אני יודעת שלא אידיאלי, אבל אולי במקרה כזה אפשר לתת לו לישום כבר עם הבגדים של היום למחרת?

וחיבוק לך ❤️ באמת נשמע מאתגר מאוד

גם זה הואלא מסכים 

הכל ניסינו

פרסים עונשים

הוא רוצה לישון

ובערב יושן מוקדם ולא נרדם שעות

זה לא הילד הבעיה. הוא באמת צריך לישון.

אולי אפשר לחשוב על רעיון שיעזור לו להרדם מוקדם יותר.

אני שמה טיימר 20 דקות. רק מי שמוכן עד שהטיימר מצלצל מקבל שוקולד עם השתייה שלו בבוקר

קניתי להם שעון מעורר מכני

שמה רחוק מהמיטה

עד שכולם קמים לא מכבה אותו

אצלי אני לא מתעסקת עם הלבשות של מי שמעל גיל 3-4

מי שלא מתלבש הולך.

אבל עם פיג'מה

אגב

אני רצינית

בפועל מעולם לא קרה תמיד אפילו דקה לפני הם התעשתו והתלבשו

אבל אם לא- אני אצא איתם

עם פיג'מה

לא עונש

סיבה -לא התלבשת

אז זה התוצאה

להשאיר בבית זה לא אפשרי

וזה ברור להם שבזה אין להם בחירה

לא להיות עעליו

ללמד אותו אסרטיביות אבל החלטית וברורה בי צעקות ודרמות בכלל

בוקר טוב ויבוק ונשיקה ווכ..זמן התאוששות..

השעה 7 הכנתי לך בגדים ליד המיטה

עכשיו אתה מתלבש ע 7 וערשרה

מי שתלבש יפה ומוכן מגיע לאמא ומקבל- עוגיה עו משהו אחר שבא לך

ב7 ורבע אמא יוצאת.

הבית ננעל.

אם לא מתלבש

מבהירה לו באסרטיביות נטולת כעס

זה הזמן לקום ולהתלבש

ב7 ורבע אנחנו יוצאים

אם לא תתלבש אז תאלץ לצאת בפיג'מה וחבל.

ילד צריך ללמוד לקחת אחריות על קימה והתארגנות בזמן. אפשר להעיר אותו, אבל לא להתחנן שיקום/ לא להעיר בכוח, אפשר לעזור לו להתארגן אבל לא להתחנן שיתארגן/ לא לארגן בכוח.

בכל גיל, מגיל 0.

בעלי הגיע מבית שלא נתנו לו ללמוד לקחת אחריות על קימה בבוקר והוא לא היה מצליח לקום בבוקר. הייתי צריכה אותו בבוקר והוא היה ממשיך לישון. למדתי לנטרל את עצמי מאחריות על הקימה שלו והוא למד לקחת אחריות.

יש ילדים בכל הגילאים שלא לוקחים אחריות על קימה והתארגנות, זה גם אופי וגם התנהלות של הורים. ממליצה לך למצוא את הדרך להעביר את האחריות אליו. הסעה זה בעייתי, אני מכירה מקרוב, זה הופך הכל להרבה יותר לחוץ שיש דדלין, בעיניי עדיף שיפספס מדי פעם את ההסעה וילמד לקחת אחריות.

ומרגע ששחררתי אחריות -- הוא לקח אותה, והוקל לי

אניעדיין בתהליך עם בעלי... בעיקר כי לי קשה לשחרר...

יותר קל לי מלהתעצבן עליו שהוא לא קם,

לא שהוא איזה מאחר כרוני ממש לא, אבל יש קטעים

אבל הרבה פעמים זה מעצבן כי כל היום נמרח בעקבות כך ואני זאת שנושאת בתוצאה...

(לארגן את הילדים בבוקר, זה גם משפיע על השעה שהוא חוזר בצהריים..)

כי לא לקח אחריות, מה אמור להיות איתו בהמשך היום?

מותר להשאיר ילד בגיל יסודי בית לבד וללכת לעבודה?

כי אם אצטרך להסיע אותו בעצמי אז הוא לא ילמד לקחת אחריות

(לא הפותחת, סתם תוהה)

זה טוב וגם עם ילדים עד גבול מסוים

אבל מה הוא יעשה בבית לבד באמת ?

