אז בעצם 3 ילדים בחדר?

51 מ"ר, 8 נפשות בלעה"ר

אמן. תודה

הסלון הוא החדר הכי גדול בבית ושם עושים כמעט הכל- משחקים, קוראים, עובדים, לומדים, אוכלים, מארחים...

בחצי חדר יש מיטה שנפתחת ל-3 וישנים שם 4 ילדים

ילד אחד ישן כרגע בסלון

ובחדר שלנו ישן הקטנצ'יק שלנו איתנו..

אחרי שהגדול שלנו נולד. לפני 14 שנה ב"ה..

ונתקענו..

איך מתחלק?

בטח דורש סדר תמידי והרבה סבלנות...

שנוכל לעבור לבית גדול ומרווח יותר.. שייתן יותר יישוב הדעת..

קל יותר לנקות בית גדול/ מרווח ו"ריק" יחסית מדברים מבית קטן ועמוס בדברים..

אפרופו מטבח-

גם המטבח שלי קטן ואני מבשלת המון ב"ה

אבל בימי שישי וערבי חג מאוד קשה לי לבשל כשאין מקום כמעט על השיש.. לא התרגלתי לזה עדיין.

צריך לדעת לא לאכור

ילדים קטנים/ גדולים?

יש לך גם מרפסת?

אני חושבת שזה כן גם קשור לאגרנות. אנחנו משיגים הרבבה ממסירה וגם מוסרים כל מה שלא באמת צריכים

ויש לנו בבית רק שולחן אחד גדול בסלון..

אוכלים עליו בשבת וביום חול.. מכינים עליו שיעורים (לצערי הרב. אין לי מקום לשולחן כתיבה לילדי בי"ס).. לפעמים קוראים ליד השולחן...

לפעמים יש שם גם מחשב גדול של העבודה שאני עובדת עליו (וזה כבר תופס חלק ניכר מהשולחן)- ביום שישי מעבירים את המחשב לנוח על המכונת כביסה ובמוצ"ש מחזירים אותו חזרה...

הא, ואפילו מייבש כביסה אין לי- כי אין לי מקום להניח אותו.

גם מיקסר גדול עומד אין לי- חלום שלי לקנות כשיהיה לי מטבח גדול יותר כי כרגע אין לי מקום בשבילו.. מקציפה ביצים במיקסר ידני (שתופס פחות קום) ולשה בצקים בידיים.. 

ועוד ועוד..

מתפללים ומנסים לעשות מה שאפשר כדי לעבור לדירה גדולה יותר. בע"ה בקרוב אמן..

אנחנו 8 נפשות בבית ב"ה. 

4 מתוכם בבי"ס (אוטוטו 5 בע"ה)+ ילד בגן ופעוט במעון.

לכל אחד יש ילקוט ו/או תיק קטן (לימים קצרים), יש המון ספרי לימוד, מחברות, מכשירי כתיבה.

רובם אוהבים גם לקרוא- אז יש ספרי קריאה. וגם אם אנחנו לא קונים הרבה ספרי קריאה יש ב"ה ספריה בבי"ס וספריה שכונתית. 3 הגדולים שלי מביאים בשבוע 4 ספרי קריאה עבים.. זה כבר 12 ספרים נוספים

מיטות לכולם.. לול.. דברים אישיים לכל אחד.. מגרה אישית....

אין לנו גינה/ חצר שאפשר לאחסן שם דברים אז גם בימבות וקורקינטים אנחנו מאחסנים בבית (אופניים ב"ה קושרים למטה. אם כי היו גניבות של זה גם כן..)

עד לא מזמן היתה לנו עגלה של הקטנצ'יק שלנו שגם הסתובבה פה בבית.. (לפני פסח כיבסתי ואיחסנתי. גדל הבחור )

מלאי משחקים של 6 ילדים בגילאים שונים - כמובן שעושים סינון ומוסרים את מה שלא בשימוש.. 

תחשבי על שמיכות, כריות, בגדי חורף וקיץ ל-8 נפשות ב"ה (ואין לנו הרבה בגדים. מה שצריך וזהו)

מצעים לכולם, סירים (לא דומה בישול ל-4 נפשות ש-2 מתוכן ילדים קטנים לבישול ל-8 נפשות שצריכים גם סירים גדולים..)

וכן על זה הדרך..

וכל זה ב-51 מ"ר

מה מתוך כל זה אפשר לוותר ולא "לאגור"??

את הבית הקודם היה סיוטטטטט לנקות ולסדר

כי הכל היה פאזל בלתי אפשרי

עכשיו זה ממש בנחת וכשמסדרים איזור הוא מסודר ולא גיבוב דברים אחד על השני, יש מקום להכל והרבה יותר קל

זה יותר שטח אבל פחות מאמץ..

ממש כך..

כשהיו לי 1-2 ילדים הייתי מנקה את החדר שלהם לפני שהלכו לישון ואחרי שהם הלכו לישון הייתי מנקה בכייף את שאר הבית.. בלילה.

עכשיו- אני לא מסוגלת לנקות כשהם בבית ואי אפשר לנקות כשהם ישנים בכלל..

אפילו לפתוח חלון בסלון, כשקמים- אני כמעט ולא יכולה עד הילד שישן שם יקום..

וואו, איך הם מסתדרים??

אמאלה..

זה באמת ככה!!
אני התחלתי לנקות (לפסח) את חדר השינה שלנו ואת הארונות מטבח למעלה או מקומות שילדים פחות מגיעים אליהם..

מה שכן- אני הרבה פעמים רוצה ללמד את הילדים שלי שלא נכנסים לחדר הורים סתם ככה אבל לפעמים אני מרחמת עליהם כי אין להם הרבה מקומות "שקטים" בשביל לשבת ללמוד או לקרוא וכד' - אז מאפשרת לעשות את זה גם בחדר שלנו, בלית ברירה.

גיסתי סיפרה לי על שכנה שלה שגרה ככה - 10 נפשות. בדירה של 3 חדרים וכל הזמן אמרה לעצמה: עוד מעט הילדים מתחתנים וואז יתפנה קצת וכו'.

ואז בעלה נכנס לאדמור (הם חסידים) והאדמור אמר להם: מיד לחפש דירה גדולה יותר! ובירך אותם שימצאו משהו טוב ולא יקר..

ותוך חודש הם קנו דירה גדולה יותר ועברו לשם בהמשך..

גיסתי צחקה ואמרה: חבל שזה לא ככה גם אצלנו.. נכנסים לאדמור, מתברכים ועוברים 

ד"א: אחותי באותו מצב כמו שלי. 6 ילדים שיהיו בריאים ובית של 51 מ"ר.. 

שה' יעזור לכולנו!! בע"ה

קשה מאוד לנקות בית קטן שעמוס בחפתים של הרבה נפשות שחיות באותו בית..

הרבה יותר קל לנקות בית גדול ומרווח שהרצפה שם ריקה (יחסית) מכל אותם חפצים.

ואני מדברת מניסיון..

כנערה/ בחורה ניקיתי בבית של ההורים שלי והיינו שם 7 נפשות בבית גדול יותר ומרווח יותר- תענוג לנקות. היינו מתחלקים אחותי ואני- היא מנקה חצי בית ואני מנקה חצי בית.

עכשיו, כשאנחנו בדירה קטנה וב"ה הרבה נפשות- אי אפשר לנקות יותר מחדר אח בכל פעם.

כדי לנקות את הסלון - צריך להעביר הרבה חפצים ממנו לחדר שלנו ולנקות.. ואז להחזיר.. וככה בכל חדר.

צריכים לפנות אותו לפני כן כדי לנקות אותו והוא מלא בחפצים של כל אחד ואחד.. ב"ה.

לא פשוט בכלל..

כמה חדרים?

איך הבית מאורגן?

את גם חולת סדר מלבד שוקולד?

איתו כשיש ב"ה הרבה נחבר'ס שצריכים את השירותים.. במיוחד בבוקר..

בבוקר- צריכים לקחת אצלנו מס' בשביל להיכנס לשירותים  יש תור מי אחרי מי.. ומי חייב להיכנס עכשיו כי הוא מאחר את ההסעה/ התפילה/ זמן הגעה לביס". לא פשוט...

האמת היא שכשילדתי את ילדי הרביעי - חמותי ואמא שלי שאלו: איך אתם יכולים להסתדר בבית כזה קטן?

ולא הבנתי אותם. היה לי טוב ובסדר גמור והסתדרנו מצוין.

גם כשנולד ילדי החמישי - עדיין היה בסדר ולא הרגשתי צורך גדול לעבור מישם.

רק כשהייתי בהריון על הילד השישי שלי שיהיה בריא ובאה והתרגשה עלינו גם תקופת הקורונה- הרגשתי שבאמת צפוף.. (הילדים גם גדלו וזה אחרת).

שה' יעזור לכולנו וירווח לכולנו בע"ה בקלות ובשמחה. אמן

אבל לנו מרווחכי זה מחולק אחרת, הידרים קטנטנים

ממש חבל לי שככה חילקו. אני לא מבינה למי נוח ככה זה כל כך לא הגיוני

ויש עודאיזה 2 מ"ר שסגרו למרפסת,בגלל שזו מרפסת סגורה זה ממש לא שימושי לא בתור מרפסת ולא בתור חדרון 

מתביישת לספר..

51 מ"ר- 2.5 חדרים

8 נפשות ב"ה

צפוף ממש 

אבל מאוד מרוצים מהמיקום של הדירה, השכנים, הקירבה לכל מיני מקומות.

הלוואי שנמצא דירה גדולה וטובה יותר באותו מקום פחות או יותר

או שבעל הדירה ירחיב אצ הדירה (יש אופציה) ונמשיך לגור בה

או שהעל הדירה ימכור אותה לנו ונוכל לקנות ולהרחיב

בע"ה בקרוב ממש

50 +מרפסת מטר 3 חדרים קטנים

כרגע 3 נפשות אז סבבה

בקרוב נהיה 4 מקווה שלא יהיה צפוף

אני בתור ילדה גדלתי בבית של 2 ילדים בחדר ובית גדול, אני לא יודעת איך זה 3 ילדים בחדר

ואנחנו בע"ה קנינו דירת 3 חדרים, מנסה להבין כמה זמן רלוונטי לגור שם משפחה בלי להשתגע בצמצום, כמה נפשות אפשר לחיות שם ולא בכח

עייפתי שכירויות 

אני רוצה בית שלי

נשמע צפוף

מיטת קומתיים נפתחת ל2

פלוס מיטת תינוק

בלי ארון.

