אני מבינה שאת לא יכולה לפרט יותר מדי מחשש לאאוטינג, 

אז אני לא יכולה כמובן להתייחס למה שאת לא מפרטת,

אבל גם בדוגמאות שהבאת כאן - שוב אני הייתי מפרשת אחרת את המציאות.

כותבת לך מה אני הייתי חושבת על ארוע כזה - אבל אני מניחה שזה מתאים לסביבת החיים שלי, תנסי למצוא אצלך פרשנות אחרת לארועים האלה.

אני מצידי טיפוס משתף - נגיד בהמתנה עם ילד בחדר ניתוח שלחתי הודעות -{ אנחנו עוד 5 אנשים נכנסים,עכשיו נכנסנו, עכשיו יצאנו , עכשיו התאוששות וכו'}

אז ממילא שלחו לי הודעות בחזרה - מתפללים, בהצלחה, המתנה נעימה וכו'.

אם אני לא הייתי משתפת מיזמתי, הייתי שמחה שלא "יציקו" לי בשאלות , אז אם הם מצידם לא ישלחו לי הודעה - אני מאד יעריך את זה שהם לא מציקים לי בזמן כזה לחוץ, לא הייתי חושבת שהם צריכים מצידם לנדנד ולשלוח לי הודעה.

אני מבינה שאת טיפוס אחר, אבל אולי ההורים שלך דווקא טיפוס אחר ממך, ומה שהם רואים כמעשה אצילי מצידם ( מתאפקים לא לנדנד) מתפרש לרעתם ( אטומים רגשית)?

ואז את הצער הגדול שאת חשה ( וזה באמת צער מאד מאד גדול להרגיש מה שאת מרגישה💗)

את מרגישה בגלל הפרשנות שלך לארוע ולא באמת באשמתם?

ולגבי המילואים - אני ממש רואה את חמותי לדוגמא לא תשאל שאלות כאלה אם אני לא אשתף מיזמתי - כי מבחינתה אני "ילדה גדולה" ואני רואה בזה מחמאה, נותנים בנו אמון שאנחנו בוגרים ומסתדרים אפילו במצבים מורכבים, וזו באמת תכונה שאני מאד מעריכה בחמותי - היא נותנת אמון בבני אדם בכל גיל ומכבדת את הזוגיות שלנו. אני מנסה ללמוד ממנה את התכונה הזו, ובוודאי שלא נפגעת ממנה.

(שאלה לי שמאד סיקרנה אותי, אבל את כמובן לא חייבת לענות, במשך השבועיים שלא שמעת מהם מילת התעניינות, את מעצמך לא דיברת איתם? אני מעצמי לא הייתי יכולה להתאפק לא לדבר עם ההורים שלי שבועיים)

ואיך מגיעים לפרשנות אחרת מהטבעית שעולה לנו בהתחלה?

אפשר לכתוב את הסיפור על דמות אחרת ולקרוא ולראות האם זה נראה לך כמו בהתחלה.

אפשר לדבר עם חברה טובה ( אבל שתהיה באמת טובה, פעם עבדתי עם אישה ממש חכמה ותמיד שהייתי מתייעצת איתה, היא הוציאה אותי מסכנה ואת כל הסביבה רעה - זו לא חברה טובה לצורך העניין) ולבקש ממנה נקודת מבט חיצונית על הארוע.

אני מבינה שאת מדברת ממקום של כיבוד הורים, וזה נכון כמה שפחות לצפות ולהסתכל על ההורים מהעיניים שלהם ולא שלנו כילדים לפעמים באמת עוזר. אני עושה את זה הרבה, אבל יש פעמים שצריך לאפשר לעצמנו לצפות, גם אם מתאכזבים. כי זה שם את הרגשות שלנו במקום הנכון ולא מבטל אותם.

להגיד לכל ילד/ה - למה שיהיה לאמא שלך זמן לנסוע אלייך? לא יודעת...  אפשר לחשוב למה לא. ואולי להנמיך ציפיות, אבל זה צובט לשמוע את זה, כי זה כביכול מבטל את הצורך הרגשי בקרבת ההורים ונותן תחושה כאילו הילדים לא חשובים, ו'איך בכלל את מצפה לדבר כזה? באיזה קטע כאילו..?'