לדעתי צריך לחשוב על משהו אחר

אפילו זכתבתי שאני מסכימה עם שחרור אחריות, במחשבה זנייה אני חוזרת בי

זה לא קל, בהתחלה זה יכול להיות יותר קשה, לספוג את הטעויות שהוא עושה.

אבל האופציה של ילד שמפעיל את ההורים, זו האופציה הכי גרועה, הדינמיקה בעייתית והילד לא לומד לקחת אחריות.

אם הילד פיספס את ההסעה, כי הוא בחר להמשיך לישון ונניח ההורה לוקח אותו לביה״ס, הוא יכול להסביר לו בדרך שהוא גורם לעיכוב בהגעה לעבודה, שהוא צריך ללמוד לקום בזמן ולא לשבש את הלו״ז של ההורה.

אפשר להמתין עם העברת אחריות לגיל יותר גדול, אבל אז יכולות לצוץ בעיות אחרות כמו קושי גדול יותר בשיתוף פעולה.

לסיבה בגינה הילד לא קם יש גם משמעות

ולפעמים ילד לומד מחוץ לעיר או במקום מרוחק וההורה לא נייד. כמה ניתן לו לקחת אחריות במקרה כזה?

כי להשאיר ילד בן 77 חץלבד בבית זה לגמרי חוסר אחריות מבחינתי

והרבה פעמים זה יכול להיות פתיר

באמצעות השכמה מוקדמת יותר, נגיד

ובטח לנסות למצוא פתרונות, אבל לא להתחנן או להכריח את הילד, כי השיח הזה בעייתי יותר מהתוצאה של פיספוס הסעה.

למה אם הוא מפספס זה עוזר ללימוד לקיחת אחריות.? הרי ההורים יסיעו אותו.

ילד בכוח כדי להספיק את ההסעה, האחריות נמצאת רק אצל ההורה, על ההתלבשות על ההסעה.

כשמאפשרים לילד לבחור מתי ואיך להתלבש והוא רואה שההסעה ברחה וההורה צריך לקחת אותו, שסדר היום משתבש בגלל שהוא מתלבש לאט, זה מאפשר לו להסיק מסקנות, זה מאפשר לפתוח שיח איתו מה מצופה ממנו, באיזה שעה הוא צריך להתעורר, מה יכול לעזור לו להתארגן בזמן וכדו׳

רק רציתי לשתף שגם באיחור להסעה זה לא בהכרח מפיל אסימונים אצל הילד... אבל אולי באמת אפשר ללמוד לקחת נשימה ולפתוח שיחה עם הילד על השיבוש.... פשוט בדרך כלל אנחנו רואים את עצמנו ואת השיבוש שלנו והוא פחות רואה בעייתיות... (אומרת בתור ילדה שאיחרה המון ומממממש לא בגלל ההורים שלה... בתיכון בעיקר) 

הוא לא לאחר להסעה.

העיקרון הוא לא לפחד מאיחור להסעה, שהדדלין של ההסעה לא יהיה גורם מלחיץ שמפעיל את כולם, אלא זמן ידוע מראש שלומדים להגיע אליו מוכנים ברוגע.

צריכה לצאת מיד אחריו בשביל להגיע לעבודה.

בזמן. -אין לי את הזמן לקחת אותו עוד נסיעה של רבע שעה.

אם למשל הייתי בבית בסדר

שיאחר

שישאר

שישתעמם

שילמד

לא בבית..

ניסית לבחון מה מקור הבעיה?

זה נובע מחוסר אכפתיות?

מצורך בתשומת לב?

מרצון לבלוט לעומת אחיו שמתארגן בזריזות?

אולי יש לו בעיית מיקוד משימות?

אולי הוא זקוק למוטבציה חיצונית שתעזור לו? (שירים, פתק נחת למשל)

ניסית לשקף לו את התחושות שלך?

איך הביטחון העצמי שלו באופן כללי?

ממתי זה התחיל?

היה ככה גם בגן?

היה ככה גם בשעון חורף?

אולי הוא בקפיצת גדילה ושעות השינה לא מספיקות לו כבר?

אגב את בעיית ההסעה אפשר לנסות לפתור-מוניות או שכנה שלא עובדת וכו'. אם זה הפתרון הנכון- שווה להשקיע בזה תקופה שלא נוחה ולקצור את הפירות בעתיד.

אבל הייתי מוודאת קודם שאכן זאת הבעיה באמת.

להכנס לפוקוס

לדוג בשבת קם בערך ב8..