סברי וכשהמיטות סגורות יש איפה לשחק גם

ומשחקים יש לי שידה אחת בחדר של 5 מגירות קטנה כזאת.

וחלק מהמשחקים בארון של הסלון.

תכלס זה נוח בדיעבד עם הכביסות שיכולה להכניס כשהם ישנים...

ילדים מהממים יש לי

הכי הרבה פעם ב----

הולכים לישון נגיד במיטה שלי.

גם הקטנות הולכות לישון ראשונות.

כשהן נרדמות הבינוניים מתקלחים

וכשהם נרדמים הגדולה מתחילה את הערב שלה...

לפעמי םאני צריכה כזה לצעוק שששש...

אנחנו לקראת בנייה בקרוב אמינה שיהיה להן מאד קשה להיפרד

(ומדמיינת שבבוקר אני צריכה לרוץ ברחבי הבית להעיר ישנים...)

זה קשוחחח

מרגיש לי גג עד 3 ילדים בחדר, 3 ילדים קטנים

הגזמתי ואין ברירה אז 4

ההתלבטות שלי היא ממקומי כאמא, לא יהיה צפוף מידי? מבולגן מידיי

כשאנחנו באים אחים שלי מפנים לנו את החדר שלהם (2 בנים, אחד כבר בן 18 וחצי ובעצמו יוצא תכף מהבית) וזה סבבה ממש. בשביל שבת פעם בחודש, למה צריך שחדר יעמוד ריק?

ברגע שיש כבר כמה זוגות, זה יוצא כל שבת לפנות את החדר לזוג אחר..

זה לא כ"כ נורא, אבל בהחלט פחות נוח לילדים שגרים בחדר הזה.

בכ"מ הם לא ילדים קטנים.. בן 18 ובן 13.. וסבתא שלי גרה במרחק שלוש דקות הליכה, אז לפעמים אנחנו או הם ישנים אצלה.. וההורים שלי גרים בדירת 100 מ"ר, פשוט עם סלון ומטבח גדולים, יחידת הורים גם גדולה ו2 חדרי שינה יותר קטנים יחסית.. הם מתכננים בע"ה למכור ולקנות בית יותר גדול ומרווח.. אז בע"ה כשיהיו עוד זוגות, אני מקווה שהם כבר ימצאו ואז יהיה יותר מקום ברווח לכולם..

אצלנו זה לא לזוג צעיר, אבל כשבאים אורחים הילדים מפנים את חדר הילדים ועוברים אלינו.

פעם שמעתי שלא ""להכריח "" ילד לתת את המיטה שלו, אלא לדבר בגדלות המשימה ושהוא ""ירצה" מעצמו לתת את המיטה שלו.

אפשר לדבר הרבה על הזכות להיות בניו של אברהם אבינו וכו' וכו'. ואצלנו האורחים מביאים להם ממתקים, אז בכלל הם שמחים כשבאים אורחים,

והם בעצמם מבקשים מאורחים פוטנציאליים שיבואו אלינו והם יתנו להם את החדר.

אני מאמינה שילדים ממש ישמחו שהזוג הנשוי יבוא עם בן הזוג החדש, וירצו לשחק עם האחיינים, אז לכן הם מעצמם ירצו לתת את החדר.

למרות שאני מאוד אוהבת את האחיינים שלי, אני לא תמיד פיניתי את החדר שלי בשמחה. פיניתי כי אמא שלי ביקשה ממני, זהו.

אם מתאים לך לשתף,

אשמח מאד להחכים מנסיונך.

הפריע לך שדרשו ממך?

או המיטה שלך שישינים עליה? או לישון במקום אחר? או סיבה אחרת?

כמעט כל שבת הייתי צריכה לפנות את החדר.

לזוג אחד היה לי ממש כיף להביא את החדר, לזוג אחר לא.

זה תלוי איך מבקשים... למשל הזוג שפחות אהבתי לתת לו את החדר זה היה בגלל שבמוצ"ש לא הוציאו את המצעים, (כמובן שביום שישי שמנו להם נקי) והיו מעירים לי על דברים שיש לי בחדר וגם כשהם לא היו בחדר לא היו מסכימים להכנס לקחת בגד או משהו שהייתי צריכה וזה היה מעצבן.

הזוג השני היו מפרגנים ממש ודואגים לא להשאיר אחריהם "מזכרות"

מה שכן היה מעצבן זה שהייתי צריכה לישון בסלון ולשמור על צניעות יותר מאשר בחדר, כי בכל זאת הגיסים מסתובבים בבית...

לא נוח לי, אני צריכה להחליט מראש מה אני לובשת, לזכור להוציא את הכל מראש, כולל תכשיטים, גמיות / סיכות, כל דבר שאני רק יכולה לחשוב עליו, כולל פעמים שהייתי צריכה לצאת מהר במוצ"ש, אז גם מה שאני צריכה לזמן הזה. וזה קשה ומתיש. אמנם לי כן נתנו להיכנס לחדר כשהייתי צריכה, אבל אם זה בדיוק בזמן שהם נחים, זה יכול לתקוע.

וכמו שכתבה מאוהבת בילדי, גם פה הם לא תמיד סידרו אחריהם ולפעמים גם הזיזו לי דברים ואז הייתי צריכה להתחיל לחפש אותם בחדר.

חוץ מזה, שלא תמיד היו מעריכים את זה.

אני כן אגיד שזה לא היה משהו תמידי, כן? לפעמים ככה ולפעמים ככה

תודה רבה שכתבת, ותודה רבה ל @מאוהבת בילדי על מה שכתבת.

פתחתן לי כיוונים שלא הכרתי, אבל חשובים מאד, שומרת לי אותם!

(כרגע אצלנו בחדר הילדים יש רק מיטות, אז אין את העניין של להוציא דברים , אבל זה חשוב לזכור את זה לחדרים העתידיים, תודה)

אצלינו במשפחה ב"ה לא נרשם מרמור כלשהו. וגם ברור שהבנים מפנים ולא הבנות.. הבנות בגילאים 21 (נמצאת באוניברסיטה כל השבוע ומגיעה רק בסופ"ש) ו16.. צריכות את הפרטיות שלהן.. בנים בדרך כלל הרבה יותר קלילים..

כפי הצורך שלהם

שזה אומר כנראה להשתמש בחדר הזה..

אלא אם יש באמת הרבה יותר חדרים

יכולה לספר לך מנסיוני האישי 

בתור בחורה בבית הורי עד חתונתי

היה לי חדר פרטי 

והרבה פעמים הייתי מפנה אותו בשבתות\חגים בשביל הזוגות המתארחים

והייתי עושה את זה בשמחה ובאהבה

זה לא היה כל שבת. כי כבר היו עוד חדרים פנויים בהמשך..

אבל כשהיה צורך זה היה סבבה לגמרי.

כ100 מטר- 4  חדרים

8 נפשות בליעה"ר

ביום יום הכל נהדר רק לא יכולה בכלל לארח וזה מבאס מאד.

הייתי שמחה לעוד חדר ומרפסת גדולה,  זה יהיה מושלם

170 מ''ר

4 חדרים

4 נפשות, ובכיף הייתי מכניסה עד 10 ילדים 

אבל אני אומרת פינוק בגלל שאצלנו ככה כולנו חיים

ועכשיו שאמרת משרתת.... זו דירת 5 חדרים כי יש חדר לעוזרת אבל בכלל בכלל לא נכנסים לשם רק מאחסנת שם דברים שכמעט אין להם שימוש

ואיך זה שיש רק 5 חדרים בדירה של 170 מ"ר?

מלא שטח מבוזבז לא?

החדרים

בכל אופן בינתיים גם לא צריכים את החדר

ואין פה שטח מבוזבז! יש 3 חדרי שירותים שלמים, ועוד אחד שהוא בלי מקלחת. בחדר שלנו יש חדרון הלבשה, מטבח גדול, סלון מרווח מאד, חדר ספרים קטן

ותתפלאי אבל לפני שנה הייתי בדירת קומתיים של 400 מ''ר (סיפור ארוך איך התגלגלנו לשם) והיו בדיוק 5 חדרים ושמה ברורררר שהיה מלא מקום מבוזבז, אני הייתי עושה שם 10....

במחיר של דירת 3 חדרים בירושלים פחות או יותר...

היום המושבים במרכז הארץ באמת יקרים אבל ביישובים פריפריאליים המחירים עדיין נמוכים ואפשר בכיף לקנות בית פרטי ענק עם גינה

כמובן יש לזה מחירים אחרים...

6 נפשות, 45 מ"ר.

ביומיום לא מאד נורא, הייתי רוצה עוד חדר לאירוח.

הסלון גדול והחדרים קטנים. (הילדים עוד ישנים במיטת מעבר שבעלי בנה שנפתחות ממנה עוד מיטות...) 

לפני כן גרנו 5 נפשות בדירת 25 מ"ר והיה סיוט!!

גם עכשיו קצת צפוף ואין לי מושג איפה אכניס כאן עוד תינוק (אולי במעבר), אבל המיקום כל כך נח וגם הקרבה למשפחה... שזה ה-שיקול למה אנחנו נשארים כאן.

כל הכבוד לכם!

אצלנו 4 נפשות, 50 מ"ר, סלון וחדר שינה. הילדים איתנו בחדר...

וכשאנחנו נכנסים למיטה הם בד"כ ישנים...

אני לא מסוגלת שהסלון יהפוך לחדר שינה...

4 חדרים

60 מ"ר אבל מתוכנן ממש טוב מבחינת החללים

שירותים קטן+שירוקלחת

חצר קטנה..

