השבוע התפרסם בעלון שבת ראיון עם כמה שדכנים.
אחת השאלות שהם נשאלו היא: "מה לדעתך הגורם העיקרי לתופעת הרווקות המאוחרת?"
שתיים מתוכם חשבו שזה קשור לתמונות, ובמילותיה של אחת מהן - "שהרווקים והרווקות פוסלים מהר מידי מועמדים או מועמדות פוטנציאליים, לרוב בגלל מראה חיצוני."
זה בהחלט נושא חשוב, אבל לא עליו רציתי לכתוב (ומי שרוצה יכול לפתוח על זה שרשור נפרד).
רציתי לכתוב על השלישי, אבל אני מעדיפה שתקראו אותו בלי התיווך שלי.
השלישי צוטט כך:
"לדעתי, הסיבה לרווקות, היא תחושת הייאוש. יש מן תחושת דיכאון שמתלווה לרבים, כאשר משהו לא מצליח להם. במקום להרים ראש ולהתקדם, הם ישר מרימים ידיים. טוענים שאי אפשר, שהם לא יצליחו. החיים שלנו מלאים באתגרים ויש עבודה, משפחה ולימודים. אך אם אנחנו באמת רוצים למצוא זוגיות, אנחנו צריכים להשקיע בזה – למצוא זוגיות ולתחזק אותה זו עבודה, שאנחנו צריכים כל יום לראות איך אנחנו משפרים אותה, משפרים את עצמינו.
"אני מאמין שמכל קשר, מכל שיחה עם בן אדם אפשר ללמוד משהו עליו וגם על יצירת קשר. אני ממש מאמין שמכל מפגש מתפתחים ומתקדמים בפן האישי. גם אני הכרתי דרך העמותה. ארוסתי הייתה שכנה שלי, והמספר שלה היה שמור אצלי בפלאפון, ללא קשר אישי או קרוב. היא נכנסה לקבוצה ושמתי לב שאני מכיר אותה, אז פניתי אל המנהלת וביקשתי ממנה שתקשר בינינו. ב"ה נפגשנו ומאז אנחנו כבר חצי שנה יחד. זוהי הוכחה ששידוכים יכולים להגיע משום מקום. שלפעמים הדברים נמצאים ממש מתחת לרגלינו, רק צריך להתבונן בהם"."
האם אתם חושבים שאתם מיואשים מהתהליך הזה, ואם כן, שזה משליך על הקשרים שלכם?
שאתם מרימים ידיים ונסוגים מול אתגרי הזוגיות?
בקיצור, האם אתם מסכימים עם השלישי?
