וכל הגועל הנלווה לזה לא היו חכמים.

בקהילות דתית לאומית אין את התופעה הגורפת הזו של שכרות "עד דלא ידע"

התכוונתי שמה שאנשים עושים מזה היום זה מזעזע בעיניי, וחבל שזה מה שיצא ממה שתיקנו חכמים...

לגבי קהילות של משפחות וכזה אתה צודק, אני כתבתי את זה מהמקום של פורים בישיבה, גם אצל בחורים וגם אצל אברכים, שבחוויה שלי זה לא כזה רחוק מיום של שכרות וגועל

אחי, אולי זה כל המטרה של פורים.

שטיפה נפסיק להיות האדם שיודע הכל,

ששונא,

שאוהב,

שבטוח שהוא שולט על הכל,

שהוא יודע מהו,

ונשתה, וטיפה נזרוק את השכל,

ואז קצת נגלה מה אנחנו, איפה אנחנו,

לא נדע כבר כלום, לא נבין כלום.

נזרוק את כל השאלות ונהיה פשוטים אמיתיים,

בלי הצגות וחקויים.

נכון זה גם יכול להגיע למקום רע ומגעיל,

ואם זה שמה, אז טיפה תסתכל איפה אתה...

זה בעניי כל פורים,

חג של אמת.

אתה לא מתפלל כל יום "החונן לאדם דעת", ובברכות השחר

"וְאַל תְּבִיאֵנוּ … וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְתַרְחִיקֵנוּ מִיֵּצֶר הָרָע. וְתַדְבִּיקֵנוּ בְּיֵצֶר הַטּוֹב."?

עצוב שזו האמת שלך… 

להעביר את החג.

ברור שזאת לא הכוונה של החג ואנשים מצאו סיבה למסיבה.

אבל ותבדוק עם עצמך על מה יושב הרתיעה משתיה באופן כללי.

למה זה גורם לך לכזאת דחייה.

יש הבדל עצום בין לשתות כמו שהבחורה הציעה לבין להקיא ולדבר שטויות.

מכירה לא מעט אנשים ששותים יין במשך השבוע בצורה מבוקרת תוך כדי ארוחה, נדירות הפעמים שנתקלתי במישהו שמקיא או מדבר שטויות ומשתכר.

פעם אחת החלטתי סוף סוף לקיים את דברי הרמב"ם- ישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו.

בשאר השנים הייתי יחד עם כולם, ואחרי מעט או הרבה שכרות כבר הלכתי להתבודד.

בהרבה מקומות יש גם שיכורים וגם לא שיכורים, וגם השיכורים הם ברמות שכרות שונות.

אני גם נגעל משיכורים מוגזמים  הפרט אם זה לא בין חברים/משפחה וסתם נופל עליך איזה שיכור מסריח שאין לו ולך מושג למה ואיך הוא בכלל הגיע לעיר הזו. עם זאת, מכיוון שהגעתי מבית נטול שתייה ושיכרות, אני כן חושב שקצת שתויים מוסיף הרבה שמחה. אחרת סעודת פורים נהיית עוד מפגש משפחתי קטן ("יום זיכרון", כלשון הגשש).

בקיצור, תנסה להביא את עצמך למקום שבו אנשים מתנהגים כמו שנעים לך. יש הרבה לאן ללכת ולהתארח ותהיה במקום שבו הסטינג מראש הוא כמו שאתה רוצה.

אני גרה במקום מול אולפנה ... שבוע שלם לפני פורים עם כל השירים והגל שומעים חזק גם כשהחלון סגור..קטסטרופה.

גם אני מרגישה קצת מוזר עם חגי השמחה האלו. מרגישה לי לא בנוח כל האובר שמחה הזאת

שירים ריקודים עליזות יתר לא מדבר אליי

חשבתי שרק אני ככה .. 

הרבה מצוות בבת אחת, המתח של איזה משלוחי מנות נכין, שיהיו גם מכובדים, גם לא יקרים, גם שאיכשהו יתאימו לכל אחד,

שלא יעליבו אף אחד, שלא נשכח אף אחד....  ומתנות לאביונים וסעודת פורים (אין לי כוח!)

גם מתנות לאביונים....אולי קשה לנו להכיל הרבה שמחה בבת אחת, כיהודים....

תנו לנו תשעה באב, צום גדליהו, ימים נוראים....ימים כבדים, ימים שצריכים לעשות חשבון נפש, ימים המזכירים

לנו תמיד את סבל העם היהודי לדורותיו, מה עוד שעדיין לא נגאלנו, באשמתנו - לזה אנו דווקא רגילים, עם זה

אנו דווקא מסתדרים לא רע...