כרגע אנחנו עם אחד וצריכה ללדת בע"ה בתמוז. מרווח לי ממש.. כן הייתי רוצה למשל מטבח יותר גדול, אבל זה סתם כי אני אוהבת לאפות וכד'.. לדעתי אפשר לגור כאן גם עם 4 ילדים בכיף בלי להרגיש בדוחק..

6 נפשות

הקושי העיקרי הוא שיש שרוקלחת אחת.. 

גרנו בדירת 2.5 חדרים(חדר שינה וחצי+חלל משותף סלון מטבח קטן), 48 מטר, 3 נפשות והיה צפוף ממשששש גם בנפש וגם פיזית לא היה לנו מקום לדברים

עברנו לדירה בערך 70 מטר, 3 חדרים גדולים, חלל משותף סלון מטבח אבל עם יותר תחושה של איזור סלון ואיזור מטבח, ויש גם מחסן קטן בחוץ.

שתי הדירות בלי חצר

יש לנו עכשיו הרבה יותר רווחה פיזית ונפשית

ומבחינת הגודל זה נראה לי סבבה גם עם 3-4 ילדים, כמובן גם תלוי גיל וכו.. בעלי בכיוון של עבודה היברידית אז כשהילדים יהיו בגיל שמורכב הרבה יחד בחדר נצטרך לחשוב איך עושים את זה עם העבודה שלו.. גם הפערים אצלנו יהיו גדולים כי הבן שלי בן כמעט חמש ועוד אין ילדים נוספים....

בכל מקרה אנחנו בשכירות, אז לא מחויבים לבית הזה לנצח נחיה ונראה.

ואני חושבת שזה מאוד אינדיוודואלי מה מתאים לכל משפחה.

עזר לי להבין שאני בגרף..

תודה רבה!!

וואי

זה הולך ונהיה טוב יותר מיום ליום

אבל בהחלט תקופה לא קלה

אצלי זה חולף באמת רק בגיל שנה פלוס.... אבל הקושי העיקרי הוא בחודש- חודשיים הראשונים

חיבוק

תעזרי בכל מה שאת יכולה❤️

מעודד ממש לשמוע את הנרמול הזה והאישור שזה לא קל בהתחלה... באמת שכחתי..

ותודה על העידוד לבקש עזרה!

וחיבוק על הקושי....

בעז"ה שיהיה רק קשיים כאלו מסיבות שמחות❤️

ועד שהכל נרגע ומתאזן, והשגרה מתבססת- טא-דאם! צו גיוס לעוד חודשיים קדימה

ושוב להתרגל מחדש...

ובכלל אחרי לידה סביב חופש גדול ואז חגים.. עד עכשיו עוד לא הרגשתי שניצלתי 100 את החופשת לידה

חיבוק ענק ענק ענק!!!!

הקודם שלנו נולד לפני החגים וזה היה מאתגרררר

אז עם מילואים גם לפני/אחרי זה ממש קשוחח.   

לוקח זמן אחרי לידה להתאםס על החיים

זה מטתטל הכל.ומצבי רוח והעייפות

והמתיקות...מצד שני

ואת מגוייסת כרגע?

יצא לי להיות מגוייסת פעמיים בסוף הריון

וגם 4 חודשים אחרי לידה

וחד משמעית כמה שהיה קדוח וכואבבבב הכל בהריון

עם תינוק קטן היה פי כמה

כל יום לא האמנתי שאני אעמוד בעוד יום כזה!

ואין ערב לנוח ואין לילה לישון

באמת מטורף 

שאתן פשוט אלופות!!!

אני לא מגוייסת..

הטיפול בתינוק קטן דורש ככ.. וגם האחריות.. מאוד כבד אחריות כזו.. הם ככ קטנטנים..

קרובת משפחה אמרה לי "כשמפסיקים לספור בשבועות את גיל הבייבי", תחזיקי מעמד ואיפה שאת יכולה תשמרי על עצמך ותנוחי ❤️

שבועות זה ממש רעיון!!

ותודה על העצות החשובות😍😍

וגם עזרתן!

אין עליכן!!!

ממש עוזר הנרמול וגם המסגרות זמנים שהזכרתן.. נותן לי הרבה.. תודה רבה רבה!!!

@מתואמת

@יעל מהדרום

@דפני11

@בארץ אהבתי

@בשורות משמחות

@בורות המים

@קמה ש.

@מוריה 7

@מכחול

@אמא לאוצר❤

@התלבטות טובה

@לפניו ברננה!

וב"ה הבוקר קמתי יותר טוב טפוטפו..

ושיהיה בע"ה רק שמחות ובריאות אצל כולן!

כי עצות בזוגיות זה לגמרי גדול עלי

קודם כל חיבוק על התחושות הלא קלות

לגבי מה שכתבת בסוף, אם הכוונה היא שהוא גמר בחוץ בכוונה זה מותר לפי הרבב דיעות כל עוד זה תוך כדי עחסים, ובמיוחד כשכואב לך. כך שאל תדאגי מהפן הזה

לצערי סובלת מכאבים בגלל כיווץ יתר ( אולי  הלידה שיפרה בע"ה) וקיבלנו הנחיה כזאת אבל ליד המקום ...

כאן זה לא היה ליד בכלל וגם בעלי בפרוש אמר שגם בגלל שלא הייתי מוגנת ולפי מה שאני מכירה אסור בשביל מניעת הריון ...

ולא קלטתי בכלל רק אחרי וזה קשה לי 

שלא חייב בכלל ליד המקום

תנוח דעתך מבחינה הלכתית

מבינה שאכפת לך שזה לא סוכם ביניכם קודם. גם לי זה היה אכפת

ולגבי כיווץ יתר אצלי אחרי לידה שלישית הייתה את ההקלה המשמעותית ביותר

בהצלחה

ולפי הרבה פוסקים זה מותר לכתחילה במצבי כאב..

וחיבוק גדול🫂❤️

מנסה טיפה לעשות סדר.

1. הנושא של המסכים

2. החיפוש הדתי

3. המצב הזוגי בכללי

4. יחסי אישות (כאב, חשק)

5. מניעה

לדעתי תתחילי מלהסתכל על זה ככה ולא כמישמש עצבני ומתוסכל...

לחשוב מה הנקודה שמפריעה לך בכל אחד והאם יש לך כיוונים לפתרון.

ורק רוצה לכתוב לגבי העניין של המניעה והיחסים שבסוף אתם בלופ שאין איך להיות בו בטוב... כי בסוף להתנזר לחלוטין- לרוב לא מוצלח. לגמור בחוץ- אכן לא מומלץ הלכתית ואני מבינה את תחושת אי הנוחות ( בלי לסתור שיש דעות שאיכשהו מתירות...) ממש מחילה על השאלה, אבל מה בעצם ציפית שיהיה? במלוא הכנות, בלי ציניות... אם את לא מעוניינת כרגע לקחת אמצעי מניעה את בעצם בונה על התנזרות? אם כן, נראה לי ראוי שזה יהיה בשקיפות מולו בלי להגיע למצבים כמו שקרה לכם... לחשוב מסודר מה בעצם את רוצה ומצפה שיהיה בתחום הזה. כי בלי זה נראה לי באמת שזה רק יכול להרחיק ולא לקרב...

בהצלחה רבה!

ובאמת תנסי להתמודד בצעדים קטנים עם כל האתגרים ולא להשאב הןמערבולת לא ברורה

מתקנת כדי שנשים במצב כזה ידעו

במצבים של כאב ההיתר הוא לגמרי לא איכשהו אלא אפילו לכתחילה

אולי הדיוק הוא ההבדל בין כאבים למניעה.

כי אם מישהי כאובה כמובן שיש היתרים לקיים יחסים ללא כאב, אבל זה לא מותר הלכתית למניעת הריון.

(כותבת בכללי בלי להכנס למקרה של הפותחת)

אנחנו שנים עם ככה.... אבל לא למניעה.

אין לי בעיה ככה ( את האמת לקח לנו זמן להבין שזה הדבר הנכון במקרה שלנו )

אבל זה שגם לא הרגשתי שהסכמתי, במקום וגם בגלל המניעה קשה לי 

לגבי תפילות ומסך יש הרבה דברים חלקם ציינת וגם הסברתי לו הרבההה פעמים.

לא מתכוונת להתנזר אבל כרגע המקום עדיין כואב מהלידה ( כל האזור לא קשור לחדירה ) בלי חשק אז לא הרגשתי צורך כרגע.

אני הייתי יותר בכיוון של התקן אבל עדיין מחכה לתור ובעלי ממש היה בלחץ מדימום הסתגלות ארוך אז "התפשרתי" לסרזט

אם הרגשת שאת לא רוצה ובכל זאת נענית, התחושות שלך מובנות

מציעה לך להקשיב לרצון שלך רגע בלי קשר ללחץ שלו

בנוסף, לגבי תפילות, מחשב וכו - זה נשמע שיש מעין פצצה בחדר ונשמע שאת בעמדה אמהית מולו - מצפה שיעשה מה שנכון מבחינתך/ מה שאת אומרת לו לעשות

זה לא מקום נכון להיות בו בדינמיקה זוגית בעיניי

הגיוני שמפריע לך הקטע של המסך והתפילות, אבל השאלה היא - במה זה מפריע לך ומה השורש. מה חסר לך מולו? יחס? תשומת לב? שותפות רגשית/כזו שתהוא לידי מעשה? קשה לך לראות אותו רובץ בטלפון בשעה שאת עובדת קשה מצידך?

אם זה הכיוון,אז על זה בדיוק צריך לדבר, ישירות. לא בעקיפין של - בוא לחדר

לא בציפייה בלתי מדוברת שיעשה דברים בבית

ממש לפתוח ברחל ביתך הקטנה את מה שאת מרגישה (לא מה שהוא עושה) ומה עולה אצלך ברגש  כשציפית שישים לב לבלאגן למשל והוא ישב לו בחוסר מעש (הרגשתי שהכל עליי/ שמה שחשוב לי לא חשוב לך/ שאתה לא רואה אותי)

כשלא מדייקים את התחושות, זה יכול לבוא לידי ביטוי באמירות שתלטניות כשלמעשה את רוצה לראות ולהרגיש שאת תוםסת מקום אצלו. גבוה הרבה יותר מהמסך

חיבוק❤️

אני באמת הייתי במצב של ריצוי כי הרגשתי רע....

