נישמע מהדברים שלך :

"נראה לי קצת כבד לאישה לעשות את כל זה ולשאת גם בנטל הפרנסה.היום אני קצת מתקשה לקבל את זה שהאישה עובדת כל כך קשה וזה כבר נורמלי."

שאת מיתכוונת לישאול באופן כללי על הנורמה בעולם שנשים יוצאות לעבוד.

הקשיים שאת כותבת עליהם :

"קושי לנהל בית וגם לעבוד, פספוס בגידול וחינוך הילדים, קושי בהריונות ולידה וכל מה שנלווה לכך."

זה קשיים שכל אישה עובדת ניתקלת בהם. בלי שום קשר למה שבעלה עושה בזמן שהיא עובדת.

תתקני אותי אם אני טועה, אבל אולי הכוונה שלך היתה יותר לישאול על איך מתנהלים מבחינת הוצאות רק עם משכורת אחת? ועל איך מתמודדים עם תחושת הלחץ מהמצב הכלכלי שכניראה פחות טוב ממשפחות שבהם שניהם עובדים?

איך אישה לוקחת על עצמה גם להיות המפרנסת, גם האמא שמגדלת את הילדים, מחנכת אותם

איך אישה שעובדת במשרה מלאה מצליחה גם לעבור הריון בצורה נוחה (יש נשים שמפסיקות לעבוד בהריון כי הבעל עובד) ולהסתדר ולצאת לחופשת לידה, לפעמים רוצים להאריך, או להיות בבית עם התינוק יותר זמן אבל זה לא מתאפשר כשאת עובדת

האם אישה שבחרה בזה התחרטה עם הזמן? רצתה שבעלה יעשה את החלק שלו וילמד תורה בנוסף? כי יש לה מספיק על הראש?

מקווה שכתבתי את זה טוב.

כתבת מעולה

אני אנסה לענות לך בהמשך היום.

איך אישה לוקחת על עצמה גם להיות המפרנסת, גם האמא שמגדלת את הילדים, מחנכת אותם

לגבי הפרנסה - אני אישית לא לקחתי על עצמי שום דבר. אני הייתי בכל מיקרה יוצאת לעבוד. 

אני חושבת שאנחנו ממש מנוגדות בדיעה שלנו לגבי זה, כי אני דווקא ממש רואה אידאל בזה שאישה לא תהיה כל הזמן רק בבית, ושתהיה לה עשיה ומיצוי עצמי גם מחוץ לבית. 

לגבי לגדל ילדים - אני גם כן ממש לא לקחתי את זה על עצמי, זה שבעלי אברך, ממש לא אומר שהוא לא אמור להיות שותף מלא לניהול הבית ולגידול הילדים.

איך אישה שעובדת במשרה מלאה מצליחה גם לעבור הריון בצורה נוחה (יש נשים שמפסיקות לעבוד בהריון כי הבעל עובד) ולהסתדר ולצאת לחופשת לידה, לפעמים רוצים להאריך, או להיות בבית עם התינוק יותר זמן אבל זה לא מתאפשר כשאת עובדת

למען האמת, יש לי ממש מחוייבות לעבודה שלי, כך שאני לא חושבת שהייתי לוקחת חופשה סתם כך בזמנים שהם יותר קשים.

אני עובדת בחברה גדולה מאוד שרובה חילנית, ואני לא רואה שנשים או גברים מרשים לעצמם סתם לא לבוא בכל מיני זמנים. יש ימי חופשה קבועים וימי מחלה קבועים, ומנצלים אותם כשצריך.

האם אישה שבחרה בזה התחרטה עם הזמן? רצתה שבעלה יעשה את החלק שלו וילמד תורה בנוסף? כי יש לה מספיק על הראש?

אני אישית לא מתחרטת ביכלל.

ברור שיש דברים שאני מוותרת עליהם. 

נניח, אני, למרות שאני מאוד מאוד אוהבת את העבודה שלי והיא ממלאת אותי בהרבה סיפוק, הייתי רוצה אולי לעשות הסבת מיקצוע ולהיות גננת או מטפלת, ואני לא עושה את זה ביקר בגלל שזה מיקצועות שמרוויחים בהם הרבה הרבה פחות מהמיקצוע שבו אני עובדת (הייטק), ואני לא יכולה להרשות לעצמי להרוויח משכורת נמוכה כל כך כשאני רוצה שבעלי ילמד ומנגד אני רוצה לאפשר לילדים שלי רמת חיים טובה.

אבל בסוף זאת בחירה שלי, ולכל בחירה בחיים יש מחירים...

ותמיד גם אפשר להתחרט. 

וברגע שלאחד מאיתנו כבר לא יתאים - אז ברור שנעשה אחרת.

ואני לא מרגישה מנוצלת בכלל מזה שבעלי לןמד ולא מפרנס.

הוא מארגן את הילדים בבוקר ואוסף מהגנים , אם גם הוא היה עובד בעבודה תובענית אין מצב שהייתי שורדת את העבודה.

 הנטל והלחץ  של הפרנסה הוא עליו, אני יוצאת לעבוד להנאתי ובכך הנטל מתחלק בין שנינו. אם נאמר אני ארגיש שלא בנויה לזה - הוא יקח את העול עליו ויצא לעבוד.

 לגבי עבודות הבית הוא עוזר לי בין הסדרים אז אין קושי ב''ה

.

אני כן מרגישה פספוס בגידול וחינוך הילדים, כי אני לא שולחת  אותם למסגרות בבוקר..

ב''ה אני יכולה לעבוד בהריונות, למעט בסוף תשיעי שכבר לא יכולתי ללכת ואז באמת לקחתי חופשת מחלה.

להרגשתי בכל משפחה יש ''שר החוץ' ו'שר הפנים'. 

תפקידים בתוך הבית ובחוץ.

בעלי אברך ולא עובד בכלל

אני עובדת משרה מלאה

יש לנו ילד אחד בן 3 מבחירה 

אצלנו החלוקה היא שבעלי לוקח למטפלת וגם מחזיר, שזה כולל לארגן אותו את כל ארגוני הבוקר- אוכל בתיק, בגדים וכו'..

בעלי הוא האחראי על ניקיון הבית, אני לא מנקה שום דבר, גם לא שוטפת כלים.

הוא אחראי גם על קניות, פח, סדר ואוכל לילד כל יום גם בוקר וגם צהרים.

ומנגד אני זאת שעובדת ומביאה את הכסף העיקרי.

לכן אני חושבת שיש גם יתרונות למצב..

מבחינה כלכלית המצב לא וואו אבל לגמרי סביר. בואי נגיד שאני חיה ברמה גבוהה יחסית. 

לא חסר לי שום דבר ואני קונה לעצמי הכל בלי להתחשבן ולהתקמצן. 

*רק מוסיפה שבאופי שלי גם אם בעלי היה מיליונר הייתי עובדת משרה מלאה כי אני אוהבת לצאת ולעבוד להרבה שעות. אין לי מה לעשות בבית..

תודה על התשובה!

הוא הגבר ועליו עול הפרנסה, וכרגע הוא זה שעובד אחרי הישיבה. בתור מורה למתמטיקה, אנגלית, נגינה ובתור מדריך בישיבה תיכונית.. ב"ה חיים בהתאם, אבל טוב לי.. אני ממש לא אקרע בעבודות קשות בהריון, עושה את עבודות הבית בנחת, מגדלת ודואגת לילד, וזהו אברך שאישתו לחוצה, סובלת, ונקרעת, לא שווה להם שיהיה אברך.. שיצא לעבוד ושאשתו תהיה רגועה ושמחה

מסכימה עם הסוף

לק"י

גם הפותחת וגם המגיבות.

שיכול למשוך טרולים ומטרידים למינהם..

לא?

חדשה שמבקשת פניות בפרטי, זה מצריך תזכורת לה ולאחרות

התייחסתי רק לעצם השאלה

צודקות👍

קודם לגבי מי שכתבת שהיא 17 שנים נשואה עם 2 ילדים

זה לא הוגן לתלות את זה בחיי אברכות, כמו שזה לא היה הוגן לתלות את זה בקריירה אם היא היתה קרייריסטית.

לגבי הפרנסה

אני עובדת מהבית ורוב ההכנסה ממני.

בעלי אחראי על הכספים במהות וגם כי יש לו ראש הרבה יותר טוב לזה, ואם חסר כסף זה אחריותו, ובאמת עכשיו הוא עובד כמעט כל שניה שיש לו 

אני חושבת שבמהות זה צריך להיות משימה ורצון של שניב ני הזוג. ברור לי שבשלב כלשהו הוא יצטרך לעזוב את הישיבה, אז כל שנה שהוא נשאר שם זה זהב. בשביל שנינו.

ברור שקשה לפעמים לחסוך, ברור שקשה לפעמים שהעתיד לא ידוע, ועוד כל מיני דברים...אבל בכל דרך חיים יש את הקשיים שלה.

זה בחירה, וברגע שנרצה בעלי יכול ללכת לעבוד פשוט, זאת לא מצוקה כלכלית באמת, זה בחירה של שנינו,וברגע שהיא לא תהיה של שנינו נבחר בחירה חדשה. 

אם ה*עול* הכלכלי היה עליי

ואם הייתי עובדת משרה מלאה מחוץ לבית ואז לבד עם הילדים, משערת שזה היה נראה אחרת.

הלחץ זה משהו מאוד ידוע, לי זה נראה הוגן כי חיי אברכות זה לא חובה וגם לא קריירה. יש אנשים שזה גרם להם אפילו למחלות לא עלינו.

רואים על בן אדם שעובר עליו משהו, אני לא אגיד את זה סתם, אנחנו מאוד קרובות (משפחה קרובה).

תודה על התגובה!

מה זה גרם להם למחלות?

מי שלא יודע להנהיג את החיים שלו ברמה שהוא משלם על זה בבריאות שלו, זה לא קשור לאברכות או לא זה קשור לאנשים עצמם.