אבל פורים?  מהיכן הביאו עלינו את החג המשונה הזה?

מזל שיש תענית אסתר לפני זה....

מאולפנות וישיבות. בלי קשר לשתיה מיותרת. אבל מבינה שיש מי שזה מוחצן מדי בשבילו

כי זה חג חברתי מידי, שבהגדרה הוא גם מוחצן.

מרגע שאדר נכנס, אני מחכה שהוא יצא.

תמצא עוד חברים כמוך ותסעד איתם בלי להשתכר

אחד שדווקא שותה 

אז

מוותרת על מגילה

הולכת לסעודה עם אנשים שיחסית סביר איתם

מנטרלת את עצמי מהכנה/ התעסקות עם משלוחי מנות (בעלי והילדים מתעסקים עם זה)

זה בכל מקרה

יום עמוס מלא ברעש ובלגן

שלא קשור אלי

ואח"כ נסיעה ארוכה עם ילדים ואח"כ בחזרה

לכן אני לא מצפה שזה יהיה יום נחמד

אלא רק שיעבור בשלום

(הילדים יוצאים מאושרים)

כל מה שכתבת (גם אם אישית אני לא מזדהה)

אבל למה לוותר על מגילה?

כל כך נורא להקשיב לסיפור הנס שקרה לעם ישראל?

בבית כנסת עם 100 נשים

חלקן נועצות מבטים

זה פחות

לפעמים אני מספיקה את הקריאה אצל ההורים שלי

בכל מקרה אני יודעת את המגילה בע"פ

שמעתי אותה מספיק פעמים בחיים

קריאות קטנות לנשים

אני אישית גם לא סובלת ללכת לבית כנסת עם מאה נשים

אני לא אפסיד את המצווה הזאת בגלל זה

או שאני הולכת לקריאה קטנה לנשים

או שבעלי משיג מגילה וקורא לי/ או משיג מישהו שקורא לי

לא חשוב לי

אם זה היה חשוב הייתי מוצאת דרך

פורים מספיק עמוס

לא מחפשת תעסוקות נוספות 

כל אחד ומה שחשוב לו

לי חשוב להרגיש טוב בפורים

לא לשנוא את החג/ האנשים

לשמוח ולשמח את הילדים/ המשפחה

בעיניי זה הרבה יותר חשוב מקריאת מגילה

לדאוג שכל מה שפירטת יקרה

ועדיין לקיים את ההלכה

עצוב שההלכה לא נמצאת ברשימה 

שתהי מוטרדת מקיום הלכה של מישהי שאת בקושי מכירה

מה זה עצוב לך

מה זה נוגע/ משפיע עלייך 

מהקב"ה

ומהעם שלו

(דווקא מאיזה ערביה שקיבלה או לא קיבלה קידום לא ממש אכפת לי)

ואני כבר ממש מכירה אותך 😉

בפרט שהיא מצהירה בפירוש שהיא נמנעת מחלק מהחובות ההלכתיות המאוד מקובלות.

עם זאת, מניסיוני, כשאדם מתקשה עם קיום של הלכה כלשהי, הדרך הכי טובה זה שהוא יתמודד עד שיצליח להקים את עצמו ולקיים אותה. לדחוק ולהפריע לאדם במצב כזה, זה לא תועלתי ולרוב דווקא ימנע ממנו להתמודד ולהצליח לבד.

שלהגיד שעצוב לי לשמוע

זה דוחק או מפריע

בכל מקרה מי שלא נמצא לו הרצון לקיים את ההלכה

גם לא ינסה להתמודד עד שיצליח

אחרת?

שלהגיד עצוב לא זה זה לא דוחק או מפריע. 

כל אחד ומחשבותיו.

באופן אישי, אני מעדיף לא לתפוס אנשים בפינות ולא לדבר איתם על זה. תאמיני לי שהיא יודעת מצוין שמה שהיא עושה זה נגד ההלכה.

אבל יתכן שדווקא הגישה שלך צודקת

קשה להכניס אותי לפינות

נראה לי ש

@רקאני יודעת את זה

ואני מחבבת אותה למרות שאנחנו לעיתים לא מסכימות 

לעיתים קרובות😉

מעריכה אותך מאוד ולומדת ממך המון❣️

אל תהיו כמו ילדי אומת האש האומללים שחשבו שלרקוד ולהשתטות זה אסור וצריך להתרחק

כל בן אדם צריך להשתחרר בייחוד בתקופה של אושר עצום כמו פורים

לשנוא יום ששווה בערכו ליום הכיפורים קצת מוגזם. גם הרמב"ם לא היה אוהב את מה שאתה מתאר. אתה יכול בהחלט לחגוג את פורים כמו שאתה מקבל אותו. אבל לחגוג.

