אני יודעת שלא אידיאלי, אבל אולי במקרה כזה אפשר לתת לו לישום כבר עם הבגדים של היום למחרת?

וחיבוק לך ❤️ באמת נשמע מאתגר מאוד

גם זה הואלא מסכים 

הכל ניסינו

פרסים עונשים

הוא רוצה לישון

ובערב יושן מוקדם ולא נרדם שעות

זה לא הילד הבעיה. הוא באמת צריך לישון.

אולי אפשר לחשוב על רעיון שיעזור לו להרדם מוקדם יותר.

אני שמה טיימר 20 דקות. רק מי שמוכן עד שהטיימר מצלצל מקבל שוקולד עם השתייה שלו בבוקר

קניתי להם שעון מעורר מכני

שמה רחוק מהמיטה

עד שכולם קמים לא מכבה אותו

אצלי אני לא מתעסקת עם הלבשות של מי שמעל גיל 3-4

מי שלא מתלבש הולך.

אבל עם פיג'מה

אגב

אני רצינית

בפועל מעולם לא קרה תמיד אפילו דקה לפני הם התעשתו והתלבשו

אבל אם לא- אני אצא איתם

עם פיג'מה

לא עונש

סיבה -לא התלבשת

אז זה התוצאה

להשאיר בבית זה לא אפשרי

וזה ברור להם שבזה אין להם בחירה

לא להיות עעליו

ללמד אותו אסרטיביות אבל החלטית וברורה בי צעקות ודרמות בכלל

בוקר טוב ויבוק ונשיקה ווכ..זמן התאוששות..

השעה 7 הכנתי לך בגדים ליד המיטה

עכשיו אתה מתלבש ע 7 וערשרה

מי שתלבש יפה ומוכן מגיע לאמא ומקבל- עוגיה עו משהו אחר שבא לך

ב7 ורבע אמא יוצאת.

הבית ננעל.

אם לא מתלבש

מבהירה לו באסרטיביות נטולת כעס

זה הזמן לקום ולהתלבש

ב7 ורבע אנחנו יוצאים

אם לא תתלבש אז תאלץ לצאת בפיג'מה וחבל.

ילד צריך ללמוד לקחת אחריות על קימה והתארגנות בזמן. אפשר להעיר אותו, אבל לא להתחנן שיקום/ לא להעיר בכוח, אפשר לעזור לו להתארגן אבל לא להתחנן שיתארגן/ לא לארגן בכוח.

בכל גיל, מגיל 0.

בעלי הגיע מבית שלא נתנו לו ללמוד לקחת אחריות על קימה בבוקר והוא לא היה מצליח לקום בבוקר. הייתי צריכה אותו בבוקר והוא היה ממשיך לישון. למדתי לנטרל את עצמי מאחריות על הקימה שלו והוא למד לקחת אחריות.

יש ילדים בכל הגילאים שלא לוקחים אחריות על קימה והתארגנות, זה גם אופי וגם התנהלות של הורים. ממליצה לך למצוא את הדרך להעביר את האחריות אליו. הסעה זה בעייתי, אני מכירה מקרוב, זה הופך הכל להרבה יותר לחוץ שיש דדלין, בעיניי עדיף שיפספס מדי פעם את ההסעה וילמד לקחת אחריות.

ומרגע ששחררתי אחריות -- הוא לקח אותה, והוקל לי

אניעדיין בתהליך עם בעלי... בעיקר כי לי קשה לשחרר...

יותר קל לי מלהתעצבן עליו שהוא לא קם,

לא שהוא איזה מאחר כרוני ממש לא, אבל יש קטעים

אבל הרבה פעמים זה מעצבן כי כל היום נמרח בעקבות כך ואני זאת שנושאת בתוצאה...

(לארגן את הילדים בבוקר, זה גם משפיע על השעה שהוא חוזר בצהריים..)

כי לא לקח אחריות, מה אמור להיות איתו בהמשך היום?

מותר להשאיר ילד בגיל יסודי בית לבד וללכת לעבודה?

כי אם אצטרך להסיע אותו בעצמי אז הוא לא ילמד לקחת אחריות

(לא הפותחת, סתם תוהה)

זה טוב וגם עם ילדים עד גבול מסוים

אבל מה הוא יעשה בבית לבד באמת ?

לדעתי צריך לחשוב על משהו אחר

אפילו זכתבתי שאני מסכימה עם שחרור אחריות, במחשבה זנייה אני חוזרת בי

זה לא קל, בהתחלה זה יכול להיות יותר קשה, לספוג את הטעויות שהוא עושה.

אבל האופציה של ילד שמפעיל את ההורים, זו האופציה הכי גרועה, הדינמיקה בעייתית והילד לא לומד לקחת אחריות.

אם הילד פיספס את ההסעה, כי הוא בחר להמשיך לישון ונניח ההורה לוקח אותו לביה״ס, הוא יכול להסביר לו בדרך שהוא גורם לעיכוב בהגעה לעבודה, שהוא צריך ללמוד לקום בזמן ולא לשבש את הלו״ז של ההורה.

אפשר להמתין עם העברת אחריות לגיל יותר גדול, אבל אז יכולות לצוץ בעיות אחרות כמו קושי גדול יותר בשיתוף פעולה.

לסיבה בגינה הילד לא קם יש גם משמעות

ולפעמים ילד לומד מחוץ לעיר או במקום מרוחק וההורה לא נייד. כמה ניתן לו לקחת אחריות במקרה כזה?

כי להשאיר ילד בן 77 חץלבד בבית זה לגמרי חוסר אחריות מבחינתי

והרבה פעמים זה יכול להיות פתיר

באמצעות השכמה מוקדמת יותר, נגיד

ובטח לנסות למצוא פתרונות, אבל לא להתחנן או להכריח את הילד, כי השיח הזה בעייתי יותר מהתוצאה של פיספוס הסעה.

למה אם הוא מפספס זה עוזר ללימוד לקיחת אחריות.? הרי ההורים יסיעו אותו.

ילד בכוח כדי להספיק את ההסעה, האחריות נמצאת רק אצל ההורה, על ההתלבשות על ההסעה.