שעה שוכב בעניים פקוחות על הספה

ורק אז מתחיל לתפקד...

שעתיים לפני היציאה שיהיה לו זמן התאוששות ארוך

כי תטרכי לקום יותר מוקדם אבל אם הוא צריך את הזמן הזה אז הוא צריך..

שווה לאחר כמה ימים לעבודה בשביל ללמד אותו לעמוד בזמנים

ושישעמם לו או תתני לו סידורים

שיבין לבד שכדאי לי להתארגן...

הוא ב 7 זה לא ילד קטן.

אתמול הבן שלי בן 4 לא רצה להתלבש אחרי המקלחת, אמרתי לו אוקיי אבל אתה לא רואה טלויזיה בלי בגדים ואני לא רוצה אותך על המיטה שלי בלי בגדים. ואני לא משחקת איתך כי אתה בלי בגדים. אחרי כמה זמן הוא בא וביקש להתלבש. לגבי הילד אפשר גם להכין אותו לגן עוד מהערב ואז אין את ההתעסקות הזאת בבוקר

ועיצה פרקטית מניסיון גם עם ילד שקם מוקדם להסעה מחבישה פשוט מהערב ישן עם הבגדים וזה ממש פותר הרבה מתח ולחץ.. ובבקרים שקשה לו ממש אני עוזרת לו עם גרביים ונעליים( בן כמעט 7 )

בחופש ובשבתות נותנת לו להתפנק איתן

כמה חיונית את???

ממש קשוח

ממש

מצדיעה לך

יש לי אחות כזאת

שקשה לה ממש לקום בזמן

ואמא שלי הייתה מתחננת ומפצירה בה שתקום כי כב מאוחר, יום אחד היא שחררה, ואחותי איחרה 

ואצליהם בבי"ס מי שמאחרת לא מכניסים לשער בכלל, והיא גם נשארת עוד שעתיים חאחרי סיום הלימודים, והאיחורם פסקו כמעט, כי היא מבינה שעדיף לה לדאוג לעצמה ולקום מוקדם ולא להישאר בחוץ לבד.

ואותו דבר עם בעל הייתי מעירה אותו לתפילה לדוג, בעצבים כי כמה אפשר לדאוג לבן אדם מבוגר, החלטתי שאני מעירה אותו פעם פעמיים וזהו, והוא פספס תפילות ויצא מאוחר ולא הבין למ לא הערתי אותו עוד הרבה זמן  ועכשיו כבר פחות

לא מכניסים בשער?? אז מה היא עשתה כל היום? זה ממש חוסר אחריות של בית הספר

הוא שמח ללכת לבי''ס? סה''כ טוב לו שם?

יכול להיות שהוא לא רוצה ללכת מסיבה אחרת, ואולי כדאי לעזור לעומק.

את האחריות על שינה/ קימה / התארגנות / הגעה בזמן - לילד. אוכל להרחיב לך על זה.

מאמינה שגם @ooתוכל להחכים אותך בנושא.

עובד פלאים. מניסיון בשטח.

מה עם להתלבש מהלילה? אני עושה את זה הרבה פעמים

עשינו רשימה על המקרר, מה עושים בבוקר? עם מספר ליד כל מטלה וציורים. למשל: 

1. ליטול ידיים ציור של נטלה. 

2. להתלבש ציור של כל פרטי הלבוש כולל כיפה וציצית.

3. לאכול ולשתות ציור של כוס וכו

ואז הוא בודק לבד מה נשאר לו לעשות.

אצלנו מאוד עזר

הילד חזר עם חום הבייתה מהכיתה....

מסכן שלי סיפר שהקיא בהפסקה והצוות לא שם לב..

בעקרון אני ממש בדעה שלהסיר אחריות.

אז הנה עשיתי את זה לבת ה12 שלי...

שהיא ילדה מהממת

עוזרת אחראית במה שחשוב לה.

והיא פשוט לא קמה!

אין לה שום בעיה להשאר בבית מבחינתה לא ללכת אפפעם לביהס. נהנת בבית.

מה התוצאות?

פגישה עם הורים תלונות שלא מגיעה וכו..

אני קשוחה

מעירה כמה בקרים

עוזר? לא

וחוזר חלילה

אז גם הוא מבחינתו להשאר בבית...

לא יכלת לדעת שהוא יפתח חום.