לגבי המסך אני מסבירה לו ולרב מתישהו מסכים איתי ומנסה להשתנות וזה לא מחזיק מעמד,  אבל לגבי התפילות הוא לא מוכן להקשיב כי זה משהו "שלו" ואני באמת לא רוצה ליהיות במקום של ההורה אבל ככל שאני מרפה ומשחררת זה מדרדר ליותר ויותר דברים ( לדוג רק ערבית ואז עוד תפילות ואז גם לפעמים לא בבית, פתאום אוכל הכשרים שעד עכשיו לא וכו' )

אני מתפללת כך זה אבל לא יודעת מה עוד לעשות בצורה נכונה 

להבין שאת לא מחליטה בעניין הזה

סליחה על הישירות, אבל זו השורה התחתונה

את יכולה להגיד שזה חשוב לך. את יכולה ללכת לתפילה בעצמך. את יכולה ללכת איתו לטיפול זוגי על זה שהתחתנת עם בחור x וקיבלת בעל y וקשה לך עם השינוי, שהחלום לבית שנראה בצורה מסוימת מתנפץ. שאת חוששת בגלל חינוך הילדים .אפשר. בהחלט. אפשר גם ללכת לטיפול לבד בעניין. ואם נלך לקיצון, אפשר להחליט שאת לא מוכנה לחיות איתו יותר חלילה

כל מה שאת יכולה להחליט בנושא זה רק בנוגע אלייך.

אגב, אבא מתפלל איננו ערובה לילדים מתפללים או יראי שמים  וגם להפך. חמי למשל לא הולך לביהכ אף פעם בערך, ובעלי ב"ה חזר בתשובה בכלל.

מה שחשוב באמת לחינוך הילדים, ואת זה כל המטפלים אומרים, זה הורים אוהבים שיש ביניהם שלום בית גם אם הם שונים. 

הורים אוהבים זה הבסיס והדוגמא הכי הכי חשובה לילדים!!

יכולה להעיד על עצמי, ההורים שלי עם פער דתי כלשהו ביניהם. אבל הלוואי על כולם קשר כמו שלהם😊❤️

ובאמת כולנו תפסנו כיוונים כאלה ואחרים בדת אבל מתוך מקום אוהב ובוחר וכזה שיודע להכיל מורכבות..

בעיניי זה דווקא בנה אותנו לאנשים פתוחים ומכילים יותר, אני רואה את זה בתור 🎁

ולפותחת מאחלת לכם רק טוב ושתצליחו לעלות על הגל מתוך מקום אוהב ומחובר בעז"ה🫂

לשאול את עצמך - למה הרגשת רע?

את מרגישה שזה משהו שאת "צריכה" לתת?

כי אם כן, אז השורש מתחיל כאן.

בדינמיקה הזוגית ביחס לאינטימיות.

נכון בעיניי שזה יגיע ממקום של רצון, ולא של הסכמה.

תראי שזה בעצם יצר לופ שקשה לצאת ממנו.

הוא שאל, ורצה לראות אותך

אבל תודעת ה"לא נעים", גרמה לך לא לראות את עצמך, ובעצם גם ללכת נגד הרצון שלך ושלו יחד.

יכול להיות שזו נקודה לבירור משמעותי של התחום הזה אצלכם. כי נשמע שגם אצלו זה טעון ואולי שניכם מגיעים עם משקעים.

השאלה היא האם זה בדיבור או במודעות, או שכל אחד מנסה לחשוב מה השני רוצה, בלי באמת לשאול.

לגבי שאר הדברים.

קודם כל ממש מבינה את הכאב שלך. ממש.

אני מצטרפת לאמירה שנשמע שיש כאן מקום קצת אימהי.

השאלה היא האם זה מופיע בעוד הקשרים.

עד כמה יש לו מקום לאחריות על עצמו ולאחריות זוגית, כי את מתארת את לקיחת האחריות גם ביחס לסדר בבית, שהוא שיחרר ברגע שאת קצת חזרת לעצמך.

אם הוא היה פותח את השרשור, הייתי כותבת כמובן ביחס אליו. אבל מכיוון שאת פתחת, אני כותבת ביחס להתנהגות שלך.

א. לנסות לחשוב האם מפריע לך עקרונית מה שהוא עושה, או שאת מרגישה שזה פוגע בך אישית.

אם הוא לא מתפלל למשל - זה שלו לגמרי

אם הוא מול המסך כל הערב ומבזבז זמן - זה שלו

אבל אם בגלל זה כל העומס של תפעול הבית נופל עלייך - זה שלך. וזו נקודה לדבר עליה. בלי קשר בכלל למסכים, אלא ביחס למשימות של הבית.

אם חסר לך זמן איתו - זו נקודה לדבר עליה. ובלי קשר למסכים.

וכדאי שזה יגיע ממקום של החוסר שלך, ולא ממקום של ביקורת עליו ועל המעשים שלו.

ב. ביחס לעניין הדתי - באופן כללי אני חושבת שזה באמת עניינו של האדם עצמו, הקשר בין אדם למקום.

אבל, את מתארת שאת מרגישה שזה מעבר ל"רק" לא ללכת לתפילות.

וכאן, בגדול, היה מקום לשיח פתוח ביניכם, על מה קורה לו. לא בצורה ביקורתית, אלא מתעניינת.

אולי הוא כבר מרגיש פחות מחובר?

אולי משהו בעולם הדתי שלו משתנה?

אנשים לא נשארים אותו הדבר כל החיים.

אני מבינה שזה מאוד מטלטל אותך

אבל דרך עיניים ביקורתיות אני לא חושבת שתצליחי להגיע ללב שלו. ואם הוא יעשה תהליך שקשור לדת, הוא יעשה אותו בלי לשתף אותך, כי הוא ירגיש שאת תעביר עליו ביקורת ולא תדעי לקבל את זה.

זה ממש עצוב, אבל את לא יכולה להחזיק את העולם הדתי שלו. ואת מרגישה שאם תשחררי אז הוא ילך ויאבד לו. אבל אני לא חושבת שזה שתעקבי אחרי התפילות שלו, זה מה שיגרום לו להחזיק את העולם הדתי.

אני מאמינה שתורה זו בחירה. בחירה פרטית של כל אחד. ועם כמה שזה קשה, זה לא משהו שבת זוג יכולה להחזיק בשביל בעלה.

אני חושבת שהדבר היחיד שאפשר לעשות, זה לתת מקום. לספקות, לשאלות, לשיח בנושא. את לא יודעת לאן זה ייקח. אבל לפי דעתי זה בוודאי יאפשר יותר מאשר אם תמשיכי לנסות להחזיק עבורו את העולם הרוחני שלו.

ג. נקודה אחרונה. כתבת שהוא אבא טוב ובעל טוב. במה הוא כזה בעינייך? אל תעני לי. תנסי לענות לעצמך. ותפרגני על הטוב. יש מקום להגיד גם מה מפריע, אבל עוד יותר טוב, זה להגיד מה היה טוב ומה שימח אותך. "וואי איך היה לי כיף היום שישבנו ושתינו קפה ביחד, אני ממש אוהבת לדבר איתך". "תודה רבה שהכנת לי קפה, זה ממש שימח אותי". ועוד כאלו. לפעמים הטוב הוא מובן מאליו, והצד השני בכלל לא יודע מה משמח. כשאומרים את זה, זה מדרבן לעשות את זה שוב

אז קודם כל אני מהסוג ה"מרצה"

בעקרון עברנו תהליך ) בטיפול ) בגלל שכן נכנסנו ללופ כזה בעקבות כאבים ביחסים בתחילת הנישואין עד שהרגשתי שזה היה לקיצון השני הוא פשוט פחד לבקש בכלל כי לא ידע אם אני אמיתית או לא אבל ב"ה אני הצלחתי ליהיות כנה.

עכשיו, טבלתי לפני כמה שבועות אחרי הלידה ופשוט אין בי חשק או כלום וראיתי שהוא על קוצים ממש ניסה לא לדחוף אבל אחרי הרבה זמן פשוט כבר הרגשתי ש"מסכן" אתמול גם יצאנו לדייט אז הרגיש שאני אולי גם "שם".

לעניין הדתי את צודקת, אבל זה מפחיד. מפחיד אותי

לעניין התפילה אומר שלא מרגיש מחובר לשאר הדברים כל פעם משהו אחר.

לעניין המסך, זה כן פוגע בי

כשהוא משחק אין לי אם מי לדבר, פחות עוזר, הולך לישון מאוחר ואז גמור וזה לופ כזה

האינטימיות, אני לא רוצה להיכנס לזה לעומק בפורום הזה.

אני ממליצה על הספר של מיכל פרינס "פשוט לרצות", מרענן ומשנה את התפיסה על הנושא.

וכן אגיד לגבי האמירה שהוא "מסכן"-

האם זה לא יותר עוול עבורו, כאשר הוא רוצה שזה יהיה ברצון ואת מסתירה ממנו את זה שזה לא ברצונך?

זה קצת חריף. וזה לא נאמר כביקורת, אלא יותר כדי לנסות לתת זווית אחרת לתפיסה.

לעניין הדתי, אולי כדאי להתגלגל עוד קצת במחשבות האלו. מפחיד שמה? מה יקרה אם תגלי שהוא לא מחובר? מה יקרה אם תגלי מה יושב לו בפנים? זה אומר שהוא איש אחר? בעל אחר?

(את לא חייבת לענות כמובן)

אני חושבת שעדיף אמת וכנות, גם אם מאתגרת, מאשר הסתרה.

אולי לנסות להפריד בין האדם שהוא, לבין העולם הדתי שלו ומה זה אומר עליו.

כן, זו התנפצות של חלום.

