יום עצוב באופן כללי, אבל לא קשור אליי,

ההיגיון והממלכתיות מתחרים עם הרצון לא להיכנס רגשית ולא לחוות,

ובפועל זה מתבטא בלהתחמק מהנושא ושיהיה יום רגיל.

ויום הזיכרון- אני מכירה מישהו שנרצח, אז זה יותר אישי וכואב,

אבל לאחרים שלא קשורים זה נראה לי כמו שתיארתי.

וזה אחרי שנים שלא שלחנו אותו למסגרות ביום הזה כי העדפנו שיתחמק ממנו. עבר לו בסדר גמור.

משהו שכתבתי כשהייתי בת 16, כשהייתי עדיין אדם רגיש מאוד מאוד מאוד.

ממש קשה לי עם היום הזה. מעניין אותי מה דעתכם.

אמא שלי מעולם לא אהבה לתת לנו לקרוא ספרי אימה שמלאים בתיאורים אכזריים, אבל למרות זאת הצלחתי, בתור ילדה, לקרוא לא פעם ולא פעמיים ספרי שואה שיועדו לילדים. ולפעמים אפילו ספרים שיועדו למבוגרים. 
מכיוון שהייתי צריכה לעבד בכוחות עצמי את הנאמר בהם, תפיסת העולם שהתעצבה אצלי בקשר לשואה הייתה בערך זו-  השואה הייתה דבר נורא, שבו עם  שלם רצה ותכנן -וכמעט ביצע- רצח מאסיבי של כל העם היהודי בצורה אכזרית ביותר. ילדים ברחו מהבתים, לכולם היה מספר כחול על היד ושישה מליון יהודים נספו."
מה זה שישה מליון לא הבנתי. כמובן שגם לא את משמעות המספר הכחול, אבל לפחות ידעתי שהצלחתי להיפגש קצת עם הדבר הנורא הזה שנקרא שואה. 
גם בבית הספר, כשהמורה הראתה לנו שירים שנכתבו בשואה, או תמונות של חפצי קודש מחוללים ושל זכוכיות מנופצות ברחובות מליל הבדולח- היא תמיד הסבירה לנו שעכשיו אנחנו לומדות על השואה. 
ואני הבנתי. התמונה הזו זאת השואה. כותנות פסים זה השואה. יהודים מוכים זו השואה. היא הייתה קצת יותר אכזרית ממה שתפסתי אותה קודם לכן, אבל עדיין הייתה דבר בר השגה. 
רק כשקראתי ראיון עם אישה כבת 80, שעוד לפני שהתחיל הכל קיבלה סטירה מחייל נאצי וממכה זו נעקרו כל השיניים בימין הפה שלה ולא צמחו עד היום והמקום עדיין מדמם ומעלה מוגלה כל חורף (!!!)- רק אז התחלתי להבין שאני לא מבינה. 
ורק כששמעתי עדות של ניצולת שואה, שאצלם במחנה אנשים מזי רעב היו אוכלים בערב את חבריהם לצריף שמתו באותו יום- התחלתי לחשוב מחדש.
והמסקנה שהגעתי אליה, הייתה שאם כל פעם אני שומעת דברים נוספים, שלא העלתי על דעתי שהתרחשו שם, הגיוני מאוד שבעתיד אשמע על דברים נוספים. ויותר הגיוני שגם אם הם אכן קרו- אני אפילו לא אשמע עליהם.
הרי כל העדויות שיש לנו היום, כל אלו הן רק עדויות של ניצולים. וההסתברות הפשוטה אומרת שהן לא מתקרבות בעוצמת אכזריותן לעדויות שהיינו שומעים מאלו שלא שרדו. אם היינו יכולים. 
אפילו אם היינו יודעים כל מה שהיה שם לפרטי פרטים והיינו רוצים ויכולים להעביר את זה הלאה לדורות הבאים- עדיין בעצם התפיסה האנושית, יש עוד נקודה שגורמת לחוסר במפגש אמיתי עם הנוראות של השואה, וזו עצם ההמשגה (באות ש' שמאלית, מלשון מושג) של השואה. ברגע שהכנסת את 'זה' לקופסה ונתת לזה שם- כבר לקחת מזה חלק מהאמת הקיומית הפשוטה. לקחת מהאנשים ומהאירועים את הפנים, השמות, מליוני רסיסי הרגשות- והכנסת לתוך מסגרת. 
