עצובה בשבילך שאת צריכה לתרץ כדי לא להרגיש חריגה

ולהתכווץ בגלל תחרות סמויה כלשהי שנהוגה בחברה ממנה באת, רק כי הכלה השנייה 

באה מקהילה שדוגלת בכך שמניעה היא לא אופציה (זה לא איזה אות כבוד בעיניי כן? יותר תעודת עניות אם זה כמו שאת אומרת. )

אני מציעה לך לחשוב איך את מחזקת את עצמך מול העניין של הלחץ החברתי

כי סופו של דבר - זה לא נגמר רק בילד ראשון.

זה מתי תיכנסי להריון שני, כמה רווחים יש בין הילדים , ולמה יש לך רק X ילדים ולא Y כמו לשפרה, וזה בקיצור מעגל שלא נגמר ברגע שנכנסים ללופ

נכון שעם ילד ראשון הלחץ גדול יותר, ועדיין - דרך פעולה והחלטות של כל אדם אחר שהוא לא את, לא אמורות לשים אותך במערבולת רגשית כזו.

מציעה לך לחשוב על התסריטים הכי גרועים שאת מדמיינת - ולחשוב על דרכי מילוט מסיטואציות לא נעימות/ מענה שנראה לך (אפשר גם מענה ישיר וחצוף שאף אחד לא רוצה לקנא בך, אני נגד כניסה של זרים לרחם). ייתכן גם ותתבדי, אבל אם הם חסרי רגישות - תשאירי את זה אצלם

חיבוק 

מבינה את הרקע והתחושה

אותי 'עקפו' באופן קצת  שונה 2 גיסות.

וכן, זה לא נעים.

זה אפילו קשה...

חלק ראשון - תני לעצמך להרגיש.

מותר, זה לגיטימי, גם לקנא ולהיות עצובה מותר.

תאהבי את עצמבתוך זה.

כלומר אם יש בך מאבק פנימי והרגשה ש"אסור להרגיש ככה" אז את צריכה לתת לעצמך לגיטימציה להרגיש.

כל הרגשות מקובלים וזה בסדר.

מהצד השני, לא לטבוע בזה.

לעשות לעצמך רשימה בלב או בדיבור א בכתיבה כל יום על מה שיש.

בהתחלה זה יכול להיות קה אבל זה כמו שריר, עם הזמן נהיה קל יותר ולאט לאט ההסתכלות משתנה להתמקד במה שיש וטוב בחיים.

זה לא סותר את החוסר, אבל זה כן מונע ממנו להשתלט על כל ההוויה שלך, על מצב הרוח שלך, על התחושה שזה כל מהותך.

כי את מאוד רוצה היריון וילד אבל את עוד דברים חוץ מזה, תתני גם להם מקום.

ועוד משהו - יכול להיות שמה שכתבתי פה לא מתאים, לא הייתי בנעליים שלך.

הדבר הכי חשוב הא להקשיב ללב שלך, מה יעשה לך טוב, מה הצעד הבריא נפשית בשבילך.

(מה שכתבתי זה מה שעוזר לי, ואני מניחה גם לעוד... זה לא אומר שזה בדיוק מה שנכון לך וזה בסדר) 

גורם לך לכעוס על הילדים?

יודעת שהם אומרים את זה על ילדים אחרים בנוכחותי. 

כי כשאני ככועסת אני ררק חושבת מה יחשבו עליי שאני צועקת ככה...

ילדים הם ילדים ואמנם הם באחריותי אבל התנהגות נקודתית היא לא *אשמתי*.

ככה אני רואה את זה לפחות...

לא מתביישת בהם, כן מתביישת בעצמי...

שאני כועסת עליהם בלי לצעוק. 

צועקת בלחישה ותנועות ידיים. 

כשאני חושבת על זה על די מטומטם, אבלמכשהם מביטים בי הם או המומים או מפוחדים. תלוי מי. 

איך אפשר לכעוס בלחש?...

לפני שבת אם אני רואה, לא דווקא מחביאה. יכול להיות שהיא רואה ומבקשת ואני מסבירה ששבת ומציעה תחליף.