לגבי בת 12 ושחרור אחריות, כשמשחררים אחריות אפשר וצריך להמשיך להכווין את הילד ולעודד אותו לעשיה נכונה, האחריות היא על הביצוע הסופי שהוא יהיה בבחירה של הילד, האחריות ללמד את הילד לעשות ולבחור נכון עדין של ההורה, כל עוד הילד לא עושה נכון ההורה צריך להמשיך להדריך ולהסביר ולמצוא את הדרך לשיתוף פעולה של הילד.

אולי שבוע, גג שבועיים רצוף.

בסוף ישעמם לה. חברות יקבעו דברים והיא תהיה מחוץ לתמונה.

כנראה שהיא הרבה יותר נהנית מהתשומת לב סביב ההיעדרויות שלה.

להעביר אחריות זה עד הסוף.

כנ"ל הילד.

הילדים למדו שיטה איך להפעיל אותך.

מה תעשי עוד שנה שנתיים שהילד יהיה יותר חזק ממך?

אם את רוצה שהילד ייקח אחריות את חייבת לשחרר לו אותה.

אם זה היה אירוע חד פעמי אפשר לומר אולי התחיל לא להרגיש טוב הבוקר.

אבל את אומרת שזה כל בוקר.

לגבי הילדה:

אני מבהירה לביה"ס חד משמעית שאיחורים מנוהלים אך ורק מול הילד.

הם מוזמנים לזמן אותה לשיחה. או למשו אחר מרתיע.

קשה לי להאמין שילדה בת 12 תהנה להיות בבית ימים שלמים לבד. היא באמת לבד?

אם את בבית, תמצאי עיסוקים לכמה בקרים מחוץ לבית. 

אם הורה משחרר לגמרי גם ילד משחרר לגמרי. יש לי חמישה ילדים מעל גיל עשר ואצל כולם יש כמה ילדים בכיתה שהגיעו עד ביקור קב''ס. 

שגם ילד יכול לשחרר אחריות.

אצלי כששחררתי אחריות על מקלחת הילד התקלח פעם בשבוע במשך תקופה, עד שחברים אמרו לו שהוא מסריח ואז התחיל להתקלח כל יום.

יכולות גם לצוץ בעיות נוספות. כששחררתי אחריות על קימה בבוקר, הילד היה בלחץ כל ערב לגבי הקימה של הבוקר למחרת, אם הוא לא היה נרדם הוא יכל להכנס להסטריה.

אז הבנתי שיש גם בעיה בדרך הזו.

החלטתי להתמקד בדבר שהכי חשוב לי, להשאיר את הבחירה בידים של הילד, ללמד אותו לבחור נכון.

אני לא אחראית על הבחירה שלו אם להתקלח או לא, אבל אני יכולה להזכיר לו, לדבר איתו על חשיבות הנקיון, לא להרפות עד שהוא לומד לבחור נכון.

כנ״ל בקימה בבוקר, אני יכולה לתזכר לישון בזמן, אבל לא ללחוץ או להכריח, אני יכולה להעיר בבוקר אפילו פעמיים שלושה, אבל אם הוא בוחר להמשיך לישון, הוא יכול. אני תמיד יכולה לעזור ולתזכר, אבל הבחירה היא של הילד.

התוצאות של השיטה הזו אצלי טובות מהשיטה הקודמת של העברת אחריות מלאה. כי הם גם לא מנהלים אותי וגם אני מכווינה אותם לאורך כל הדרך עד לבחירה הנכונה.

זה אומר לא לקחת אחריות על הביצוע ועל התוצאות, ברור שאפשר להסביר ולחנך, להציע עזרה,

אבל לא לתת אותה בכוח.

אצלנו למשל לגבי ילד שלא אוכל, הודעתי לו באיזה יום קבוע בשבוע אני עושה קניות, אם הוא רוצה משהו שירשום ברשימה.

בשבוע הראשון חשב שלהגיד בע"פ זה לרשום,

בשבוע השני הייתה רשימה מושלמת.

בשבוע השלישי הוא פספס את היום של הרשימה ונאלץ להמתין לשבוע שאחרי.

אחרי בערך חודש של עקביות מצידי הגיעה גם העקביות מצידו ואחרי חודשיים בערך התחיל לאכול רגיל כמו כולם. 

מה שאומר שההורה קובע את הגבול מה באחריות ההורה ומה באחריות הילד, זה לא הכל או כלום.