כשמאפשרים לילד לבחור מתי ואיך להתלבש והוא רואה שההסעה ברחה וההורה צריך לקחת אותו, שסדר היום משתבש בגלל שהוא מתלבש לאט, זה מאפשר לו להסיק מסקנות, זה מאפשר לפתוח שיח איתו מה מצופה ממנו, באיזה שעה הוא צריך להתעורר, מה יכול לעזור לו להתארגן בזמן וכדו׳

רק רציתי לשתף שגם באיחור להסעה זה לא בהכרח מפיל אסימונים אצל הילד... אבל אולי באמת אפשר ללמוד לקחת נשימה ולפתוח שיחה עם הילד על השיבוש.... פשוט בדרך כלל אנחנו רואים את עצמנו ואת השיבוש שלנו והוא פחות רואה בעייתיות... (אומרת בתור ילדה שאיחרה המון ומממממש לא בגלל ההורים שלה... בתיכון בעיקר) 

הוא לא לאחר להסעה.

העיקרון הוא לא לפחד מאיחור להסעה, שהדדלין של ההסעה לא יהיה גורם מלחיץ שמפעיל את כולם, אלא זמן ידוע מראש שלומדים להגיע אליו מוכנים ברוגע.

צריכה לצאת מיד אחריו בשביל להגיע לעבודה.

בזמן. -אין לי את הזמן לקחת אותו עוד נסיעה של רבע שעה.

אם למשל הייתי בבית בסדר

שיאחר

שישאר

שישתעמם

שילמד

לא בבית..

ניסית לבחון מה מקור הבעיה?

זה נובע מחוסר אכפתיות?

מצורך בתשומת לב?

מרצון לבלוט לעומת אחיו שמתארגן בזריזות?

אולי יש לו בעיית מיקוד משימות?

אולי הוא זקוק למוטבציה חיצונית שתעזור לו? (שירים, פתק נחת למשל)

ניסית לשקף לו את התחושות שלך?

איך הביטחון העצמי שלו באופן כללי?

ממתי זה התחיל?

היה ככה גם בגן?

היה ככה גם בשעון חורף?

אולי הוא בקפיצת גדילה ושעות השינה לא מספיקות לו כבר?

אגב את בעיית ההסעה אפשר לנסות לפתור-מוניות או שכנה שלא עובדת וכו'. אם זה הפתרון הנכון- שווה להשקיע בזה תקופה שלא נוחה ולקצור את הפירות בעתיד.

אבל הייתי מוודאת קודם שאכן זאת הבעיה באמת.

להכנס לפוקוס

לדוג בשבת קם בערך ב8..

שעה שוכב בעניים פקוחות על הספה

ורק אז מתחיל לתפקד...

שעתיים לפני היציאה שיהיה לו זמן התאוששות ארוך

כי תטרכי לקום יותר מוקדם אבל אם הוא צריך את הזמן הזה אז הוא צריך..

שווה לאחר כמה ימים לעבודה בשביל ללמד אותו לעמוד בזמנים

ושישעמם לו או תתני לו סידורים

שיבין לבד שכדאי לי להתארגן...

הוא ב 7 זה לא ילד קטן.

אתמול הבן שלי בן 4 לא רצה להתלבש אחרי המקלחת, אמרתי לו אוקיי אבל אתה לא רואה טלויזיה בלי בגדים ואני לא רוצה אותך על המיטה שלי בלי בגדים. ואני לא משחקת איתך כי אתה בלי בגדים. אחרי כמה זמן הוא בא וביקש להתלבש. לגבי הילד אפשר גם להכין אותו לגן עוד מהערב ואז אין את ההתעסקות הזאת בבוקר

ועיצה פרקטית מניסיון גם עם ילד שקם מוקדם להסעה מחבישה פשוט מהערב ישן עם הבגדים וזה ממש פותר הרבה מתח ולחץ.. ובבקרים שקשה לו ממש אני עוזרת לו עם גרביים ונעליים( בן כמעט 7 )

בחופש ובשבתות נותנת לו להתפנק איתן

כמה חיונית את???

ממש קשוח

ממש

מצדיעה לך

יש לי אחות כזאת

שקשה לה ממש לקום בזמן

ואמא שלי הייתה מתחננת ומפצירה בה שתקום כי כב מאוחר, יום אחד היא שחררה, ואחותי איחרה 

ואצליהם בבי"ס מי שמאחרת לא מכניסים לשער בכלל, והיא גם נשארת עוד שעתיים חאחרי סיום הלימודים, והאיחורם פסקו כמעט, כי היא מבינה שעדיף לה לדאוג לעצמה ולקום מוקדם ולא להישאר בחוץ לבד.

ואותו דבר עם בעל הייתי מעירה אותו לתפילה לדוג, בעצבים כי כמה אפשר לדאוג לבן אדם מבוגר, החלטתי שאני מעירה אותו פעם פעמיים וזהו, והוא פספס תפילות ויצא מאוחר ולא הבין למ לא הערתי אותו עוד הרבה זמן  ועכשיו כבר פחות

לא מכניסים בשער?? אז מה היא עשתה כל היום? זה ממש חוסר אחריות של בית הספר

הוא שמח ללכת לבי''ס? סה''כ טוב לו שם?

יכול להיות שהוא לא רוצה ללכת מסיבה אחרת, ואולי כדאי לעזור לעומק.

את האחריות על שינה/ קימה / התארגנות / הגעה בזמן - לילד. אוכל להרחיב לך על זה.

מאמינה שגם @ooתוכל להחכים אותך בנושא.

עובד פלאים. מניסיון בשטח.

מה עם להתלבש מהלילה? אני עושה את זה הרבה פעמים

עשינו רשימה על המקרר, מה עושים בבוקר? עם מספר ליד כל מטלה וציורים. למשל: 

1. ליטול ידיים ציור של נטלה. 

2. להתלבש ציור של כל פרטי הלבוש כולל כיפה וציצית.

3. לאכול ולשתות ציור של כוס וכו

ואז הוא בודק לבד מה נשאר לו לעשות.

אצלנו מאוד עזר

הילד חזר עם חום הבייתה מהכיתה....

מסכן שלי סיפר שהקיא בהפסקה והצוות לא שם לב..

בעקרון אני ממש בדעה שלהסיר אחריות.

אז הנה עשיתי את זה לבת ה12 שלי...

שהיא ילדה מהממת

עוזרת אחראית במה שחשוב לה.

והיא פשוט לא קמה!

אין לה שום בעיה להשאר בבית מבחינתה לא ללכת אפפעם לביהס. נהנת בבית.

מה התוצאות?

פגישה עם הורים תלונות שלא מגיעה וכו..

אני קשוחה

מעירה כמה בקרים

עוזר? לא

וחוזר חלילה

אז גם הוא מבחינתו להשאר בבית...

לא יכלת לדעת שהוא יפתח חום.