אם היא מוצאת בכל זאת משהו מוקצה ומשחקת בו אני מסבירה ששבת ואסור, בדרך כלל היא מבינה

ושוב אני מציעה תחליף של משחק שיעניין אותה, שהיא לא תשתעמם...

אגב גם לבן שנתיים אני משתדלת לקחת משחק מוקצה אם הוא מוצא, למרות שאני לא תמיד יתעקש איתו אם הוא יצרח.

6. לא מחביאה, הילד משחק, אני מבקשת שיכבה והולכת, אם הוא משתף פעולה מצויין, אם ממשיך לשחק מתעלמת.

   מקסימום מבקשת עוד פעם, ואם הוא ממשיך מתעלמת מזה ומחכה שיפסיק לשחק בזה מעצמו. אני מאמינה שככל שהילד גדל ושומע יותר פעמים שאסור בשבת, בסוף הוא מבין ומפנים.

   אפשר תכלס להחביא מראש, אבל אני לא בנאדם שעומד בכזו רמה של סדר של החבאה והוצאה של צעצועים אז אפילו לא טורחת לנסות

העבודה הקשה היא מול האחים שלה, שמזדעזעים... השכנים - יתמודדו הם יודעים שיש לנו ילדים קטנים (ושאחת מהם מיוחדת).

לא רק בגלל הילד עצמו יצא כבר ששכחתי לכבות ובטעות התיישבתי ליד וזה הפעיל את הצעצוע.

אני לא נאבקת על שבת, אם הילד ישאל אגיד שזה מוקצה אבל לא אריב על זה.

עם הזמן הם מבינים שלא עושים את זה בשבת

אם שוכחת האמת לי לא כזה אכפת, אומרת לילד שזה לא לשבת וממשיכה בחיי. לבעלי יותר אכפת, אז בדכ הוא לוקח לילד, מסביר שאסור.

יש לקטנטונות שלנו משחק שמנגן ומסתובב. כל שבת אנחנו שמים אותו בצד.

וכשהן מסתכלות עליו בערגה, אנחנו אומרים להם שעכשיו שבת ולא משחקים בו.

זהו.

אומרת פעם אחת שמוקצה (לפעמים גם זה לא) ומשחררת.

תהיתי בשבת האחרונה אם אני מידי משחררת, תודה לכן על המענה. נרמלתן אותי.

בד"כ מעלה למעלה כי כשזה מעורב עם המשחקים האחרים תמיד זה נלחץ בטעות...

כמה פעמים קרה ששכחתי והוא שיחק, אמרתי לו שבשבת ה' רוצה שנשחק במשחקים מעניינים אחרים ובוא נשים את זה ביחד בארון ונחזור לזה במוצ"ש, דווקא זרם יפה... אולי הוא קטן מידי...

ואם לא והשתמשו אז זה יותר בהתאם לילד מאשר בהתאם לגיל

גיל 4 זה תחילת גיל חינוך וזה הרבה עניין של איך זה יתקבל אצלו..

אומרת שמוקצה ולרוב הוא ממשיך

בגדול, אצלינו זה 4. יש למשחקים מנגנים מגירה סגורה והילדים יודעים לא לפתוח בשבת. זה לא מול העיניים אז בד"כ אפילו לא חושבים על זה. אם יש משחק שקשה להם במיוחד, אנחנו שמים יחד איתם לפני שבת במקום מיוחד ולא נגיש.

כמובן, הכל עם דיבור והסבר כדי לבנות הרגל ארוך טווח.

אומרת פעם אחת ומשחררת...

לפעמים מאפשרת בלי מצפון לפעמים מזכירה ששבת ולפעמים מחביאה לפני שבת

אבל חייבת לפרוק שכשהוא מדליק את האור (3.5) אני ממש מתרגזת

משתדלת לכבות לפני שבת, לא את הכל אפשר/ לא תמיד זוכרת

הקטן בן שנתיים מדליק חופשי, לאחרונה בן ה3 וחצי קלט שזה לא לכבודו:

אז הוא מצא פתרון גאוני

פונה לאחיו: אתה יכול בבקשה להדליק לי את הסירנה של המשטרה??

