אמנם כבר מוצאי שבת, אבל רציתי להמשיך עוד מהשיעור של הרב ראובן ששון, שמתחבר גם למה שקורה איתנו בדור הזה בכלל, וגם בתקופה הזו בפרט (התחלתי לכתוב ביום שישי ולא סיימתי, אז משלימה עכשיו…).
במצוות ואהבת לרעך כמוך יש כמה הסברים על פי הפרשנים השונים, והרב ראובן ששון מסביר שאפשר גם להתייחס אליהם בתור כמה דרגות בקיום המצווה.
ההסבר הראשון הוא 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'.
ההסבר הזה לא מבטא מצב פנימי של אהבה לחבר, אלא הנחיה מעשית איך לפעול. מה שאני לא רוצה שיעשו לי - אני לא עושה לאחרים.
זה מאוד חשוב להתחיל מהדרגה הזו. גם אם אנחנו עדיין לא בדרגה גבוהה שאנחנו באמת מרגישים שאכפת לנו מהאחר ממש כמו שאכפת לנו על עצמנו, עדיין אנחנו יכולים לקיים את המצווה על ידי כך שנדמיין את עצמנו במקום של האחר, ונדאג לא לעשות לאחר מה שלא היינו רוצים שיעשו לנו.
הדרגה הבאה, או ההסבר השני (נראה לי של הרמב"ן, אבל לא בטוחה), זה להבין את הפסוק כך - "ואהבת *ל*רעך כמוך" - לא כתוב 'את רעך' אלא 'לרעך', והכוונה שאנחנו צריכים לאהוב את מה ששייך לאחר - הממון והחפצים שלו, כמו שאנחנו אוהבים את הדברים שלנו.
ההסבר הזה הוא כבר לא רק הנחיה מעשית, אלא גם מתייחס לרגשות שלנו, אבל זה עדיין לא עד הסוף. זה רק על הרכוש, הדברים ששייכים לנו.
(מקווה שהסברתי מדוייק, הייתי קצת פחות מרוכזת בחלק הזה).
הדרגה הגבוהה ביותר היא דעת הרמב"ם, שעל פי דעתו המצווה היא שנאהב את החבר ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו.
ועל ההסבר הזה הרב ראובן ששון הרחיב עוד, מתוך חיבור לדורנו.
הדרגה הזו של אהבת הרע ממש כמו שהאדם אוהב את עצמו, יכולה להתקיים מתוך כך שהאדם ירגיש ויפנים את זה שעם ישראל הוא כמו גוף אחד גדול, וכל אחד מאיתנו הוא תא בגוף הזה. כשאנחנו מבינים שאנחנו לא עומדים בפני עצמנו, ואנחנו והאחר כולנו ישות אחת של עם ישראל, אז אין מקום לכעס, לקנאה, לשנאה או לתחרות. אנחנו רוצים בטובתו של האחר בדיוק כמו שאנחנו רוצים בטובתנו, ממש כמו גוף אחד.
ההרגשה הזו של עמ"י כגוף אחד, זה משהו שהיה חסר לנו בשנות הגלות.
כתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד *בארץ*". רק בארץ אנחנו באמת יכולים להיות גוי אחד.
בגלות הגוף של עמ"י מת. למוות יש שני ביטויים - עזיבת הנשמה, והתפוררות הגוף. וזה מה שקרה לעמ"י. השכינה - נשמת ישראל, גלתה. ועמ"י התפורר בכך שהתפזר בכל הגלויות.
וזה מה שמתואר בחזון העצמות היבשות ביחזקאל - "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ".
ועכשיו אנחנו בשלב שבו הגוף נבנה בחזרה. עמ"י מתאחד שוב בארץ ישראל, כמו שהקב"ה הבטיח באותה נבואה - "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".
אבל האיחוד הזה לא מסתיים רק בזה שנגור ביחד. עמ"י צריך להתאחד לגוף אחד, שיש בו הרמוניה בין כל החלקים שמרכיבים אותו.
ואחרי כל השנים שהיינו מפוררים בגלות, זה תהליך לא פשוט שאנחנו צריכים לעבור. ועכשיו אנחנו חווים באופן חזק מאוד את האתגרים שהוא כולל.
אבל זה חלק מתהליך הגאולה. ודווקא זה שהווליום של המחלוקות עולה, זה אומר שאנחנו יותר עמוק בתוך התהליך. זה לא שהתרחקנו יותר, אלא שהמחלוקות והמתחים שעד עכשיו היו קיימים מתחת לפני השטח, עולם עכשיו לקדמת הבמה, כדי שנתמודד איתם.
והסוף של התהליך הזה יהיה 'גוי אחד בארץ', בסוף כולנו נתאחד באמת, ונרגיש באמת כמו תאים בגוף הגדול של עמ"י. גם אם עכשיו זה עוד נראה רחוק…
וזה מתחבר לי לעוד מחשבה שהיתה לי לאחרונה -
כשאני מתפללת, אני משתדלת להתכוון בברכת 'השיבה שופטינו' על תיקון מערכת המשפט, שזה עוד שלב בגאולת ישראל, ואני מקווה ומאמינה שהשינוי שהממשלה מנסה לעשות עכשיו במערכת המשפט זה שלב בתוך התהליך הגדול יותר של גאולת ישראל (אני יודעת שגם אחרי הרפורמה המשפטית, זה עווד לא יהיה עדיין 'שופטינו כבראשונה', אבל זה תהליך, ואני חושבת שמה שקורה פה זה כן חלק מהתהליך הזה).
ולאחרונה חשבתי, שאולי בהמשך הברכה "והסר ממנו יגון ואנחה", אפשר להתכוון להתפלל על כל מי שהתיקון הזה עכשיו כל כך כואב לו, על הצד השני שנלחם נגד, בכל האמצעים העומדים לרשותו, מתוך פחד גדול ממה שהשינוי הזה יביא למדינה. עם כל כמה שאני כועסת על ההתנהלות שלהם, הם עדיין חלק מעמ"י שאנחנו מצווים לאהוב. וגם בנושא הזה שאני לגמרי חולקת עליהם, אני יכולה להתפלל שה' יסיר מהם יגון ואנחה, שהם יוכלו לקבל את השינוי הזה ולהבין את הטוב שהוא מביא בסופו של דבר לכולנו…
)