לגבי בת 12 ושחרור אחריות, כשמשחררים אחריות אפשר וצריך להמשיך להכווין את הילד ולעודד אותו לעשיה נכונה, האחריות היא על הביצוע הסופי שהוא יהיה בבחירה של הילד, האחריות ללמד את הילד לעשות ולבחור נכון עדין של ההורה, כל עוד הילד לא עושה נכון ההורה צריך להמשיך להדריך ולהסביר ולמצוא את הדרך לשיתוף פעולה של הילד.

אולי שבוע, גג שבועיים רצוף.

בסוף ישעמם לה. חברות יקבעו דברים והיא תהיה מחוץ לתמונה.

כנראה שהיא הרבה יותר נהנית מהתשומת לב סביב ההיעדרויות שלה.

להעביר אחריות זה עד הסוף.

כנ"ל הילד.

הילדים למדו שיטה איך להפעיל אותך.

מה תעשי עוד שנה שנתיים שהילד יהיה יותר חזק ממך?

אם את רוצה שהילד ייקח אחריות את חייבת לשחרר לו אותה.

אם זה היה אירוע חד פעמי אפשר לומר אולי התחיל לא להרגיש טוב הבוקר.

אבל את אומרת שזה כל בוקר.

לגבי הילדה:

אני מבהירה לביה"ס חד משמעית שאיחורים מנוהלים אך ורק מול הילד.

הם מוזמנים לזמן אותה לשיחה. או למשו אחר מרתיע.

קשה לי להאמין שילדה בת 12 תהנה להיות בבית ימים שלמים לבד. היא באמת לבד?

אם את בבית, תמצאי עיסוקים לכמה בקרים מחוץ לבית. 

אם הורה משחרר לגמרי גם ילד משחרר לגמרי. יש לי חמישה ילדים מעל גיל עשר ואצל כולם יש כמה ילדים בכיתה שהגיעו עד ביקור קב''ס. 

שגם ילד יכול לשחרר אחריות.

אצלי כששחררתי אחריות על מקלחת הילד התקלח פעם בשבוע במשך תקופה, עד שחברים אמרו לו שהוא מסריח ואז התחיל להתקלח כל יום.

יכולות גם לצוץ בעיות נוספות. כששחררתי אחריות על קימה בבוקר, הילד היה בלחץ כל ערב לגבי הקימה של הבוקר למחרת, אם הוא לא היה נרדם הוא יכל להכנס להסטריה.

אז הבנתי שיש גם בעיה בדרך הזו.

החלטתי להתמקד בדבר שהכי חשוב לי, להשאיר את הבחירה בידים של הילד, ללמד אותו לבחור נכון.

אני לא אחראית על הבחירה שלו אם להתקלח או לא, אבל אני יכולה להזכיר לו, לדבר איתו על חשיבות הנקיון, לא להרפות עד שהוא לומד לבחור נכון.

כנ״ל בקימה בבוקר, אני יכולה לתזכר לישון בזמן, אבל לא ללחוץ או להכריח, אני יכולה להעיר בבוקר אפילו פעמיים שלושה, אבל אם הוא בוחר להמשיך לישון, הוא יכול. אני תמיד יכולה לעזור ולתזכר, אבל הבחירה היא של הילד.

התוצאות של השיטה הזו אצלי טובות מהשיטה הקודמת של העברת אחריות מלאה. כי הם גם לא מנהלים אותי וגם אני מכווינה אותם לאורך כל הדרך עד לבחירה הנכונה.

זה אומר לא לקחת אחריות על הביצוע ועל התוצאות, ברור שאפשר להסביר ולחנך, להציע עזרה,

אבל לא לתת אותה בכוח.

אצלנו למשל לגבי ילד שלא אוכל, הודעתי לו באיזה יום קבוע בשבוע אני עושה קניות, אם הוא רוצה משהו שירשום ברשימה.

בשבוע הראשון חשב שלהגיד בע"פ זה לרשום,

בשבוע השני הייתה רשימה מושלמת.

בשבוע השלישי הוא פספס את היום של הרשימה ונאלץ להמתין לשבוע שאחרי.

אחרי בערך חודש של עקביות מצידי הגיעה גם העקביות מצידו ואחרי חודשיים בערך התחיל לאכול רגיל כמו כולם. 

מה שאומר שההורה קובע את הגבול מה באחריות ההורה ומה באחריות הילד, זה לא הכל או כלום.

כל עוד ההורה שלם לחלוטין עם ההחלטה להעביר אחריות ועקבי עם ההחלטה הזאת ולא נושא בתוצאות של חוסר האחריות,

בסוף הילד מתיישר.

האחריות'. 

במקרה המתואר, של ילד בן 7,נשמע לי ברור שאם הילד מפספס הסעה ההורים הם אלה שסובלים בעיקר מההשלכות... 

אבל לפעמים המחיר שהילד משלם או ההורים, בעיניי לא שווה ולכן הכנסתי גמישות בהתנהלות שלי.

הגמישות לא אומרת שאני לוקחת אחריות על הבחירה של הילד ושום דבר לא נעשה בכוח, אבל כן מפעילה את ההתערבות שלי שוב ושוב עד לבחירה הנכונה של הילד.

זו הבחנה דקה בין להוביל את הילד לבחירה נכונה, לבין לבחור בשבילו. בין לכוון את הילד, ללמד ולהסבר, לבין להגיד לילד מה הוא חייב לעשות.

ההיתי בשיטה הזו של העברת אחריות מלאה והיא רוב הזמן עבדה מצוין, עד שבמקרים מסויימים לא אהבתי את הדרך או תוצאות נלוות, אז חיפשתי דרך אחרת ואני מאד מרוצה מהתוצאות.

וגם ללמד את הילד לבחור נכון מבלי להעביר אחריות מלאה, אפשר מגיל 0, זה מה שאני עושה עם בן ה3 שלי מאז שנולד, מאפשרת לו בחירה בכל סיטואציה, מלמדת אותו לבחור נכון. אני כבר כמה חודשים בתהליך איתו להרדמות עצמאית בשיתוף פעולה, זה עובד נהדר והוא רק בן 3.

את כאמא יכולה להחליט שהגבול שלך זה לתזכר לקום שלוש פעמים וזהו, מפה זה שלו.

את יכולה להחליט שאת לא מתזכרת בכלל, את יכולה להחליט שאת יחד עם הילד שמה שעון מעורר (או שתיים או חמש)

יש המון אפשרויות לאיפה עובר הגבול של לקיחת אחריות, זה לא הופך את זה לאי העברת אחריות מלאה.

זאת אחריות מלאה על החלק שלו בתהליך.

עוד דוגמה, אצלנו מגיל קטן אחריות הילד להכין את קופסת האוכל. מה זה אומר?