לא לשכוח שנדמה לי שפורים הוא החג היחיד שישאר, בעז"ה, כשיבוא משיח או אחרי זה....

אני דווקא אוהבת ללכת לבית הכנסת עם המאה נשים ולא לפורום מצומצם. זה שמח . לפעמים

אני חובשת אוזני ארנבת למגינת לבם של הקרובים....

סוף סוף אחת לשנה אני יכולה להתחפש לבעל חי פרוותי (הייתי מעדיפה

קיפוד אבל לא מצאתי תחפושת כזו....!

פורים שמח באמת!  חייבים להוציא סוף סוף את עצבות הגלות מתוך עצמנו!

הייתכן שאני,  החרדית, צריכה להוכיח את  ניקי הפורום הדתי לאומי ישראלי הזה?!

בושו והיכלמו!

(כאן היה צריך להיות מצורף פרצוף קורץ אבל עד שלא יודיעו לי איך עושים את זה,

צריך להסתפק בהצהרה חשובה זו...)

האמת גם אני מתחפשת כל שנה למשהו אחר ,זה כייף, אוהבת את המפגש המשפחתי ,הסעודה ואיך שהילדים נהנים

אבל פחות את ההמולה של האנשים והמוזיקה החזקה, זה מציף אותי ומלחיץ.

לגבי קריאת המגילה- אני הולכת וזה סבבה כי כולם בשקט ושומעים מגילה ,מפחדים לפספס אות חחח

קורה לי לא מעט, בעיקר עם שפות ושמות.
 

ויש לזה הסבר פיזיולוגי.

כשאנחנו בחרדה התפקוד יורד בחלק הקדמי במוח (פרה פרונטל קורטקס) שאחראי על חשיבה מורכבת יותר, שליפה, קבלת החלטות, זיכרון (זיכרון מיידי, כמו לזכור שם או לשכוח שם כמה שניות אחרי שאמרו לך) 

והתפקוד עולה בחלק אחר של המוח (האמיגדלה) אחראי לעיבוד רגשי, תגובה לאיום והיא מפעילה את המערכת הסימפתטית שמגיבה לאיום וחרדה.

צריך לעבד את כולו. וזה לוקח זמן.

כחרדה ואיום ולכן המנגנון הוא כזה.

אצל אדם רגיל זה לא יוריד את התפקוד של החלק שאחראי על זה.

מעניין!

וזה יתן לך משמעות.

ברור שאנחנו פירור קטן, אבל לכל בורג במכונה יש תפקיד וככל שהתפקיד שהוא ממלא ברור לו ככה הוא מוצא את עצמו

לי עוזר:

1. להתבונן בהכרח המציאותי לחיות את החיים עצמם

2. להתבונן בהכרח האמוני לחיות את החיים עצמם

3. לעגן את היום שלי במעורבות חברתית

למרות שאנחנו לא מכונות.. 

אני מנסה להגדיר זמני בסיס לחשוב בהם.

באמת , אם אני יודעת שאתן לעצמי זמן לזה

אז המחשבות האלה קצת פחות טורדניות.

לדוגמה, תראה מה יכול לעבוד לך:

רק ככה מצליחה לתחזק לו"ז ובנסיעות לבד/ ששותה קפה/אחרי פעילות שבועית ספציפית להגדיר זמן לחשוב..

וגם להקדים את המחשבות ולחוות אותן בצורה מסודרת,

אם זה בתחילת שנה לכתוב מה הייתי רוצה לפעול בשנה הזו,

או אפילו בחלוקה לפי חודשים/ תקופות

בדברים רגילים של יום יום ובמה שאוהבים.

מיינדפולנס (קשיבות) - לחיות ולהרגיש כל רגע ורגע.

יש גם ביוטיוב (הרב רן ובר אם אינני  טועה ועוד)

יש גם ספרים בנושא כמו של אקרט טולה.

להתנדב בדבר מה שמביא סיפוק ותחושת משמעות וערך עצמי.

( אגב, אין כמו משפחה וילדים כדי לקרקע... אין אפילו זמן לחשוב על החיים..)

דבר נוסף 

למה לא לקרוא, להקשיב לשיעורים (יוטיוב וכאלה) העוסקים בכך?

אולי לנסות להקשיב לד"ר יחיאל הררי "התבוננות פנימית" - יוטיוב.