אם הם היו בסיטואציה אחרת הם היו מתנהלים בשלווה ורוגע? לא נראה לי. ואם כן, אז נורא שהם בחרו באברכות.

אנשים בגלל עבודה קיבלו מחלות. אנשים עובדים מלא שעות ביום ונתונים תחת סטרס (נכון שיש יוצאי דופן) אני אומרת את זה לפעמים בחצי צחוק ממש כמו השלט של אוושוויץ השם ישמור 'העבודה משחררת'

אבא שלי חלה בגלל מקום עבודה והוא בן אדם הכי רגוע שאני מכירה בעולם, אמא שלי לא נכנסה להריון 7 שנים ובול שהתפטרה היא נקלטה ללא טיפולי פוריות (היא עשתה טיפולים לפני שלא הצליחו)

הבאתי כדוגמא עוד נשים שאני מכירה מהחיים שלי... זה מאוד נפוץ. לא מגזימה בכלל.

אבל זה העומס והבחירה של האנשים, לא האברכות. זה מה שהתכוונתי.

של האנשים וההערכה שלהם את הכוחות שלהם.

גם בעל סטודנט יכול לגרום המון עומס ולחץ.

זה שלחץ לא טוב לבריאות זה לא אומר שבעל סטודנט עושה רע לבריאות, אלא שמי שזה עושה לו רע לבריאות צריך לנהל את החיים שלו אחרת.

אני עובדת ובעלי אברך.

שאלת אם זה קשה שהכל נופל על האישה, גם הפרנסה וגם תפעול הבית. - כן זה קשה ואני חושבת שזה טוב לי.

אני בחרתי את זה ואני שמחה בזה, כי אני יודעת קצת מהערך העצום של הלימוד.

כשאני עובדת אני מנסה לעזור לאנשים, ומקבלת קצת כסף. כל שעה שבעלי לומד לגמרי מרוממת את העולם למקום יותר גבוה, וזה פשוט בונה את הבית שלנו. ככה אני מרגישה.

מחבר אותנו למשהו יותר גדול.

נכון שיש לזה ערך עצום, אבל לא יצא לך לחשוב לרגע על חרטה? אפילו שבחרת בזה מלכתחילה. שאולי לך זה מפריע בעבודה האישית שלך? פוגע לך בכל מיני דברים בחיים? בהתקדמות רוחנית?

פעם בתקופה שלפני שהקימו את המדינה לא היו מונחים או אופציות של להיות אברך, הגבר היה יוצא לפרנס ולומד תורה בנוסף לכך.

באמת מסקרנות.

הקמת המדינה, ולכן מה שהיה אז לא ממש משפיע על הבחירות או על התחושות שלי.

אני ממש מנסה לחשוב במה זה יכול להפריע בחיים, חוץ מהעובדה שיש פחות כסף ממה שהיה יכול להיות אם הוא היה עובד, ולא מוצאת.

מבחינתי זה רק ייתרונות.

הנקודה היא שגם אז היה הרבה מטלות לאישה ואת הנטל של ללדת ולגדל ילדים, ובנוסף גם לעבוד לכן מפה באה השאלה

בסדר גמור. תודה!

בכל בית, ועוד המון דברים שמוסיפים איכות חיים והופכים ניהול בית של היום לפשוט עשרות מונים ממה שהיה אז. על האישה היה יותר נטל ואני לא יודעת בדיוק אחוזים, אבל בהחלט היו המוני נשים שיצאו לעבוד, ולא רק הן, אלא גם היה מקובל שילדים עובדים כדי לעזור לפרנס את המשפחה.

זה פשוט לא בר השוואה, חוץ מזה שיש לנו היום בדור הנוכחי הרבה יותר אפשרות לפניוּת ללמוד תורה.

היו מפרנסים. היו חיים בצניעות ונעזרים באנשים שעובדים ותומכים בלומדי תורה.

גם היום אגב רוב המלגות של אברכים מגיעות מתורמים

ידוע שהרוב זה מתורמים, אני יודעת

אבל זה לא היה בכמות של היום, גברים שרק לומדים תורה בבלעדיות. לכך התכוונתי

וצריך להסתכל על אחוז הלומדים ביחס לאוכלוסיה הכללית ולא רק ביחס לחרדים

ברור שכשיש התגברות של הצד שמתנגד לתורה יהיה חיזוק של לומדי תורה כנגד

ברור שיש גם אנשים שנמצאים בכולל ולא רק לומדים והיה עדיף שיצאו לעבוד אבל אני מאמינה שהרוב כן וזה מחזיק את עם ישראל

אגב בעלי לא לומד בכולל ..

קושי יש לפעמים, פחד יש לפעמים, בעיקר ממה יהיה בעתיד כשלא יכולים לחסוך, המון בני גילי וצעירים ממני כבר קנו בית ואצלנו זה אפילו לא ברמת החלום. אבל שוב - בסופו של דבר אני עומדת מול משהו שכל כך שווה את זה וזה מחזק בזמן הקושי. 

מבחינת התפתחות אישית שלי - אין הדבר תלוי אלא בי, וזה ברור לי. גם במקצוע, שהקושי הוא אצלי למצוא את הכיוון. ובהתפתחות רוחנית - אין מישהו שדוחף אותי יותר מבעלי ללמוד ולהתפתח רוחנית ואת המעט שאני בכלל עושה אני יכולה רק לזקוף לזכותו.

רוצה להוסף משהו שחשוב כאן לדיון בעיניי - אני אברכית בציבור הדתי לאומי. כלומר אברכות ארוכת שנים כאן היא לא ברירת מחדל בכלל ואין כמויות של אנשים שעושים את זה. במקום הזה מימד הבחירה הוא יורת ברור ואין שאלה שבעלי כאן כי זה מה שהוא רוצה לעשות וזה מה שנכון לו. אצלו זה משהו שאי אפשר לפספס. זה אומר שהוא חוזר מאוחר כל יום, זה אומר שבבין הזמנים הוא הולך ללמוד, זה פשוט בכל דבר. 

והוא גם לומד תורה ומפרנס ביחד, כן? אבל רוב הזמן ההכנסות שלו היו מינוריות, בשנים האחרונות זה תופס נפח משמעותי יותר כי אני לומדת ולא עובדת. אבל אם היינו יכולים כלכלית שרק ילמד ולא יעבוד הלוואי, חלום, ברור שאם צריך צריך אבל אם הוא היה יכול ללמוד בנחת בלי הלחץ של העבודה זה היה מדהים. לכן ההשוואה לתקופות של אין ברירה פחות רלוונטית בעיניי, זה שפעם קרעו את הצורה לא מחייב לקרוע גם היום את הצורה

רק דבר קטן על הסוף, פעם ממש לא קרעו את הצורה

אם הבעל עובד 3-4 שעות ביום ואחר כך לומד תורה בזמנו הפנוי

האישה עובדת בצרכי הבית ומגדלת ילדים

(עזבי עכשיו אם זה מתאים לך או לא, אני מדברת בכללי)

זו חלוקת תפקידים הוגנת כמו שהקב''ה רצה ואף אחד לא לוקח על עצמו יותר ממה שהוא צריך... ומוסיפה שזה גם ככה קשה לעצמו, אז שאני חושבת על עצמי במידה ואין לי עזרה עושה כל מה שאני עושה היום פלוס מפרנסת זה עושה לי כבר סטרס

שוב תודה! בהצלחה בדרככם

יש מעט מאוד אפשרויות לעבוד 3-4 שעות ביום ושזאת תהיה פרנסה משמעותית, והן לא מתאימות לכל אחד 

אין סיכוי לעבוד 3 או 4 שעות ולהחזיק משפחה.

וגם בעבר לא היה דבר כזה

בן אדם בלי לעבוד 8 שעות + בממוצע לשכר, לא יכול להתקיים בכלל

מצב מאוד עצוב... משתעבדים לעבודה

הילדים היו יוצאים לעזור בפרנסה.

(ולא כל כך עוזר להאנח מה היה פעם כי זאת המציאות של היום וה' רוצה שנעבוד אותו בכלים שהוא נותן לנו)

ורק רוצה לומר לך

שהכל עניין של בחירה וסדרי עדיפות.

אני עובדת 6 שעות ביום,

בעלי עובד יום בשבוע (סטודנט אחרי שהיינו אברכים כה שנים)

ועם עוד מלגה קטנה אנחנו מסתדרים יפה.

נכון שלא מצליחים לחסוך הרבה וחיים במקום זול ובצניעות יחסית לתרבות שלנו, אבל מחזיקים רכב וה' עשה לנו כל צורכנו.

זה בהחלט אפשרי להתקיים.

רוב האנשים בוחרים לעבוד במיקצוע שהם אוהבים ונהנים ממנו.

הייתי פעם בעבודה שהרגשתי בה חוסר מיצוי, מייד חיפשתי עבודה אחרת.

מכירה הרבה אנשים שמחליפים עבודות בגלל חוסר סיפוק.

אני חושבת שהשאלות שלך נובעות כניראה בגלל שאת לא עובדת, ולכן את מדמיינת את זה כמשהו קשה הרבה יותר ממה שזה.

וכמו שאמרתי כבר למעלה, כניראה אנחנו מנוגדות כי את רואה אידאל וחלוקת תפקידים הוגנת בעיניך -באישה ש"עובדת בצרכי הבית ומגדלת ילדים" ובבעל שעובד כמה שעות ולומד.

ואני רואה אידיל וחלוקה הוגנת בכך ששניהם חולקים את עול הפרנסה וששניהם חולקים את צרכי הבית וגידול הילדים.

נכון שהאידאל של חלוקה בפרנסה אצלינו לא מתממש כי הוא לומד, אבל זה מתאפשר רק בגלל שאני ברוך ה מרוויחה מספיק טוב בעבודה שאני *אוהבת ונהנת* וכי בחרתי ביותר תורה. 

ולגבי מה שהיה פעם - אני לא מבינה למה זה מעסיק אותך כל כך מה היה בעבר. המציאות כיום היא כזאת שרוב הנשים עובדות, בלי שום קשר לאברכות.