אבל ההחזקה בחלום, בעיניי גובה מחיר גבוה יותר מאשר להבין שאולי החלום השתנה (וזה נכון בכל תחום בזוגיות)

לגבי המסך, קטונתי מלהגיד. יש הבדל אם זו התמכרות שהוא ממש לא מסוגל להפסיק, לבין אם זה פשוט תחביב שמושך אותו הרבה זמן.

יכול להיות שזה גם יושב על עניין הדינמיקה - את בתפקיד המבוגר האחראי, והוא מקטין ראש והמסך מאפשר את זה בקלות. אני לא יודעת.

לעניין העזרה - אולי לנסות לסכם תפקידים מוגדרים ביניכם, ואת תנסי לשחרר לגמרי את מה שהוא לא תפקידך. אולי הסרת האחריות יכולה לעזור.

לגבי שיח - לנסות להגדיר זמן זוגי יכול לעזור? ובמקביל, שאת תצאי עם חברות, תעשי דברים בשבילך, ושהוא לא יהיה מקור החברה הבלעדי.

תמצאי לעצמך דברים טובים ומשמחים גם בלי קשר אליו. אולי זה גם יכול לעזור

בתור מכורה למסך בעצמי, כמו כולם ואולי קצת יותר😅 שכשמעירים או מסבירים לי למה זה לא טוב, זה כל כך מבאס אותי (כי אני יודעת שזה לא טוב וזה בא על חשבון דברים חשובים וכו') שזה גורם לי לשקוע עוד יותר במסך...

לא בטוחה אם להסביר לו עוזר או מפריע🤷🏻‍♀️

בין הדברים החכמים מעלי

לי אישית ההתנהלות שלו מהבהבת קשיי קשב

(פשוט מאד מזכיר לי את עצמי)

זה לא פתרון

אבל זה יכול לעזור לשניכם להבין אם הוא בורח ממה שגדול עליו, באיזה כיוֹון לעבוד.

@הפותחת, אולי יקל מעלייך את ההבנה שלו.

ועוד דבר שהיה לי חשוב להגיד לך, שיש פה לדעתי גלגל.

מתוך מה שאני ראיתי עלינו.

בעלי גם עם קשב. היה לנו גם שנים של תסביכים כאלה.

שנשרטתי במקומו על הדברים שלו, תפילות וכל זה. ואז גם מסכים והתמכרות.

ההישאבות עמוק שאין לך עם מי לדבר, זה לגמרי קשב. תנסי כמה שפחות לכעוס על זה.

אבל החלק החשוב  זה שהגלגל זז כל עוד את לוקחת אחריות במקומו.

על כל דבר.

על זה שאת על יד הדופק אם הלך לתפילה או לא. אם עדיין במסך או לא. וגם באישות.

ברגע שאת תצליחי באמת לשחרר ולהיות שם כמו חברה שלו, ולא כמו אמא שלו, יהיה לו בסיס בכלל לנסות להתחיל להניע גלגל בעצמו.

ואז הוא יוכל בכלל להתחיל לבדוק אם יש לו שאיפותולאן הם הולכות.

אומרת לך את זה ממקום שבעלי לא זכר איך נראה בית כנסת. בחיי.

ואני בהתחלה קצת הפריע לי ומהר מאד הבנתי שזה או לשחרר או שכלום. לא שיחררתי כי הבנתי שאם אני ישחרר הוא ישתנה.

באמת כי הבנתי שגם אם הוא חוזר בשאלה אני רוצה להישאר איתו. (כמובן עם התנית אמון וכל זה..) אבל היה לי ברור שאני רוצה אותו. ולא חלום כלשהו שהיה לי.

היה לי גם ברור שאני מצפה לקבל ממנו את אותה רמת רצון בי.

זה כמובן נוגע לנושאים אחרים,

אבל היה לנו מלא שיחות שהוא היה מתעצבן על משהו שעשיתי, ולא התאים לו, ולא מדברת על משהו לא בסדר.  יותר משהו ששונה באופי מאחד לשני, ואולי אצלו זה גבול אבל אצלי זה לא,

וכמובן שנקודת המוצא הי אהתחשבות והכל,

אבל כן היה לי מקום שאמרתי לו, אני מצפה שתרצה אותי מי שאני. אחרי זה אפשר לדבר על הכל.

אבל אין מציאות שאתה בא ואומר לי 'לא מתאים לי שאת ככה'.

רוצה אותי או לא?

ואחרי שהוא בחר בי באמת, כמו שאני בחרתי בו, הכל נהיה קל יותר.

וואי איך גלשתי חח

נחזור לנקודת המוצא.

אני באמת חושבת שברגע שתביני עם עצמך אם את באמת באמת רוצה אותו. לא את החלום. אותו.

אני בשביל זה כמו שאמרתי, הלכתי לקיצון. אם הוא חוזר בשאלה, או סתם נהיה לייט כזה, את עדיין רוצה להישאר איתו?

אחרי זה נהיה יותר קל לקבל מסך נגיד. 

מחריגה כמובן מקרים שאת צריכה עזרה, שאז זה להנגיש את זה אליו. הוא לא קורא מחשבות.

מאמי תעשה לי טובה עכשיו זריז כלים. אחרי זה בכייף תחזור לשחק.

אחרי שהוא ירגיש ממש שבאמת הוא בכייף עושה מה שהוא רוצה, אני ראיתי שינוי ממש גדול בתפיסה שלו.

פתאום התחיל לנהל את עצמו. אני חושבת שזה ההגדרה.

שכל עוד מישהו אחר שם עין על בעלי קשב, הם לא שמים עין על עצמם.

אם תשחרר להם את האפשרות לבחור, הם יוכלו בכלל לגשת לשם. ואז סיכוי גדול שיבחרו באמת בטוב ובאותם מקומות שתואמים את החלומות שלך.

מרווה שיצא הסבר נורמלי. התפזרתי קצת...

בהצלחה ❤️

להוציא את ההתקן.

אם את כל-כך רוצה הריון, תהייה שעולה לי

למה הכנסת התקן?

מכל מיני סיבות...

אבל הלב לא שלם עם סגירת הבאסטה וממש בא לי לנסות שוב. 

ילדה בגיל 45 וגם בגיל 42

הריונות טבעיים ילדים בריאים

נולדתי בגיל 42

מעלי יש אח גדול בחמש שנים

בודאי שיש סיכויים.אבל לדעתי חשוב לדייק ולוודא זמן ביוץ.בגילאים מבוגרים יותר יש לפעמים שינויים.

כי לרוב הוא נופל לי על יום הטבילה או במקרה הפחות סבבה יום לפני...

נראה איך יהיה עכשיו כשאוציא את ההתקן.. 

על הריון מעל גיל 40, אבל סטטיסטית הסיכויים מאד נמוכים מגיל 40, וכל שנה יורדים עוד.

לא רוצה לבאס, אבל שתהיי מוכנה לכך שלרוב הנשים זה לא קורה

ההורמונים משתוללים ולא מספיק מאוזנים ולכן יש אפשרות להיקלט גם אם לא רוצים…

ולכן צריך להיזהר יותר..

באופן אישי מכירה מישהי שנכנסה להריון בגיל 46.5 (לא מתוכנן) ב"ה לאמא ולבובה שלום😀

כי הביציות קטנות גם בכמות ובעיקר באיכות.

אם כי מי שילדה בעבר הסיכוי שלה גבוה יותר ממי שלא ילדה מעולם בגיל הזה

תלוי גם בדינמיקה המשפחתית, כמה הילדים שלך צפופים ו"חבורה"

רואה מסביבי שזה יכול להיות קשה לבן הזקונים.

פחות חלק מהאחים, השיח בוגר יותר כשהוא ילד ורוצה שיח שמתאים לו, אבל גם רוצה להיות חלק אז זורם עם מה שיש…

להישאר בבית לבד עם ההורים (אחרי שהגדולים בע"ה יצאו מהבית).

מכירה אישה שילדה קצת אחרי גיל 40, בפער גדול מהלידה הקודמת. היא החליטה מראש להביא עוד ילד כדי שלא יגדל לבד. ודווקא נחמד להם לקטנים… (כבר לא ככ קטנים, יותר קרובים לגיל 20)

כרגע הקטנה שלי עוד כמה חודשים תהיה בת 5. 

שילדה בגיל 42 בהפרש גדול משאר הילדים שלה.. הכי קטן היה ביסודי כשהיא ילדה..

בהצלחה! 

כך מגלה הריון או מחזור שמגיע

או שהחלב התמעט כתוצאה מהוירוס?

מאחר ולא הריתי טבעי מעולם 🤷🏻‍♀️

אולי וירוס באמת? 

לי היה קשה להיקלט להריון ראשון ואיך שאת מתארת כך בדיוק היה לי, התינוקת היתה מתעצבנת ולא רצתה לינוק וגילתי שאני בהריון..זה היה כשהיא היתה בת 8 חודשים..הייתי די מופתעת.

בהצלחה!

ואז החלב חם להם מדי.

הכתם גם עלול להיות קשור לחום/ לווירוס

תרגישי טוב!

ואולי את לקראת קבלת מחזור, אבל פחות נראה לי.

לק"י

@בארץ אהבתי

(מקווה שיש לה סיפורים אופטימיים בשבילך).
 

בעז"ה שתהיה לידה קלה ומהירה! ובידיים מלאות ובריאות!

הלידה הראשונה שלי היתה טבעית.

4 הלידות אחריה היו עם זירוז מאפס.

בכולם ניסיתי גם דיקור/רפלקסולוגיה (או גם וגם) כדי לגרום ללידה להתחיל לבד. אף פעם זה לא גרם ללידה באמת להתחיל. אבל אולי זה כן עזר להכין את הגוף שלי ולהגיב טוב לזירוז.

בכל הלידות שלי ילדתי באותו יום שבו התחלנו את הזירוז.

בשתי הלידות הראשונות הגעתי עם קצת פתיחה (1.5-2 בערך) וקצת מחיקה (לא מלאה, אבל כן התחלה). אז התחילו ישר עם פיטוצין, וילדתי תוך 7 שעות ממתי שהתחלנו (התחלנו במינון נמוך מאוד והעלנו מאוד בהדרגה. צירים באמת חזקים של לידה היו לי רק בשעתיים האחרונות בערך).