                                                                  * * *
שמעתי פעם על הסרט "שואה" של קלוד לנדסמן. זהו סרט בו מרואיינים למעלה ממאה ניצולים, סרט שעבדו על הכנתו יותר מ10 שנים ואורכו הוא 9 שעות צפיה.. 
בדקות הראשונות של הסרט רואים את שמואל סרבניק (ניצול) הולך בשדה ירוק שכבר אין בו זכר לעשרות אלפי הגוויות שאפרן מצוי בו. זמן ארוך שאין בסרט דבר, אלא שמואל הולך בשדה. אחר כך הוא מתחיל לאט לאט לדבר ואומר: "אי אפשר להאמין מה שקרה פה, אי אפשר לתאר מה שקרה פה, זה משהו שאי אפשר לתפוס, גם אני שהייתי פה בזמן ההוא וראיתי, לא יכול להבין ולתפוס"
וזו האמירה הראשונית של קלוד לנדסמן בפתיחת הסרט-פרויקט האדיר הזה: אי אפשר להבין כלום, אי אפשר לתפוס! תדע לך את זה עוד לפני שאתה מתחיל לצפות בסרט! מה שיש לנו אלו הפנים והקולות של בני אדם שמשתפים אותנו במילים שמספרות משהו.. 
מסתבר שהנושא הזה אכן מטריד בצורה חדה וקיומית את יוצרי האומנות סביב השואה. ולא רק אותם, אלא גם את מתעדי השואה. לאחרונה גם במחקרים וגם בתוך יד ושם עצמו, מנסים כל העת להבהיר לנו שגם אחרי כל המסע והלימוד, אתה אולי יודע עוד פרטים ועוד שמות וסיפורים, אך ודאי שאינך יודע באמת מה היה שם. ובמידה מסוימת היום יש הרבה שיח לא על "מה בדיוק היה שם" אלא על מהו זיכרון, מהו האדם, איך מנחילים זיכרון לדורות וכד'.
השינוי שעברה החברה החוקרת בתחום הזה אכן ראוי לציון ולהערכה, אבל נדמה שבמערכת הלימוד ובשיח המדובר אצל "פשוטי העם"- השואה נותרה עדיין דבר שניתן לדבר עליו, שאפשר לתפוס אותו כמות שהוא.
לפעמים מגיעים למערכת החינוך מורים, שינקו בילדותם את הבסיס החזק של יראת הכבוד העצומה כלפי השואה. של התפיסה הבסיסית שהשואה היא לא דבר שניתן לתפוס אותו.
מובן שכשהם באים ללמד את תלמידיהם על השואה, הם עושים זאת מתוך הנחת היסוד הזו, אבל נראה שלפעמים הם שוכחים שבתלמידיהם עוד לא נבנתה הקומה החשובה הזו, והתפיסה הזו לא מושרשת בהם. 
גדל פה דור חדש, דור שהוא לא דור שני לשואה, והרבה פעמים הוא גם לא דור שלישי.
 והדור החדש הזה, השלישי או הרביעי, שכל כך הרבה נאמר עליו, גדל בלי יראת כבוד מספיקה כלפי מה שהיה שם. 
הדור הראשון כבר לא בין החיים לפעמים, ובני הדור השני מנסים לפצות את ילדיהם על החסכים שהם בעצמם חוו בילדותם.
והמצב שנוצר הוא עגום. והרגש מתקהה ומתחספס ככל שעוברות השנים. כי כשבנות באולפנה תורנית וידועה רואות סרט על השואה והתגובות שלהן נעות בין " היה מרגש" "היה כיף" "בא לי עוד אחד" ואפילו "איזה סרט משעמם"- אני מסיקה שהן לא מצליחות להבין  מול מה הן עומדות. 
וכשהשיח שלהן על השנים האיומות ההן נשמע כמו שיח על 18 נקודות בבגרות- זה זלזול.
ויותר מזה. כשאנשים קוראים סיפור על גבורת יהודים בשואה, אני מצפה  שהתגובה הראשונית שלהם תהיה "זה לא יכול להיות". לא יכול להיות שאדם בשואה יחשוב על לצום ביום כיפור. לא יכול להיות שבתוך התופת הזו שמחקה כל צלם אנוש יהיה שימשהו שיתן לשני את לחמו. ואם ההתגובה הראשונה שלהם היא לא כזו- ברור שהם לא הבינו כלום.    