אולי בעבר נשים הרגישו שמחות ומסופקות רק מ"לעבוד בצרכי הבית ולגדל ילדים", כיום זה לא המצב.

היא לא יכלה להשאר בבית או לא יכלה להרשות לעצמה , לא זוכרת את הניסוח בדיוק

זאת השתעבדות לעבודה וקריירה ולא לחיי המשפחה. הם עוברים למקום 2.

אני לא רואה בזה בעיה או השתעבדות. זו בחירה שלה.

גם אני לא יכולה לאכול נניח עוגה מסויימת כי אני בוחרת לשמור משקל.

אם היא לא יכולה וקשה לה, ואין לה אויר וזה גורם לה לדכדוך - בדיוק למקרה כזה התכוונתי לעשיית חושבים עם עצמה.

אני עושה את זה בשביל הבית והמשפחה.

ברור שאני מעדיפה למצוא מקום שייתן לי גם עניין וסיפוק אבל מה שמוביל זה להביא פרנסה הביתה.

רוב מי שאני מכירה שעובדת משרה מלאה עושה את זה בגלל צורך כלכלי ולא בגלל השתעבדות לעבודה

להסיק על הכלל

אני חזרתי לעבודה אחרי 3.5 חודשים מבחירה.

וגם כשיש לי אפשרות היום להישאר בבית, שזה משהו שעשיתי תקופה של כמה שנים, בחרתי לצאת לעבוד.

היום כאישה עובדת המשפחה שלי מקבלת ממני יותר כי אחרי תקופה בבית כבר הרגשתי מיצוי ושחיקה. 

אז כל אחת ומה שמתאים חה וזה לאמעיד על הכלל

רוב חברותיי למעשה התנסו בתקופה בבית וחד משמעית העדיפו לצאת לעבוד

בלי קשר לעוח הפרנסה

עבודת האישה ודאי תורמת לפרנסה. אבל רוב הנשים שאני מכירה לפחות שמחות לעבוד. אולי היו רוצות לעבוד קצת פחות, אבל לא היו מוותרות על זה

אני עובדת לא בשביל שהוא יהיה אברך, אלא בשבילי לתעסוקה מעניינת ומאתגרת עבורי ובשביל לפרנס.

אין לי קושי או לחץ מפרנסה, אני עובדת בשלווה ושמחה לנצל את כישורי כדי לקבל תשלום הוגן. 

בעלי הוא אבא נוכח, מוציא ומחזיר/ מקבל, מטפל בילדים טיפול מייטבי ועושה חלק גדול מעבודות הבית.

זה מקל עלי שאני לא צריכה למהר לעבודה ובחזרה, שהוא תמיד יכול להשאר עם ילד חולה או בחופשות.

ככה שהילדים שלי הרוויחו מהיותי עובדת, אבא נוכח, אמא מרוצה ומצב כלכלי טוב.

‏

בהריונות היה לי מאוד קשה לעבוד, אבל ‏רציתי לשמור על המשרה שלי, לא בגלל שאני המפרנסת אלא כי המשרה היתה חשובה לי.

שנינו מרוצים מהדרך שלנו, אני מרוצה ‏מהיותי מפרנסת ועובדת, בעלי מרוצה מהיותו אברך, אבא נוכח ומהיכולת שלי לפרנס.

תודה! ורציתי להוסיף, גם שאלה לכולן

@אם מאושרת 

כי אני ממש לא קורעת את עצמי בעבודה, עובדת שני שליש משרה בשעות נוחות. 

אנחנו חיים בצמצום יחסית, גרים במקום זול, באופי אני די חסכנית בכל מקרה. לא קיצוני, יש גם פינוקים בבית וגם מצליחים לחסוך כסף לעתיד.

מה שקשה לי זה שהוא חוזר הביתה מאוחר, אני לבד עם הילד משתיים בצהריים עד השכבה, כמעט כל עבודות הבית עלי פשוט כי בעלי לא כל כך נוכח. כשהוא נמצא (בימי שישי, מוצ"ש ולילות) הוא עושה המון, מבשל שבת שלמה לפעמים, מסדר מנקה, שוטף, שוטף כלים... פשוט ביומיום אני עושה את זה.

אבל אם הוא היה קרייריסט אז לא היה יותר טוב.

ומצליחים להתפרנס משני שליש משרה? ב"ה זכית בעבודה טובה..

ויש גם את המלגה מהישיבה שעוזרת כמובן... ארוחת צהריים בעלי אוכל בישיבה, אני כמעט אף פעם לא אוכלת בשרי באמצע שבוע, רק שאריות משבת.

בגדים קונים פעם באף פעם, בנופש אנחנו ישנים באוהל בשטח (וגם זה נדיר), לא הולכים למסעדות...

בימים החופשיים שלי הילד איתי בבית, משלמים למטפלת רק על הימים שאני עובדת.

זה לא שיש לי משכורת שמנה, בכלל לא.

נשמע שאת ממש שלמה עם הדרך שבה בחרתם.

אתם מפנקים את עצמכם לפעמים?

ועוד שאלה- טוב לכם ככה או שאתם רוצים לעשות שינוי?

האמת שעכשיו ספציפית בעלי בצבא, כתבתי על התקופה שהוא היה אברך (שגם תחזור אחרי הצבא, זה לתקופה קצרה). השתמש הרבה יותר גדול מהמלגה של הישיבה ובכל זאת רמת החיים שלנו לא השתנתה בכלום, כל התוספת הולכת לחיסכון. אנחנו באמת לא צריכים יותר.

והלימוד חשוב לנו, עושה טוב לבעלי, עושה טוב לבית. אולי לפעמים הייתי מעדיפה שילמד פחות ויהיה בבית יותר ואני משחררת כי זה טוב לו, כי אני רואה ערך בלימוד תורה. מה שקשה לי זה לא העניין הכלכלי אלא השעות וזה לא ספציפי לבעל לומד (בעלי נמצא בבית פחות מאברכים אחרים אולי).

אנחנו מפנקים את עצמינו בהחלט, ערב ביחד על כוס קפה, גלידה, שוקולד, קצפת, פסטה מוקרמת.

אגב, פינוק בעיני לא שווה כסף- לצורך העניין, לסדר יפה את החדר שלנו, לכתוב פתקים ולעשות ערב רומנטי שכולו מוקדש אחד לשניה זה לגמרי פינוק.

טיול ביחד בלי בית מלון או צימר, רק טיול, מאוד מפנק אותנו

לפעמים יוצאים לבית קפה

קונים כל מה שצריכים, לא חיים במחסור, פשוט אני צריכה פחות דברים מנשים אחרות, עניין של אופי.

חשבתי עכשיו, אולי זה שאנחנו גרים בקראוון במקום קצת רחוק, זה החיסכון הכלכלי הכי משמעותי אצלינו. והוא עולה לנו בזמן שלוקח לבעלי לחזור הביתה, אז כן יש מחיר כלכלי כלשהו. אם חברים שלו בשש וחצי מגיעים הביתה אז הוא מגיע אחרי הנסיעה בשבע וחצי. וגם בהפסקת צהריים, אנחנו מדברים כל יום אבל הוא לא בבית בזמן הזה.

אבל לא שווה לי לעבוד משרה מלאה כדי לממן דירה קרובה יותר, זה יגזול ממני יותר כוחות. עומס מאוד מקשה עלי לתפקד.

כלומר: מהצד של בעלי, ברור שהבית קודם לכל. 

בפן הכלכלי - הוא גם מתאמץ להכניס בכל מיני אופנים, כמו מלגות נוספות, יששכר וזבולון, ועבודות שניתן לשלב עם הלימוד. אבל יותר מזה זה כל הזמן בשיח שאין דבר כזה שהבית מגיע לקריסה בגלל לימוד התורה שלו, ואם צריך הוא ברגע עוזב הכל והולך לעבוד במה שיש. והוא גם זה שדחף אותי ללכת ללמוד כשלא הצלחתי למצוא עבודה נורמלית בתחום שלי - דחף אותי לא בגלל שלא הכנסתי מספיק כסף, אלא בגלל שעבדתי בעבודות שלא נתנו לי סיפוק והייתי מאוד מתוסכלת. ובכל התקופה הזאת הבית כלכלית עליו כשהוא עדיין ממשיך ללמוד (אני כבר לקראת סיום ב"ה, בתקווה שבמקצוע החדש כן אמצא עבודה שיהיה לי טוב בה...). עצם זה שברור שיש נקודת יציאה בכל זמן שארצה, דווקא נותן לי את הכוח להמשיך להתמיד גם אם יש לחץ וקושי ופחדים על העתיד.

בנושא של הילדים - בתקופות הרגילות הוא בהחלט בקושי נמצא איתם, אבל כשהוא איתם הוא איתם ב200% בניגוד אלי שתמיד עושה עוד מיליון דברים במקביל (לא דווקא כי אני צריכה לעשות יותר דברים אלא כי ככה הוא מתנהל) והתוצאות ניכרות בשטח, הם קשורים אליו ברמות כאלה שאני ממש מקנאה ולפעמים מרגישה מיותרת במשפחה יש לנו שני ילדים היום, לא מבחירה, זה כן קצת פחות לחץ כלכלי ויותר מאפשר נחת ותשומת לב, גם אם מוסיף לחצים וקשיים מכיוונים אחרים. ונניח בהשכבות בערב אני כל כך רגילה להיות לבד, שלפעמים כשהוא מגיע זה יותר עושה בלגן מעוזר, כי זה משבש את הלו"ז...

גם בפן הרגשי שלי, אם קשה לי הוא יעזוב הכל ויבוא. ושוב בהפוך על הפוך זה שאני יודעת שיש לי את היכולת הזאת להרים טלפון ושהוא יעצור הכל - גורם לי להשתמש בה רק כשממש ממש צריך. ולפעמים אני רק אתקשר להתבכיין ואז אגיד לו להישאר בישיבה.