במיוחד שלפי מה שנשמע פה, מדובר יותר בצורך רגשי מאשר בעזרה פיזית. 

הציפייה הגיונית. היא מתנגשת עם מציאות כואבת. אפשר לחשוב איך לשנות אותה - בעזרת הסתכלות של הפותחת, בעזרת פיתוח שיח רגשי מול ההורים, באמצעות כל מיני פתרונות אחרים אולי.. לדעתי לא בלבטל צורך מאוד לגיטימי של רצון טבעי מאוד בקרבתם ויוזמה שלהם לקראתה. 

שהתתכוונתי לציפייה לקרבה של ההורים בכלל. לקושי וללגיטימציה שלה להביע את הקושי ולצפות לקרבה מסוימת מההורים, גם רק הבעת דאגה או שאלה איך היא מסתדרת

כי מדובר יותר בעניין רגשי 

אבל הנסיעה אליה היא חלק מזה. אין דאגה מילולית, אין דאגה פיזית. כשזה הכל ביחד זה הרבה יותר קשה. וגם לציפייה לא ריאלית צריך לתת רגע מקום. כי היא מן סתם נובעת מרצון פנימי עמוק שלא חייב לבוא לידי ביטוי דרך הציפייה הספציפית שלנו בלבד. אחרי שנותנים לה מקום - אפשר לחשוב מה עושים עם זה, למה, כמה ואיך

האמת שדווקא הניסוח של @אם מאושרת הוא זה שגרם לי להגיב, ולא הרעיון של הנמכת ציפיות שבדרכ אני ממש ממש תומכת ומאמינה בו כגישה לחיים בכלל. 

בעיני מי?

אני רוצה להגיב רק בקשר להנחה הזו - בלי קשר להודעה של הפותחת

(שאצלה נשמע שהתחושה של אטימות היא ממקום אחר - חוסר אמפתיה והתעניינות ולא בהכרח חוסר ההגעה)

למה זה ברור והגיוני לצפות מההורים להגיע?

אני חושבת שלכל אחת במציאות שלה זה שונה

אני למשל לא הייתי חושבת לצפות לזה בכלל (גם לא כשאני נשארת לבד - לא מההורים)

ההורים שלי בכלל לא כאלה שבאים אלינו

ואני לא מצפה לזה, ולא מרגישה שיש איזשהו מקום שהם צריכים לעשות את זה

וזה לא קשור בכלל לנושא של קרבה, זה ברור שאנחנו אלה שמגיעים לבקר בדיוק בגלל הצורך בקרבה.

לדעתי להגיד חד משמעית שזה הגיוני לא נראה לי כ"כ נכון, בטח לא לכולם...

אלא על הציפייה הרגשית שלה מול הוריה בכלל, וזה נכלל בפנים 

בעיניי זה ממש לא ציפייה מעשית גם בחיי האישיים וגם בכלל, לדעתי ציפיות כדאי להשאיר לכריות כאידאל. אבל הרגש אומר אחרת. וצריך לתת לו מקום ןלהכיל אותו למרות שהוא לא ריאלי ומתנגש עם המציאות. ואגב, יש הורים שכן נוסעים מרחקים כאלה, אז זו לא אמת אחת שאין בלתה

פשוט לדעתי רק דרך עיבוד נכון של רגש ונתינת מקום לרגש ניתן להנמיך את הציפייה 

אחרת - זה לבטל אותו. וזה הרסני בעיניי

לי היה נשמע מדברייך קשר בין הצורך הרגשי לזה שאמא שלה לא באה פיזית - 

שלהגיד לה לא לצפות שאמא שלה תבוא זה לבטל את הצורך הרגשי

שלצפות שההורים יבואו זה הגיוני

וזה מה שקצת הפריע לי..