 הם לא הבינו שכשהם מדברים על אדם בשואה- הם מדברים על אדם שכל עולמו נחרב עליו.           שהיום נאנס באכזריות על ידי חייל נאצי. שאתמול חזה באותו חייל מרטש את הבת שלו לקרעים. שלפני שלושה ימים שמע שאשתו נשחטה לתוך הנהר שתמיד היו יושבים לידו לשיחה שקטה ואינטימית. אותו אדם שלפני ארבעה ימים נזכר בבן שלו, שפעם היה לוקח אותו לטיול שבועי בפארק  והיום פזור אפרו על רצפת המחנה. שלפני חמישה ימים... ושישה... ולפני חודש ושנה וחמש שנים...
                                                                   *  * * 
המהר"ל בספרו        כותב כך: " סיפור שבחו (של הקב"ה) הוא אי אפשר משני פנים...מד האיכות (המהות) ומד הכמות...
משל... למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף (הרי גנאי הוא לו)"
אנחנו, בכלינו המוגבלים לא יכולים כלל להגיד שבחיו של הקב"ה, כי מרוב ששבחיו עצומים הן בכמות והן במהות, כל מה שנגיד עד בלי די יחשב לו  כגנאי,כאילו אלו הם שבחיו.
אני לא יודעת אם אפשר להשוות בין שני הדברים, אבל הקבלה כלשהי בוודאי קיימת. 
השואה היא אירוע לאומי. אנחנו חייבים  לשמור על מורשתו ועל הזכרון הלאומי שלנו, כדי שהוא לא יהפוך  להיות עוד אבן דרך שולית בתודעת הציבור של עוד כמה עשרות שנים.
לפעמים אנשים שואלים מה אפשר לעשות. הרי מובן שאין אנו יכולים להתעלם מהנחלת הנושא המהותי כל כך בתולדות עם ישראל. מובן גם שכשאנחנו באים להטמיע בתודעת הדור הבא אנחנו מוגבלים ביכולות ההעברה שלנו. 
אני אכן מסכימה עם הטענות הללו. באופן טבעי כל אדם חי בתוך מסגרותיו ומושגיו, והיכולת שלנו לכאוב את כאב האחרים היא מוגבלת, ובאמת בדומה למה שאומר המהר"ל על תארי הבורא- זו הדרך היחידה בה האנושות הרחבה יכולה לדבר. אולם בכל זאת, גם בתוך המוגבלויות הללו יש מקום לחשיבה ולתיקון כדי לעשות את המקסימום.  
כאשר אנחנו באים לפני תלמידינו, ורוצים לבנות אצלם קומה נכונה של הסתכלות על כל מאורעות השואה- עלינו לוודא קודם כל שהמבט דרכו הם מסתכלים הוא מבט נכון. מבט של יראה. מבט של ענווה. מבט שלא מנסה לדעת את פרטי המאורעות כפי שקרו, אלא את רוח הדברים ועוצמתם, משום שהוא מבין שכמה שינסה להתקרב- לעולם לא יצליח להבין.
עלינו לברר גם מהי מטרתנו בהנחלת זכרון השואה. בעיני התודעה שצריכה להתעצב אצלינו היא שאנחנו לא רוצים ולא צריכים לדעת מה היה שם. אנחנו צריכים להבין שעל העם שלנו עברו שנים של אנטישמיות איומה, ושמה שהיה שם היה כל כך נורא ועוצמתי, שאין לנו אפשרות להתקרב לעוצמת הדברים. כך לדעתי צריכה השואה להחקק גם בתודעה הלאומית שלנו. יתכן שהשקפתי לוקה בחסר מבחינת עיצוב הדברים בפועל, אך אלו התובנות שצריכות להנחות אותנו ולהוביל את כל מה שאנחנו עושים בהקשר להנחלת השואה.

