זה גמישות.
רוצים מתנה - אפשר. לא רוצים - גם אפשר
רוצים לבוא לשבת - בשמחה! לא רוצים - גם מקבלים בשמחה
וכן הלאה..
איסורים וגם תחיל חיי הנישואין זה שלב מבלבל.
שני בני הזוג באים מקרע שונה ורצונות שונים, והרבה פעמים שאלה כמי "איםה נהיה בשבת" נהיית שאלה ממש מורכבת רק בסנכרון של הרצונות של שניהם, ואם נוספים גם רצונות נוספים לתמונה זה נהיה ממש מורכב..
וכנ"ל כמעט בכל שאלה שעולה..
אז להפסיק להיות "דעה" או "עמדה" ולתת להם מקום לעשות את הבירור שלהם בידיעה שאתם מצידכם תכירו כל מסקנה שהם יגיעו אליה במשותף.
עוד עצות שישמחו אותם:
לא להשוות - לא לזוגות אחרים, לא לקרובים, לא מה אתם הייתם עושים במצבם ולא לכלום.
להיות מבוררים עם היכולות האמיתיות שלכם ולא עם נורמות חברתיות או ציפיות - להזמין ולארח רק לפי הכוחות המדויקים שלכם (וכמו שאמרתי מקודם - להציע ולא להפעיל לחץ..), להעניק מתנות/כסף רק במסגרת הכלכלית המתאימה, להציע עזרה מעשית ,זמן וכו - רק במה שנח ומתאים.
להיות כנים, אמיתיים ולדבר על הדברים בצורה ישירה (ומנומסת כמובן). לא מאחורי הגב, בלי מניפולציות, לא לנסות לפרש מה השני חושב אלא לשאול אותו..
נפרדות - להבין שהזוג הצעיר נפרד מכם ההורים. יש לו חיים משלו, בית משלו, צרכים משלו וסדרי עדיפויות משלו.
לכבד את הנפרדות ולתת להם את המרחב לבנות את הקן המיוחד שלהם.
ככל שהבית שלהם יהיה בנוי ויציב יותר הם יוכלו לחזור ולהרגיש חלק גם מהמשפחה המורחבת.
וכמו שכבר אמרת: להחמיא, לפרגן, להסתכל בעין טובה, להביע רצון טוב, להתעניין...
לא לבוא "מלמעלה" בגישה של "אני החכמה והבוגרת אסביר לכם איך צריך לעשות את הדברים" אלא להיות בעמדה של ענווה וסקרנות כלפי עולם שונה משלכם אבל לאו דוקא מוטעה או פחות...
לא לתת עצות אם לא ביקשו ממך במפורש! לתת להם לטעות לבד ולא להגיע למקום של "אמרתי לכם"