אם לא מפריע מישהו מאוד שכלתני - הרב אהרן  לוי. "

מאמינה שאנשים רבים חושבים לפעמים על החיים. במיוחד שאיננו עסוקים מספיק ו/או לא מרגישים מסופקים ושבעי רצון מאורח חיינו.

מותר וצריך, חושבתני, לחשוב לפעמים על  החיים ולא רק להישאב אליהם, אבל באופן כללי, צריך לחיות אותם. לא לחשוב עליהם יותר מדי.

נראה  לי.

בהצלחה!

שמעתי ממישהי רעיון:

אם למשל מטריד אותי משהו או שאני רוצה לעצור ולחשוב עליו, להקדיש לכך שעה או  חצי שעה ביום.

למשל, בין 1200 ל1230 בצהריים, ואחר כך...להרפות.

תתרחקי ואל תעשי איתו עסקים.
 

גם אדם שבעניין שלך או מתרשם ממך, יש דרך לומר דברים ולשמור על פאסון.

תסמכי על האינטואיציה שלך.

האינטואיציה שלי צורחת הצילו שהוא בוגדני

ומה במקרה הרע? כי הרגל שלו נתקעה ברגל שלי

את יכולה פשוט לומר לו שהעסק לא מתאים

או כל דבר שיישמע ענייני ולא יסבך אותך.

הבטן לא משקרת.

תצליחי! 

השאלה אם לך מתאים להתנהל עם כזה אדם וכמה חיכוך העבודה הזאת דורשת.

אם לא נעים לך, אז לא נעים לך. גם אם הכל "בסדר" והוא לא חצה שום קו ואין מה לבוא אליו בטענות "על הנייר". פשוט לא נעים לך. וזהו.

אם יש ספק - אין ספק.

לא עליו, הוא שיחשוב ויעשה מה שבא לו. אם לך לא נעים, תלכי. והכי טוב עם כמה שפחות דרמות.

פרנסה תבוא ממקום אחר.

לא נראה לי שצריך לפחד מאעזה אירוע קיצוני. עובדתית רוב בני האדם לא מגיעים לזה.

אבל גם החוויה הבסיסית של החפצה וכניסה לרשותך במובן מסוים, זה לא נעים ואין סיבה שתעברי את זה.

כן חשוב להדגיש, שבמצב נורמלי הציפייה היא שאת תגידי בפשטות ובבהירות מה לא נעים לך ואיך את רוצה שיתייחסו אלייך

קראתי את כל השרשור.

לפני הכל, אגיד שאינטואיציה היא כלי חזק מאוד בעיניי במיוחד אצל נשים. ואם האינטואיציה שלך צורחת, ולא משנה מה בדיוק, אפילו רק עצם ההרגשה שיש צרחה, ובמיוחד אם היא צורחת הצילו, אומרת דרשני ולעשות מה שאפשר להתרחק מהמקום שמעורר את ההרגשה הזו.

דבר שני, ענייניות מתמקדת בעבודה שלך ובציפיות בנוגע לזה (''העבודה שלך איכותית ומושקעת'', אני מעריך עבודה שנעשית באופן כזה"...), ולא בך כאדם (מחמאות אישיות, שבחים, את איכותית, אני מעריך אותך...).

אם ההתמקדות היתה בך, הוא לא נשמע ענייני בכלל.

אני שומעת את מה שאת מתארת במילים שלך, והאנרגיה שם לא מתיישבת בטוב בכלל, גם לי כקוראת מהצד שלא היתה בסיטואציה. לחישות, חוויה פנימית של התמקדות בבעלת העסק הרבה יותר מהמוצר והשירות עצמו, האמירה ש'לא פגש כמוך', האמירה שהוא נזהר כשהוא פונה לנשים ובעיקרון הוא ממש צדיק ואיכותי (למה הוא הרגיש צורך להדגיש את זה? אם אתה כזה תתנהל ככזה, ואם מישהו מרגיש צורך להדגיש את זה, זה מעלה שאלה אם יש סיכוי שהוא מבין שאיך שהוא מתנהל לא נתפס ונראה כך ולכן חשוב לחזק את ההבנה אצלך 'מי הוא בעיקרון'...) -

כל זה מדליק הרבה נורות מהבהבות, ויכולה להבין למה המערכת שלך זועקת.

מעבר לזה, וגם למה שכבר אמרו לך כותבת לך כמה שאלות שעלו לי, שאולי יעזרו לכוון למה נכון לעשות.