עכשיו תסיע את הטרקטור לכיווני...

וכו וכו...

אני כרגע עושה כמוך, מזכירה פעם אחת ומשחררת.. השכנים לא מעניינים.

וזה היה נורא מתוק! לקח לעצמו דף טיוטה וטושים וארגן לו מקום לציור... ובעיקרון ביום חול זה ממש נהדר שהוא ככה מסדר לעצמו תעסוקה חיובית, התלבטתי מה לעשות, אבל בסוף התעקשתי איתו שיחזיר הכל למקום ופינקתי אותו בעוגה לכבוד שבת שלא יתבאס מדי ששבת היום.

הקטן הנוכחי מבין לחלוטין את המעבר משבת לחול, שואל לפני שימוש במשחק אם מותר בשבת, ומתי תצא שבת.

לא מדליק כלום חשמלי בשבת, ומעיר לאחותו הגדולה..

לקח לי זמן להיזכר שהוא החריג..

מקווה שזה בסדר לנצלש

איך בכללי אתן מתנהלות עם האיסורים של שבת?

הבת שלי בת כמעט 3

והרבה מהדברים שהיא אוהבת לעשות אסורים בשבת-למשל היא מאוד אוהבת יצירות, לכבות לבד את האור בחדר.. אין לי עוד דוגמאות עכשיו אבל בעיקרון.

היא גם מאוד אוהבת ללכת למעון ואם אין מעון זה גם מבאס אותה😆

כל פעם שאני מזכירה לה ששבת עכשיו

היא מתבאסת עלי

ולא בא לי שהיא תגדל בתחושה ששבת זה מבאס ואסור..

אז תמיד אני מזכירה כזה כמה כן כיף בשבת

ועדיין מרגיש שבתחושה שלה שבת זה יום כזה שאסור לעשות כל מה שכיף...

ובכנות, היא קצת צודקת. זה באמת באסה הדברים שאסור.. גם אם יש כיף.

יש לכן רעיון איך עוד לתווך?

ופעילות משפחתית שעושים רק בשבת

ככה שהיא מתבאסת תוכלי להציע לה את זה.

יש לי משחקים מיוחדים לשבת (דברים שהם אוהבים לא משחקים שיוצרו לכבוד שבת ) שאנחנו מורידים רק אחרי הדלקת נרות

ביום שישי התפקיד של בן ה3 וחצי שלי זה לכבות אורות ולשים כיסוי - זה לא מונע ממנו להדליק ולכבות אורות בשבת אבל זה כיף לו ומתי שהוא הוא ילמד שלא מדליקים ומכבים בשבת

ובשבת אנחנו הולכים לגינה שווה שבד"כ ביום חול אנחנו לא הולכים לשם.

ומספרת מלא פעמים ספרים על השבת

ויש לנו כל מיני דברים מיוחדים לשבת שבמהלך השבוע אנחנו מזכירים שזה שמור לשבת...

בשבת יש הרבה זמן לשחק במשחקים של הבית. ליצור זמן למשחק משותף איתה ולהגיד שזה נחמד שבשבת יש הרבה זמן יחד.

עוד משהו - לא עושים יצירות, אבל גם אין טלפונים ואמא ואבא יותר פנויים

המון סיפורים ומשחקי דמיון

אנחנו גם עושים בסעודה סבב שכל אחד מספר מה היה לו הכי כיף השבוע. הם מחכים לזה ממש

אצלי יותר גדול, אבל זה דברים שעשיתי מגיל קטן... אני בשבת מרשה מלא מתוקים שאני לא מרשה במהלך השבוע, גם משהו טעים בדלקת נרות, אבל מיוחד, לא מהסטנדרטיים, ומדגישה שהכנו לעבוד שבת , גם בשבת בבוקר אני מרשה לחמנייה עם שוקולד , גם הוא אוהב את הקידוש והמיץ ענבים, גם פוגשים יותר חברים ואני משווקת את זה שזה בזכות שבת, גם אנחנו משתוללים ביחד יותר ואני מזכירה לו שזה בזכות שבת יש לנו הרבה זמן... כל הזמן מכניסה את איזה כיף זה שבת😅

כל פעם שמדברים על משהו שאסור בשבת, לדבר גם על הדברים המיוחדים לשבת.