בסוף זה שני אנשים בוגרים שהם יודעים מה הם עושים.

הוא התנהל ככה ליד אשתו ככה שכנראה הוא לא ראה בזה משהו בעייתי

ואולי היא בעצמה (אותה אישה) הרגישה טוב עם אותו יחס בהתאם לאותו ערב כשהיתה לבד.

כמוך, עד כאן ניסיתי ללמד זכות.

ואולי, בהתאם לפורום הזה של רגישים, יכול להיות שהרגשת ככה בגלל רגישות גבוהה שלך ולאו דווקא בגלל החשש שלך? 

נכון, הוא התנהל ככה ליד אשתו ונכון גם אני חושבת שהוא לא ראה בזה משהו בעייתי, הוא לא היה מודע.

וכן כנראה ששמתי לב לזה בגלל רגישות יתר/שימת לב לפרטים.

שמדובר בבעלך אז הרגישות הגבוהה מובנת עוד יותר.

אותה אחת לא הרגישה מוזר להיות איתו בכזאת תקשורת שאת שם לידם?

אמרת לו אחרי אותו ערב מה שהרגשת? שיקפת לו שזה לא בא לך בטוב? 

לפעמים לנו צורם משהו בגלל התחושות שלנו, ולפעמים הוא צורם כי הוא באמת צורם.

'עברו המפואר' זה בהקשר גברי/צבאי?

 טוב עם זה, זה עשה לה טוב.

עברו המפואר בכמה הקשרים.

אתה מכיר את זה שלכל גבר יש את רשימת הדברים שהוא אוהב לספר על עצמו כשהוא רוצה להרשים? 

בגדול הסביבה החברתית שלי מורכבת מקבוצות אנשים יותר מעורבות שהדברים האלה פחות דומיננטיים בהם.

אם היה לה טוב, אז שתהנה. אולי זה מה שהייתה זקוקה לו.

יכול להיות שמה שמפריע לך לא מפריע לה ולהפך...

הוא ליד אשתו נראה לי מוזר לחשוב שקצת התאווררות של זוגות חברים תפריע לי.

זה בטח קשור לחברה ולמה שנהוג בחיים של כל אחת ואחד יכול להיות שאת מחמירה והיא פחות יכול להיות מלא דברים למה לחשוב על כל זה כשהיה נחמד סך הכל?

היא יכלה לא להגיע והגיעה והשתמשה בזה בשביל להתאוורר

גם אליו אין לי מה להתייחס

אם לאשתו הפריע הם בטח דיברו כבר...

למה שאתייחס לדברים שקשורים למישהי אחרת או למישהו אחר בזוגיות לא שלי?

לא ראיתי את עצמי בה

ולמעשה אני אדם די חופשי בשיח.

אבל אני יודעת להבדיל בין שיח רגיל, ידידותי לבין שיח קצת פלרטטני שמנסה להרשים.

בהחלט לא הייתי מתייחסת למשהו שקורה בזוגיות לא שלי, אבל הוא, בעלי.

זה שלהם.

יש כאלה מגזרים ששיחה על גבול הפלרטוט זה לא ביג דיל

ויש חברים קרובים שמדברים שפה שלך נראית כמו פלרטוט ולהם לא.

מכיוון שכבר חשפת שמדובר בבעלך, אז הסיפור קצת משתנה.

בתור רווק אני יכול לומר שקרה לי מקרה שבו למפרע שמתי לב שקצת עברתי גבול באיזה שיח שהיה לי עם קולגה (שהייתה מאורסת כבר ואחר כך התחתנה). בזמן אמת זה היה נראה לי בסדר ואפילו מכובד כי באמת הרגשתי נוח איתה, אבל בדיעבד פתאום הבנתי איפה היו הטעויות שלי. והסקתי מסקנותיי (מקווה בעז"ה).

אני לא יודע איך בדיוק אמורים לדבר על דברים כאלה בהקשר של נישואים וזוגיות, אבל רק רציתי להניח כאן את הזווית הזו שבה ייתכן שבאמת היה מדובר בטעות בתום לב. אני מניח שזה דבר שאמורים להסתכל עליו במכלול של תמונה שלמה של ההתנהגות שלו.

עצה קונקרטית טובה לצערי אין לי. האם נכון לדבר על זה? האם נכון להמתין? האם נכון להעביר? הלוואי והיתה לי גם עצה טובה, חוץ מהסיפור שסיפרתי.

אם יש קשר פתוח, אולי כן להעלות את זה? לא בכעס. בכאב.

מה דעתך?

אם זה לא דבר החוזר על עצמו.

ממקום בוגר ובטוח בעצמך. אולי הוא קצת חסר בטחון והיה

זקוק למישהי שתתפעל ממנו? את מכירה אותו הכי טוב -

אולי חסר לו משהו בדימוי העצמי שלו? (אחרת לשם

מה הוא צריך להביא את ה"עבר המפואר" שלו?)

זה לחלוטין לא אומר שהוא לא אוהב אותך!

גברים הם עם משונה לפעמים. את כאשה חזקה יותר,

בשלה יותר...אולי תתייחסי לזה כמו שמתייחסים לילד

שעושה איזה מעשה שובבות. נו, מילא. לא נורא.

לא קרה שום דבר נורא.

כלומר, חזרי אל עצמך הבוגר, הבשל. גברים -

יש הם משהו מן הילד. אין ספק שהוא אוהב אותך

וזקוק לך! חשבי על זה ותרגישי את זה בתוכך.