מסכימה איתך שהציפייה לתמיכה רגשית היא הגיונית, ומבינה שבמקרה שלה זה כנראה עצם העניין ולא הנסיעה. (לכן הדגשתי שאני מגיבה בעיקר למה שכתבת ולא לתחושות של הפותחת)

אבל מעשית - כל משפחה והנורמות שלה

וזה מה שכתבתי, כל אחת והמציאת שלה

יש הורים שעושים את זה ואולי במציאות חייהם זה הגיוני לצפות למשהו כזה

ויש הורים שממש לא בכיוון וזה ממש בסדר

לא כתבתי בכלל על כיבוד הורים.

פרטתי עכשיו בתגובה לפותחת - כתבתי על פרשנות לארועים.

כשהנקתי הייתי ישנה עם גוזיית הנקה קלילה ורכה ובפנים שמתי רפידות. סגנון כזה:

Buy Black/Cream - מארז הכולל 2 חזיות הנקה והיריון ללא תפרים וללא ברזלים, סדרת Ultimate Comfort from Next Israel

בהתחלה ישנתי רק עם חזיה ורפידות

לאחרונה חזרתי לישון הרבה פעמים בלי

עדיין מטפטפת וקמה בבוקר רטובה, אבל מחליפה את הפיג'מה ויש מגן מזרון אז שווה את הנוחות שלי

ממש שלא אוהבת עם

מעדיפה לנסות להסתדר עם גופית ספגטי שקצת תתמוך

הכי אוהבת טישרט

לישון עם חזייה. ממש לא נוח לי.

הייתי מגלגלת חיתול בד ושמה מתחת לחולצה, שיספוג טפטופים.

ובאמת מחליפה פיג'מות בתדירות מאוד גבוהה.

בלי ברזלים

ועם רפידות

אבל אני ממש בהתחלה מאמינה שבהמשך כשיתאזן אני אשן בלי

מרגישה שהרפידות לא טובות לי, סוגים שונים בהחלפה גבוהה, מגרות.

וכשאני בלי חזיה אלא עם גוזיה נדמה לי כאילו אין גבול לשד לתפוח ולהתמלא עוד בחלב.

בקלות נהיה לי דלקות...

טוב מתעודדת מהתשובות ללכת על נוחות ולצפות למאזן ייצור חלב ...

תודה לכולן!

אצל הגדולה, בהתחלה שאבתי ונתתי כתוספת להנקה. כנראה שזה גרם ליותר מידי חלב, והיו לי מלא נזילות. בהמשך היא התחילה לישון לילות שלמים, אז זה גם גרם לטפטופים בלילה.

אצל השני היו בהתחלה טפטופים, אבל זה התאזן יותר מהר. ואתם השלישית עוד יותר מהר.

אצל הקטן, בהתחלה רק שאבתי ולא הנקתי בכלל, ולא הייתי צריכה בכלל רפידות הנקה.

לא מפריע לי לישון עם חזייה.

אז בתקופות של טפטופים, ישנתי עם חזייה ורפידות.

וגם אחר כך המשכתי לישון עם חזייה.

אצל הגדולה בהתחלה הייתי שמה גם חיתול בד כדי לספוג את כל הנזילות.

בת גילך, אני הייתי בטוחה שסגרתי את הבאסטה

נתתי בגדי הנקה והריון לחברות

מסרתי עריסות ובגדים וכו בדיוק מהסיבות שציינת

ומשהו קרה

יותר שכל פחות בלב

הבנתי שסיכוי גבוה שאתחרט שאין לי עוד אחד מאשר שיש לי עוד אחד

הפסקתי אמצעים ואמרתי השם אתה תחליט מה צריך להיות, לא אני.

ואכן אני בתחילתו של הריון

ובה שמחה על ההחלטה שיהיה לי ילד זקונים עוד ממתק בבית

ויהיה בסדר

גם עם העבודה וגם עם ההריונות וגם עם הכל

כמו שהשם עזר עד עכשיו הוא עוזר ויעזור עם הכל גם בהמשך.

יחסי העבודה יעלו על שרטון ותתפטרי או יפטרו אותך מהעבודה חלילה, היית מצטערת שלא ניסית להרות עכשיו?