מהצד שלי זה בעיקר לראות כמה לימוד התורה הוא דבר כל כך מרכזי ומשמעותי בחיים שלו, בכנות אני לא מסוגלת לדמיין אותו עושה שום דבר אחר בחיים שלו. זה גם הכשרון שלו וגם הדבר שהכי בוער בו, כאילו כמו שיש אנשים שפשוט נועדו להיות רופאים או עורכי דין או מהנדסים, הוא פשוט נועד להיות בעולמה של תורה, עם השנים זה נהיה רק ברור יותר ויותר. ללמוד תורה זה מה שמרגיע אותו בתקופות קשות, זה משהו שלעבור יום וחצי בלעדיו עושה לו רע, זה הבן אדם. ולצפות בזה מהצד נותן את הכוח להתמיד בדרך כי אני יודעת כמה יקר זה וגם כמה ייחודי. לא מהמקום המתנשא, אנחנו לא חושבים שהתפקיד שלו בעולם חשוב יותר משל אחרים, פשוט שזה התפקיד שלו כמו שהתפקיד של אדם אחר זה להיות רופא מומחה ולהציל חיים. וזה בסופו של דבר מה שהכי נותן לי את הכוח ללכת בדרך הלא פשוטה הזו, גם כשלאורכה לפעמים קשה ואפילו מפחיד.

תודה! ורציתי להוסיף, גם שאלה לכולן

ממש השראה

אבל הוא היה אברך, וכל רגע שהוא היה זה נכס,

אז זה חא היה קשה,

עברנו תקופה (עקב החלטה שלי, שאם לא הייתה לי קצת אמונה עוד הייתי מתחרטת עליה) ובשלה נאלץ לצאת לעבוד,

אני מפנטזת על היום שיחזור לכולל, זה עשה טוב לשנינו

שמחה ומאושרת בזה מאוד ומודה לה' על זה שבעלי יושב ולומד ברצינות ונמצא בכולל רציני וטוב ושלכולנו טוב מיזה

אני עובדת במשרה מלאה וב"ה יש ילדים.

יש קשיים. ברור שיש אבל אני רואה הרבה בנות מסביבי (בעבודה וכד') שעובדות משרה מלאה כמוני. לא דתיות ולא חרדיות..

יש להן ילדים (2-3) והבעל שלהם גם עובד והן גם גרות רחוק ממקום העבודה כך שמבלות בדרכים עוד שעתיים נוספות.. (חוץ מה-8 שעות שהן עובדות בפועל).

אני לפחות גרה קרוב אז הזמן הזה על הלוך- חזור לעבודה נחסך ממני..

בעלי ואני נושאים שנינו בנטל הבית..

זה לא שהכל נופל עליי ואני עושה הכל! 

ישנם דברים שאני עושה בקביעות (כמו בישול, כביסות) וישנם דברים שבעלי עושה בקביעות (כמו שטיפה של הבית, גיהוץ).

שאר הדברים- מי שפנוי ויכול עושה (כמו שטיפת כלים, ש"ב עם הילדים, מקלחות לקטנים).

בעלי גם מעין רב של בית כנסת ויש לו שיעורים קבועים במהלך השבוע שהוא מוסר למתחזקים, בעלי בתים, אנשים מבוגרים, דף היומי וכו'.

ולפעמים מבקשים ממנו להחליף רב אחר שלא יכול להגיע..

אז הוא תמיד שואל אותי אם זה בסדר מצידי שהוא ילך או לא. 

לפעמים אני משחררת בכייף והוא גם משדתל לסייע לפני שהוא יוצא או מבקש שאני אשאיר לו את הכלים וכל מיני והוא יעשה אותם כשיחזור..

ולפעמים אני מתלבטת ביני לבין עצמי מה הדבר הנכון כרגע לעשות. פעמים שכך ופעמים שכך.

אבל ת'כלס מזכירה לעצמי תמיד שזה מה שרציתי וזה מה ששאפתי והתפללתי כל החיים שלי - אז אם זה לא קשה מידי אני משתדלת לותר ולתת לו לצאת למסור שיעור.

(גם בימים של בריתות של הילדים שלנו הוא למד בכולל חצי יום, לפני הברית או שחזרנו אחרי הברית והוא הלך למסור שיעור. בהסכמתי כמובן.

תלוי בסיטואציה וביכולת)

מה שכן-

בעל שלומד תורה ומיישם את מה שהוא לומד בחיי המעשה- זה גם עולם הזה וגם עולם הבא.

חיים טובים ומתוקים ומאושרים. ב"ה

הלוואי שנזכה לזה תמיד בע"ה.

לומדים להסתדר. אנחנו לא בזבזנים בכלל ומאוד מחושבים.

ב"ה לא חיים בצמצום אבל יודעים על מה להוציא ומה נצרך כרגע ומה אפשר לדחות.

לא קונים מותגים וכד' ובודקים מחירים לפני שקונים.

ישנם גם כל מיני הכנסות צדדיות כמו כולל ליל שישי שבעלי לומד בו (9-12 בלילה), כולל שישי ביום עצמו (9-12 בבוקר)

ישנם כל מיני מבחנים בפרשת שבוע, גמרא, הלכה שאם לומדים ועונים על תשובות - אז מקבלים סכום מסוים ומידי פעם יש גם הגרלה על סכום כסף למי שמקבל ציונים גבוהים.

ובחגים הם נותנים זכות קניה ברשתות משקפים או רשת של בגדים.

אני גם יודעת וחשה שמי יושב ולומד תורה ברצינות- ה' מזייע לו כשצריך. הוא חי משולחן גבוה.

יכולה לספר עלינו שכשהיו לי 2 ילדים רצופים וידלתי את הבת שניה שלי כשהבת הגדולה יותר היתה בת שנה-

והייתי צריכה לחזור לעבדוה ולהכניס את הת הגדולה למשפחתון וזאת היתה הוצאה של עוד 600 ש"ח בחודש ולא ידענו מאיפה נכנסי את זה באותה תקופה..

ובאותו זמן בעלי מסר שיעור פעם בשבוע למשפחה שאמא שלהם נפטרה והוא לא קיבל על זה כלום.. כך כמה חודשים.

ברגע שהכנסנו את הבת שלי למשפחתון- הם העבירו לבעלי 600 ש"ח כל חודש כהוקרה על השיעורים שהוא מוסר להם. כך חודש בחודשו.

בעלי היה מקבל מהם את הכסף ומעביר למשפחתון.

כשהבת שלי סיימה את המשפחתון באותו מקום- גם הכסף מאותה משפחה פסק מלהגיע!

ראינו במוחש איך הקב"ה שלח לנו את הסכום הזה כשהיינו זקוקים לו באותה תקופה..

גם אנחנו ראינו בחוש איך סיעתא דשמיא זה הכל בעולם הזה.

אבל הבעיה היא המתח והדאגה...

"והם לא יאמינו בי"... כמה שה' מוכיח לנו פעם אחרי פעם שהוא דואג ושהוא משגיח, עדיין אנחנו אכולי ספקות ודאגות.

שנזכה באמת להאמין בכל הלב, וגם לחיות כראוי למי שריבוש"ע משגיח עליו.

עושים השתדלות מצד אחד, לומדים תורה מצד שני ובוטחים בה' מצד שלישי

השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך.

זה לא שיושבים בחיבוק ידיים ומחכים שה' יזרוק עלינו כסף משמיים.. זה לא.

אבל עושים את מה שאנחנו יכולים ומשתדלים ללכת בתמימות ובאמונה גדולה בה' שהוא זן ומפרנס את כולנו..

מביצי כינים ועד קרני ראמים.

וכמובן גם תפילות. על הכל

אבל זה בגלל שאני נשואה לגבר שמשלם מזונות (דהיינו נשוי לי בשנית).

בעלי מכיר גברים חרדים שהתגרשו, והופה- פתאום בית הדין בעצמו פוסק שהוא חייב לפרנס את ילדיו!

רגע, אז למה הסללתם את הגבר ללמוד תורה?

איפה הערכים שלכם?

עכשיו ממלגת כולל של 3,000 במקרה הטוב הוא צריך לפרנס 5-6 ילדים?

וגם אם יאמרו לו צא לעבוד,

כמה ירוויח בלי השכלה? בלי תואר?

הקיצור, במבחן האמיתי,

כשבאים בבית הדין לדון מי חייב לפי ההלכה במזונות ובעבודה,

התשובה היא אך ורק הגבר.

בבתי הדין כיום זה אפילו גרוע יותר מבתי המשפט.

קיצור, 

בעיניי אם הדרכת חז"ל היא שחובה על הגבר לפרנס

לא ברור לי למה הפכנו בעצמנו את היוצרות.

כל עוד הכל זורם ע מי מנוחות ולאישה מתאים לקחת את העול עליה הכל טוב ויפה, אבל אם לא מתאים לה גם אם זה לא מגיע לגירושין זה הדין, זו ההתחייבות שלו.

לכן משפחה שהתחילה את הדרך והאישה רואה שעול גדול עליה או ששהוא הלך וגדל, הבעל צריך לצאת לעבוד..

זו באמת בעיה שאיר כך כושר ההשתכרות שלו נמוך

והיום העובדה אני עובדת ובעלי סטודנט -- הא עדיין חלק מהמסירות לתורה שלמדנו בשנים הראשונות לנישואים.

ועדיין לא פוסלת אברכות בגלל זה. המטען הרוחני שזה נותן לבית בלתי ישוער.

אבל זה לסטות מהשרשור.

רק שאגיד שבכתובה הגבר מתחייב לפרנס את אשתו.

ולפי ההלכה הוא מחוייב לפרנס את ילדיו גם.

בהלכה עד גיל 6, ולפי תקנת הרב הרצוג- עד גיל 18.

השאלה שלי היא לא על מה שכל זוג מחליט על עצמו.

אלא על האידאל שהפך להיות שונה ממה שאמרו חזל בעצמם.

חושבת על הדברים..