בגדים מיוחדים, מאכלים של שבת, תפילות ודברים שהילד אוהב לעשות בשבת.

אפשר גם במהלך השבוע להזכיר את הדברים המיוחדים של שבת, אליצור ציפייה לקראת שבת.

בלי קשר לשבת.

אז בשבת יש עוד קצת דברים שאסור.

ומצטרפת לזה שבשבת גםמיש דברים מיוחדים שמותר.

למשל הקטנים שבאים להתכרבל איתי בבוקר במיטה, להכין שוקו, לשחק עם השכנים.

למי יש זמן בבוקר שהוא לא שבת לכל הדברים האלה.

אני אומרת אני לא עושה כך וכך... ואני יכול? תעשה מה שאתה רוצה. אני לא מביאה לך צבעים כי אני לא מתעסקת עם צבעים בשבת. למשל.. אני יכול להדליק את האור? אנחנו לא מדליקים את האור בשבת.

קרה לנו עם ילד בן 3 ומשהו שרצה להדליק משהו בשבת. אמרנו שאנחנו חא מדליקים. שאל אם הןא יכול. אמרתי שאנחנו לא ושיעשה מה שרןצה. שאל שוב. וכך המשכנו שהוא מתעקש שאני אגיד לו שהוא יכול. בסוף אמרתי בצחוק אולי נשאל את הרב אם אתה יכול... אם הילד שואל את הרב זה אומר שהוא מבין מה זה שבת או לא מבין?! 🤔

אבל בכללי בשבת יש ממתק שבת בכניסת שבת. ואוכל יותר טעים. וקינוח. ועוגות. ויותר זמן לשחק עם אבא ואמא. ותפילת ילדים. ותהילים. וזמן משפחתי כיפי.

לק"י

אבל בן הארבע לפעמים מוצא או לוקח טושים וכאלה. אני אומרת וחוזרת שאסור, אבל לא רבה על זה יותר מידי.

משחקים מוקצה בדרך כלל נמצאים במקום פחות נגיש

זה גורם שגם בשאר הימים פחות משחקים בהם.

ובכללי, אני מעדיפה פחות משחקים מנגנים, כי זה חופר.

אם בכל זאת ילד קטן לקח משחק מוקצה, אני אשתדל למנוע ממנו לשחק.

בגיל 4 ילד יכול להבין שזה אסור בשבת, ויהיה אפשר ביום אחר.

כלומר עושה את ההשתדלות שלי לפני שבת,

ואם קרה והתפספס אז בפועל 1.

השכנים לא פונקציה בכלל.

לגבי 5 זה מאוד תלוי בשלות, וצריך להיזהר מלהקדים את המאוחר.

יש ילדים בני 4 שעוד אין להם מושג זמנים, אז איך אפשר באמת שהם יבינו שדווקא עכשיו אסור.

לאט לאט. הכי חשוב לא להיבהל.

וגם תאפשרו בלי מצפון -

אז גם תסכימו לילד לשחק עם ספר מנגן, שבת בבוקר במרפסת?

רק לי מרגיש לא לעניין?

לק"י

אבל באמת נראה לי שהייתי מעדיפה שלא במרפסת. למרות שאני חושבת שהשכנים יכולים להבין שמדובר בילד קטן.

( אנחנו גם גרים במקום שיש בו לא רק דתיים, וגם אין לנו מרפסת או מקום פתוח שישמעו ממש טוב).

אני לא רוצה הורמונלית אבל חייבת כמובן מניעה לשנה וחצי

איזה אפשרויות חדשות שמותרות אחרי קיסרי?

מתייגת לי לכל השאלות את @מתואמת

כתבת שעברתי ארבעה ניתוחים שכאלה, אז בטח תדעי לענות❤️

אני הייתי אחרי הניתוח עם התקן לא הורמונלי והיה מצויין ממש

כדור או נובה טי

מה עדיף?