בלידה השלישית הגעתי עם צוואר אחורי וקשה, אז כדי להתחיל לרכך את צוואר הרחם שמו לי ג'ל פרוסטין, ולמעשה זה היה מספיק בשביל להתחיל לייצר צירים שהובילו ללידה באותו יום (שמו את הג'ל בבוקר, בערך ב8 או 9, לא זוכרת בדיוק, וילדתי ב6 בערב).

בלידה הרביעית עשו לי בבוקר סטריפינג. זה גרם להתחלה של צירים אבל זה לא התקדם לבד ללידה, אז אחה"צ הכניסו אותי לחדר לידה והתחלנו עם פיטוצין (גם התחלנו במינון נמוך והעלנו מאוד בהדרגה. כשהגיעו ל-12 טיפות לדקה כבר היה צירים מספיק איכותיים והפסיקו את הפיטוצין), וילדתי ב11 בלילה.

בעז"ה שיהיה לך בשעה טובה ובקלות...

אבל אין לי זמן עכשיו לכתוב

מגיבה כדי לזכור

לידה ראשונה ארוכה נורא נורא, התחילה טבעי, בלי זירוז אבל נתקעה ובסוף קיבלתי פיטוצין כדי שהלידה תתקדם. קצת יותר מיממה מאז שהתחילו הצירים ועד שהילד נולד בסוף. כל הלילה והבוקר העברתי את הצירים בבית, נסעתי לבית חולים לפני הצהריים והילד נולד בלילה, ככה שהייתי בחדר לידה נראה לי תשע שעות.

לידה שניה, קסומה, בבוקר התחילו צירים, בצהריים נסענו, תוך שעתיים מההגעה לבית חולים נולד הילד. 12 שעות מתחילת הצירים.

לידה שלישית, לידה קלה ממש, צירים באחת בלילה, תוך כמה דקות כבר מבינה שאני אוטוטו יולדת, אמבולנס, הגענו לבית חולים בפתיחה מלאה, תוך חצי שעה הילד בחוץ. שעתיים וחצי מהציר הראשון ועד שנולד.

ועכשיו סיפורי לידות יותר מפורטים

בלידה הראשונה הגעתי לבית חולים בפתיחה 7, הייתי בטוחה שעוד מעט אני יולדת, אז ננסה בלי אפידורל, שכבתי במיטה בשביל מוניטור, היו איזה בעיות או משהו, אני לא זוכרת או לא יודעת למה אבל בפועל לא יכולתי לקום ולהיות תנועתית ולהתמודד עם הצירים ורק שכבתי על הגב, אז באיזה שהוא שלב אחרי הרבה מאוד זמן שהלידה לא התקדמה ביקשתי אפידורל. הפתיחה 9.5, כמה שעות, תקועה על 9.5, תוך כדי עלה לי החום, מתחילה להרגיש גרוע, נתנו לי אקמול לוריד, והלידה לא מתקדמת, המיילדת פקעה את המים, לא עזר, בסוף נתנו לי פיטוצין, הגענו לפתיחה מלאה, עוד הרבה זמן יחסית צירי לחץ, אני עם אפידורל ולידה ראשונה, אז לא לחצתי יעיל, ירידות בדופק, חייבים להוציא אותו עכשיו, בסוף נולד עם ואקום. חתך יזום ותפרים...

לקראת הלידה השניה, אני מחליטה לא לקחת אפידורל, להיות תנועתית ולקדם את הלידה, מרגישה שהעובדה ששכבתי על הגב כל הזמן הזה בלי לזוז קצת הייתה חלק מהתקיעה בלידה הראשונה, הרי בבית דברים התפתחו יפה, הגעתי לפתיחה 7! אז כשמתחילים הצירים אני בבית עד שמצטופפים ויוצאים. מגיעים לבית חולים במיון יולדות, פתיחה 7-8. אני בנחת שלי, הרי גם בלידה הקודמת הגעתי בפתיחה כזאת ואז עברו עוד הרבה שעות עד שילדתי. מבקשת לידת מים, מקבלת, מעבירה את הצירים על כדור פיזיו עד שממלאים בריכה, אחר כך מעבירה צירים במים, מגיעים צירי לחץ, אני בעמידת שש בערך, הלידה כואבת נורא נורא אבל ילדתי, תוך שעתיים, בלי חתכים ובלי תפרים. ברוך ה'. כתבתי את הסיפור שלה כבר בניק אחר פה בפורום.

לידה שלישית, הלכנו לישון, ערב רגיל, באמצע הלילה התחילו צירים, תוך כדי הצירים עוד קמתי לילד שבכה וחזרתי לישון תוך כדי אני מהרהרת שאלו צירי לידה, הערתי את בעלי, התחלתי לתזמן, הצירים מצטופפים במהירות, אני מבינה שאין זמן, מתלבשים מתארגנים, אין זמן לחשוב בכלל, מזמינים אמבולנס. ברוך ה' אחרי דקות ארוכות מורטות עצבים (והרבה צירים צפופים מאוד וכואבים) האמבולנס מגיע, איך שעליתי והתחלנו לנסוע מתחיל גשם, אני מסתכלת על הגשם בחלון וכבר הלב שלי מתרחב, איך אני אוהבת גשם, איזה כיף לנסוע ללדת בלילה כזה של גשמי ברכה! מעבירה את הצירים באמבולנס בעמידת שש תוך השמעת קולות נמוכים, מרגישה גיבורה, וגם מרגישה שליטה במצב, כואב נורא אבל אני מתמודדת, אני יודעת מה לעשות, אני בשליטה וזה עובד טוב. וגם, אני מתרכזת בלהחזיק ולא ליפול בנסיעה וזה עוזר להפחית מהכאב של הציר שאני ממוקדת במשימה אחרת. אבל מצד שני אני מרגישה שהלידה מתקרבת ואנחנו עוד בדרך ואני כבר בלחץ שנספיק להגיע. ברוך ה' מגיעים לבית חולים, ציר אחד בקבלה, ציר חזק נוסף במיון יולדות, אני פשוט ניגשת למיטה שהייתה נראית לי פנויה ונקיה מעבירה את הציר, אחריו ניגשת אלי כוננית (מסתבר שהגעתי בלילה עמוס בלידות) רוצה לחבר למוניטור, אמרתי לה שאין סיכוי, אז ביקשה לבדוק אותי, אני עולה על המיטה והיא בודקת "פתיחה מלאה". מתלבטים אם אני מסוגלת לעבור לחדר לידה, ברוך ה' כן. בחדר לידה אפילו יש בריכה ללידת מים, לא רלוונטי בשלב שלי. שתי מילדות מקסימות ופראמדיקית מהממת שמלווה אותי כמו דולה. עוד כמה צירים, אני מתמודדת איתם כמו בהתחלה, עמידה על הברכיים ונשענת על המיטה, קולות נמוכים, מצטרף אליהם עיסוי בגב, הכל טוב, כואב כואב אבל תחושת שליטה. ואז מגיעים צירי לחץ, כאן השליטה הלכה, אני צורחת, ומרגישה שאני לא יכולה, כואב ואני לא רוצה לעבור את זה, אבל אין ברירה, כמה לחיצות והמים פקעו, עוד לחיצה או שתיים, בכל הכח והתינוק יוצא. שעתיים וחצי מתחילת הצירים, חצי שעה מהכניסה לבית החולים, נולד. השיליה גם יוצאת שלמה, הוא עלי, יונק, וזהו, הלידה מאחורינו, הילד כאן. המיילדות דאגו לי לקבל מיטה במחלקה, ודאגו לי למקלחת בחדר לידה כי מי יודע מה יהיה במחלקה העמוסה כשאגיע. ואני מרגישה נהדר, מלאה באנרגיות ומשתאה לנוכח הפלא הזה, ילדתי וכבר הכל טוב איתי, התאוששתי, עומדת, הולכת.

הקב"ה פינק אותי בלידה קלה, אמנם היה כואב, אבל הייתי בשליטה והתמודדתי. והיה כל כך מהר שהיו לי אנרגיות לעבור הכל, נשארו לי כוחות ללחוץ חזק חזק בסוף, לא הגעתי ללידה מותשת.

וקיבלתי אוצר, תינוק יפהפה, מתוק, עירני ורגוע.

וכשאני חושבת על הלידות הבאות שיהיו, בתודעה שלי הלידה הראשונה הייתה כי עוד לא ילדתי אף פעם, הגוף שלי היה צריך ללמוד ללדת, היו שם גם דברים לא בשליטתי, אבל היו גם דברים שאפשר לשנות והרבה יותר סביר לי שהלידות הבאות יראו כמו השתיים האחרונות. כמובן שאנחנו לא יכולות לתכנן שום דבר, כמו שהפתיע אותי מאוד בלידה האחרונה שאיך שהתחילו צירים ישר הייתי צריכה לצאת, בניגוד לשתי הלידות לפניה שבהן העברתי שעות של צירים בבית.

שימי לב, שהיא שאלה על לידה של זירוז מאפס, האם יש סיכוי שבלידה שניה תהיה מהירה יותר...

בלידה שניה הגעתי ב11 בבוקר למעקב הריון עודף בלי שום ציר,

 ב17 התחילו צירים קלים

ב22 בלילה חיבקתי את האוצר

כי הגוף כבר חווה פעם לידה.

ויכולה להיות לידה בזירוז שתהיה יותר מהירה.

בלידה הראשונה שלי ילדתי בזירוז מאפס.

בסביבות 22:00 שמו לי בלון.

בסביבות 2:00 התחילו צירים.

במשך היום הייתי עם צירים, עד שבצהריים יצא הבלון והגעתי לפתיחה 4.

בערב עשו לי סטריפינג ונכנסתי לחדר לידה.

הסוף אצלי תמיד מאוד מהיר, ואחרי בערך שעה וחצי בחדר לידה ילדתי.

סך הכל מתחילת בזירוז עברו פחות מ 24 שעות.