וחושבת שמותר לסטות מהנושא המקורי של השרשור 🤗

אגב

אצלנו מראש עוד לפני התונה דובר על זב שבעלי רואה אידיאל בזה שהוא צריך להיות המפרנס, אבל בכמה שים הראשונות רצינו להישאר בישיבה.

היא לא מדברת על חשיבות לומדי התורה בעמ"י. זה בכלל לא הנושא.

היא מדברת בלשון של חיוב. מי מחויב? הגבר. 

גם היום כשנשים יוצאות לעבוד? כן.

גם אם האישה מרוויחה הון? כן.

גם אם הוא לא מרוויח כלום? כן.

ולימוד התורה מה יהיה עליו? לא משנה. חייב.

אבל איך בן אדם יעמוד בזה? לא משנה. חייב.

טוב, זה גם מורכב, כי גם לפי ההלכה מותירים לגבר "כדי מחייתו",

אבל בתי הדין בימינו יכולים לפסוק לגבר מזונות יותר גבוהים ממה שהוא אי פעם הרוויח.

שמעי, זה נושא כאוב אצלי,

כי אנחנו חיים "ליד" החברה.

אין אצלנו פריווילגיה של אידיאלים

כי אצלנו יש את חובת ההלכה שנפסקה כבר.

אז לדבר באידאלים זה נחמד והכל, עד שאתה פוגש את נחת זרועם של הרבנים.

ובית המשפט יותר הגיוניים בנושא הזה.

בגלל זה גברים בימיניו מתאבדים.

אם כבר אידאלים..

הקללה שאדם נתקלל בה: בזיעת אפיך תאכל לחם.

והקללה שהאישה נתקללה בה: הרבה הרבה עצבונך והריונך. בעצב תלדי בנים.

כן. אדם נתקלל על הפרנסה והוא מחויב גם בכתובה לזון ולפרנס את אשתו וילדיו.

האשה- יש לה את קושי הריונות והלידות וכל הנלווה לזה.

אז בכל בית יהודי צריכים לשעת את זה וזה גם בסיס לכל הלימוד תורה- שאם יש קושי מסוים והפרנסה דחוקה והאישה לא יכולה לסבול את הדוחק והצער הזה-

לך ותצא לעבוד! אל תהיה נבל ברשות התורה!

אשתך והילדים לא צריכים לסבול בגלל זה 

(גם בעלי ואני הסכמנו עם זה לפני החתונה שאם צריכים- הוא יצא לעבוד!)

לגבי מזונות לילדים וכד' כשהורים מתגרשים- זה ענין אחר ונראה לי שהוא פחות קשור לעצם הענין של חיי אברכות..

אבל את אלופה שאת מתמודדת עם כל זה!! 

מאחלת לך פרנסה טובה, בשפע ובשמחה בע"ה אמן

למרות שמראש אני מזהירה שאני יותר קצרה בנושא הזה.

כאילו לשמוע על אידאלים של לימוד תורה, ולהגיד שהגבר יפרנס את אשתו וילדיו אם וכאשר...

ובכן,

לפי ההלכה הוא מחוייב בזה משעה שהם נולדים.

וזה ממש לא מעניין מה הוא סיכם עם אשתו לפני.

את מבינה?

הדיינים מסתכלים על הגבר מנקדות מבט הלכתית טהורה.

הם לא שואלים את עצמם לימוד תורה כן או לא.

גם לא שואלים את עצמם מה סיכם את אשתו באי אלו שלבים של הנישואים.

את מבינה? בהלכה, זה ממש לא מעניין!

בהלכה ממש.

לאותם דיינים שישבו בכולל מלא שנים והאשה פרנסה,

לא מעניין אותם כלום-

אתה גבר? צא ופרנס.

אה, והאישה בהייטק ולי אין תואר?

וואלה לא משנה לנו!

והמשפט שכתבת:

לגבי מזונות לילדים וכד' כשהורים מתגרשים- זה ענין אחר ונראה לי שהוא פחות קשור לעצם הענין של חיי אברכות..

זה הכי קשור שיש!!

כי אברכות זה אידאל,

אבל כשמתגרשים שואלים מה ההלכה, ולא מה האידאל.

מבינה?

וזה בהחלט קשה לי לקיים את הדיון הזה,

כי זה עוד יותר מראה לי את הניתוק.

סליחה שיצאתי עלייך ככה.

קשה לך זה שהדיינים לא מתחשבים בפסיקה שלהם במצב שלו מבחינת יכולת השתכרות בעיקבות זה שהוא למד תורה?

או מפריע לך זה שיש מישפחות שבהם האישה מבקשת ממנו לוותר על החיוב שלו לפרנס?

בעיני זאת זכותי לבקש ממנו מה שאני רוצה, וזכותו להסכים. 

וברור שמותר לו לא להסכים לזה, במיוחד כשמדובר בחיוב שלו. אבל אני לא חושבת שהתורה מחייבת אותו להתנגד לרצון של אישתו שלא יעבוד וילך ללמוד.

נישמע לי הכי הגיוני שיש שהוא יהיה חייב לתת מזונות.

כי מה שהאישה מסכמת איתו שילמד - היה במיסגרת הנישואין. וברגע שהם לא נשואים לא איכפת לאישה אם הוא לומד או לא, ואז ממילא חוזר החיוב שלו לפרנס.

מה שכן, זה נקודה למחשבה *בשביל הבעל* אם להסכים.

בידיעה שאם הוא בוחר להסכים וללכת ללמוד, אז אם בעתיד הוא יתגרש, יהיה לו קשה לעמוד במזונות כשאין לו שום השכלה ועבודה.

אני בטוחה שזה קשה לחיות עם גבר שמשלם מזונות ושזה מכביד 

וגבר עם ילדים זה לא כמו גבר רווק, בכלל

אבל אי אפשר להפקיע את חובת הגבר לשלום ילדיו רק כי הוא התחתן בשנית

או כי הוא לא לקח בחשבון שיצטרך להוציא כסף מהכיס אחרי שיתגרש

אני כן מסכימה איתך שבית המשפט מקל יותר מבית הדין במקרה של אישה

שמשתכרת בדומה לגבר או יותר, ואפילו במקרה של משמורת משותפת מקלים

אבל בעיניי עדיין הדין התורני צודק, ברוב המקרים.

אני חושבת על עצמי עכשיו עם 2 ילדים. אין מצב שמהמשכורת שלי לבד הייתי מצליחה לפרנס אותם

הכל כולל הכל. 

הרי גם אם בעל ואשתו חולקים משמורת, זה להחזיק בית. על כל המשתמע מכך. 

אז הגיוני שהיא צריכה עזרה וממחויבותו לתת לה אותה. כי זה בעיקר בשביל הילדים. 

בנוגע לגבר זה באמת מורכב. כי גם לו יש את הזכות לחיות בכבוד 

והמצב הכלכלי ועליות יוקר המחייה הן בלתי נסבלות ומקשות מאוד, גם כן. 

אז זו נשארת בעיה כואבת ... 

אף אחד לא היה הולך לכולל, ומוסד האברכות היה מת מזמן. 

רק שהם לא יודעים,

והם עם המכנסיים למטה ביום פקודה.

אף אחד לא מדבר על זה.

בטח לא הדיינים שהם עצמם ישבו בכולל שנים.

הדיבור כאן הוא כאילו על הסכם בין איש לאשתו,

אבל זה גם עניין חברתי.

אצל החרדים הליטאים אחוז גבוה מהגברים לומדים

ואצל הדת"ל עדיין מדברים בישיבות הסדר וישיבות גבוהות על לימוד תורה.

מי שם מדבר על חובת הגבר לפרנס? אפ'חד.

אה,

מתי הם נזכרים בכל הציטוטים האלו מהגמרות?

כשהם כבר צריכים לשכור עו"ד ולגור אצל ההורים.

יש פה בעיה רצינית מאוד, שהיא הרבה יותר גדולה ממה אדם מסכם עם אשתו.

כ

ברירה אחרת אלא לבחור מקצוע ולפרנס מלכתחילה. מגיל צעיר...

מן הסתם, כשהם כבר מתגרשים, זה לא הסכמתה או רצונה.. זה משהו שהגבר היה צריך לקחת בחשבון.. הם ניהלו משק בית משותף ועכשיו לא. בכ"מ רוב האנשים ירא"ש סביבי שמתגרשים, הולכים על משמורת משותפת מלאה או כמעט מלאה.. וממש לא בצורה שרק דופקת את הגבר.. למה אי אפשר להיות אברך ולדעת בוודאות מוחלטת שעול הפרנסה עליך, עם כל המשתמע מכך? אפשר.. 

בלי קשר לכך, תיארת פה תיאורים מאוד קשים ועצובים, שבפועל אבות למשפחות גדולות שמתגרשים, נותרים בלי יכולת של ממש לשלם מזונות.. זה באמת עצוב מאוד. אבל לא נראה לי שהמאפיין באמת זה שהאמא עובדת בהייטק ומרוויחה 5 ספרות, והאבא מלגה של 3,000 ש"ח בלי שום ידע מקצועי כלשהו ביד. רוב נשות האברכים לא עובדות בהייטק. ולהפריד משק בית זה באמת ממש יקר.. והאמא גם מפרנסת את ילדיה פה, ובנוסף לא מקבלת את העזרה שהייתה לה כשבעלה היא אברך ועזר בבית.. אז מה הברירה? ברור שזו חובתו לשלם מזונות לילדיו.. וחוץ מזה, ברור שיש המון מקרים עצובים וקשים ולא צודקים, גירושין זה דבר קשה מאוד.. בד"כ יש יותר מפסידים ממנצחים..

❤️❤️❤️❤️❤️

האידיאל של בעלי הוא בדיוק כי זו ההלכה.

מסכימה איתך שהמצב מורכב.

את מעוררת אותי למחשבה, והאמת שלא נתקלתי במצב כזה מקרוב אז באמת מרגישה שקצת אין לי זכות דיבור..

פה על ההבדל בין האברכות הדת"ל לחרדית,

ואני חושבת שזה משמעותי.