לדעתי - לא צריך להתפטר כדי להיכנס להריון, אפילו מיותר, יש לך זכויות לנצל בתור הריונית עובדת כמו ימי מחלה שמירה חלד חלת וכו

ההריונות הקודמים שהיו בסיכון וכללו אשפוזים וכו'  הם שיקול הרבה הרבה יותר משמעותי וצריך לקחת בחשבון גם השלכות לטווח הרחוק.

לאחרונה קרובת משפחה שלי היתה מאושפזת בהריון בסיכון ולאחר תקופה קשה (בעיקר לבעלה ולילדים שבבית) נולד פג וזה ממש לא פשוט…

ורלוונטי לי לענות לו.

מאוד תלוי מה הסיכון ומה ההשלכות

נכון שאין לך 10 שנים ללדת

אבל גם 5 שנים זה לא קצת

תחכי עוד קצת

הילדים טיפה יגדלו וזה כבר יראה אחרת..

בעיני כשיש מאוד רצון לעוד ילד אז שווה את המאמץ וגם את המחירים

זה דברים ידועים כבר והם לא יגיעו בהפתעה אז תוכלי להערך לזה במידה מסויימת ולקבל בסלחנות גם אם דברים לא יהיו כמו תמיד בתקופה מסויימת.

וכמובן יותר חדש ממומים לעובר

לכן דוקא אני לא הייתי דוחה לעוד כמה שנים

לדעתי עבודה זה לא שיקול, ילד זה החלטה לדורות קדימה

ועבודה עם כל החשיבות שיש לי לעבודה אני חושבת שהיא בכלל לא אמורה להיכנס למערך השיקולים.

תחשבי שתצאי לפנסיה ותגלי שתוך דקה כולם מסתדרים בלעדייך ואת לא הבאת עוד ילד כי יש לחץ בעבודה...

הרבה יותר חשוב מזה זה הדינמיקה במשפחה, הכוחות שלך, של בעלך והילדים לעבור שוב תקופה מורכבת ולא פשוטה.

אני חושבת שהצד השני של זה זה עד כמה אתם רוצים ומשתוקקים לעוד ילד.

כי כשהרצון מאוד מאוד גדול מסוגלים יותר לעמוד בקושי.

לא שאני חושבת שזה הצעד הנכון

אבל לפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה..

לדעתי לנסות קודם להחליט מה הסדרי עדיפויות ולפי זה לנהל את החיים.. ולא לתת לחיים לנהל אותך..

לפעמים אני חושבת בסוף כשנזדקן בשיבה טובה בע"ה מה נעדיף לראות מהחיים שלנו? עוד כסף או עוד מימוש עצמי או עוד ילד או עוד רווחה, זה לא חייב להיות או או ואין כאן תשובה נכונה אבל לנסות לעשות פרספקטיבה....

אבל לדעתי טוב לדעת לעצור ולהחליט איך *את* רוצה לנהל את החיים *שלך*

כתבת " להתפטר כדי להיכנס להריון זה לא הגיוני בעליל "

מה אם תחליפי ל" לא נכנסתי להריון בגלל אי נעימות מהעבודה" או משהו כזה?

בטווח הרחוק המשפט האחרון נשמע לי הרבה יותר הזוי.

עכשיו ברור שצריך לעשות הפרדה- אם את מחזיקה כלכלית את הבית, ואין סיכוי מבחינתכם להסתדר במשך כשנה ללא המשכורת שלך - זה כמובן שיקול משמעותי ואי אפשר לקרוס כלכלית בשביל הריון.

אבל אם הסיבה היא "זה לא הגיוני" אז אפשר להגדיר מחדש את גבולות ההגיון...

אני לא קובעת שזה הצעד שאת צריכה לעשות, אבל לא חושבת שצריך לפסול אוטומטית.

כרגע נשמע שאת באמת בטרפת ויהיה קשוח מאוד.

בהצלחה רבה!

למה מפחיד אותך (הפותחת) לחשוב על הכיוון הזה מה הרגש שמנהל אותך לחשוב שזה לא כדאי?

