יום עצוב באופן כללי, אבל לא קשור אליי,

ההיגיון והממלכתיות מתחרים עם הרצון לא להיכנס רגשית ולא לחוות,

ובפועל זה מתבטא בלהתחמק מהנושא ושיהיה יום רגיל.

ויום הזיכרון- אני מכירה מישהו שנרצח, אז זה יותר אישי וכואב,

אבל לאחרים שלא קשורים זה נראה לי כמו שתיארתי.

וזה אחרי שנים שלא שלחנו אותו למסגרות ביום הזה כי העדפנו שיתחמק ממנו. עבר לו בסדר גמור.

משהו שכתבתי כשהייתי בת 16, כשהייתי עדיין אדם רגיש מאוד מאוד מאוד.

ממש קשה לי עם היום הזה. מעניין אותי מה דעתכם.

אמא שלי מעולם לא אהבה לתת לנו לקרוא ספרי אימה שמלאים בתיאורים אכזריים, אבל למרות זאת הצלחתי, בתור ילדה, לקרוא לא פעם ולא פעמיים ספרי שואה שיועדו לילדים. ולפעמים אפילו ספרים שיועדו למבוגרים. 
מכיוון שהייתי צריכה לעבד בכוחות עצמי את הנאמר בהם, תפיסת העולם שהתעצבה אצלי בקשר לשואה הייתה בערך זו-  השואה הייתה דבר נורא, שבו עם  שלם רצה ותכנן -וכמעט ביצע- רצח מאסיבי של כל העם היהודי בצורה אכזרית ביותר. ילדים ברחו מהבתים, לכולם היה מספר כחול על היד ושישה מליון יהודים נספו."
מה זה שישה מליון לא הבנתי. כמובן שגם לא את משמעות המספר הכחול, אבל לפחות ידעתי שהצלחתי להיפגש קצת עם הדבר הנורא הזה שנקרא שואה. 
גם בבית הספר, כשהמורה הראתה לנו שירים שנכתבו בשואה, או תמונות של חפצי קודש מחוללים ושל זכוכיות מנופצות ברחובות מליל הבדולח- היא תמיד הסבירה לנו שעכשיו אנחנו לומדות על השואה. 
ואני הבנתי. התמונה הזו זאת השואה. כותנות פסים זה השואה. יהודים מוכים זו השואה. היא הייתה קצת יותר אכזרית ממה שתפסתי אותה קודם לכן, אבל עדיין הייתה דבר בר השגה. 
רק כשקראתי ראיון עם אישה כבת 80, שעוד לפני שהתחיל הכל קיבלה סטירה מחייל נאצי וממכה זו נעקרו כל השיניים בימין הפה שלה ולא צמחו עד היום והמקום עדיין מדמם ומעלה מוגלה כל חורף (!!!)- רק אז התחלתי להבין שאני לא מבינה. 
ורק כששמעתי עדות של ניצולת שואה, שאצלם במחנה אנשים מזי רעב היו אוכלים בערב את חבריהם לצריף שמתו באותו יום- התחלתי לחשוב מחדש.
והמסקנה שהגעתי אליה, הייתה שאם כל פעם אני שומעת דברים נוספים, שלא העלתי על דעתי שהתרחשו שם, הגיוני מאוד שבעתיד אשמע על דברים נוספים. ויותר הגיוני שגם אם הם אכן קרו- אני אפילו לא אשמע עליהם.
הרי כל העדויות שיש לנו היום, כל אלו הן רק עדויות של ניצולים. וההסתברות הפשוטה אומרת שהן לא מתקרבות בעוצמת אכזריותן לעדויות שהיינו שומעים מאלו שלא שרדו. אם היינו יכולים. 
אפילו אם היינו יודעים כל מה שהיה שם לפרטי פרטים והיינו רוצים ויכולים להעביר את זה הלאה לדורות הבאים- עדיין בעצם התפיסה האנושית, יש עוד נקודה שגורמת לחוסר במפגש אמיתי עם הנוראות של השואה, וזו עצם ההמשגה (באות ש' שמאלית, מלשון מושג) של השואה. ברגע שהכנסת את 'זה' לקופסה ונתת לזה שם- כבר לקחת מזה חלק מהאמת הקיומית הפשוטה. לקחת מהאנשים ומהאירועים את הפנים, השמות, מליוני רסיסי הרגשות- והכנסת לתוך מסגרת. 
                                                                  * * *
שמעתי פעם על הסרט "שואה" של קלוד לנדסמן. זהו סרט בו מרואיינים למעלה ממאה ניצולים, סרט שעבדו על הכנתו יותר מ10 שנים ואורכו הוא 9 שעות צפיה.. 
בדקות הראשונות של הסרט רואים את שמואל סרבניק (ניצול) הולך בשדה ירוק שכבר אין בו זכר לעשרות אלפי הגוויות שאפרן מצוי בו. זמן ארוך שאין בסרט דבר, אלא שמואל הולך בשדה. אחר כך הוא מתחיל לאט לאט לדבר ואומר: "אי אפשר להאמין מה שקרה פה, אי אפשר לתאר מה שקרה פה, זה משהו שאי אפשר לתפוס, גם אני שהייתי פה בזמן ההוא וראיתי, לא יכול להבין ולתפוס"
וזו האמירה הראשונית של קלוד לנדסמן בפתיחת הסרט-פרויקט האדיר הזה: אי אפשר להבין כלום, אי אפשר לתפוס! תדע לך את זה עוד לפני שאתה מתחיל לצפות בסרט! מה שיש לנו אלו הפנים והקולות של בני אדם שמשתפים אותנו במילים שמספרות משהו.. 
מסתבר שהנושא הזה אכן מטריד בצורה חדה וקיומית את יוצרי האומנות סביב השואה. ולא רק אותם, אלא גם את מתעדי השואה. לאחרונה גם במחקרים וגם בתוך יד ושם עצמו, מנסים כל העת להבהיר לנו שגם אחרי כל המסע והלימוד, אתה אולי יודע עוד פרטים ועוד שמות וסיפורים, אך ודאי שאינך יודע באמת מה היה שם. ובמידה מסוימת היום יש הרבה שיח לא על "מה בדיוק היה שם" אלא על מהו זיכרון, מהו האדם, איך מנחילים זיכרון לדורות וכד'.