זה ישנה אולי את המבט. אז רצה להשוויץ

קצת, להתאוור קצת....ככה זה גבר. 

ואולי לכן כל כך מקפידים לא להתקרב

לנשים אחרות, לא להתערבב....

זה לא יושב על זה.

אבל דווקא משהו אחר שכתבת נוגע בי יותר.

אולי הוא היה חסר בטחון והיא זקוק למשהי שתתפעל ממנו?

אולי חסר לו משהו בדימוי בעצמי שלו?

ונראה לי שכן וזה כואב לי מהרבה כיוונים ואני לא ממש יודעת מה לעשות בנידון או האם בכלל אני אמורה לעשות משהו בעניין הזה.

עניין של חוסר ביטחון עצמי, כאשתו את בהחלט יכולה לחזק את זה. להרים לו.

לטפח את הדברים הטובים והחזקים שלו.

זה לגמרי חלק מהזוגיות

אם יש לכם תקשורת טובה, אם הזוגיות חזקה, זה בסיס מצויין לזה

אמרת שזה כואב לך, למה? 

אבל זה לא שאני עושה את זה כל היום. וגם בסוף זה מרגיש לי ממש דפוק שאני זו שצריכה לחזק לו את הבטחון העצמי.

זה לא אמור להיות ההפך?

בטח אמור לחזק את הביטחון העצמי שלך.

הוא לא מחזק בכלל?  

אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לחזק את שלו.

למה מרגישה דפוק עם זה? 

פה נמנעתי מלפתוח את זה

כי אני די בטוחה שהוא לא מודע לזה

ואם יהיה מודע הוא יבהל מעצמו ואז אולי יחשוש להפגש. ויש לנו קשר טוב איתם ואנו משתדלים לעזור לה כעת שהיא בתקופה מאתגרת.

אז החלטתי לא להעלות את זה ורק לשתף פה, עוזר לי קצת "לדבר" על זה.

שהמערכת שלך מרחיקה את כולם כי היא חושבת שאתה מאבד את עצמך בחברה או שמסוכן לך שם.

זה בסדר. צריך להיות שם. ואז להבין למה אני "דוחה" את כולם. איפה ה"מושך" שלי ?

אני מוקף בחברים ואוהב באמת את כולם, מאוד... אבל עדיין בודד...

לא יודע בידיוק מה ואיך להגדיר או משהו בסגנון זה פשוט ככה...
(נ.ב אני חי עם כמה סתירות פנימיות אז לי זה לא מפריע בלאו הכי...)

הן קשורות לבדידות שלך?

באותה מידה אני גם בודד אך מוקף חברים אוהבים...

זה כואב מאוד!!

הם מתקפים לך את הבדידות

הם לא חברים, הם אנשים

חבר אמת לא משאיר אותך בודד

תזוז מהמשבצת שלך,

תתקלף מהסביבה שלך

ההשתוקקות עצמה תביא אותך בסוף אל המקום שיחזיר לך אותך

מה זה לא להיות בודד מסובך לי להגדיר... 
יאוו, אני מקווה שאני לא מסבך אותכם...

אנחנו מסובכים מספיק. אי אפשר לסבך אותנו יותר מזה.....

אני מדברת בלשון רבים כמו מלכת אנגליה (We the qween of England), כן?

את רפורמית? 😁😜 רבה?
סתם, שמח לשמוע, אם ככה המצב יכול רק להשתפר...

אני מאוד מציעה להקשיב לרב פנגר; מי שמכיר, אין צורך להציג

ומי שלא מכיר, כדאי כדאי כדאי;

הוא מדבר המון על דברים כאלה שמפריעים לנו, מבלבלים אותנו,

קול חי יום חמישי 12 בלילה עד 2 בלילה.

חושבת שיש לו סיכומים קצרים ב 9 בבוקר.

אפשר לשמוע אותו בערוץ "אמת" שלהם; מוקלט.

בכל אופן, אומר הרב פנגר, הבור הכי גדול

שאנו נופלים אליו הוא בור....היאוש.

(הוא גם מאוד משעשע, למרות המסרים

הרגישים שלו). מרתק, חשוב לחיים, כיף לשמוע אותו.

אגב, יש לו סדנאות.בנושאים הנ"ל. הוא אדם שלמד דברים רבים רבים בחייו, מביא גם ספרים לועזים מעניינים, אדם מרתק. ואני מתרשמת שגם ירא שמים בתכלית.

שכולנו חווים, זה נתון אנושי בסיסי מעצם זה שאנחנו ישות נפרדת ואף אחד לא יוכל לגמרי להבין מה עובר עלינו.