מהאמירות שלו נשמע שהוא נמצא בצד הלקוח, תקני אותי אם הבנתי לא נכון. כי כל מה שאכתוב יוצא מנקודת הנחה שהוא הלקוח:

כמה זה קריטי מבחינתך הקשר העסקי הזה?

יש מצבים שאפשר לומר שפשוט לוותר ויגיע לקוח אחר, אבל יש מצבים שמדובר בהזדמנות עסקית שיהיה קשה לוותר עליה, מכל מיני סיבות. היכן זה מונח מבחינתך?

מה אופי ההתקשרות העסקית שהיתה אמורה להיות?

האם משהו נקודתי (כמו הזמנה של מוצר פיזי, שלא דורשים יותר מדי תקשורת וזה יסתיים בשליחת המוצר) או משהו שדורש תקשורת מתמשכת לטווח ארוך יחסית (כמו עריכה, ליווי, תכנון וכדו')?

אם זה משהו נקודתי - האם את מרגישה שזה אפשרי מבחינתך לנהל את זה מרחוק מבלי לייצר מפגשים ושעיקר התקשורת תהיה בכתיבה עניינית וטכנית, ושהדיסטנס המקצועי שחשוב לך יישמר?

האם אופי השירות הוא כזה שנוגע לדברים טכניים או לדברים שנוגעים יותר בנפש ודורשים גם תקשורת בסגנון פנימי יותר?

האם הוא לקוח פרטי או נציג של גוף אחר שאת עובדת איתו?

אם נציג מגוף, האם יש אפשרות לתקשר דרך מזכירות ולא ישירות איתו?

האם הרגשת שהשבחים שקיבלת היו עלייך או על העבודה שאת עושה?

במצבים כאלו שאת מרגישה שיש 'גלישה' מהמקום המקצועי, את יודעת להציב מתוכך גבול ברור וענייני שאת כאן בעניין הזה ולהחזיר את השיח לרובד המקצועי?

אלו השאלות שעלו לי בינתיים, אני חושבת שתשובות עליהן יוכלו לתת בהירות פנימית, האם זה משהו שתרצי להמשיך ולעשות או למצוא דרך לשחרר את הקשר העסקי הזה.  

מתפללת עבורך להצלחה בהחלטות ובהירות גדולה!

ואם תרצי להמשיך את הבירור שלא על גבי הפורום, מוזמנת לכתוב לי במסר או בשיחה אישית.

אדם כה מבוגר - כבר לא מתאים לו להחניף כך. וזה שהוא הדגיש

שהוא צדיק וכו', עוד יותר מחשיד.

לדעתי, אם באמת כ פי שכתבו כאן, הקשר אמור (או עלול...) להימשך

ונדרשת מעורבות רבה בגין העבודה - תזהרי ותתרחקי.

להרגשתי הענקה של הארת פנים רק מוסיפה כוחות נוספים❤

בסיס הקיום שלנו הוא הארת פנים, זה הבסיס של ואהבת לרעך כמוך ועל זה אמר הלל הזקן - עומדת כל התורה.

זה ברור ומובן שזה מרומם את רוחך ועושה לך טוב.

זה נכון לגבי כל אדם, בכל מצב נפשי.

וכן, תנסה גם אתה, בכוחותיך שלך, למי שאתה יכול - אם זה לילד קטן ואם זה למבוגר שיושב על ספסל. תאיר פנים - זה יחזור אליך, ממקומות לא צפויים.

יש פגישות. מתכוננים, מתכננים שפגישה יכולה לשרוף את כל היום מבחינה רגשית על כל המשתמע (כן זה אומר לעבוד בשישי ובמוצ"שים, בסדר גמור, מותר).

משתדלים לעשות יותר עבודה לבד, פגישות עם פחות משתתפים. וכו'.

התחלתי לבקש מהשם לחיות את האדם שאני.

כל כך מפריע לעשות חשבון לאנשים, לרצות, להיות נחמדה כל הזמן (בחוץ...)

אם היה איזה אי בודד שאפשר היה לברוח אליו אחת ל....ולנשום לרווחה..

אז האי זה הקב"ה. לא מוכנה לכלות את ימי ב"מה יגידו..." מה פתאום? כולם בשר ודם כמוני, כמוך, כל אחד וההתמודדיות

שלו. אולי נסי כן באופן מלאכותי לקבוע פגישה. כן למכור מוצרים (אפילו אחד למרות שכל כך קשה לך. ויש את שיטת

הטיפול שיכולה מאוד לעזור, עד כמה שהבנתי, במצבים כאלה.  CBT או NLP או משהו כזה. טיפול התנהגותי.

נסי. אנו חיים רק פעם אחת. לא חבל?)