ואיך זה עובד, הולכים לרופאה, היא אומרת איזה התקן, הולכים לקנות וקובעים עוד תור ורק אז מתקינים? או שמגיעים מראש עם ההתקן שאני בוחרת והיא מתקינה?

קבעתי תור לרופאה פרטית שהמליצו לי עליה (ד"ר רחל פיקאר)

אמרתי לה שאני רוצה התקנה של התקן לא הורמונלי והיא שמה לי במקום.

הייתי הולכת לבדוק במיוחד שאמרת שהיה זיהום

זה מין כאב עמום כזה.. אני מתפקדת איתו סבבה.

הוא מוזר, אבל כל הסיטואציה חדשה ומוזרה לי.

אני רק שבועיים אחרי הניתוח. זה משנה? או שעדיין לא נשמע תקין?

אני עוסק בתחום ולכן אני "מעז" לענות בתקווה שאוכל להיות לעזר.

שבועיים אחרי ניתוח קיסרי (עד חצי שנה) זה לגמרי תקין להרגיש כאב. המקום עדיין רגיש והגוף עבר טראומה.

יכול להיות שהכאבים נובעים כתוצאה מהתכווצות חזרה של הרחם, או הידבקויות של הרקמות שנחתכו. צריך לזכור שנחתכו שרירים ועצבים והם עוברים תהליך של החלמה שמשפיע על הכאבים.

יתכן גם, וזה דבר שקורה המון בעיקר אחרי ניתוחים, סיכון מוגבר לבקע טבורי (הרניה) לשבר כתוצאה מפעילות מאומצת וכו'. לפעמים זה מאוד קטן ורגיש ולא מורגש אך הולך וגדל. לפעמים הכאב הוא רק בנגיעה כמו שתואר פה. לכן כל עוד הצלקת לא מזדהמת או מפרישה או שאין חום וכדו' סביר להניח שמדובר באחד מהמקרים הנ"ל וזה לגמרי תקין.

אצל המון נשים קורה התפתחות של בקע טבורי אפילו בלי לשים לב (הנפיחות מטשטשת את זה) עד שזה בולט וכואב זה אחד הדברים שצריך לשמור ולהיזהר אחרי ניתוח. לשמור שלא להתאמץ יתר על המידה.

מקווה שהייתי לעזר

מאוד נזהרת

גם שקיות מהסופר, ואפילו להרים את התינוק/ת לצורך הנקה נחשב מאמץ.

ההמלצה היא להיזהר במיוחד בחצי שנה הראשונה. ואם יש צורך בהנקה אז שמישהו יגיש את התינוק או להרים אותו בישיבה.

מעבר לזה אם אין משהו חריג אין מה לחשוש כל כך

מותר להרים את התינוק ודברים נוספים ששוקלים כמותו, וצריך להיזהר ממאמץ עד שישה או שמונה שבועות.

אולי במקרים חריגים ההנחיה היא אחרת...

במספר הניתוחים, במצב אחרי הניתוח וכו'.

לרוב ההמלצה היא 3-עד 6 חודשים.

העניין זה לאו דווקא עם המשקל בפני עצמו אלא התנוחה שבה נמצא הגוף. אפשר להרים תינוק על הידיים ולא יקרה דבר אבל אם לצורך העניין מתכופפים לכיוון העריסה ומרימים את התינוק ואחר כך מתכופפים ומחזירים זה עלול ליצור לחץ על הבטן שיכול לגרום לשבר. אלה מקרים שנתקלים בהם יום יום. כמובן שזה לא קורה פעם אחת, וגם צריך להיות מותאם לכל יולדת ולמצבה הרפואי. שבועיים בכל מקרה זה מעט זמן ומומלץ להיזהר ולהימנע.

בכל אופן, באמת שבועיים זה מוקדם מכדי לחזור לתפקוד.

לי לא הזדהם ב"ה אז לא יודעת לענות מניסיון.

אם עברו כבר כמה שבועות, נראה לי שכדאי לבדוק...

בקשר למניעה - בעיקרון אפשר את כל סוגי המניעה. אבל אולי במקרה שלך ספציפית אסור התקן? צריך לשאול רופא שמכיר בעצמו את מה שעברת בקיסרי...

