסתכל עליה בחמלה ופחות בהאשמה כי היא באמת חסרת כלים . תודה על התגובה!

שגם אם היו תופעות כאלה לפני שאבא שלך נפטר אז אולי זה החמיר מאז. הרגשת הבדידות משפיעה מאוד, למרות שעדיין הייתם כילדים בבית איתה וזה לא שהיא היתה לגמרי לבד, ועדיין.

בכל זאת את מוצאת בה גם נקודות חיוביות וזה מאוד חשוב לראיה שלך אותה, ואני לגמרי יכול להבין את הקושי בהתמודדות מולה עם ההתנהגות שלה, זה בהחלט קשה, קל וחומר לאנשים עם רגישות גבוהה.

צריך המון סבלנות. עבודה עצמית.

המודעות שלך למצב חשובה מאוד דווקא עבורך. אולי גם לנסות לראות איך את מצידך מצליחה להתמודד מולה, בהכנה נפשית ואישית שלך לפני מפגשים איתה.

וכמו שכבר חשבת בעצמך אולי גם ריחוק גיאוגרפי ממנה יכול להיות פתרון אבל עדיין לא להשאיר אותה לגמרי לבד.

זה טוב מאוד שאת מודעת

וחשוב לשים גבולות

האמת הייתי שוקלת להתרחק אם זה אפשרי

לעבור לגור רחוק יותר

יודעת לשמור גבולות; זה טוב מאוד.

ווטסאפ זה הכרחי? כלומר, אפשר גם איתו לעשות לפעמים כמו עם הפלאפונים שאת מסננת?

היא פשוט כנראה רואה תמיד את חצי הכוס הריקה. זה אולי מהילדות שלה או גם אופי..

שמעתי שיעור מאוד מאלף על כזה דבר מהרב יואב אקריש (אם אני לא טועה); הוא קישר

את זה להבדיל אלפי הבדלות לגישה של המן שהיה לו כל כך הרבה ובכל זאת אמר:

"וכל זה אינו שווה לי..." - תמיד מתמקד על מה שאין, על מה שחסר..

כמובן הוא התכוון לכולנו, במיוחד לאלה בינינו שמתמקדים תמיד על החסרון,

על כמה שהכל נורא, כמה שהעולם נורא, כמה שהחיים קשים...

שיעור מאלף, לדעתי. (גם אני  צריכה ללמוד את זה....)

השאלה איך אפשר לעזור לאמא להגיע למודעות הזו לגבי התכונה הזו.

אולי בדרך עקיפה? למשל, אם אחת ל...היא כן אומרת משהו חיובי

(אפילו לגבי התינוקות - כמה הם חמודים או משהו אחר), לשקף

לה את זה: אמא, כמה נחמד שאמרת את זה, זה עושה לי כל כך

טוב. זה כל כך משמח..

או אפילו על ההופעה שלה: איזו שמלה יפה אמא, יש לך

טעם מעולה! 

על האוכל שלה: אמא, אני כל כך מעריכה שאת מביאה לנו

אוכל, זה כל כך מקל! וזה כל כך טעימממממממממממ!

היא בודאי תבטל את זה בהנף יד מזלזל, אבל אל

תתייאשי ותמשיכי כך. עם סבלנות ולנסות להוריד

כמה אחוזים מהרגשת הפגיעה שלך. הרי את רואה

וזה ברור לגמרי שמה שהיא אומרת זו השלכה שלה

מעצמה; 

איך נאהב אחרים כשאיננו יודעים לאהוב את עצמנו?

מה עוד שהילדים - אנו רואים אותם כבבואה שלנו

אז כמו שאנו מתייחסים לעצמנו, כך גם אליהם...

זה קלאסי. לצערי.

זה לא יעבור מהר; תביני, זה מושרש ולא פשוט לשנות

את זה. אבל טיפין טיפין...

נראה שהיא מחפשת תשומת לב, אבל בצורה שלילית,

שירחמו עליה...

כנראה שהיא רואה את עצמה ככישלון. גם הנישואין

שלא הצליחו. כנראה גם בהם חיפשה תשומת לב

שלילית.

אדם מאושר, אדם שטוב לו, לא מתנהג כך. לא?

אפשר גם (בחיוך אבל באסרטיביות - אני מקווה

שזה לא נוגד כיבוד הורים), כל פעם שמתחילה

שיחה שלילית שלה, לאמר: אמא, קודם כל

אני מבקשת שתגידי משהו טוב. משהו חיובי.

בלי זה, אני לא יכולה להקשיב למה שאת אומרת.

האם אפשר לפעמים להעניק לה חיבוק

כשהיא מביאה אוכל או דבר מה אחר

ולאמר: אמא. את נהדרת. את אמא נהדרת!

כן. זה קשה, אבל שווה להתאמץ בשביל זה,

אני חושבת. היא ואתם נמצאים עכשיו

בדפוס שלילי בינה לביניכם - תקועים באותו

דפוס. 

חושבת שאם מושכים חוט קטנטן מהפקעת

הלא נחמדה הזו, קטנטן ככל שיהיה -

הביקורת תפחת, אני חושבת.

כי היא תרגיש אהובה. שווה. מוערכת.