שאני לא מתעסקת עם לרחוץ ולנגב קופסאות בזמן הבוקר.

אני מתזכרת מהערב לפנות לכיור, אני מזהירה פעם או עשר פעמים לפני, אני דואגת שיהיו קופסאות חלופיות או שקיות סנדוויץ'.

אבל לשטוף קופסאות בבוקר- זה אני לא עושה ויהי מה.

אז זה שאני מתזכרת בערב להוציא קופסאות מהתיקים זה אומר שאני לא מעבירה אחריות מלאה?

אני כן. מתי זה אי העברת אחריות? כשאני נכנעת לפעמים לבכי בבוקר ושוטפת כדי שלא יבכו.

זה נקרא אחריות לא מלאה. אם חצי מהימים אני מעבירה אחריות ובחצי השני שוטפת למרות שהזהרתי שלא אעשה את זה- זה נקרא לא להעביר אחריות באופן מלא, כשזה לא עקבי.

בכל אופן- לא משנה איך תגדירי את זה, כל הכבוד על ההקשבה לאינטואיציה שלך והיכולת לשנות תפיסה.

בן אחר שלי גדול ממנו רק בשנה וחצי זא בן 8 וחצי.לוקח אחריות על כל הבוקר שלו!

קם ,מתארגן בזמן מכין אוכל לעצמו וכמובן מספיק את ההסעה.

אבל הוא?

גם באוכל בעייתי מאוד לא אוהב כלום חוץ ממתקים או קורנפלקסים מכינה לו אוכל מושקע ומגוונת מנסה מכל כיוון ומשחררת.

מלא ימים חוזר עם האוכל הבייתה...

האחריות שלך זה להכין אוכל או להאכיל אותו?

אם האחריות שלך זה להכין, אז איפה הבעיה?

אני לא סתם שואלת,כי אם זה מפריע לך, זה מונע ממך להעביר לו את האחריות המלאה על האכילה.

עכשיו שוב, זה לא הכל או כלום.

את יכולה להחליט שאת מציעה 3 אפשרויות לארוחת בוקר, והוא יכול לבחור מתוכם.

את יכולה לתת לו משימה- להסתכל מסביבו מה החברים אוכלים ושיספר לך מה.

את יכולה להסביר לו על אבות המזון וכמה את מרשה מכל רכיב,

את יכולה לעשות הרבה דברים.החל מגיל שנה בערך את לא יכולה להכריח אותו להכניס דברים לפה.

הצעה לי אלייך, נשמע שמרוב שאת מעורבבת בתוך השגרת בוקר, קשה לך קצת להסתכל על הדברים מבחוץ או לגשת אחרת אחרת לאירועים (וזה ממש מובן, שלא תטעי)

מה דעתך לנסות לקבוע עם בעלך שממחר עד שבועות את יוצאת לעבודה בשעה שלך, בנחת, מתלבשת שותה קפה וממשיכה לדרכך.

ושהוא ייקח אחריות. 

אבל אם את עושה את זה- אז עד הסוף!!! לא שואלת, לא חושבת, לא בודקת עם המורה אם הילד הגיע או לא, מה אכפת לך לנסות?

שבועיים שתצאי לעבודה בנחת, מה את אומרת?

(אגב זה יהיה נחמד אם תעזרי לבעלך עם הטכני, אבל רק עם הטכני בלבד, לא עם מה שקשור לדינמיקה המשפחתית)

אם את לא מצליחה להתנתק ממה שקורה בבית, צאי מספיק מוקדם מהבית כשכולם עוד ישנים.

תכיני לך קופסת ארוחת בוקר מפנקת, תקני קפה בדרך, 

תצאי להליכה/ ריצה בשעה מוקדמת כשעוד קריר, תחליפי בגדים בעבודה.

מבטיחה לך אנרגיות טובות לכל היום!

כשהתהליך תחום בזמן יותר קל לשחרר. תנסי, מקסימום תצליחי!

את צודקת שצריך להיות עיקביים, אבל לפעמים העיקביות וחוסר הגמישות מביאים תוצאה פחות טובה.

בעיניי גמישות חשובה לא פחות מעיקביות וצריך לדעת מתי להפעיל כל דבר בחוכמה בלי לבלבל את הילד.

אפשר להעביר מסר ברור לילד בלי כללים נוקשים.

ותודה לך על הסוף

אצלנו שמתי לב שאם אני מתארגנת לפניהם, יש פחות לחץ

וגם, לוקח להם זמן להתאושש מהשינה.. אז אני קמה מוקדם, מתארגנת, מעירה אותם בנחת ונותנת להם זמן להתאושש וזה עובר הרבה יותר טוב מאשר ימים לחוצים

אותנו זה הציל עם ילדה שלא נרדמה במשך שעות בלילה.

נותנים את הכדור כחצי שעה לפני השינה והוא עובד כמו קסם!

התייעצנו לפני כן עם אנדוקרינולוג מעולה והוא אמר שאין שום בעיה לתת את זה.

לק"י

לפעמים יש חוסר.

ואני חושבת שאפשר לגרום לו להיות מופרש ע"י כל מיני דברים,  ביניהם להמנע מאור של מסכים בשעות שלפני השינה. 

אצל הבן שלי זה לא עזר, אבל בעיות השינה נגרמו גם מבעיה רפואית.

חפץ מעבר זה דבר טוב בעיקרון בעיני כאמא. עוזר להרדם, להרגע, להיפרד. בלי להרוס את הפה ואת נשימת האף למשל כמו מוצץ או בקבוק.

פשוט אצל המתוקה שלך זה נשמע קצת קיצוני. בפארק ובכל מקום. אז אפשר לעשות איזו חשיבה כמו שאז דובר בשרשור ההוא.

אני לא בטוחה שבובה חדשה תועיל לזה ספציפית. אין עוד בובות בבית? אפשר לעודד אותה להרחיב ולשחק גם איתן. לשחק איתה קצת ואז לשחרר אבל לא מאמינה שזה יתקרב לאיך שהיא עם הדובון...

לגבי מתנה אני בעד מה שכיף לגיל שנתיים- בובה ילדה ועגלה קטנה, מגנטים, כלי מטבח, פירות לחיתוך, אפשר ערכות כאלה של מליסה ודאג של גלידה, פיצה וכד'. ממש אוהבים בגיל הזה. וזה מעודד דיבור בשפה באופן טבעי משחקי ונכון לגיל... עם מגנטים אפשר לבנות בתים לחיות. בגיל הזה העבודה טבעית וכיפית עם כל האמצעים שהילדים אוהבים. את יכולה להכין איתה ארוחה לדובי ולעוד כמה בובות. להתחיל לשחק שהן משמיעות קולות או מדברות אם היא בשלה ואם לא אז עדיין לפעול עליהן בלי לתפעל אותן.