כל עוד ההורה שלם לחלוטין עם ההחלטה להעביר אחריות ועקבי עם ההחלטה הזאת ולא נושא בתוצאות של חוסר האחריות,

בסוף הילד מתיישר.

האחריות'. 

במקרה המתואר, של ילד בן 7,נשמע לי ברור שאם הילד מפספס הסעה ההורים הם אלה שסובלים בעיקר מההשלכות... 

אבל לפעמים המחיר שהילד משלם או ההורים, בעיניי לא שווה ולכן הכנסתי גמישות בהתנהלות שלי.

הגמישות לא אומרת שאני לוקחת אחריות על הבחירה של הילד ושום דבר לא נעשה בכוח, אבל כן מפעילה את ההתערבות שלי שוב ושוב עד לבחירה הנכונה של הילד.

זו הבחנה דקה בין להוביל את הילד לבחירה נכונה, לבין לבחור בשבילו. בין לכוון את הילד, ללמד ולהסבר, לבין להגיד לילד מה הוא חייב לעשות.

ההיתי בשיטה הזו של העברת אחריות מלאה והיא רוב הזמן עבדה מצוין, עד שבמקרים מסויימים לא אהבתי את הדרך או תוצאות נלוות, אז חיפשתי דרך אחרת ואני מאד מרוצה מהתוצאות.

וגם ללמד את הילד לבחור נכון מבלי להעביר אחריות מלאה, אפשר מגיל 0, זה מה שאני עושה עם בן ה3 שלי מאז שנולד, מאפשרת לו בחירה בכל סיטואציה, מלמדת אותו לבחור נכון. אני כבר כמה חודשים בתהליך איתו להרדמות עצמאית בשיתוף פעולה, זה עובד נהדר והוא רק בן 3.

את כאמא יכולה להחליט שהגבול שלך זה לתזכר לקום שלוש פעמים וזהו, מפה זה שלו.

את יכולה להחליט שאת לא מתזכרת בכלל, את יכולה להחליט שאת יחד עם הילד שמה שעון מעורר (או שתיים או חמש)

יש המון אפשרויות לאיפה עובר הגבול של לקיחת אחריות, זה לא הופך את זה לאי העברת אחריות מלאה.

זאת אחריות מלאה על החלק שלו בתהליך.

עוד דוגמה, אצלנו מגיל קטן אחריות הילד להכין את קופסת האוכל. מה זה אומר?

שאני לא מתעסקת עם לרחוץ ולנגב קופסאות בזמן הבוקר.

אני מתזכרת מהערב לפנות לכיור, אני מזהירה פעם או עשר פעמים לפני, אני דואגת שיהיו קופסאות חלופיות או שקיות סנדוויץ'.

אבל לשטוף קופסאות בבוקר- זה אני לא עושה ויהי מה.

אז זה שאני מתזכרת בערב להוציא קופסאות מהתיקים זה אומר שאני לא מעבירה אחריות מלאה?

אני כן. מתי זה אי העברת אחריות? כשאני נכנעת לפעמים לבכי בבוקר ושוטפת כדי שלא יבכו.

זה נקרא אחריות לא מלאה. אם חצי מהימים אני מעבירה אחריות ובחצי השני שוטפת למרות שהזהרתי שלא אעשה את זה- זה נקרא לא להעביר אחריות באופן מלא, כשזה לא עקבי.

בכל אופן- לא משנה איך תגדירי את זה, כל הכבוד על ההקשבה לאינטואיציה שלך והיכולת לשנות תפיסה.

בן אחר שלי גדול ממנו רק בשנה וחצי זא בן 8 וחצי.לוקח אחריות על כל הבוקר שלו!

קם ,מתארגן בזמן מכין אוכל לעצמו וכמובן מספיק את ההסעה.

אבל הוא?

גם באוכל בעייתי מאוד לא אוהב כלום חוץ ממתקים או קורנפלקסים מכינה לו אוכל מושקע ומגוונת מנסה מכל כיוון ומשחררת.

מלא ימים חוזר עם האוכל הבייתה...

האחריות שלך זה להכין אוכל או להאכיל אותו?

אם האחריות שלך זה להכין, אז איפה הבעיה?

אני לא סתם שואלת,כי אם זה מפריע לך, זה מונע ממך להעביר לו את האחריות המלאה על האכילה.

עכשיו שוב, זה לא הכל או כלום.

את יכולה להחליט שאת מציעה 3 אפשרויות לארוחת בוקר, והוא יכול לבחור מתוכם.