כי כמו שזה עכשיו, זה אותו דפוס חוזר:

היא מתנהגת בצורה מעצבנת, את מתרגזת

ונעלבת, אז היא שוב מרגישה כישלון

(אפילו שהיא לא אומרת את זה) וזה

גורם להיות שוב מעצבנת, מן מעגל

כזה שלא נגמר וחוזר על אותו דפוס שוב

ושוב (ואת שוב נעלבת ואז היא שוב....)

כמו שעכשיו, רע לך וגם רע...לה.

למרות ההערות הלא נעימות

הרי ברור שהיא לא חושבת ברצינות

שאת עומדת בשעת קיפול כביסה

כי האי קיו שלך לא משהו...

ברור שהיא עושה השלכה

ומשפריצה את המרירות שלה.

בא נהיה חומלים ונדייק:

את הכאב שלה.

זה יהיה חסד עצום איתה

אם תוכלי להחמיא לה טיפה.

קצת. קצת.

תגידי, מה בדבר ללכת שתיכן

למשהו שאתן אוהבות? לפחות

את? (ייתכן שהיא תגיד שהיא לא

אוהבת דבר, אבל אין ספק שהיא

כן יכולה להינות ממשהו)

בית קפה, רק שתיכן? (עם בייביסיטר לתינוקות)

גלידה ביחד?

מוזיאון?

קניית בגדים (לה או לה ולך - אפילו משהו קטן,

איפור לא יקר, בושם....אבל ללכת לבחור יחד!)

בלי הילדים. רק היא ואת.

אפשר לשוחח. אולי היא תפתח את ליבה,

אולי תרגע במפגש נעים ביניכן, בבית קפה

או מקום נחמד, אחר, אולי מוזיאון אם היא

אוהבת, ספריה, כל מקום שאפשר להיות

רחוק מהלחצים היומיומים של הבית...

ולקחת את הזמן שלכן , מספיק

זמן, שלא תרגישו לחץ לשוב מהר הביתה..

כל מה שאת יכולה לעשות, מצידך.

כי אי אפשר להוריד את החומות

שלה בבום!

וגם מן הסתם אי אפשר לאמר

לה ללכת להעזר בזה. לא כל אחד

פתוח לזה.

היא צריכה יחס. היא צריכה שיבינו

אותה ולא ישפטו אותה. היא שופטת

את עצמה כנראה מספיק, על אף שאת

לא רואה את זה והיא לא מראה את זה.

אולי מאוד ביקרו אותה פעם וזה

הפך לה לטבע שני?

להתראות. פורים שמח! בשורות טובות!

על הטיפים ועל התגובה הארוכה, ממש מעריכה את ההצעות

אין ספק שחלק מהדברים שכתבת ניסיתי לא פעם, יש לה לצערי כנראה אופי נורא נורא שונה משלי, נורא פרימיטיבי עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה דחייה ממנה . אני מבינה שאני בן אדם מאוד רגיש ולכן אני לוקחת את הדברים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מכל אדם אחר רגיל. זה משהו שאני צריכה לעבוד עם עצמי, פשוט לקבל אותה ולא להתבייש בה אולי... להבין שהיא באמת דור אחר ולא אצליח לשנות אותה . אולי רק אצליח לגרום לה להרגיש קמת יותר טוב, קצת יותר אהובה.  תודה רבה על הדברים ❤️

שההשכלה לפעמים,  אצלי לפחות, מביאה להרגשה של התנשאות. אבל מידת החסד של ההורים,

הלב הטוב, המסירות, היכולת להסתפק במועט ולא לנטות אחרי מותרות ובילויים.....הלוואי עלי.

השכלה לפעמים מפריעה לענווה, להרגיש את הקב"ה באמת....כך שאולי אולי...אנחנו הם

הפרימיטיבים ולא הם. תלוי מאיזה צד מסתכלים....

להודיע שהיא מגיעה או לבקש אם אפשרי זה לא משהו שהיא מכירה. אני ממש סובלת מזה.

היא גם לא מחכה שניה שיפתחו, היא פותחת את הדלת ,הדלת אצלינו ביום לא נעולה ..

הערתי לה על זה מס פעמים . אין עם מי לדבר.

מרגישה שיהיה לי טוב פשוט לעזוב לעיר אחרת,  גם כך  אני גרה במקום נורא יקר

אז אולי זאת הזדמנות .

קודם כל חיבוק,

מכירה את סוג הטיפוס הזה יותר מידי מקרוב,

זה קשוחחחח.וההרגשה שאת יוצאת לא בסדר כל הזמן,וכל הזמן עם ייסורי מצפון.

מצד שני גם אי אפשר לספוג לפעמים יותר.

ועייפות וחוסר שינה רק מגבירים את כל התחושות הללו.

ואת חוסר הסבלנות,וכן תכלס זה דיי מסביר את הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות😬

העזרה הזו היא פשוט לפעמים הגיהנום במיטבו.

יש מצב שהיא באה להשאיר לה את התינוקים ולהגיד לה איזה יופי שבאת עכשיו אני הולכת להשלים שעות שינה ובלי לחכות לתגובה פשוט לחזור לישון?

ואני באמת חושבת שלספוג לפעמים מה שלא מסוגלים זה ההפך מכיבוד הורים סופו שיתפרץ בצורה גרועה אחרת,ואני חכמה אחרי נסיון גרוע ממש,עד היום אני לא מצליחה לתקן נזקים.כי רק ניסיתי לספןג ולספוג ולהעביר הלאה,כי כבוד הורים .

האזעקות?

הלחץ במקלט/בממד? אנשים סביבך?