גם כשאנחנו מוקפים בחברים אוהבים ובזוגיות.

אפשר לצמצם את התחושה הזאת כמה שאפשר ע"י זה שמתקרבים לעצמנו כמה שיותר, נאמנים לעצמנו, בוחרים סביבנו אנשים בפינצטה.

ומשתפים לפחות אחד מהמם כמה שאפשר

והוא לא חייב להיות דומה לך באמונות או בדעות, הוא יכול לחשוב שאתה טועה, אבל הוא צריך לדעת להכיל אותך.

אם לא חבר, אז פסיכולוג.

מי מהם 2 - 3 פגישות ומי מהם 50 ו... חבר טוב יכול לעזור לפעמים הרבה יותר מהם ובהרבה פחות כסף...

ה כ ל והוא לא מזדעזע.

ויחד עם זאת לשתף את השם עם זה; חייבים.

גם אני בודדה הרבה וזה בכלל לא קשור לכמה אנשים יש סביבי.

נראה לי שאצלי זו בדידות שמגיעה מהתחושה שלא באמת מבינים אותי. שאין מישהו שמרגיש כמוני.

הרהה פעמים אנשים בודדים הם אנשים שמרגישים שאין להם באמת על מי לסמוך.

אני מוקף באנשים שאני אוהב, באמת. והם אוהבים אותי... והם מבינים אותי וכן להפך והכל סבבה ועדיין אני מרגיש בודד... לבד בעולם...

בס"ד

כל יום.

כדאי לבקש מהשם שיקח לך את ההרגשה הלא טובה הזו; יש לו כתפיים

יותר רחבות משלנו, לשאת את כל העצב, הכאב, הרגשת הבדידות.

גם עזרה מסוג שמתאים לך, התנדבות או משהו כזה, יכול לתת כוח;

אני נותן, יש לי מה לתת לאנשים סביבי. 

מציעה לא לקרוא ספרים עצובים שקל להזדהות איתם אך אינם מספקים

פתרון. להיפך. מורידים.

אולי אלה טיפים מקומיים. בכל זאת, הייתי הולכת ליעוץ טוב.

יש את "למרחב" בירושלים. גם בבני ברק. מכירה אנשים

שהיו שם והתרשמו לטובה. כרטיס קופ"ח. תורים ארוכים.

מאחר שיש בנו נשמה אלוקית, אז כדאי אולי לנסות לקשר

אותה עם מי שהיא חלק ממנו. טלפון ישיר. על חשבונו.

תמיד פנוי. תמיד קשוב. שים לב לאיך שהוא עונה.

שאין לך בעולם אף אחד שיכולה לסמוך עליו?

למה את חושבת/בתחושה שלא מבינים אותך?

אלא זו הרגשה קיומית שלהם; חושבת שזה  נובע ממה שעברו.

אולי לא הכילו אותם, לא ידעו או לא יכלו להכיל, ומשהו חסר

במי שאנחנו לא יכולים לראות אבל קיים יותר מכל קיים וקרוב יותר מכל קרוב

ומבין יותר מכל מבין.....זה הכי טוב.

חושבת שיעוץ טוב יכול לעזור. בעז"ה.

ובסוף רוב הדברים בחיים שלנו הם ככה. זהנלא המציאות כמו איך שאנו תופסים אותה או משפיעים עליה בהתנהגות שלנו.

כך או כך אני מתחברת למה שאת כותבת

ששומעים את זה, זה משפיע ומדביק אותנו, גם אם לא היה בנו לפני כן.

יש תפילה שלא נשמע ולא נראה מה שלא ראוי. אם נבקש זאת מדי יום, זה אמור לעזור, אני חושבת.

כשעולה לי לפעמים משהו  גועלי, אני אומרת לעצמי: קישטה נחש רע, יצר הרע....! זו לא אני!

יש מישהו שממש בא לי לקלל ואין לי אוצר מילים בשביל זה. אפשר לבקש עזרה?

בנתיים יש לי: שתבלע מטריה ותפתח לך בבטן, ושיפלו לך המכנסיים בהגבהה

אודה להעשרה

במקום לכתוב שקרן הם כותבים משהו כמו: עמיתי המלומד בחר לצערי שלא לדייק בעת ניסוח העובדות בכתב התביעה. ואף הרהיב ובחר להדגיש את ניסוחיו המטעים שאינם מייצגים נאמנה את המציאות.

(זה מתוך פסק דין שקיבלתי פעם)

הנה הרקע:

אני התובע.