השינוי שעברה החברה החוקרת בתחום הזה אכן ראוי לציון ולהערכה, אבל נדמה שבמערכת הלימוד ובשיח המדובר אצל "פשוטי העם"- השואה נותרה עדיין דבר שניתן לדבר עליו, שאפשר לתפוס אותו כמות שהוא.
לפעמים מגיעים למערכת החינוך מורים, שינקו בילדותם את הבסיס החזק של יראת הכבוד העצומה כלפי השואה. של התפיסה הבסיסית שהשואה היא לא דבר שניתן לתפוס אותו.
מובן שכשהם באים ללמד את תלמידיהם על השואה, הם עושים זאת מתוך הנחת היסוד הזו, אבל נראה שלפעמים הם שוכחים שבתלמידיהם עוד לא נבנתה הקומה החשובה הזו, והתפיסה הזו לא מושרשת בהם. 
גדל פה דור חדש, דור שהוא לא דור שני לשואה, והרבה פעמים הוא גם לא דור שלישי.
 והדור החדש הזה, השלישי או הרביעי, שכל כך הרבה נאמר עליו, גדל בלי יראת כבוד מספיקה כלפי מה שהיה שם. 
הדור הראשון כבר לא בין החיים לפעמים, ובני הדור השני מנסים לפצות את ילדיהם על החסכים שהם בעצמם חוו בילדותם.
והמצב שנוצר הוא עגום. והרגש מתקהה ומתחספס ככל שעוברות השנים. כי כשבנות באולפנה תורנית וידועה רואות סרט על השואה והתגובות שלהן נעות בין " היה מרגש" "היה כיף" "בא לי עוד אחד" ואפילו "איזה סרט משעמם"- אני מסיקה שהן לא מצליחות להבין  מול מה הן עומדות. 
וכשהשיח שלהן על השנים האיומות ההן נשמע כמו שיח על 18 נקודות בבגרות- זה זלזול.
ויותר מזה. כשאנשים קוראים סיפור על גבורת יהודים בשואה, אני מצפה  שהתגובה הראשונית שלהם תהיה "זה לא יכול להיות". לא יכול להיות שאדם בשואה יחשוב על לצום ביום כיפור. לא יכול להיות שבתוך התופת הזו שמחקה כל צלם אנוש יהיה שימשהו שיתן לשני את לחמו. ואם ההתגובה הראשונה שלהם היא לא כזו- ברור שהם לא הבינו כלום.    
 הם לא הבינו שכשהם מדברים על אדם בשואה- הם מדברים על אדם שכל עולמו נחרב עליו.           שהיום נאנס באכזריות על ידי חייל נאצי. שאתמול חזה באותו חייל מרטש את הבת שלו לקרעים. שלפני שלושה ימים שמע שאשתו נשחטה לתוך הנהר שתמיד היו יושבים לידו לשיחה שקטה ואינטימית. אותו אדם שלפני ארבעה ימים נזכר בבן שלו, שפעם היה לוקח אותו לטיול שבועי בפארק  והיום פזור אפרו על רצפת המחנה. שלפני חמישה ימים... ושישה... ולפני חודש ושנה וחמש שנים...
                                                                   *  * * 
המהר"ל בספרו        כותב כך: " סיפור שבחו (של הקב"ה) הוא אי אפשר משני פנים...מד האיכות (המהות) ומד הכמות...
משל... למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף (הרי גנאי הוא לו)"
אנחנו, בכלינו המוגבלים לא יכולים כלל להגיד שבחיו של הקב"ה, כי מרוב ששבחיו עצומים הן בכמות והן במהות, כל מה שנגיד עד בלי די יחשב לו  כגנאי,כאילו אלו הם שבחיו.
אני לא יודעת אם אפשר להשוות בין שני הדברים, אבל הקבלה כלשהי בוודאי קיימת. 
השואה היא אירוע לאומי. אנחנו חייבים  לשמור על מורשתו ועל הזכרון הלאומי שלנו, כדי שהוא לא יהפוך  להיות עוד אבן דרך שולית בתודעת הציבור של עוד כמה עשרות שנים.
לפעמים אנשים שואלים מה אפשר לעשות. הרי מובן שאין אנו יכולים להתעלם מהנחלת הנושא המהותי כל כך בתולדות עם ישראל. מובן גם שכשאנחנו באים להטמיע בתודעת הדור הבא אנחנו מוגבלים ביכולות ההעברה שלנו. 
אני אכן מסכימה עם הטענות הללו. באופן טבעי כל אדם חי בתוך מסגרותיו ומושגיו, והיכולת שלנו לכאוב את כאב האחרים היא מוגבלת, ובאמת בדומה למה שאומר המהר"ל על תארי הבורא- זו הדרך היחידה בה האנושות הרחבה יכולה לדבר. אולם בכל זאת, גם בתוך המוגבלויות הללו יש מקום לחשיבה ולתיקון כדי לעשות את המקסימום.  
כאשר אנחנו באים לפני תלמידינו, ורוצים לבנות אצלם קומה נכונה של הסתכלות על כל מאורעות השואה- עלינו לוודא קודם כל שהמבט דרכו הם מסתכלים הוא מבט נכון. מבט של יראה. מבט של ענווה. מבט שלא מנסה לדעת את פרטי המאורעות כפי שקרו, אלא את רוח הדברים ועוצמתם, משום שהוא מבין שכמה שינסה להתקרב- לעולם לא יצליח להבין.
עלינו לברר גם מהי מטרתנו בהנחלת זכרון השואה. בעיני התודעה שצריכה להתעצב אצלינו היא שאנחנו לא רוצים ולא צריכים לדעת מה היה שם. אנחנו צריכים להבין שעל העם שלנו עברו שנים של אנטישמיות איומה, ושמה שהיה שם היה כל כך נורא ועוצמתי, שאין לנו אפשרות להתקרב לעוצמת הדברים. כך לדעתי צריכה השואה להחקק גם בתודעה הלאומית שלנו. יתכן שהשקפתי לוקה בחסר מבחינת עיצוב הדברים בפועל, אך אלו התובנות שצריכות להנחות אותנו ולהוביל את כל מה שאנחנו עושים בהקשר להנחלת השואה.