אז זה יעזור לה להתחבר אליה טוב יותר מאשר בובה שקיימת בבית... (אבל לא בטוח שזה יעבוד - לפני כמה זמן הלכתי איתה ועם אחותה הגדולה יותר, שרצתה בובה של חתולה, ואחרי שבחרתי בשבילה הצעתי לקטנה שתי בובות קטנות וזולות שתבחר אחת מהן, והיא בחרה בדובי קטן בהתלהבות - אבל כמה רגעים אחר כך זרקה אותו לרצפה בחוסר אכפתיות...)

אני אתייעץ גם עם קלינאית התקשורת שיש לה עכשיו, אבל בכל זאת - יש לך רעיונות איך למתן את הקשר שלה עם הדובי? והאם באמת צריך לעשות את זה כבר בגיל הזה?

תודה על שאר הרעיונות!

מגנטים יש לנו בבית והיא לא ממש מתעניינת בהם. עגלה ובובה היא אוהבת מאוד (יש לנו עגלה אחת, קצת מפורקת, אולי באמת אפשר לקנות חדש), אבל היא לא מגוונת את המשחק בבובה ככה (ולרןב שמה בעגלה את הדובי שלה). שאר המשחקים שהכרת באמת פגשנו אצל קלינאית התקשורת והיא נהנתה. החשש שלי שהחלקים של המשחק יתפזרו מהר מאוד ולא יהיו שמישים למשחק, כמו שקרה להרבה משחקים אחרים שקניתי במהלך השנים...

אבל אולי באמת צריך להשתדל עם זה באופן מיוחד, ולקנות משהו ולשמור עליו באדיקות בשבילה... (זה או ר גם לשמור עליו מפניה לפעמים🙈)

שאם זו מטרה איתה אז צריך איכשהו לעבוד על להרחיב גם אם לא קורה לבד. קצת להאכיל, לנדנד, לתת בקבוק... כמובן עם מלל מתאים וחזרתי. העבודה בעצם על השפה משולבת בעבודה על המשחק בגיל הזה. אם היא לא מוותרת על הדובי אז לגוון בסוג המשחק איתו. אם מוכנה לבובה אחרת אז אפשר אותו דבר כמו שעשתה עם הדובי, הבנת את הרעיון? לגוון בדבר אחד שישאיר אותה באזור בטוח שהיא תוכל להתפתח בו.

יכול להיות שאם היא תבחר בובה יפה בעצמה היא יותר תשחק. וגם עגלה זה אחלה לגיל הזה אם מה שיש כבר עשה את שלו. ומגנטים, שוב, צריך קצת ללמד, קצת לשבת, לתת ביטחון... נגיד בשבת אפילו קצת להקדיש לזה. לא צריך שעות.

לגבי הדובי בכללי, היא באמת קטנה... פשוט כמוך הייתי נגעלת מזה בפארק בקופ''ח או בקניון. אז משאירה באוטו או בתיק. או דברנו אז נראה לי על שקית מיוחדת שתהיה ''הבית שלו''. ברמה הזאת. לא צריך גמילה בגיל שנתיים. בעיני לפחות.

יכול להיות שבעבר משחקים נעלמו כי היו לך הרבה קטנים? אולי זה יהיה שונה עכשיו. ברור שזה קורה אבל אצלי נגיד לא בקצב וברמה שאת מתארת. אבל זה גם הרבה פחות ילדים. בכל מקרה גם בובה ועגלה עובד. ובלי קשר לשפה גם בימבות כיפיות לגיל... לכי עם הלב.

(6.5) יש בובה שהוא מאד אוהב ושמיכה שהוא מאד אוהב

לא רואה בזה בעיה

כן הרחבנו את מעגל השמיכות והבובות

אבל הוא שומר אמונים לאלה האהובים

ולפעמים אנחנו צריכים לחפש אותם כשהם נאבדים והוא לא יכול לישון בלעדיהם

נראה לי קצת דרמטי לדבר על בעיות כאלה בגיל שנתיים

זה טבעי שיש בובה אהובה

אלא אם היא הולכת איתה כל הזמן צמוד גם נניח לגן

כרגע זה טוב מבחינתי, כי היא עדיין בשלב ההסתגלות.

באמת זו שאלה, אם זה באמת לא טוב...

(יש לי עוד בת שהייתה לה בובה מסוימת אהובה בגיל הזה, אבל לאט לאט נוספו לה עוד בובות. ובגיל חמש בערך היא איבדה בהן עניין לגמרי... ועוד בת שאהבה לישון עם חיתול טטרה מגיל צעיר מאוד, ונגמלה מזה רק בגיל שמונה בערך. אני לא ראיתי בזה רע, אבל חמותי ששמעה על זה הייתה בהלם... וגם הילדונת שמעליה מכורה לכרית מסוימת, אבל בעיקר בשינה או כשהיא צריכה התפנקות, היא לא צריכה אותה בגן למשל... מעניין שאצלי רק הבנות התמכרו לחפץ מעבר🙃 ויש אחת שלא...)

אם היא עוזבת אותה לפעמים או ממש צמודה אליה

אצלי רק הוא עם חפצים כאלה

(ועוד אחד היה מחובר למוצצים שלו)

אבל הוא אף פעם לא לקח לגן את השמיכה/ בובה

היא כן מסוגלת להסכים לעזוב אותו כשחייבים, למשל כשנוטלים ידיים בבוקר או כשמתקלחים (אבל לפעמים קשה לה).

נשמע קצת יותר מדי

אבל היא עדיין קטנה

יש לזה הרבה זמן להתאזן לבד

אני לא מבינה בזה

אבל הבת שלי בגיל שלה וכרגע היא מאוד מאוד אוהבת עגלות של בובות

ימים שלמים היא משחקת בזה

גם בימבה היא אוהבת

אבל אולי צריך לגוון לה את יכולות המשחק, וזה מה שאני מתלבטת...

אני חושבת שזה ממש לגיטימי וטוב להתפתחות הרגשית שיש בובת מעבר בגיל הזה ואף לא רואה חשש שזה ימשיך לגיל מאוחר יותר. בסופו של דבר אף ילד לא ימשיך להידבק לדובי לעולמי עד, זה עובר לבד..(בניגוד למוצץ שכן יש חשיבות להפסיק עד גיל מסויים כי זה משפיע על תפקודי הפה).