אולי אם תשני זוית התבוננות משהו יתברר בראייה של המציאות באופן שלא חשבת עליו

או תחליפי לעבודה קלילה יותר?
אם התשובה היא- לא
כנראה שזו גם התשובה לגבי עוד ילד...
נשמע שיהיה מורכב וקשה ושאת לא מוכנה נפשית לקושי הזה.

בגיל חצי שנה אני לא יודעת כמה טרמפולינה זה רלוונטי, בדרך כלל זה לגילאים קטנים יותר ובגיל הזה רוב זמן הערות זה משחק בשטיח וכו'

ולגבי המשקל לא נראה לי כדאי, בשלב הזה הוא כבר בטח הגיע קרוב ל9 קילו או אפילו עבר את המשקל

לדעתי אין למה לקנות משהו שתול חודש גג כבר לא רלוונטי בכלל...

אז לזה נראה לי כדאי עגלה או כיסא אוכל (אם זה עד חצי שעה אין בעיה להושיב גם אם עדיין לא יושב).

למה שלא תשקלי אותו עכשיו, אפילו במשקל ביתי- איתך ובלעדייך ולחשב את ההפרש ותראי כמה הוא שוקל?

יושב מעצמו- כך אמרה לי פיזיותרפיסטית.

מה שחשוב זה לא להושיב לזמן ארוך מדי.

אבל לזמן אוכל בודאי שאפשר ואף רצוי

אם יש לך למשל כסא של איקאה יש לקנות ריפוד שמתאים לקטנים יותר

ולא מומלץ לאכול, אולי רק קצת לטעימות בהתחלה...

לא הייתי קונה בגיל הזה

בכללי בגיל הזה חשוב זמן בטן כמה שאפשר...

אפשר אמבטיה ארוכה, משחקים עם מים. אצלי תמיד עשו פיפי ברגע שעזרו לי לשטוף כלים.

לגבי זה שלא עשתה קקי, אפשר נורמלקס. לשבת מיד האוכל (למשל בערב) בשירותים למשך 5 דקות, גם אם לא עושה. לתת לה לנשוף בועות סבון בזמן שהיא יושבת.

לנשום עמוק ולדעת שזה תהליך. נשמע שהיא שולטת בהתאפקות ורק צריכה ללמוד לשחרר.

אפשר גם שלוקים. ככל שתשתה יותר ככה היא יותר תצטרך לשירותים, וגם אם לא תעשה בשירותים לפחות היא תפספס וככה תלמד את ההרגשה.

לגבי קקי הייתי מחכה, נשמע לי סביר, אם את מרגישה שזה כבר מוגזם אפשר לנסות נר גליצרול.

גם הבת שלי הייתה ככה מתאפקת, ואני חושבת שזו הייתה הגמילה שלקחתי הכי קשה, אז שולחת לך הרבה כוחות😅

בעיקרון זה לא נורא לקקי, אבל היא בדכ עושה 3-4 פעמים ביום, אז נראלי כן משמעותי

בכל מקרה אם זה מהיום להיום קשה למצוא...

הכי יעיל לעבור אחת אחת באתר של הקופה ולהסתכל מתי התור הפנוי הקרוב, לפעמים פתאום רואים תור אחד פנוי באותו יום 

ובשעה טובה!

לא מכירה..

מעבר לקו מסויים.

בתוך הקו צהל ממשיך לפעול, לאתר תשתיות ולהשמיד.

כל הזמן פועלים להשמדת איומים.

במקביל חיבאללה כל הזמן מנסה להבעיר את השטח. טראמפ מעוניין בשקט בגזרת לבנון כדי למקסם הישגים מול איראן והישגים דיפלומטיים במזרח התיכון.

צהל לא היה ערוך לאיום רחפני נפץ.

גם בעזה חודשים זה היה הקונספט של הפסקת האש, ולא מתו חיילים כל יום.

ארגוני טרור כיום לא יכולים להוות איום של ממש על מדינת ישראל, אז הם משתמשים באסטרגיית ההצקה, להטריד לאורך זמן בלי הישגים צבאיים משמעותיים.