את יכולה לתת לו משימה- להסתכל מסביבו מה החברים אוכלים ושיספר לך מה.

את יכולה להסביר לו על אבות המזון וכמה את מרשה מכל רכיב,

את יכולה לעשות הרבה דברים.החל מגיל שנה בערך את לא יכולה להכריח אותו להכניס דברים לפה.

הצעה לי אלייך, נשמע שמרוב שאת מעורבבת בתוך השגרת בוקר, קשה לך קצת להסתכל על הדברים מבחוץ או לגשת אחרת אחרת לאירועים (וזה ממש מובן, שלא תטעי)

מה דעתך לנסות לקבוע עם בעלך שממחר עד שבועות את יוצאת לעבודה בשעה שלך, בנחת, מתלבשת שותה קפה וממשיכה לדרכך.

ושהוא ייקח אחריות. 

אבל אם את עושה את זה- אז עד הסוף!!! לא שואלת, לא חושבת, לא בודקת עם המורה אם הילד הגיע או לא, מה אכפת לך לנסות?

שבועיים שתצאי לעבודה בנחת, מה את אומרת?

(אגב זה יהיה נחמד אם תעזרי לבעלך עם הטכני, אבל רק עם הטכני בלבד, לא עם מה שקשור לדינמיקה המשפחתית)

אם את לא מצליחה להתנתק ממה שקורה בבית, צאי מספיק מוקדם מהבית כשכולם עוד ישנים.

תכיני לך קופסת ארוחת בוקר מפנקת, תקני קפה בדרך, 

תצאי להליכה/ ריצה בשעה מוקדמת כשעוד קריר, תחליפי בגדים בעבודה.

מבטיחה לך אנרגיות טובות לכל היום!

כשהתהליך תחום בזמן יותר קל לשחרר. תנסי, מקסימום תצליחי!

את צודקת שצריך להיות עיקביים, אבל לפעמים העיקביות וחוסר הגמישות מביאים תוצאה פחות טובה.

בעיניי גמישות חשובה לא פחות מעיקביות וצריך לדעת מתי להפעיל כל דבר בחוכמה בלי לבלבל את הילד.

אפשר להעביר מסר ברור לילד בלי כללים נוקשים.

ותודה לך על הסוף

אצלנו שמתי לב שאם אני מתארגנת לפניהם, יש פחות לחץ

וגם, לוקח להם זמן להתאושש מהשינה.. אז אני קמה מוקדם, מתארגנת, מעירה אותם בנחת ונותנת להם זמן להתאושש וזה עובר הרבה יותר טוב מאשר ימים לחוצים

אותנו זה הציל עם ילדה שלא נרדמה במשך שעות בלילה.

נותנים את הכדור כחצי שעה לפני השינה והוא עובד כמו קסם!

התייעצנו לפני כן עם אנדוקרינולוג מעולה והוא אמר שאין שום בעיה לתת את זה.

לק"י

לפעמים יש חוסר.

ואני חושבת שאפשר לגרום לו להיות מופרש ע"י כל מיני דברים,  ביניהם להמנע מאור של מסכים בשעות שלפני השינה. 

אצל הבן שלי זה לא עזר, אבל בעיות השינה נגרמו גם מבעיה רפואית.

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

הגדולה לקחה אותה ל"טיול" ברחבת הבניין, ואחרי כמה סירובים היא הסכימה ללכת ואפילו לרוץ

אז @שושנושי הגיוני שזה יקרה בקרוב אצלכם

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

זה משגע אותי ממש.

אני לפעמים מתייאשת ושמה אותו על השיש כשאני צמודה אליו וככה מבשלת או מכינה אוכל .

ב סעודות שבת הוא ישב רק עליי. לא הסכים בכסא שלו בשום אופן, כמובן אוכל לי מהצלחת 😵‍💫

הוא מתוק בטירוף שזה המזל שלו.

ויש לו קטעים שהוא מוכן לשחק עם אחיו וטיפה לשחרר אותי, אם הוא רואה אותי, הלך עליי. אני לפעמים מסתתרת 😉.

יש לציין שהוא נדבק אליי ולא מוכן לעזוב בעיקר כשהוא עייף/ רעב, אם אני יודעת שהוא ישן טוב אוכל טוב אז הוא בסוף מסתדר. אצל המטפלת הוא סבבה ומסתדר מצוין, רק לי הוא עושה הצגות. 

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).