את אמא שלה ומכירה את הבת שלך הכי טוב, תקני לה מה שהיא אוהבת כל משחק יכול לשרת אותה שפתית, זה הכל תלוי באיך המבוגר שלידה מעשיר אותה שפתית תוך כדי המשחק ונותן לה מודל לחיקוי.

בגיל הזה לאט לאט מתפתח משחק דמיוני. לכן אני מאד אוהבת בגיל הזה לקנות כלי מטבח, כלי רופא, אמבטייה לבובה, כלי עבודה (יותר לבנים..).

בהצלחה!

ואם המבוגר שלידה לא תמיד זמין כדי להעשיר לה את המשחק?...🙈

(ועכשיו אני קולטת שראשי התיבות שלך הם בעצם קלינאית תקשורת! נכון?)

הכל טוב, ברור שההורים לא תמיד יושבים צמוד לילד ומשחקים איתו, אבל כשכן יש את הזמן איכות אחד על אחד אז זה משמעותי- ומההיבט של קלינאית זה משמעותי איך משחקים ופחות במה משחקים..;)

וחוץ מזה שלא חייב לשבת לשחק כדי להעשיר את השפה, אפשר גם בשגרת היומיום- בזמן אוכל, זמן אמבטייה וכו'

אבל כנראה שבשבילה זה לא מספיק... (היא מתקדמת ב"ה, אבל לאט...)

ממש לא מסכימה.

חפץ מעבר זה צורך נפשי בסיסי שממש לא הייתי נלחמת בו, ואף להפך. חפץ מעבר נושר מעצמו שהצורך מגיע לסיפוק

אני גם אגיד בעדינות שקל''ת היא מומחית לתחומה, בתחום בריאות הנפש לא כלול בתוכו.

האם היא עסוקה רק בחפץ ולא פנויה לפעילות אחרת או שהוא מלווה אותה בפעילויות שונות?

שבדובי מפריע לה לפעמים לשתף פעולה בטיפול. גם השנייה אמרה את זה (אף שהיא לא אמרה שהדובי לא טוב בשביל הילדה).

ונכון, צודקת. נתייעץ על זה באמת גם עם מדריכת ההורים שלנו, שהיא פסיכולוגית...

שאלתי על איך את מתרשמת ממנה כאמא שלה.

האם היא עסוקה כל הזמן בדובי, או שהיא נגיד משחקת והדובי נמצא איתה, זו כוונתי.

אני יכולה להבין שבטיפול הנוכחות של חפתץ המעבר עשויה להפריע, השאלה אם הוא מפריע להתנהלות היום יומית שלה, האם רק הוא מעסיק אותה, או שהוא חלק מהמרחב

אני חושבת שהיא פשוט עושה את כל הדברים ביום יום עם הדובי (כמעט, לא ממש הכול), כלומר - הוא מתלווה אליה בכל מיני פעולות, וזה לא שהיא רק מתעסקת בו. יש לה עוד "תחומי עניין".

מסייגת שכמובן לא ראיתי...

אבל נשמע ממש בתחום הסביר

ילדתי רגע לפני שבוע 37.

חוץ מאחד ההריונות, שבאותה תקופה לא עבדתי.

אבל תמיד ילדתי לפני התאריך.

וזה יתקבל יפה, אז למה לא לצאת מיד אחרי החגים? בעיניי זה לא מנוון זה מאוורר...

יצאתי בשבוע 35

קמתי בבוקר והבנתי שזה גדול עלי להיסחב לאוטו ומשם לעבודה

היו לי ממש מעט ימי מחלה ולקחתי על חשבוני

בשבילי זה היה מאד נכון

לנוח בבית להיות בקצב שלי

לא להטריד את הגוף במאמץ שגדול עליו

ולהגיע ללידה בנחת

ובלידה אחריה ילדתי אחרי חודש וחצי בבית (עם כלביא שהתחבר כבר לחופש של התיכונים ולידה באמצע יולי😅)

אלא אם כן ילדתי לפני..

הכי טוב זה כמה ימים לפני

לא מידי הרבה

שיהיה בשעה טובה לידה קלה

בלידה הראשונה תכננתי לעבוד עד הלידה אבל בפועל כמה ימים לפני לא יכלתי כבר ולקחתי מחלה. תכננתי לחזור לעבוד אבל לא הספקתי...

אחכ בכל הלידות יצאתי מוקדם יותר מלכתחילה כדי לנוח לפני הלידה. בחלק ילדתי מיד וחלק היו לי כמה ימים בבית. אבל כחלד, לא מחלה

בין שבוע לשבועיים

למה מנוון? גם לנוח כל היום זה מצויין לפני הלידה

תמיד הגעתי ככה מאוד רגועה ונינוחה ללידה..

בדכ השתמשתי בימי מחלה בימים האלו שלפני הלידה

אם אין לך אז אולי באמת השיקולים הם שונים

יודעת כל עובדת משרד החינוך שימי מחלה יש בשפע 🤣

אני אחרי חודשיים חופש ומרגיש שאני בקושי זזתי ועייפה. אבל התכלס אפשר לקשר את זה לסוף הריון, פריטין נמוך וכבדות כללית.

אני לא חושבת שמישהו ימחא לי כפיים אם אעבוד עד הסוף.

למדתי שאם את לא דואגת לעצמך אף אחד לא ידאג לך לצערי.

ולצאת הכי מוקדם שמתאפשר לך זו מתנה בעיניי למנוחה והכנת הגוף לקראת הלידה

איך יש לנו קטע דפוק לרצות אחרים, ואף אחד לא שם לב..

לקחתי לתשומת לבי.

אתן מחזקות אותי לצאת מיד אחרי החגים בע"ה

ילדתי אחרי שבוע

מבחינתי הייתי חייבת את הזמן קצת בבית לפני

בפועל משבוע 38 כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לעבוד וזה היה סיוט הפער בין הציפייה מעצמי ליכולת.

בעז"ה בהריון הנוכחי מתכננת מראש לצאת למחלה משבוע 38.

לדעתי הגוף צריך את הפסק זמן מנוחה הזה בבית.

ואם את יולדת מוקדם בדר"כ אז לצאת יותר מוקדםץ

ומתחברת מאוד למה שכתבו כאן שאף אחד לא ימחא לנו כפיים על מאמץ מעבר לגבולות היכולת שלנו אז ממש אין טעם לנסות לרצות...

אבל, בשבוע 37 לקחתי לי כמה ימי מחלה קצת לאפס את הבית, להכין בגדים לתינוק, לקנות דברים שרציתי, סתם לשבת בבית ולראות סדרה , לנשום לעשות דברים שאני אוהבת ואז ב39 כבר יצאתי לגמרי.