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.

אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

זה עניין של ניסיון. נסה ללכת למטפל ותיק עם המלצות. 

מטפל דתי ותיק יהיה עם ראש יותר פתוח ויתן הרגשה יותר נוחה.

בנוסף, משפיע נושא החיבור בין המטפל למטופל, שאין אפשרות לקבוע עפ"י משהו חיצוני. צריך ס"ד.

לברר עם עצמך מאיפה מגיעות התחושות האלה שלך.

מאוד משונה לחשוב שפסיכולוג דתי ינצל אותך למען מזימתו להפוך אותך לדוס. 

אבל מבינה אותך.

גם לי יש ניסיון עם מטפלים דתיים שהכניסו יותר מידי אמונה בטיפול ברמה לא מקצועית שהפריעה לי, אבל יש כאלה שדווקא אוהבים שיטת טיפול כזאת.

מטפל טוב אמור להפריד בין האמונות שלו לבין הטיפול.

האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .

אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).

לא דתי שמבחינתו תפילה היא "לחבר דמיוני", הוא גם לא בהכרח מציאה גדולה וד"ל.

ברגע שהוא מטפל. זה חלק מהמקצועיות. 

זה יכול להיות עולם ערכים שקשור לדת ושלא.

יש יתרון למטפל דתי שהוא יכול להבין הרבה יותר טוב ומהר את העולם שממנו אתה מגיע. כמו כן, לעיתים, קל יותר לתת במטפל דתי אמון. נתינת אמון זה הכי חשוב.

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

תתקשר לדרור ותבקש את עצתו למישהו שבאזורך

+972506859447

שתיהן היו מעולות

בדרך עברתי כל מיני, אף פעם לא הרגשתי שהנושא של דתי/חילוני קשור.