תודה!

כשהילדות מתקלחות יחד.

אם זה כשהן מתקלחות לבד, מחילה מהחברה שלך, אבל בעיני זו בושה מיותרת שרק תעשה נזק.

זה מקום שהגיינית ממש צריך לנקות אותו וללמד את הילדה לנקות מפשעה, זה לא נורמלי...ככה אי אפשר לנקות כמו שצריך

גם כשהייתי רוחצת את הילדות יחד, לא הייתי משאירה להן , מה העניין , למה לסבך את החיים

אולי אם היא מקלחת יחד עם בנים קטנים או משהו כזה

וכשהם מתקלחים יחד הם עם תחתונים,

זה הגיע מהבן שלי שביקש כי לא נעים לו המבטים שלה על האיבר שלו,

והיא זה אחר לה ומענין אז היתה מנסה לבדוק מה יש לו, והסברתי להם שזה איבר פרטי שלנו ולכן דבר ראשון היא לא נוגעת בשלו והוא לא בשלה ודבר שני אם הוא רוצה אפשר בשמחה תחתונים אם זה יותר נעים לו.

הוא העדיף, ואחריו גם היא..

אבל אם הם מתקלחים לבד אז הם בלי..

חושבת שמשם זה הגיע גם אצלה... סתם בהיגיון.

אבל לקלח עם תחתונים גם כשמתקלחים לבד נשמע מוזר.

והיא התכוונה כשהילדים מתקלחים ביחד?

לא שמתי לב שאמרה את זה...

ילדות ביחד אמבטיה? כמו שבבריכה שמים בגד ים

עדיף לעבור למקלחות אישיות ולא להתקלח עם בגד...

נשמע לי ממש לא בריא גם היגיינית וגם בתפיסה נכונה של הגוף לפיתוח מיניות בריאה.

אולי הכוונה למקלחת משותפת?

אישית פחות מתחברת לזה בכללי. בטח שלא בגיל שמצריך להתחיל לכסות.

ומאוד מוזר

נורא מציק וגם איך אפשר לשטוףככה כמו שצריך?

כי לבד זה נשמע לי אפילו בעייתי ואנטי הגייני..

אבל אם פעם ב.. עושים אמבטיית משחקים משותפת(נגיד קצף/צעצועים וכאלה)

מגיל שמבינים פרטיות(סביב 3-4-5, תלוי ילד) הייתי מכוון באמת להישאר עם תחתונים או ללבוש בגד ים...

לא באופן יומיומי(באופן יומיומי הגיל הזה הוא בעיני גם השלב שנכון להפריד מקלחות, כשכבר יש הבנה ששומרים על הפרטיות של הגוף שלי)

כל הקטע להתנקות מהחיידקים שנאספים עלינו במהלך היום, לא להדביק אלינו את מה שנדבק לבד..

ואם זה כי הילדים מתקלחים יחד אז אולי הגיע הגיל לקלח אותם בנפרד

שיש אנשים שנסיעות מרדימות אותם כמו שתינוקות נרדמים מנדנוד (או עגלה\נסיעה) - משהו בתנודתיות שבנסיעה משפיע על הפעילות המוחית שלהם באופן הזה.

לא זוכרת אבל איפה וכמה זה היה מוסמך ^^'

זה עוזר פחות להתעייף מנהיגה.

אבל בכללי מזדהה עם התחושות.

אני מזדהה ממש

הייתי נגמרת עד טיפת דמי האחרונה מהנסיעות.

מאז שעברתי לעבוד בעיר שלי, החוויה שלי אחרת לחלוטין!!

קצת עזר לי לישון בדרכים... אבל עדיין נגמרתי

וואי תודה על ההזדהות!! בדיוק ככה אני מרגישה

ואיזה כיף לך שאת עובדת בעיר! חלום שלי שכרגע לא נראה שהולך להתגשם בקרוב...

(אין בעיר שלי הרבה משרות שמתאימות לי וגם פרט שולי, אני לא שולחת קו"ח😂)

נסי לעשות את השאלון באינטרנט.