בסוף ילדתי ב41 אז הייתי בבית שבועיים חח אבל לא נורא;)

והייתי זמינה מרחוק לבלתמים

זה ממש עזר שהיינו כבר אחרי חפיפה ורק היה צריך לעבוד לא הרבה

וגם יתרון שאחרי הלידה עוד יותר לא היו הפתעות כי היה להם שבועיים לפני הלידה לשאול את כל מה שהיה צריך.

הכנתי גם חפיפה כתובה אז היה יותר קל.

לידה אחת ילדתי בתאריך ולידה אחת בשבוע 38 ובה עבדתי עד הלידה כי לא דמיינתי שאני אלד לפני התאריך וזה היה ממש מבאס..

אז מתכננת לצאת ב38- אבל אם אני אלד ב38 שוב לא יהיה לי כמעט זמן בבית ואם אני אלד הרבה אחרי אז אני כבר אשתעמם בבית כמו שאני מכירה את עצמי

חוץ מההיריון שבו עברתי את התאריך.

אבל ילדתי ב37

בפעמים השניה יצאתי שלושה שבועות לפני הלידה.

ובפעם השלישית באמצע 38, שבועיים לפני הלידה.

יצאתי כשהרגשתי את התחושות שלך, זה היה גדול עלי להמשיך לעבוד. פשוט לא הייתי מסוגלת.

הריכוז ממני והלאה, אני מלאת מכאובים, רוצה להגיע מתוך רוגע ללידה.

היו לי ימי מחלה, והכי הכי הכי מתאים אז לקחת אותם, הרופא רשם לי ימי מחלה בכיף. אם זה לא חולה, אז לא יודעת מה זה כן חולה.

אני מעדיפה לצאת ברגע האחרון, לא מסוגלת לחשוב על להיות בבית צניחה שאטפס על הקירות

יש לי 4 לידות שעבדתי בבוקר ובערב ילדתי.

אחת הייתי בשמירה בבית ואחכ באשפוז בביח

אחת לקראת סוף החופש, אז לא עבדתי

ואחת היתה לי דלקת מדבקת בעין, אז הייתי צריכה לקחת ימי מחלה וילדתי בסופם.

תמיד יצאתי בתחילת תשיעי.

אומנם מסיבות רפואיות כי יש לי בעיות רציניות באגן ומתחילת שמיני כל תזוזה שלי היא כאבים מטורפים (לא סימפי, יש לי משהו אחר),

אבל אני רוצה להגיד שלמרות שהייתי חודש בבית ולא יכולתי לזוז כמעט בכלל החודש הזה היה לי כיף ומלא נחת, תכננתי לי בלו"ז הרבה דברים שלא דורשים תזוזה, הרבה הרפיות, הרבה נחת עם הילדים, הרבה דברים שאף פעם אין זמן לעשות.

הרגשתי שהגעתי ללידה ממש בנחת ועם הרבה כוחות.

אז אני ממליצה, ואם יש לך אפשרות לזוז - זה בכלל יכול להיות כיף.

תסעי, תבלי, זה זמן נהדר... עדיין אין תינוק שצריך לטפל בו, וזה זמן עם משמעות, כי את צוברת כוחות ללידה...

אז כן הייתה לי תעסוקה.

אבל שוב, אם את יכולה לזוז - תמלאי לך את הזמן בחוויות חיוביות וזה שווה ממש!

אז אם יש לך ימי מחלה - בכלל לא הייתי מתלבטת. (לא שאצלי התלבטתי, אבל בכל זאת...)

יצאתי ב37 וילדתי ב41++

הייתי עושה את זה שוב אם כי כנראה שהפעם אני כן אמשוך יותר בקטע כלכלי

אם את ממש סובלת שווה להתייעץ עם הרופא על שילוב של נורמלקס\בנהפייבר.

בנתיים עובד בסדר גמור

(אבל אני לא יודעת אם זה מיועד לזמני מחסור/אנמיה או רק לחיזוק)

נשמע כואב ממש.

נשמע קשה ממש. שלא מתייחסים ולא מעריכים.

אין לי עצות, אז רק נותנת חיבוק ומקווה שתמצאי נחת 🙏

לדעתי תחשבי רגע על משהו קטן שיעשה לך נעים כי את דואגת לעצמך. משהו שניתן לך חיבוק לעצמך.

שוקו חם.

עוגיה.

איזה שיר שמרגש אותך.

משו קליל שניתן לך חיבוק. מגיע לך.

ואחרי זה אני היתי יושבת לחשוב מה יעשה לזה סוף. משו כלשהו חייב להיות.

♥️

את ראויה להרבה טוב 😘

כשיש פער בין איך שזה נראה

לבין המציאות

שאי אפשר להתלונן

שיוצאים קטנים

קשוח

דבר ראשון חיבוק, זה הרגשה נוראית לריב עם הבעל ולהרגיש לא מוערכת וכישלון..

שאלה מעצבנת מוזמנת לערוף לי את הראש וירטואלית - מה המצב ההורמונלי שלך?

שואלת רק! כי מזדהה כ"כ עם ההרגשה שהכל שחור ושהבעל מעצבן עד כדי רגשות הרהורי בריחה מהבית, ואז שבוע אחרי המחזור מגיע ואת כזה - אהה לכן הרגשתי ככה!

הרבה פעמים המצב בשעתו מרגיש נורא ואיום ושאין תקווה וש*הוא* כך וכך וכך

ובסוף בא הבוקר (או המחזור) והכל נראה יותר נורמלי

שהוא עושה לך מניפולציות, אולי אפילו על גבול הגיזלייטינג, ממה שאת מתארת זה נשמע שהוא מסובב את הכל וגורם לך להיות אשמה.

זה נשמע לי קצת מטריד.

אני יודעת שזה קלישאתי אבל ממליצה על טיפול או זוגי ואם לא אז לפחות לעצמך, לקבל כוחות, שלא תכתבי על עצמך שוב שאץ אכזרית חס וחלילה

מציעה ממש לחשוב על טיפול אישי... וחיבוק לך🫂

מצטרפת ל @מתיכון ועד מעון , גם לי נשמע שיש פה מניפולטיביות לא בריאה שהוא מפעיל עלייך.

מחזקת אותך ללכת לטיפול אישי ולקבל כוחות.

בהצלחה❤️

את טוב גדול, יש בך כוחות.

בלי קשר למה שאת עושה, בהשוואה אליו או מול הילדים או במדידה של כמה מטלות.