אם אתה עושה כי כולם עושים,

או מתוך בחירה

קשור להלכה שהיא נכונה כלפי שני הציבורים.

עובדה שבתי הדין פוסקים מזונות באופן שווה לכולם.

החיוב הוא על הגבר נטו,

והיום בתי הדין גם מהדרים לתת לגבר חיוב מלא, גם אם האישה עובדת.

אף אחת שלא תחווה פירוק בית, כן?

אבל מי שהתפרק לו הבית

מבין היטב היטב על בשרו את גזר הדין של ההלכה.

פתאום כבר אין אידאלים ואין שום דבר,

יש חיוב נטו. 

ומסכימה לחלוטין עם זה שהלכתית הגבר אחראי על הפרנסה.

בוודאי שזה נכון, בכל מקום ובכל זמן.

ועם זאת - יש מצוות תלמוד תורה לגבר בכל עת, אם הוא צריך לעבוד - אזי עליו לעבוד, 

ואם הוא לא צריך לעבוד כי פרנסת ביתו מצויה (אשתו בחרה לצאת לעבוד, בחרו לחיות חיים פשוטים) - אז הוא יכול ללמוד.

אני חושבת שהאידיאליזם בזה הוא הבחירה ברמת חיים נמוכה יותר, או אינטנסיבית יותר לפעמים מצד האשה (בנוסף למסירות ללימוד תורה שדורשת כוחות נפש).

וזה בסדר, כל משפחה יש את האידיאלים שהיא יותר מסורה אליהם..

אני מדברת לפי ההלכה היבשה והבסיסית, ומנקודת מבטו של הגבר.

אפשר לעקוף את ההלכה בטענה שהאישה מרוויחה וכו',

אבל ההלכה נשארת בעינה.

החיוב הוא על הגבר, איך שלא נהפוך את זה.

לפי ההלכה הגבר צריך דבר אחד- לפרנס את ילדיו. במקרה שמתגרשים- מחוייב במזונות האישה עד הגט, ובכתובה במעמד הגט (אא"כ לא התחייב בכתובה).

ועזבי,

כבר דנתי בזה ארוכות במקומות שונים עם נשים.

זה פשוט לא זה.

עד שאתה לא שם, במסדרונות בית הדין, או כשאתה מקבל את פסק הדין ישירות למייל,

אתה יכול לדבר על הרבה דברים כמו אידאלים ולימוד תורה והכל.

אבל אצלנו ההלכה היא חותכת, אפילו פוגעת ובלתי מתחשבת.

שכלללל החרדים לומדים כי כך התחנכו לזה וכולם עושים את זה..

אני באה מהציבור החרדי והמשפחה שלי חרדית והמשפחה של בעלי חרדית-

מתוך 7 אחים ואחיות של בעלי - רק 2 מהם יושבים ולומדים ברצינות והמשיכו להיות אברכים גם אחרי שנים מהחתונה...

5 מתוכם התחילו את הנישואים שלהם בתור אברכים. שנתיים, שלוש, 5 שנים.. ועכשיו יצאו ללמוד מקצוע/ תואר ו/או לעבוד. לפחות חצי יום אם לא יותר.

רק 2 גיסים של בעלי ובעלי יושבים ולומדים יום שלם מתוך 8 אחים!!

ואני מכירה עוד המון משפחות, שכנות וחברות בציבור החרדי שהבעלים שלהם יצאו לעבוד אחרי כמה שנים מהחתונה-

כי לא הסתדרו מבחינה כלכלית או כי לא היה מתאים להם לשבת וללמוד יום שלם או בכלל.. 

זה בדיוק ההבדל,

בציבור החרדי הברירת מחדל היא להיות אברך אחרי החתונה, ואז או להמשיך או לצאת לעבוד

בציבור הדת"ל הרוב לא הולכים להיות אברכים, אלה שכן זה מיעוט ומתוך בחירה. ואברכות לשנים ארוכות היא בכלל נדירה.

כתבתי את זה במענה לכך שאמרה שיש הסללה לאברכות.

מהיכרותי עם הציבור הדת"ל זה בכלל לא נכון. האברכים הם על אף ההסללה לאקדמיה ולחיי מעשה, מתוך בחירה והבנת ההשלכות.

אידיאל של אברכות יכול להתקיים רק בהסכמת האישה ולכן בגירושים הוא לא יכול להתקיים כי מין הסתם אין הסכמה של הגרושה.

האידיאל הזה לא סותר את ההלכה/ חוק  שהגבר צריך לפרנס, כי אין הלכה חוק שאוסר על האישה לפרנס ואם היא מסכימה לעשות זאת במקומו אז אין סתירה.

אם אברך מגיע לגירושים ויש לו הרבה ילדים זו באמת בעיה כשהוא נדרש לפרנס אותם.

הוא לומד מהבוקר עד הערב והיא עובדת חצי משרה והיא כל הזמן בלחץ 

אני חושבת שזה תלוי גם במה האישה עובדת כי אם זה לא משכורת שהיא מכניסה הרבה בחודש זה יכול להיות מאוד קשה!! ויש לה רק ילד אחד והיא כל חודש בוכה שהמינוס גודל וגודל

יש לה הרבה קשיים כאב וכעס כלפי בעלה 

כי אם זה לאעל דעתה זה חמור מאוד

לא קשה לי יותר מכל אחת אחרת עם 4 ילדים, והאמת כשבעלי היה בבית (תקופה של דיכאון) היה לי פי אלף קשה! כי הרבה ממה שממריץ אותי זה הידיעה שהבעל יכול ללמוד בזכותי, ושאני מממשת את החלום שלי והשאיפה שלי

(יכול להיות שהתקופה שהוא היה בבית חידד לי את זה מאד) 

ככ שמחה על הזכות!

אם הבסיס הזוגי לא טוב

ואין רצון מובהק של האישה

והירתמות של הבעל בכל מה שהוא לא פרנסה (שזה חלק מהבסיס הזוגי בעיניי) -- זה הופך לקשה

בלי קשר להבניות חברתיות או לחיובים הלכתיים כאלה ואחרים שיש לגבר לפרנס

הנשים שאני מכירה עושות זאת בשמחה כבר כמה נשים ושמחות בזה מאוד

כמו שאת קוראת גם פה

חפץ מעבר זה דבר טוב בעיקרון בעיני כאמא. עוזר להרדם, להרגע, להיפרד. בלי להרוס את הפה ואת נשימת האף למשל כמו מוצץ או בקבוק.

פשוט אצל המתוקה שלך זה נשמע קצת קיצוני. בפארק ובכל מקום. אז אפשר לעשות איזו חשיבה כמו שאז דובר בשרשור ההוא.

אני לא בטוחה שבובה חדשה תועיל לזה ספציפית. אין עוד בובות בבית? אפשר לעודד אותה להרחיב ולשחק גם איתן. לשחק איתה קצת ואז לשחרר אבל לא מאמינה שזה יתקרב לאיך שהיא עם הדובון...

לגבי מתנה אני בעד מה שכיף לגיל שנתיים- בובה ילדה ועגלה קטנה, מגנטים, כלי מטבח, פירות לחיתוך, אפשר ערכות כאלה של מליסה ודאג של גלידה, פיצה וכד'. ממש אוהבים בגיל הזה. וזה מעודד דיבור בשפה באופן טבעי משחקי ונכון לגיל... עם מגנטים אפשר לבנות בתים לחיות. בגיל הזה העבודה טבעית וכיפית עם כל האמצעים שהילדים אוהבים. את יכולה להכין איתה ארוחה לדובי ולעוד כמה בובות. להתחיל לשחק שהן משמיעות קולות או מדברות אם היא בשלה ואם לא אז עדיין לפעול עליהן בלי לתפעל אותן.

אז זה יעזור לה להתחבר אליה טוב יותר מאשר בובה שקיימת בבית... (אבל לא בטוח שזה יעבוד - לפני כמה זמן הלכתי איתה ועם אחותה הגדולה יותר, שרצתה בובה של חתולה, ואחרי שבחרתי בשבילה הצעתי לקטנה שתי בובות קטנות וזולות שתבחר אחת מהן, והיא בחרה בדובי קטן בהתלהבות - אבל כמה רגעים אחר כך זרקה אותו לרצפה בחוסר אכפתיות...)

אני אתייעץ גם עם קלינאית התקשורת שיש לה עכשיו, אבל בכל זאת - יש לך רעיונות איך למתן את הקשר שלה עם הדובי? והאם באמת צריך לעשות את זה כבר בגיל הזה?

תודה על שאר הרעיונות!

מגנטים יש לנו בבית והיא לא ממש מתעניינת בהם. עגלה ובובה היא אוהבת מאוד (יש לנו עגלה אחת, קצת מפורקת, אולי באמת אפשר לקנות חדש), אבל היא לא מגוונת את המשחק בבובה ככה (ולרןב שמה בעגלה את הדובי שלה). שאר המשחקים שהכרת באמת פגשנו אצל קלינאית התקשורת והיא נהנתה. החשש שלי שהחלקים של המשחק יתפזרו מהר מאוד ולא יהיו שמישים למשחק, כמו שקרה להרבה משחקים אחרים שקניתי במהלך השנים...

אבל אולי באמת צריך להשתדל עם זה באופן מיוחד, ולקנות משהו ולשמור עליו באדיקות בשבילה... (זה או ר גם לשמור עליו מפניה לפעמים🙈)

שאם זו מטרה איתה אז צריך איכשהו לעבוד על להרחיב גם אם לא קורה לבד. קצת להאכיל, לנדנד, לתת בקבוק... כמובן עם מלל מתאים וחזרתי. העבודה בעצם על השפה משולבת בעבודה על המשחק בגיל הזה. אם היא לא מוותרת על הדובי אז לגוון בסוג המשחק איתו. אם מוכנה לבובה אחרת אז אפשר אותו דבר כמו שעשתה עם הדובי, הבנת את הרעיון? לגוון בדבר אחד שישאיר אותה באזור בטוח שהיא תוכל להתפתח בו.

