א', לגבי ההשוואה לנידה, כדרך אגב, ראיתי איפשהו (לא זוכר איפה....) ששבעה השבועות שאנחנו סופרים זה כמו שבעה נקיים, כשכל שבוע מייצג יום, ובהם אנחנו נטהרים, כמו בשנה הראשונה שעם ישראל ספר, שהיה במ"ט שערי טומאה, ונטהר מהם, כך גם אנחנו, כל שנה, נטהרים ועולים מדרגה אחר מדרגה.
ב', שמעתי שאלה אחרת, אם כל המטרה היא לדעת מתי מגיע היום, תספור הפוך, תרד מחמישים לארבעים ותשעה וכו'...אלא המטרה פה באמת היא ההיטהרות, התהליך, וכל יום מוסיף, עד שבסוף מגיעים להשלמה של היום החמישים (יש למהר"ל דרוש על המספרים, ובין היתר גם על זה...). ועוד דבר ששמעתי שאנחנו סופרים גם את השבועות וגם את הימים, והשבועות מסמלים את הקדושה מצד ה', ה"קביעא וקיימא" (שבת לשון שבוע....), ואילו הימים שאנחנו סופרים, יום אחר יום, זה מסמל את קדושת הזמנים שתלויה בישראל ("ישראל קדשינהו לזמנייהו"...), וזה מאחד בין שתי הקדושות. לפי זה, ספירת היחיד היא של הימים, וספירת השמיטות היא רק של ה"שבועות", של קדושת ה"קביעא וקיימא", אבל מה שמיוחד בספירת העומר שהיא מאחדת בין שתי הקדושות, ורק האיחוד של שתי הקדושות הוא מה שמאפשר לאדם באמת להיטהר ולצאת מהטומאה, כי אם ידבוק רק בקדושה העליונה, הגוף יישאר בטומאתו ולא ייתקן, אם ידבוק רק בקדושת הזמנים, העולם הזה, הרוח של האדם תיעזב וממילא תדרוש את שלה, וכמו כן בלי הרוח הגוף מגיע לטומאה ולא יכול לחיות בצורה מתוקנת, ורק אם האדם ישלב את שתי הקדושות בצורה מאוזנת ונכונה, ולא רק ידבק ברוח אלא גם יממש את הדברים בחומר, יקנה אותם בעצמו, יתקן את מידותיו, את גופו ואת כל המימדים שבו, ויופיע אותם בצורה קדושה וטהורה, זה מה שיוביל לסילוק הטומאה באמת.
ואכן מצינו שבמעמד הר סיני מצד אחד הייתה פרישה מיחסים כדי שלא תהיה טומאה, ומנגד כתוב שמשה הוסיף יום מדעתו (והקב"ה הסכים עמו, והמהר"ל מראה איך באמת הוא דרש מפסוקים, אבל זה לא הנושא....) משום חולשא דאורחא. מדוע יש בעיה שתהיה חולשה בקבלת התורה? כי קבלת התורה צריכה להיות בכל הכוחות הגופניים של האדם, בכל כוחו, ולא שנקבל את התורה מתוך חולשה. כתוב גם כן שמתוך שעם ישראל היו עזים שבאומות, יכלו לקבל את התורה שהיא אש. צריך חוזק ותוקף כדי לקבל את התורה, כוחות, ולכן גם כל בעלי המומים התרפאו במעמד הר סיני. המהר"ל מדבר על זה שיש קרבן שתי הלחם לעומת הכלל: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", כי בכל השנה איננו מקריבים את יצר הרע, שהוא הלחם, הסמל לפעולה האנושית בעולם, אלא אנחנו מתבטלים לה', כמו קרבן השעורים, שזה אוכל בהמה, אנחנו כבהמה לפני ה', מתבטלים לפניו, אבל בשבועות, אחרי שהוספנו את המימד של הקדושה של הזמנים, ניתן להכניס גם את שתי הלחם לבית המקדש, ולרומם אפילו את יצר הרע ואת כל הכוחות שישנם באדם.
לגבי מה שאמרת בהתחלה, אמנם חג השבועות לא תלוי ביחיד, אבל קדושת הכלל לא נועדה להישאר גבוה בשמים, אלא לרדת לפרטים, להשפיע על כל עם ישראל ולרומם אותם, ולכן בספירת העומר אנחנו באים ומתחברים לקדושה הגבוהה שכוללת את כל העם, ומתוך החיבור של כל פרט ופרט לכלל כל פרט שואב קדושה וממשיך קדושה לחיים הפרטיים שלו, ומתעלה ומתרומם. הספירה של היחיד היא כדי שהיחיד יוכל להתחבר לכלל ומתוך כך יקבל קדושה. ואולי גם יש פה אמירה שהקדושה של הכלל אינה מנותקת מהפרטים, היא גבוהה מהפרטים, אבל לא מנותקת מהם, ולכן כל יחיד ויחיד סופר.
אגב, בקרבן פסח יש עניין שמאוד קשור לאיחוד הכלל והפרט, ובטוח זה קשור, שהרי בפסח מתחילה ספירת העומר.