מוטטה לחלוטין ובקול רעש גדול את גרסתה לכאורה של הנתבעת. בית המשפט הנכבד הזה רואה זאת בחומרה רבה.

אני מקווה שהיא פיטרה את העד שלה אחר כך... אתה מבין למה צריך תמיד להחזיק לפחות עד שקר זמין אחד... לכל צרה שלא תבוא 😉

שתהיה כמו לוח שנה - יתלו אותך על הקיר וכל יום יתלשו חתיכה.

שתתגלגל בתוך חתול וכלב ירדוף אחריך.

שתהיה לך אחוזה עם כל הרבה חדרים עד שלא תדע איפה להניח את הראש.

שיהיו לך כל כך הרבה טבעות יהלום על הידיים עד שלא תוכל להחזיק כוס מים ולשתות.

שתחיה חיים ארוכים  בין עצים שלא יכולים להניב פירות.

שישתמשו בטחב מהריאות שלך כדי להכין תרופות.

זה כואב

חוץ מקצת הומור מושחז
 

- שאלוהים ישלח הצלחה לצרות שלך.
 

- שישחררו משוגע ויכניסו אותך במקומו.

- בהשוואה אליך לשטן יש נשמה מזהב.

- בהלוויה שלך יאחלו "מזל טוב" לאלמנה.

את שמו ובו אוצר של קללות נפלא (כלפי ילדים שובבים). פשוט נפלא. 

הייתי שמחה למצוא אותו. קראתי אותו פעם.

אני חושב שחלק מאיתנו מגיבים "רגיש" רק בסיטואציות מסויימות והם לא כאלה כל הזמן. זה בסדר שיש כלים וצריך להעזר בהם גם אם זה לא כל הזמן.

לגבי ADHD וכן ספקטרום אוטיסטי - אני מאמין שהקושי הזה אצל חלק מהילדים (והמבוגרים) הוא במידה רבה תוצאה של הצפה שהופכת לניתוק כדי להתמודד עם ההצפה בגירויים. כלומר ה "הנה ציפור" הוא דרך להדוף משהו אחר שאי אפשר להכיל אותו. ואם אפשר להכיל אותו אז בעצם המוח חוזר להיות מרוכז רגיל והכל רגוע.

אצלי זה מילדות ויתכן שאני כן עונה להגדרה

כתבתי כי נפגשתי עם שלוש חברים בתקופה האחרונה שאמרו לי שהם בהגדרה של אדם רגיש מאוד

ומהיכרות איתם, לא נראה לי.

ומרגיש לי שהפכנו כל התקלות עם רגש מסוים להגדרה של אדם רגיש

כאילו פספסנו את הקטע שאדם הוא רגיש מעצם היותו ואחוז קטן הוא רגיש מאוד

כלומר, הם לא "אנשים רגישים מאוד" אבל כשהם נתקלים ברגש חזק יותר הם זקוקים לאותם כלים. אז הם בטוחים שהם כאלה. הם לא, אבל אם זה עובד להם אז למה לא ?

אבל הבנתי את הרוח הכללית. אני מאמין שבאמת יש דברים בגו,

אבל,

אישית אני פה לא דווקא בגלל שאני מגדיר את עצמי בהכרח כ"איש רגיש מאוד" ולא כדי להזין את התחושה שאני אכן "איש רגיש מאוד".
אני פה כי זה הפורום המתאים (מבחינת הנושא והקהל) לדבר על רגישויות שונות (ומאפשר לכתוב באנונימיות). לא כל שרשור שנפתח פה הוא ממישהו שמכריז על עצמו "רגיש מאוד", ואני חושב שזה נכון גם לא פה כשמישהו מדבר על רגישויות שלו גם אם הוא קורא לעצמו "רגיש מאוד" לא בהכרח שהוא מתכוון להגדרה הקלינית. צודקת זה הגדרה עם ספקטרום אבל היא כזאת מעצם הגדרתה (גם באופן קליני). לא הבנתי האמת למה זה כל כך מפריע, זה מרגיש לך מוזיל את המושג עבור אנשים שבאמת רגישים מאוד? זה קורה בכל מקום, גם רבים וטובים שאומרים שהם בדיכאון / עם הפרעה במצב רוח וכו' לא באמת מאובחנים / עונים להגדרה, אבל זה מקובל בשימוש יומיומי ואני מאמין להם שההתמודדות שלהם כאן ועכשיו היא אמיתית.
אם את רגישה מאוד - אף אחד לא ייקח לך את זה. אפילו אם הוא קורא לעצמו "רגיש מאוד". לדעתי כל השרשור הזה מבטא יפה צד מסוים באותה רגישות עצמה.