יכול להיות שאם היא תבחר בובה יפה בעצמה היא יותר תשחק. וגם עגלה זה אחלה לגיל הזה אם מה שיש כבר עשה את שלו. ומגנטים, שוב, צריך קצת ללמד, קצת לשבת, לתת ביטחון... נגיד בשבת אפילו קצת להקדיש לזה. לא צריך שעות.

לגבי הדובי בכללי, היא באמת קטנה... פשוט כמוך הייתי נגעלת מזה בפארק בקופ''ח או בקניון. אז משאירה באוטו או בתיק. או דברנו אז נראה לי על שקית מיוחדת שתהיה ''הבית שלו''. ברמה הזאת. לא צריך גמילה בגיל שנתיים. בעיני לפחות.

יכול להיות שבעבר משחקים נעלמו כי היו לך הרבה קטנים? אולי זה יהיה שונה עכשיו. ברור שזה קורה אבל אצלי נגיד לא בקצב וברמה שאת מתארת. אבל זה גם הרבה פחות ילדים. בכל מקרה גם בובה ועגלה עובד. ובלי קשר לשפה גם בימבות כיפיות לגיל... לכי עם הלב.

(6.5) יש בובה שהוא מאד אוהב ושמיכה שהוא מאד אוהב

לא רואה בזה בעיה

כן הרחבנו את מעגל השמיכות והבובות

אבל הוא שומר אמונים לאלה האהובים

ולפעמים אנחנו צריכים לחפש אותם כשהם נאבדים והוא לא יכול לישון בלעדיהם

נראה לי קצת דרמטי לדבר על בעיות כאלה בגיל שנתיים

זה טבעי שיש בובה אהובה

אלא אם היא הולכת איתה כל הזמן צמוד גם נניח לגן

כרגע זה טוב מבחינתי, כי היא עדיין בשלב ההסתגלות.

באמת זו שאלה, אם זה באמת לא טוב...

(יש לי עוד בת שהייתה לה בובה מסוימת אהובה בגיל הזה, אבל לאט לאט נוספו לה עוד בובות. ובגיל חמש בערך היא איבדה בהן עניין לגמרי... ועוד בת שאהבה לישון עם חיתול טטרה מגיל צעיר מאוד, ונגמלה מזה רק בגיל שמונה בערך. אני לא ראיתי בזה רע, אבל חמותי ששמעה על זה הייתה בהלם... וגם הילדונת שמעליה מכורה לכרית מסוימת, אבל בעיקר בשינה או כשהיא צריכה התפנקות, היא לא צריכה אותה בגן למשל... מעניין שאצלי רק הבנות התמכרו לחפץ מעבר🙃 ויש אחת שלא...)

אם היא עוזבת אותה לפעמים או ממש צמודה אליה

אצלי רק הוא עם חפצים כאלה

(ועוד אחד היה מחובר למוצצים שלו)

אבל הוא אף פעם לא לקח לגן את השמיכה/ בובה

היא כן מסוגלת להסכים לעזוב אותו כשחייבים, למשל כשנוטלים ידיים בבוקר או כשמתקלחים (אבל לפעמים קשה לה).

נשמע קצת יותר מדי

אבל היא עדיין קטנה

יש לזה הרבה זמן להתאזן לבד

אני לא מבינה בזה

אבל הבת שלי בגיל שלה וכרגע היא מאוד מאוד אוהבת עגלות של בובות

ימים שלמים היא משחקת בזה

גם בימבה היא אוהבת

אבל אולי צריך לגוון לה את יכולות המשחק, וזה מה שאני מתלבטת...

אני חושבת שזה ממש לגיטימי וטוב להתפתחות הרגשית שיש בובת מעבר בגיל הזה ואף לא רואה חשש שזה ימשיך לגיל מאוחר יותר. בסופו של דבר אף ילד לא ימשיך להידבק לדובי לעולמי עד, זה עובר לבד..(בניגוד למוצץ שכן יש חשיבות להפסיק עד גיל מסויים כי זה משפיע על תפקודי הפה).

את אמא שלה ומכירה את הבת שלך הכי טוב, תקני לה מה שהיא אוהבת כל משחק יכול לשרת אותה שפתית, זה הכל תלוי באיך המבוגר שלידה מעשיר אותה שפתית תוך כדי המשחק ונותן לה מודל לחיקוי.

בגיל הזה לאט לאט מתפתח משחק דמיוני. לכן אני מאד אוהבת בגיל הזה לקנות כלי מטבח, כלי רופא, אמבטייה לבובה, כלי עבודה (יותר לבנים..).

בהצלחה!

ואם המבוגר שלידה לא תמיד זמין כדי להעשיר לה את המשחק?...🙈

(ועכשיו אני קולטת שראשי התיבות שלך הם בעצם קלינאית תקשורת! נכון?)

הכל טוב, ברור שההורים לא תמיד יושבים צמוד לילד ומשחקים איתו, אבל כשכן יש את הזמן איכות אחד על אחד אז זה משמעותי- ומההיבט של קלינאית זה משמעותי איך משחקים ופחות במה משחקים..;)

וחוץ מזה שלא חייב לשבת לשחק כדי להעשיר את השפה, אפשר גם בשגרת היומיום- בזמן אוכל, זמן אמבטייה וכו'

אבל כנראה שבשבילה זה לא מספיק... (היא מתקדמת ב"ה, אבל לאט...)

ממש לא מסכימה.

חפץ מעבר זה צורך נפשי בסיסי שממש לא הייתי נלחמת בו, ואף להפך. חפץ מעבר נושר מעצמו שהצורך מגיע לסיפוק

אני גם אגיד בעדינות שקל''ת היא מומחית לתחומה, בתחום בריאות הנפש לא כלול בתוכו.

האם היא עסוקה רק בחפץ ולא פנויה לפעילות אחרת או שהוא מלווה אותה בפעילויות שונות?

שבדובי מפריע לה לפעמים לשתף פעולה בטיפול. גם השנייה אמרה את זה (אף שהיא לא אמרה שהדובי לא טוב בשביל הילדה).

ונכון, צודקת. נתייעץ על זה באמת גם עם מדריכת ההורים שלנו, שהיא פסיכולוגית...

שאלתי על איך את מתרשמת ממנה כאמא שלה.

האם היא עסוקה כל הזמן בדובי, או שהיא נגיד משחקת והדובי נמצא איתה, זו כוונתי.

אני יכולה להבין שבטיפול הנוכחות של חפתץ המעבר עשויה להפריע, השאלה אם הוא מפריע להתנהלות היום יומית שלה, האם רק הוא מעסיק אותה, או שהוא חלק מהמרחב

אני חושבת שהיא פשוט עושה את כל הדברים ביום יום עם הדובי (כמעט, לא ממש הכול), כלומר - הוא מתלווה אליה בכל מיני פעולות, וזה לא שהיא רק מתעסקת בו. יש לה עוד "תחומי עניין".

מסייגת שכמובן לא ראיתי...

אבל נשמע ממש בתחום הסביר

ילדתי רגע לפני שבוע 37.

חוץ מאחד ההריונות, שבאותה תקופה לא עבדתי.

אבל תמיד ילדתי לפני התאריך.

וזה יתקבל יפה, אז למה לא לצאת מיד אחרי החגים? בעיניי זה לא מנוון זה מאוורר...

יצאתי בשבוע 35

קמתי בבוקר והבנתי שזה גדול עלי להיסחב לאוטו ומשם לעבודה

היו לי ממש מעט ימי מחלה ולקחתי על חשבוני

בשבילי זה היה מאד נכון

לנוח בבית להיות בקצב שלי

לא להטריד את הגוף במאמץ שגדול עליו

ולהגיע ללידה בנחת

ובלידה אחריה ילדתי אחרי חודש וחצי בבית (עם כלביא שהתחבר כבר לחופש של התיכונים ולידה באמצע יולי😅)

אלא אם כן ילדתי לפני..

הכי טוב זה כמה ימים לפני

לא מידי הרבה

שיהיה בשעה טובה לידה קלה

בלידה הראשונה תכננתי לעבוד עד הלידה אבל בפועל כמה ימים לפני לא יכלתי כבר ולקחתי מחלה. תכננתי לחזור לעבוד אבל לא הספקתי...

אחכ בכל הלידות יצאתי מוקדם יותר מלכתחילה כדי לנוח לפני הלידה. בחלק ילדתי מיד וחלק היו לי כמה ימים בבית. אבל כחלד, לא מחלה

בין שבוע לשבועיים

למה מנוון? גם לנוח כל היום זה מצויין לפני הלידה

תמיד הגעתי ככה מאוד רגועה ונינוחה ללידה..

בדכ השתמשתי בימי מחלה בימים האלו שלפני הלידה

אם אין לך אז אולי באמת השיקולים הם שונים

יודעת כל עובדת משרד החינוך שימי מחלה יש בשפע 🤣

אני אחרי חודשיים חופש ומרגיש שאני בקושי זזתי ועייפה. אבל התכלס אפשר לקשר את זה לסוף הריון, פריטין נמוך וכבדות כללית.

אני לא חושבת שמישהו ימחא לי כפיים אם אעבוד עד הסוף.

למדתי שאם את לא דואגת לעצמך אף אחד לא ידאג לך לצערי.

ולצאת הכי מוקדם שמתאפשר לך זו מתנה בעיניי למנוחה והכנת הגוף לקראת הלידה

איך יש לנו קטע דפוק לרצות אחרים, ואף אחד לא שם לב..

לקחתי לתשומת לבי.

אתן מחזקות אותי לצאת מיד אחרי החגים בע"ה

ילדתי אחרי שבוע

מבחינתי הייתי חייבת את הזמן קצת בבית לפני

בפועל משבוע 38 כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לעבוד וזה היה סיוט הפער בין הציפייה מעצמי ליכולת.

בעז"ה בהריון הנוכחי מתכננת מראש לצאת למחלה משבוע 38.

לדעתי הגוף צריך את הפסק זמן מנוחה הזה בבית.