שאר הלידות לא ילדתי בזירוז.

בלידה האחרונה ..

אי אפשר להגיד שהלידה הייתה מאוד מאוד מהירה כי היה את כל ההמתנות ועד שבכלל התחלתי את הזירוז

אבל בחדר לידה עצמו הייתי ממש 3-4 שעות אולי

עברתי כמה זירוזים- בלון לפני חדר לידה ופקיעת מים ופיטוצין כבר בחדר לידה.. כששמו לי פיטוצין זה מאווווד הריץ את הלידה מפתיחה 2 ל10 ברמה שפשוט לא הספקתי אפידורל וגם בקושי הספקתי לקרוא לדולה שלי. 

פעם ראשונה התחלנו ב9 בערב, נולדה 22 שעות אחרי. יומיים אחרי התאריך

פעם שנייה התחלנו ב2 בערך, נולד 12 שעות אחרי. למרות שהיה בשבוע 38.

אני חושבת שממש כדאי הכנה יסודית כדי להגיע בעיקר חזקה מנטלית.. נגיד עם יעל גרייינ

בלידה שניה מאד חששתי מזירוז כי ההתאוששות גם הית לא קלה 

ולכן ביקשתי סטריפינג קודם כל. תנסי את זה כמוצא אחרון לפני זירוז, אם יש תנאים מקדימים כמו מחיקה או פתיחה אז בכלל יותר יעיל. קצת כואב אבל שווה את זה.

בלידה השלישית כבר ידעתי שאני רוצה סטריפינג למרות שהרופאה המליצה זירוז בגלל סכרת הריון, ביקשתי ממנה לתת צאנס לסטריפינג ושנמתין יממה, באתי 12 שעות אחר כך ללידה זריזה.

לפעמים אין לי בוסטרים לכולם (כשלוקחת עוד ילדים מלבד שלי)

ואז הגדול ביותר יושב בלי בוסטר אבל תמיד עם חגורה.

אגב יש לי נסיעה של דקה וחצי מהגן של הילד עד לבית ותמיד שניהם חגורים בזמן הזה.

זה לא רק עניין של בטיחות אלא גם הקניית הרגל

שידעו שאין דבר כזה לנסוע בלי חגורה.

אבל ממה שנראה לי,

ברור חגורים, תאונות לא עלינו יכולות לקרות גם בכביש עירוני דקה מהבית.

לא תמיד

תלוי באיזה רכב אני, יש לנו את הרכב המשפחתי עם הבוסטרים ועוד רכב שני, שבו לפעמים אני לוקחת את הילדים בלי…

לא גאה בזה ומודעת לסכנה 

ועם ילדים של אחרים בוודאי שמקפידה, אלא אם ההורים שלהם אומרים לי במפורש שזה בסדר.

לגבי ישיבה מקדימה לא ידוע לי על בעיה עקרונית בזה,

אבל רק עם כסא מתאים.

(אם חסר לי כסא אעדיף שהחוסר יהיה במאחורה ולא קדימה)

אך מכיוון שאת שואלת על התארגנות לנסיעה קבועה,

לא הכי נכון להצטייד בכסאות מתאימים מראש?

המקרים שיצא לי "לחפף" היו באיסוף ספונטני כשמראש אמרתי להורים שאני אמנם יכולה להחזיר, אבל אין לי בוסטר ספייר.

שימי לב אם אין בוסטר הגבהה, לא לשים את החגורה האלכסונית, אלא רק את המותן, שהאלכסון לא יהיה על הצוואר.

עוד נתון לשים לב אליו, גובה הילד. לא דומה ילד בן 5 גבוה, לילד בן 5 נמוך.. לכן אם את תקועה וצריכה לבחור איזה ילד מבין החבורה ישב בלי בוסטר, עדיף את הגבוה מבינהם.

נסיעה בלי חגורה בכלל זה קו אדום מבחינתי. גם עם ילדים שלי וקל וחומר על ילדים של אחרים. גם מבחינה חינוכית לא הייתי רוצה שהילדים שלי ידעו שיש אופציה כזאת. הגבול צריך לעבור איפשהו..

כן זה על הפנים.

אבל עם ילדים של אחרים תמיד תמיד חוגרת 

ועם בוסטרים.

מקדימה לצערי יושבים אצלי, מאילוצי מקום,  אבל רק עם בוסטר.

סיוט של חיי לחגור אותם (ב"ה שהגדולות נחגרות לבד) אבל אין מה לעשות

תמיד חגורים ותמיד בכסא או בוסטר

לא נותנת לשבת מקדימה בגילאים האלה

כשיצא לי לקחת ילדים נוספים וידעתי על זה מראש דאגתי שיהיה עוד בוסטר

אגב, גם לא מוכנה שאחרים יקחו את הילדים שלי בלי כסא או בוסטר מתאים

תמיד חוגרים מושיבים בכסאות מתאימים.

כשאני לא נוסעת, הבת הגדולה יושבת מקדימה. ישבה שם בלי בוסטר גם לפני גיל 8.

אני לא אוהבת את זה, אבל בעלי מאפשר לה, ואני לא נמצאת שם.

כשנוסעים בטרמפ, בדרך כלל זה בלי כסאות מתאימים, ולפעמים גם בלי לחגור.

נסיעות קצרות בתוך הישוב.

מקפידה שכולם חגורים

קטנים שעוד בכיסא רכב ממש-בכיסא שלהם חגורים והכל

הגדול שעם בוסטר הגבהה אני לא מקפידה על זה שישב בבוסטר בישוב. כן חגורה.

משתדלת לא להושיב ילדים מתחת לגיל 10 בערך מקדימה, אם יש לי את האופציה.

נוסעת בתוך הישוב על 20-30.

בכסאות רכב שלהם.
גם נסיעה של רחוב וחצי.

לא מקפידה לחגור....

אבל קטנים לא יושבים מקדימה

בעיר חוגרת תמיד, גם אם נסיעה של דקה

המתאימים להם.

לפעמים נותנים לבן 5 ובן 4 לשבת מקדימה עם הבוסטר שלהם, נדיר שזה קורה כי אין הרבה נסיעות בלי התינוק (והוא יושב מקדימה תמיד)

גם בנסיעה של שתי דקות.

אין כללים אחרי כמה זמן של נסיעה עלולה לקרות תאונה 🤷🏻‍♀️

השנה לראשונה אני מתחלקת בהקפצה לחוג (היו חוגים לפני אבל תמיד הסענו בעצמנו, גם כי קשה לי לסמוך על אחרים בנושא הזה).

אני תמיד מקפידה לחגור את הילדים שלי, בכל נסיעה, ובוודאי גם את החברות, כולם בבוסטרים (חלק בוסטר גב).

רק מה- אנחנו עכשיו ברכב שבעה מקומות, עם המון כסאות ובוסטרים ב"ה. הכניסה לרכב לא קלה למי שלא מורגל, ולחברה צפוף מאחורה וקשה להיכנס ולצאת (צריך לטפס דרך הבגאז' כי הכניסה הרגילה חסומה בכיסאות תינוק). זה מוסיף לי המון לחץ סביב ההסעה של הבנות.

שבוע שעבר אחד ההורים האחרים הסיעו, וכשהכנסתי את הבת שלי אליהם לרכב ראיתי שהחברה יושבת מקדימה (לא קלטתי אם היה בוסטר וחגורה), וחברה אחרת מאחורה בלי בוסטר (ונראה לי גם בלי חגורה).

אז התלבטתי אם אני מגזימה, ואולי שווה לחסוך את הקושי בכניסה לרכב ובחגירה ולתת לחברה לשבת מקדימה. זה אומר שאחת החברות תשב בלי בוסטר (אני לא יכולה לפרק את מערך הבוסטרים שלנו בשביל זה, נראה לי גם שפרקטית זה בלתי אפשרי).

וגם מה אורך הדרך ואיזה מסלול עוברים (כביש סואן או ריק וכו).

אבל בעיקר זה משהו שצריך להיות מדובר ביניכם ההורים. כשאני נותנת לילד לשבת מחוץ לבוסטר זה כי אספתי חבר נוסף ואותו אני אושיב בבוסטר והילד שלי שהוא גדול פיזית יכול לשבת לדקת נסיעה בכביש ריק בלי הבוסטר. אבל לא הייתי שמה חבר בלי הגבהה וכו.

לגבי חגורה לא הייתי מוותרת, גם אם צריך להשתחל, ילדות שהולכות לחוג הן גדולות מספיק כדי להתמודד עם זה..

מבאס אבל זה החיים שלהן 

לא חשבתי להסיע בלי חגורה.

פשוט שאלתי את עצמי כמה זה מצופה שיחגרו את הבת שלי. אני די בוקית בדברים האלה, חברים מתפלאים מכמות הבוסטרים אצלנו (נגיד ילד בן 6 אבל רזה וקטן עדיין בבוסטר גב, וגם בת 4) אז שאלתי את עצמי מה מקובל אצל אחרים.

אני יכולה להסיע חברה אחת מאחורה בלי בוסטר (להבנתי ככה היא נוסעת תמיד) ואחת מקדימה עם הבוסטר ולבטל כרית אוויר (גם אצלם היא נוסעת מקדימה, אולי גם בלי בוסטר). זה יקל עלי משמעותית... מתלבטת.

אבל אם את מתארת שההורים האחרים לא מקפידים אז חשוב לוודא איתם ועם הבת שלך את הנושא הזה.

בדיעבד אני רואה גם שכתבת שמדובר בנסיעה בתוך העיר, במצב כזה לא הייתי מוותרת על כסאות בטיחות גם בשביל נסיעה של רחוב אחד.. אצלנו זה ישוב והכבישים ריקים 90% מהזמן אז זה שונה אם אני נוסעת מרחק של רחוב (וגם אז עדיף לא לחפף, אבל מודה שבשעת הצורך זה קורה). בעיר זה הרבה יותר מסוכן

מאל מהחברים שלנו לא חוגרים ילדים

בוסטר אחרי גיל 3-4 רובם נוסעים קבוע בלי...