ואחכ אחזור לכותרת הזאת כי היא רלוונטית לחלק מהדברים שכתבת.

אני חושבת שזו טעות נפוצה לחשוב שאדם רגיש מאד הוא רגיש לאנשים אחרים. אני חושבת שאדם רגיש מאד יכול להיות גם פסיכופט.

לפי הבנתי אדם רגיש מאד הוא אדם שיש לו רגישות יתר לזהות סימנים דקים ורבים בו זמנית, כמו חיישנים משוכללים. מה הוא עושה עם המידע הרב שנצבר לו במהירות רבה? זה כבר סיפור שונה.

כמובן שיש עוד מאפיינים לאדם רגיש מאד. אבל לא זכור לי שאחד מהם הוא רגישות לאנשים אחרים וזהירות מלפגוע בהם.

מה כן? פעמים רבות אנשים (טובים) שסובלים ומבינים איך זה מרגיש לסבול יעשו הכל כדי לגרום לאנשים סביבם להרגיש טוב ולא לפגוע בהם. הם עושים את זה על ידי שימוש במידע הרב שהם צברו על ידי חיישני העל שלהם.

אבל אם הם לא אנשים טובים, הם יכולים לעשות בדיוק ההפך, להשתמש במידע הרב שהם צברו כדי לפגוע במכוון בנקודה הכי רגישה של האדם מולם.

וכמובן שמלבד לשתי נקודות הקיצון האלה יש כל מיני אפשרויות באמצע הדרך. כמו אדם שלרוב רוצה לעשות טוב אבל עכשיו הוא ממש עייף ומישהו פתאם פגע בו והוא שלף מידע שיש לו על אותו אדם שמולו והחזיר לו כגמולו הרע עם חץ משונן של רעל מילים.

קחי לדוגמה את הכותרת לתגובה פה שלי, לא כל כך רציתי לכתוב אותה כי לא ידעתי איך זה יתפרש טוב או רע. אולי זה פוגע?

אז מה? זה שאני אדם רגיש מאד אומר שאין לי אפשרות לפגוע? ההפך. אני יכולה לפגוע מאד. רק שמאד חשוב לי לא לפגוע ואני משתדלת כל חיי בכך.

אגב העלת חתיכת נקודה מעניינת.

ואני רוצה להוסיף משהו נוסף וזה אולי גם בגלל שאהי מנסה להתחרות באורך שלך 😄

מצטטת רגע מה שכתבת:

"גם כאן, מרגיש לי שאנחנו לא יודעים להרגיש קצת לא בסדר, קצת לא בנוח,

וכשמשהו רגע מפריע לנו, במקום להבין שהמציאות לא תמיד נעימה אנחנו מחפשים תשובה בהגדרות."

אני חושבת שאת שופטת את עצמך (ביחד עם עוד אנשים אחרים) קצת לחומרה.

ובתכלס, אני רואה את הדברים שונה ממך.

זה שיש לי קושי, זה לא עוצר אותי מלעשות דברים.

אני לא מתבכיינת, מתקרבנת. אבל אני כן נותנת מקום לקושי שלי ומחפשת דרכים לעשות דברים בצורה שתהיה לי נעימה.

להיות אדם רגיש מאוד ממש לא אומר להיות רגיש לאחרים

בעוונותיי לא היתה לי עצם בגרון. לא בקטע מרושע, הייתי מאוד מתגוננת והסנטר שלי היה מאוד לא יציב

וגם _- מאוד חרדה ומרוכזת בעצמי.

זה מתכון בטוח לפגיעה באנשים קרובים או באנשים בכלל

בנוסף מסכימה עם הסייפא של הפוסט הפותח - אם הקיטלוג הוא בריחה מהתמודדות, בעיה. אבל אם לחסות תחת הכותרת עוזרת לאנשים להכיר את עצמם,לקבל את עצמם ולהתמודד - זה כבר מבורך ויש בזה תועלת

אם אנחנו מוצפים מבפנים איך נוכל לראות מה עובר על הצד השני? זה מתכון לאי רגישות. ברגע שנרגעת ההצפה הפנימית הרבה פעמים יש יותר ק שב למה שקורה סביבנו.

רגיש לאחרים. לפעמים אפילו להיפך. לדאבון לב.

נתן לי להכיר זוויות בעצמי שאף פעם לא ידעתי לתת להם שם,
אני לא יודע בדיוק איפה אני ממוקם, אבל  יש בי צדדים כאלה.