שבי עם עצמך, עם דף או בעל פה

היית אישה מדהימה גם לפני שהתחתנת

גם לפני שהפכת לאמא

(לא סותר את זה שאת כנראה אמא נהדרת)

להיאחז בנקודות הכוח הפנימיות.

להיזכר מי את.

תמצאי משפטים חיוביים שמגדירים אותך

תיאחזי בזה, תשנני לעצמך ברגעי הקושי

או כל ערב

מתי שאת צריכה.

להגיד כל בוקר בכוונה "אלוקיי נשמה שנתת בי טהורה היא"

אחר כך יהיה לך כוח לבדוק מה מניפולציות, מה טעויות, מה חולשות שלו ומה אולי תקופה קשה.

כי זה נשמע שאת מודדת את עצמך רק בהשוואה אליו

יש אותך ויש בל הרבה טוב, אני בטוחה.

קודם כל את

למצוא את הכוח שלך

להאמין בעצמך.

נשמע קשוח וכואב.

ועצתי;

כשלומדים להבין את המנגנונים שמפעילים מב9נים את כל הסיבוך, וגם לנהל דינמיקה זוגית בריאה של גבר אישה, זה יכול מאד לעזור.

שלא יתרגל..

אלא ישר מכבסים...

אצלנו עדיין הוא עם שמיכות קיץ, אבל בחורף שעבר קניתי פוך קטן היחסית דק שנכנס למכונה יחד עם המתים, ואני לא מצפה, נוח ממש.

גם כרבולית עבה עובדת.

ואנחנו גרים במקום קר, והיה לו סבבה בחורף

לכבס את הסדין, מגן מזרן, שמיכה*3 פלוס הכביסות מהחג היום זה יוצא לי מלא...

והפעם גם אחת הרטיבה 2 שמיכות

ואני מכבסת את המגן מזרן כי הוא עם בד מצד אחד

והפעם גם עברה למיטה לשי ופספסה גם שם אז בכלל יצא הרבה.....

מגן מרופד לא עובד עם מפספסים... וגם הניילון שלונסדק ומתחורר בכביסות מרובות ופתאום תגלי שהוא חדיר לנוזלים.

כבר הרבה זמן מחפשת

למזרן

הם ילדים, הרשרוש לא מפריע להם לישון...

רק לגדולים שלא מפספסים בכלל אני שמה מגן מזרן עם בד למעלה.

הבן שלי לא מסכים מעל הסדין-אבל זה חוסך את המגן מזרון, אבל כשיש הרבה זה נוזל גם....

והייתה לי חברה שלא הייתה שמה סדין, רק מגן מזרון עם מגבת.

ובאמת זה שלב מתיש ולי יש אחד שמפספס...

ככה שגם קל להציע את המיטות וגם זה משהו אחד לכבס במקום 2.

יש הרבה צבעוניים ועם ציורים חמודים.

מאז שעברנו לזה, הרבה יותר קל. ושמיכות בקיץ מכבסים..

קופה-פוליאסטר 360 ° גיליון מותאם אישית עמיד למים רק (ללא ציפה) סרט אלסטי סביב מזרנים כיסוי מיטת גודל מלך - AliExpress 15

אצלנו זה עזר ברוב הפעמים עם חלק מהילדים.

כל בוקר לגלגל את כלי המיטה על סדיניה וכו ולמכונה ישר, שלא יספג הריח.

ולתלות בשמש

אין מה לעשות

רק תפילה ולחכות שיגדלו. (כמובן לשלול אם זה רפואי או נפשי- שינוי, גן חדש וכו' ואז לחישות לילה יכול להועיל.

הולכים לפני השינה

ואת הגדולה גם לוקחת לפני שאני הולכת לישון

זה גנטי ממש.......

אני שמה כרבולית מתחת לשמיכה פוך, ואז רק היא סופגת את הרטיבות ואני מכבסת רק אותה כל יום.

בנוסף, ממליצה בחום על סדינית הפלא, זה משנה חיים! חוסך את הכביסה של הסדין והמגן מזרון, וגם את ההחזרה שלהם למיטה אח"כ שזה החלק השנוי עלי.

הופך את כל הכביסה להרבה יותר קלילה!

ובחורף מעל הפליז עם פוך. ככה לפעמים מספיק לכבס רק את הפליז.

וסדין ניילון. בלי ציפויים. ככה רק מנגבים.

ושמיכות פוך בגודל של תינוק (גם לילדים שכבר בגן). כי שמיכה גדולה לא נכנסת בקלות למכונה, ושמיכת תינוק כן נכנסת למכונה.

חוץ מזה אפשר כבר ללמד אותם מגיל מסויים להוריד את הסדין, להניח במקלחת עם הפיז'מה הרטובה. זה חוסך קצת התעסקות

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

על חודש הפרש אני משלמת 1,000 שח יותר

אני בשוק איך המחיר קופץ!!

זה היה שנה שעברה

ואם זאת תקינה מורחבת

ובחודשים הראשונים גובים עוד כ200-300 שח לא יודעת על מה

לגבי החודש, מבינה אותך....

תחשבי שילדים שמחכים בבטן עוד 5 דקות במקום לצאת כבר משלמים על עוד שנה שלמה במעון 🙈

כמה עולה אצלכם מעון/ מטפלת פרטית?

אני גם לא שולחת לתמ"ת כי אין לי הנחה והמחירים שלהם פשוט מטורפים בעיניי...

משפחתון או מעון פרטי עולה בערך 3,000

ויש גם באיזור ה2,000

ויש חצי יום ב1,000+ לא יודעת מה המטפלת נותנת שם שזה הסכום שהיא מבקשת

איפה שאנחנו הפרטי עולה עוד יותר וגם אין הבדלי גיל אז שילמתי בגיל 3 3800 לחודש לפני שנה, וזה הזול באזור שלנו

למה אף אחד לא עוצר את זה זה מזעזע

והם עוד קוראים לעצמם אגף לעידוד תעסוקת הורים

מה עכשיו תעשי?

מעצבן.

מבאס ממש

משתדלת להאמין שהכל משמים לטובה אבל קשוח

בגלל הפרש של 5 ימים.

אין מה לעשות, הגבול צריך לעבור איפשהו ומי שעל הגבול נדפק🙄

אנחנו קיבלנו דרגה ממש מהר ואז תדעי בוודאות אם אתם זכאים או לא.

פחות משבוע. ועוד חברות שהגישו איתי

אזור ירמיהו. המליצו לי, לא התנסיתי

יש להם אתר וגם סניף ביפו.

איפה יקר אבל אני מאוד אוהבת את הבדים 'להם והמגוון.