אז לא הייתי מרגישה נקיפות מצפון מזה.

את הילדים שלי אני כן אוהבת שיושבים חגורים ובכסא בנסיעות קצרות

אבל בעיקר בגלל ההרגל.

כי אחר כך הם מבקשים לשבת מקדימה גם בזמנים שלא מתאים לי..

אנחנו גרים בשכונה די מבודדת, רגועה מאד. בתוךה שכונה תמיד הנסיעה איטית כי יש מלא הולכי רגל בכל מקרה...

 ומבחינתי נסיעה בתוך השכונה מבחינה בטיחותית אין לי בעיה שילד בן 6 לא יהיה חגור.

הבעיהש אז גם הקטנים מחקים אותו ולכן זה נטו הקפדה מטעמי חינוך.

אני כן חושבת שאין להשוות למשל את הנסיעה של פיזור הילדים בבוקר (מחילה אבל במקרה הטוב אני מגיעה ל20 קמש מגן אחד למישנהו)

לנסיעה רציפה של 20 דקות.

בסוף זה ענין של עלות תועלת.

וכן להתחיל לפרק בוסטרים בכזה סבב זה לא ישים- אני הכי מסכימה איתך בעלם.

בגלל שזה לא ילדים שלך את צריכה לדבר ברורות עם ההורים האחרים (אוכל בשמחה לאסוף את הבת שלך אבל לא יהיה לי בוסטר מתאים)

בס"ד

לא מעלה ילדים קטנים מקדימה. מניחה שאם היה הכרח גדול הייתי מתגמדת לגבי ההושבה מקדימה. עד עכשיו לא יצא לנו.
 

שמעתי בעבר שרוב התאונות קורות סמוך לבית דווקא, כשהשומרים הפנימיים של האנשים כבר פחות ערניים...

בוסטרים - המקרה היחיד זה אם יבקשו מאיתנו להחזיר ילד שלא שלנו כך שאין כסא בשבילו ברכב. אני לא אוהבת את זה ומחפשים להשיג בוסטר ספייר למקרים כאלה.

זה קשה, אני לא מצאתי פתרון, מנחמת את עצמי שזו תקופה שעוברת (אחרי כמה שנים חחח)

לגבי מוצש - להכין אותו - אבא ואמא יסעו ואתה תישאר עם דודה זלדה/דוד שאול (אל תתנו לו אפשרויות, תגידו לו בבירור מי יהיה), אם תצטרך משהו בלילה הם יבואו לעזור לך ולהיות לידך. בבוקר הם יקחו אותך לגן ואז אבא ואמא יאספו אותך.

אולי הוא יבהל מהרעיון בהתחלה אבל תחזרי על זה שוב ושוב ולאט לאט הוא יפנים.

לרוב בהלה ממים לא מתחילה מנסיון רע חד פעמי, אבל בכל מקרה כדאי לעשות הכל בשיתוף איתו ולתת לו לשלוט בסיטואציה, שיפתח את המים ויסגור וכו.

וגם לשים לב שחדר האמבטיה מחומם ושהמים בטמפ שנעימה לו. לפעמים לנו כמבוגרים הטמפ מרגישה סבבה אבל לילד שהוא יותר רגיש לקור או חום זה יהיה פער משמעותי אם תנסו טיפה לחמם או לקרר

הכנו את הבן שלי בגיל קטן יותר ללידה. הוא היה בערך בן שנה וחצי ולקחנו ספר על ילדה שיש לאמא שלה תינוק בבטן ויום אחד סבתא שלה באה לגור איתם ואז בלילה אבא ואמא נסעו לרופא שיוציא את התינוק והסבתא נשארה עם הילדה, ואחרי כמה ימים ההורים חזרו עם התינוק.

אני גם לא הייתי בטוחה כמה הוא יבין מתוך הסיפור המורכב הזה, אבל להפתעתי מהרגע הראשון הוא התנגד לכל הסיפור הזה ברגע ששמע שההורים נסעו לה 😂 ולאט לאט קראנו שוב והוא קיבל את הרעיון, ואפילו כשבאמת ילדתי הוא לקח את הספר איתו וכל פעם התעכב על השלב שהיינו בו ובעלי אמר שממש ראו איך הספר עוזר לו להבין מה קורה.

לגבי האמבטיה- אני חווה עם הבת שלי את זה מידי פעם, מה שעוזר- לקלח אותה על הרצפה בגיגית, או אפילו בכיור באופן חלקי עד שהטראומה עוברת (נשמע שהוא בהחלט עבר טראומה עם הגיס)

במיוחד עם ההכנה שתעשי לו

כולה לילה וזה דודה שהוא מכיר

מקסימום את יכולה להשאיר לה כל מיני דברים שימריצו אותו איזה ממתק לבוקר

או לישון לידה בסלון דברים כאלה

מקסימום לא יישנו

הוא עם דמות שמכיר

בשעות הערב (לא הרבה פעמים בערב אחד, אלא הרבה ערבים יוצא שמעוררת)

ואיכשהו בכל הפעמים שהבאנו בייביסיטר לשעות האלה, היא ישנה שנת ישרים. נראה לי הבייביסיטר לא מבינה למה אני משאירה לה כל פעם הנחיות מה לעשות אם היא מתעוררת..

אז אולי זה בכלל סגולה להביא מישהו אחר

שהקושי בשינה נובע מהטראומה שנוצרה לו מהמקלחת שעשה לו גיסך? (טראומה של חרדת נטישה)

האמת שבמצב כזה אולי לא כדאי שתעזבו אותו ללילה... אלא אם כן אתם מרגישים שזה ממש קריטי לנפש שלכם, ואתם מוכנים להשלכות שאולי יהיו לזה אחר כך, שהוא יצטרך שוב שיקום מחרדת הנטישה...

נשמע לי שכדאי לקחת טווח זמן שבו אתם באמת ישנים איתו, ונותנים לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך, ואם זה לא יעבור עד אז - אז להתייעץ עם גורם מקצועי...

@כורסא ירוקה - הוא לגמרי בגיל שאפשר להסביר לו דברים, גם אם הוא לא יודע לבטא את עצמו.

אנחנו עשינו את זה בגמילה מהנקת לילה - טפטפנו במשך כמה ימים ולילות שלא יונקים בלילה. זה היה קשה לעיכול, אבל לגמרי נקלט בסוף.

מציעה להתחיל להסביר לו לפני שהוא הולך לישון:

"מתוקי, עכשיו אתה הולך לישון במיטה שלך, ואבא ואמא הולכים לישון במיטה שלהם. בלילה אולי אתה תקום כי אולי יהיו לך חלומות מפחידים. אבא ואמא יבואו לחבק אותך, אבל אחר כך יחזרו לחדר שלהם ואתה תישאר במיטה ותחזור לישון. ובינתיים תוכל לחבק את הדובי/לשתות בקבוק כדי שיהיה לך קל יותר לישון."

זה נשמע ארוך ומורכב, ולכן כדאי לסכם: "בלילה כל אחד ישן במיטה שלו."

בסוף זה ייקלט בעזרת ה'...

ואולי באמת זה יעזור גם ללילה שתהיו בצימר. רק צריך לוודא שמי שישמור עליו יהיה מכוונן על האפשרות שהוא יתעורר ויהיה צורך להרגיע אותו...

גם הבת שלי בימים האחרונים בוכה ממש במקלחות ולפני כן אהבה. אני חושבת שיכול להיות שזה קשור להפרשי טמפרטורות שהמים החמים פתאום כואבים על איזורים קרים, אבל האמת שאני לא בטוחה. 

גם אצלי הקטנים מתעוררים בלילה וחששתי שבוע שעבר להשאיר את הבת שלי לישון אצל אמא שלי..

אבל להפתעתי היא הלכה לישון לבד!! וישנה כל הלילה. לא קרה המווון זמן. בת שנתיים.

לפעמם כשאין להם את האופציה הם פשוט לא קמים..

תנסי לגרות אותו לשבת באמבאיה ריקה עם משחקים.

אפשר להצטרף אליו שם.

כשהוא מרגיש חופשי לשבת באמבטיה ריקה,

אפשר לשחק בלנקות את המשחקים או להעביר מים מכוס לכוס

וככה לאט לאט הוא יתרגל חזרה.

יש לי גם בגיל הזה, עושה לנו סיוטים בלילות, קם מלא בצרחות איימים , מביאים לו מטרנה, נדנודים, ששששש...

כל מיני, נרדם וקם שוב. מה הבאה? שהוא קם כולו רטוב בגלל המטרנה. קר. וצריך לקלח אותו ולהדליק דוד כל בוקר ואני ממהרת לצאת.

אין איך לעודד חוץ מזה שבסוף זה עובר מתישהו. 

הוא לא אוכל כמו שצריך ביום וזה לגמרי בעיה שלנו, אנחנו מאד מנשנשים לאורך היום והוא גם

פחות ארוחות מסודרות.

צריך..

לדעתי אפשר לעשות תהליך

בהתחלה לשכב ממש לידו

כל לילה להרחיק את המזרן עד שתעברו לכיסא ליד הדלת

ואז לקצר את הזמן

לגבי האמבטיה לדעתי להמשיך לקלח ולא להתרגש

זה פשוט יעבור מתישהו

אני ממש רוצה להיות על זה. הבעיה שמנסים יפה עד שיש את הלילה הזה שאת ככ גמורה ואת נשברת

ככה היה עד עכשיו. באמת ניסינו והצלחנו יפה, עד שבא הלילה הזה שאני פשוט גמורה ונשברת

אם נשברים פעם הבאה הוא יבכה יותר כי למד שזה עוזר

זה באמת דורש המון כוחות אבל שווה את זה בעיני

ממש חוצפה!!

לפי ההודעה שכתבת נשמע שאתם אנשים עדינים שלא מתלוננים בדרך כלל. אבל זה ממש חוצפה!!! 

תגידי לעצמך לפני שאת מנסה מקסימום תצליחי אבל רוב הסיכויים לא יסכימו..

פושט כדי לא להיות מדי באמוציות אם לא יסכימו...