גם אני מתעייפת מנסיעות מחוץ לעיר (נדירות לשמחתי) ובעצם מנסיעות באופן כללי ומכל שהייה במקום הומה ומציף חושים... וזה לא קשור לעייפות הפיזית שלי באותו רגע (שתכל'ס היא תמיד נוכחת🤭).

טוב, אולי זה בעצם לא קשור אלייך... אבל כתבתי את זה בכל זאת ככיוון מחשבה.

אני כל הזמן מתלבטת אם אני כזאת, אבל אז זה אומר שנגזר עלי לעולם להיות מותשת מנסיעות?

לא בטוחה שאני אוהבת את הכיוון הזה אם כן חח

יש דרכים להתמודדות, אבל קשה למצוא אותן.

לי לפעמים עוזר לשמוע משהו תוך כדי, עוזר לי להתנתק מהסביבה. ולפעמים הפוך - זה רק מעצבן אותי...(מציינת שאני לרוב נוסעת בתחבורה ציבורית, שזה מציף יותר)

מקווה שתקבלי פה רעיונות.

גם בטיפול טוב אפשר לקבל רעיונות...

ביום שיש לי נסיעה (שאני נוהגת) יודעת שאסיים אותו בכאבי ראש ומיגרנה🤦‍♀️

מה שאני עושה ומאוד מקל עלי

לצאת כמה דקות קודם ולסוע בנחת

לשמוע משהו נחמד

או לדבר בטלפון עם מישהו, ממש מעביר בקלות.

וזה ממש מעייף

אולי לנסות לישון מוקדם לילה לפני?

את השאר אני עושה וזה עוזר לי בנסיעה עצמה

ממש שומרת לי פודקאסטים ספציפיים שאני יודעת שישאירו אותי ערה כי בכיף אני נרדמת במיוחד אם פקוק...

הבעיה היא שגם אחכ כשאני חוזרת הביתה אני מותשת ממש ולא מצליחה לתפקד

בינעירוני כל יום

נסיעה אצלי לרוב זה תרפיה

מוזיקה ומחשבות

נסיעה במהירות סבירה שלא דורשת ריכוז גבוה

לפני נסיעה תמיד אוכלת ושותה או מצטיידת עם אוכל ושתיה

אם זו נסיעה ארוכה

עושה הפסקות

ובכל מקרה אף פעם לא ממהרת לאנשהו

ראיתי שנסיעות שלא מתוכננות טוב עם אוכל/ שתיה/ הפסקות

גורמות לכאבי ראש ועייפות

בימים כאלה.

איםה את עושה הפסקות? וממש נרדמת או לא להגזים?

זה להתרעננות

בתחנת דלק/ מקום חניה מסודר

לצאת לרגע מהאוטו

לחלץ עצמות

לאכול לשתות

יכול לקחת שנתיים ויותר.

אל תהיי קשה עם עצמך.

תנסי לשלב כושר ותזונה נכונה, זה מאוד מאוד עוזר להחלמה.

גם ההנקה לוקחת הרבה כוחות.

את מתארת שבימים של נסיעות את אחראית עם האיסוף והפיזור.

האם אפשר לשנות את זה שלא תהיי אחראית גם וגם?

נניח אם את יכולה לצאת מוקדם לפני הפקקים, לסיים קודם ולנוח חצי שעה, או לאסוף את הילדים ולשים להם סרט חצי שעה או משהו בזמן שאת נחה

ואז לקום להמשך היום, אולי זה יעזור.

באמת אחרי שכתבתי את זה פה אמרתי לעצמי שוואלה אני עושה די הרבה ביום כזה ואולי זה כן הגיוני שאני עייפה אחרי הכל.

פשוט בתחושה אני קצת במרדף ומרגישה שלא מספיקה הרבה ממה שתכננתי.

העלית רעיונות טובים

ואולי אני צריכה ללמוד לשחרר את עניין הסרטים כי יש אצלנו רק בשישי לזמן מוגבל אבל אולי צריך פה חשיבה מחודשת.

תודה!

עשית בדיקת ראייה בזמן האחרון? יכול להיות שאת מאוד מתאמצת וזה דורש המון אנרגיה