בתקווה שהעם ייחלש מבפנים וישאל את עצמו מה לעזאזל הוא עושה בלבנון, ואז צהל ייסוג וחיזבאללה ישתקם בנחת בלי שהכח של צהל יושב עליו.

הגזרה החשובה היא איראן. גם כי היא זאת שמחזיקה ומעצימה את חיזבאללה,

וגם כי האיומים משם הרבה יותר משמעותיים.

מדינה לא מנצחים רק במלחמה. למוטט משטר צריך לתת לתת מכה, לאתר סדקים, ללחוץ דיפלומטית, לתת עוד מכה וחוזר חלילה.

לפי מה שהבנתי אכן יש סדקים בהנהגה האיראנית וזו בשורה טובה עבורנו.

בנוסף, הבריתות שטראמפ מנסה להשיג הם חשובות מאוד מאוד.

עד עכשיו סעודיה בכלל לא הסתכלה עלינו, ותנאי להתחלת שיחות היה מדינה פלסטינית.

טראמפ מצליח לגרום להם להבין שיש להם הרבה מה להפסיד בכלל כמה "פלסטינים" שלא באמת מעניינים את הסעודים, הקטארים ושאר מדינות המפרץ.

היחידים שעושים קולות של "אבל מה עם הפלסטינים"

הם מצרים וטורקיה.

וטראמפ יכול להשתיק אותם אם הם יעשו קולות מפחידים יותר.

התקשורת הישראלית בצעד של חרפה לא מביאה את התמונה המלאה (אולי כי היא לא אוהבת מסרים מורכבים, אולי כצעד אנטי ביבי, לא יודעת) ולכן נוצרת תחושה שאנחנו משלמים מחירים בלי הישגים.

בנוסף לרגישות הגבוהה של החברה הישראלית מ"הכלה" שהתפוצצה לנו בפנים ב7 באוקטובר.

אבל האמת היא שזו סיטואציה שונה לחלוטין.

לפני ה7.10 לא עשינו כלום כדי לא לשבש את העורף הישראלי שעייף ממלחמות, ובצד השני ניצלו את זה כדי להתעצם ולהוות איום של ממש.

עכשיו לא עושים הרבה כדי למצות את ההסדרה המדינית שטראמפ מוביל וגם כדי לא להרגיז אותו, כי בסוף אנחנו צריכים את צבא ארה"ב איתנו (צבאית ומדינית)

עוד שנתיים לפי רוב ההערכות, תם עידן טראמפ, והנשיא שיבחר יגרום לנו להתגעגע לביידן.

לא יודעת אם זה ניתוחים מוגזמים כרגיל או לא,

מה שבטוח שיש לנו חלון הזדמנויות קצר להוציא כמה שיותר מול איראן, וכמה שיותר לפרק את הידידות של מדינות ערב: סעודיה, האמירויות, קטאר, מצריים, לבנון, ירדן, לוב, עיראק, סוריה, טורקיה

ויש עוד מדינות מוסלמיות עוינות.

אם מצליחים לגרום לחלק מהמדינות האלו לשקול את יחסם מול ישראל, בגלל מנוף הלחץ האמריקאי, וכל זה מבלי לדון בשאלת מדינה פלסטינית, דיינו.

נכון שהמחירים כואבים מאוד, ויש תחושת חוסר אונים מטורפת, אבל מחיר המלחמה לא יכול להיבחן לפי כדאיות כתלות אם המחיר משולם בהתקפה או הגנה או תקופה של מאמץ דיפלומטי. אלא לפי ההישגים הכלליים. בסוף הכל זה מערכה אחת.

חיזבאללה זה לא ממשלת לבנון, ולא עשינו איתם הסכם

למה מתים חיילים

כי זה מלחמה וזה נורא

וכי עוד לא פתרנו טכנית את ההתמודדות מול הרחפנים. וזה נורא.

אם החיילים לא היו בפנים, מפעילי הרחפנים היו קרובים יותר, והרחפנים היו מגיעים בקלות ליישובים שמעבר לגבול