בתורה יש הרבה ספירות שנצטווינו לספור.
אנחנו סופרים 7 שנים לשמיטה.
אנחנו סופרים 7 שמיטות עד היובל.
אנחנו סופרים ימים בשביל להיטהר מטומאה.
אשה צריכה לספור ימים נקיים.
ספירת העומר ושתי הדוגמאות הראשונות כאן הן ספירות ''ציבוריות'', כלומר זה לא שאם אני אספור כך ואתה תספור אחרת אז אנחנו נחגוג את שבועות או נקיים את השמיטה במועדים שונים. כלומר הספירה של היחיד לא קריטית מהבחינה הזאת.
שתי הדוגמאות האחרונות הן ספירות של היחיד. אשה שלא תספור ימים לא תוכל להיטהר, אפילו אם יעברו שנים רבות שבהן היא נקייה. אין מי שיספור עבורה, זאת האחריות שלה.
אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שדווקא על ספירה אישית צריך לברך ואילו על ספירה ציבורית אין היחיד מברך.
אבל אף אחת לא מברכת ''אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת הנידה, היום יום אחד לנידה''...
הר''מ שלי בישיבה התיכונית העביר על כך שיעור בליל שבועות. לצערי אני לא זוכר את התשובה, וזה ממש חסר לי!
אני רק זוכר שהוא אמר שזאת כנראה הברכה הכי מאוחרת שיש, כלומר ברכה שלא הייתה קיימת בימי התנאים וגם לא בימי האמוראים, אלא רק הסבוראים או הגאונים התחילו לברך על ספירת העומר.
אז למי יש תשובה?
למה אנחנו מברכים על ספירת העומר כאשר שאר הספירות שנצטווינו בהן לא זכו לברכה מיוחדת?



ב"ה לא חסרים מקומות לגור שאינם נוף עירוני