מטפלת דוסית אחת נתנה לי אבחנה טיפולית אחרי טיפול ראשון כי אני בת של רב והיא מיד הבינה הכל וכבר לא היתה צריכה לשמוע ממני כלום. עפתי משם כמובן. אחריה הגעתי למישהי חילונית לחלוטין, שדיברה *איתי*, ולא עם מי שהיא חושבת שאני, בלי טיפת דעה מוקדמת. למרות שהיה לה מאד קל להניח עליי הנחות.

מטפל צריך להניח שהוא *לא* מכיר ויודע הכל עוד לפני שהמטופל פתח את הפה. וזה מה שמשנה.

כל מטופל מגיע עם עולם ערכים, תפיסות, הנחות יסוד ששונה בהכרח מזה של המטפל. לפעמים שונה קצת ולפעמים שונה מאד. אבל זה לא רק על רקע דתי חילוני.

הייתי אצל פסיכולוג דתי (די בטוחה שהוא גם רב. מאוד בקטע של חסידות ואני ממש לא. אבל פסיכולוג קליני.)

היה טוב, עברתי בגלל שיטת הטיפול (משיטה מאוד נפוצה אחת לשיטה מאוד נפוצה אחרת) לא בגלל העניין הדתי.

עברתי לפסיכולוגית סופר חילונית. גם אצלה טוב.

מה שחשוב בעיניי זה שכל פסיכולוג שתגיע אליו, יתן לך מקום לשתף גם דברים מזעזעים (לכאורה). כלומר כל עוד זה לא בתוך החובת דיווח שלו. רגשות או מחשבות קשים, מעשים שלא הולכים 100% עם ההלכה/חוק…

לא מדברת על דברים סופר קיצוניים.

בסוף גם הפסיכולוג הדתי נתן לי מקום לשתף בדברים שלא ברוח ההלכה, וגם הפסיכולוגית החילונית נותנת מקום וכבוד לדברים הדתיים.

ודווקא יש משהו מעניין בללכת ללא דתי.

נגיד לא מזמן הסברתי לה על הנחת של שבת. והיא מן הסתם לא חוותה את זה. אבל הייתי צריכה לדייק לה, מה מכל הדברים של שבת נותנים לי נחת וכו'.

מאמינה שגם הפסיכולוג הדתי שלי היה עוזר לי לדייק. אבל יש בזה משהו.

בכל מקרה, חשוב שתלך למישהו שיקבל אותך על מצוותיך ועל עוונותיך.

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...

אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".

יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...

לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.

בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ

תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו

בהצלחה רבה!

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

חוץ מלומר לך לא להילחץ ולא להיבהל. תנסה לחזור לעצמך לאט לאט, תעשה דברים קטנים ובעיקר דברים גורמים לך לרצות יותר רוחניות וככה להתקדם.

יש סיפור יפה על ר' ישראל מסלאנט, שפעם מישהו שאל אותו (אולי בהתרסה): "יש לי שעה בלבד לרמוד בכל יום, האם עדיף ללמוד גמרא או מוסר?", ענה לו ר' ישראל: "תלמד מוסר, וככה תגלה שיש לך הרבה יותר משעה".

החכמה היא לא שימור וכמות. החכמה היא למצוא נקודות שגורמות למוטיבציה להגביר את הקדושה.

בעצם התכוונתי לענות לך....

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.

כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.

ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.

מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  

הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממש כך. 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.

זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.

חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.

אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.

חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.

בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.

שיש לא מעט "אוטיסטים" פשוט כי הם לא יכולים לחיות עם ההצפה ולכן נאטמים. זה במקביל לכאלה שהם באמת בקטגוריה מסיבות אחרות.

בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.

והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.

שאנשים רגישים מאד היא לא אבחנה רשמית שמקובלת היום אצל הרופאים וכו', אז השאלה היא האם יש מקרים שהם רושמים אוטיזם לאנשים שהם בסך הכל רגישים...

לכאורה, מי שאוטיסט הוא לא כ"כ שם לב לשני, שקוע בעצמו. ואילו אנשים רגישים מאוד די שמים לב, לא?

זה לא כל כך פשוט לקבל אבחנה על הרצף, בוודאי כשרק חלק קטן מהמאפיינים משותף

צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...

ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...

(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)

בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...

בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.

יש ספריי לכה שהוא כמו ספריי גרפיטי, מרססים.. אולי החומר או הריח שלו ירתיע אותם, או לצבוע את העץ בצבע

אבל זה לא ירעיל אותם?

תודה רבה!

אחרי שזה יתייבש מן הסתם הם לא ינסו לאכול את זה... גם אם כן יאכלו אולי זה כמויות קטנות שלא יהיה להם נורא... מעלה סברה לא בטוח שאני צודק

הפתרונות הם לא מנסיון אלא סתם מסברה כנ"ל

וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן

לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו

או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות

אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם

ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!