ואם את יולדת מוקדם בדר"כ אז לצאת יותר מוקדםץ

ומתחברת מאוד למה שכתבו כאן שאף אחד לא ימחא לנו כפיים על מאמץ מעבר לגבולות היכולת שלנו אז ממש אין טעם לנסות לרצות...

אבל, בשבוע 37 לקחתי לי כמה ימי מחלה קצת לאפס את הבית, להכין בגדים לתינוק, לקנות דברים שרציתי, סתם לשבת בבית ולראות סדרה , לנשום לעשות דברים שאני אוהבת ואז ב39 כבר יצאתי לגמרי.

בסוף ילדתי ב41 אז הייתי בבית שבועיים חח אבל לא נורא;)

והייתי זמינה מרחוק לבלתמים

זה ממש עזר שהיינו כבר אחרי חפיפה ורק היה צריך לעבוד לא הרבה

וגם יתרון שאחרי הלידה עוד יותר לא היו הפתעות כי היה להם שבועיים לפני הלידה לשאול את כל מה שהיה צריך.

הכנתי גם חפיפה כתובה אז היה יותר קל.

לידה אחת ילדתי בתאריך ולידה אחת בשבוע 38 ובה עבדתי עד הלידה כי לא דמיינתי שאני אלד לפני התאריך וזה היה ממש מבאס..

אז מתכננת לצאת ב38- אבל אם אני אלד ב38 שוב לא יהיה לי כמעט זמן בבית ואם אני אלד הרבה אחרי אז אני כבר אשתעמם בבית כמו שאני מכירה את עצמי

חוץ מההיריון שבו עברתי את התאריך.

אבל ילדתי ב37

בפעמים השניה יצאתי שלושה שבועות לפני הלידה.

ובפעם השלישית באמצע 38, שבועיים לפני הלידה.

יצאתי כשהרגשתי את התחושות שלך, זה היה גדול עלי להמשיך לעבוד. פשוט לא הייתי מסוגלת.

הריכוז ממני והלאה, אני מלאת מכאובים, רוצה להגיע מתוך רוגע ללידה.

היו לי ימי מחלה, והכי הכי הכי מתאים אז לקחת אותם, הרופא רשם לי ימי מחלה בכיף. אם זה לא חולה, אז לא יודעת מה זה כן חולה.

אני מעדיפה לצאת ברגע האחרון, לא מסוגלת לחשוב על להיות בבית צניחה שאטפס על הקירות

יש לי 4 לידות שעבדתי בבוקר ובערב ילדתי.

אחת הייתי בשמירה בבית ואחכ באשפוז בביח

אחת לקראת סוף החופש, אז לא עבדתי

ואחת היתה לי דלקת מדבקת בעין, אז הייתי צריכה לקחת ימי מחלה וילדתי בסופם.

תמיד יצאתי בתחילת תשיעי.

אומנם מסיבות רפואיות כי יש לי בעיות רציניות באגן ומתחילת שמיני כל תזוזה שלי היא כאבים מטורפים (לא סימפי, יש לי משהו אחר),

אבל אני רוצה להגיד שלמרות שהייתי חודש בבית ולא יכולתי לזוז כמעט בכלל החודש הזה היה לי כיף ומלא נחת, תכננתי לי בלו"ז הרבה דברים שלא דורשים תזוזה, הרבה הרפיות, הרבה נחת עם הילדים, הרבה דברים שאף פעם אין זמן לעשות.

הרגשתי שהגעתי ללידה ממש בנחת ועם הרבה כוחות.

אז אני ממליצה, ואם יש לך אפשרות לזוז - זה בכלל יכול להיות כיף.

תסעי, תבלי, זה זמן נהדר... עדיין אין תינוק שצריך לטפל בו, וזה זמן עם משמעות, כי את צוברת כוחות ללידה...

אז כן הייתה לי תעסוקה.

אבל שוב, אם את יכולה לזוז - תמלאי לך את הזמן בחוויות חיוביות וזה שווה ממש!

אז אם יש לך ימי מחלה - בכלל לא הייתי מתלבטת. (לא שאצלי התלבטתי, אבל בכל זאת...)

יצאתי ב37 וילדתי ב41++

הייתי עושה את זה שוב אם כי כנראה שהפעם אני כן אמשוך יותר בקטע כלכלי

נשמע כואב ממש.

נשמע קשה ממש. שלא מתייחסים ולא מעריכים.

אין לי עצות, אז רק נותנת חיבוק ומקווה שתמצאי נחת 🙏

לדעתי תחשבי רגע על משהו קטן שיעשה לך נעים כי את דואגת לעצמך. משהו שניתן לך חיבוק לעצמך.

שוקו חם.

עוגיה.

איזה שיר שמרגש אותך.

משו קליל שניתן לך חיבוק. מגיע לך.

ואחרי זה אני היתי יושבת לחשוב מה יעשה לזה סוף. משו כלשהו חייב להיות.

♥️

את ראויה להרבה טוב 😘

כשיש פער בין איך שזה נראה

לבין המציאות

שאי אפשר להתלונן

שיוצאים קטנים

קשוח

דבר ראשון חיבוק, זה הרגשה נוראית לריב עם הבעל ולהרגיש לא מוערכת וכישלון..

שאלה מעצבנת מוזמנת לערוף לי את הראש וירטואלית - מה המצב ההורמונלי שלך?

שואלת רק! כי מזדהה כ"כ עם ההרגשה שהכל שחור ושהבעל מעצבן עד כדי רגשות הרהורי בריחה מהבית, ואז שבוע אחרי המחזור מגיע ואת כזה - אהה לכן הרגשתי ככה!

הרבה פעמים המצב בשעתו מרגיש נורא ואיום ושאין תקווה וש*הוא* כך וכך וכך

ובסוף בא הבוקר (או המחזור) והכל נראה יותר נורמלי

שהוא עושה לך מניפולציות, אולי אפילו על גבול הגיזלייטינג, ממה שאת מתארת זה נשמע שהוא מסובב את הכל וגורם לך להיות אשמה.

זה נשמע לי קצת מטריד.

אני יודעת שזה קלישאתי אבל ממליצה על טיפול או זוגי ואם לא אז לפחות לעצמך, לקבל כוחות, שלא תכתבי על עצמך שוב שאץ אכזרית חס וחלילה

מציעה ממש לחשוב על טיפול אישי... וחיבוק לך🫂

מצטרפת ל @מתיכון ועד מעון , גם לי נשמע שיש פה מניפולטיביות לא בריאה שהוא מפעיל עלייך.

מחזקת אותך ללכת לטיפול אישי ולקבל כוחות.

בהצלחה❤️

את טוב גדול, יש בך כוחות.

בלי קשר למה שאת עושה, בהשוואה אליו או מול הילדים או במדידה של כמה מטלות.

שבי עם עצמך, עם דף או בעל פה

היית אישה מדהימה גם לפני שהתחתנת

גם לפני שהפכת לאמא

(לא סותר את זה שאת כנראה אמא נהדרת)

להיאחז בנקודות הכוח הפנימיות.

להיזכר מי את.

תמצאי משפטים חיוביים שמגדירים אותך

תיאחזי בזה, תשנני לעצמך ברגעי הקושי

או כל ערב

מתי שאת צריכה.

להגיד כל בוקר בכוונה "אלוקיי נשמה שנתת בי טהורה היא"

אחר כך יהיה לך כוח לבדוק מה מניפולציות, מה טעויות, מה חולשות שלו ומה אולי תקופה קשה.

כי זה נשמע שאת מודדת את עצמך רק בהשוואה אליו

יש אותך ויש בל הרבה טוב, אני בטוחה.

קודם כל את

למצוא את הכוח שלך

להאמין בעצמך.

נשמע קשוח וכואב.

ועצתי;

כשלומדים להבין את המנגנונים שמפעילים מב9נים את כל הסיבוך, וגם לנהל דינמיקה זוגית בריאה של גבר אישה, זה יכול מאד לעזור.

שלא יתרגל..

אלא ישר מכבסים...

אצלנו עדיין הוא עם שמיכות קיץ, אבל בחורף שעבר קניתי פוך קטן היחסית דק שנכנס למכונה יחד עם המתים, ואני לא מצפה, נוח ממש.

גם כרבולית עבה עובדת.

ואנחנו גרים במקום קר, והיה לו סבבה בחורף

לכבס את הסדין, מגן מזרן, שמיכה*3 פלוס הכביסות מהחג היום זה יוצא לי מלא...

והפעם גם אחת הרטיבה 2 שמיכות

ואני מכבסת את המגן מזרן כי הוא עם בד מצד אחד

והפעם גם עברה למיטה לשי ופספסה גם שם אז בכלל יצא הרבה.....

מגן מרופד לא עובד עם מפספסים... וגם הניילון שלונסדק ומתחורר בכביסות מרובות ופתאום תגלי שהוא חדיר לנוזלים.

כבר הרבה זמן מחפשת

למזרן

הם ילדים, הרשרוש לא מפריע להם לישון...

רק לגדולים שלא מפספסים בכלל אני שמה מגן מזרן עם בד למעלה.

הבן שלי לא מסכים מעל הסדין-אבל זה חוסך את המגן מזרון, אבל כשיש הרבה זה נוזל גם....

והייתה לי חברה שלא הייתה שמה סדין, רק מגן מזרון עם מגבת.

ובאמת זה שלב מתיש ולי יש אחד שמפספס...

ככה שגם קל להציע את המיטות וגם זה משהו אחד לכבס במקום 2.

יש הרבה צבעוניים ועם ציורים חמודים.

מאז שעברנו לזה, הרבה יותר קל. ושמיכות בקיץ מכבסים..

קופה-פוליאסטר 360 ° גיליון מותאם אישית עמיד למים רק (ללא ציפה) סרט אלסטי סביב מזרנים כיסוי מיטת גודל מלך - AliExpress 15

אצלנו זה עזר ברוב הפעמים עם חלק מהילדים.

כל בוקר לגלגל את כלי המיטה על סדיניה וכו ולמכונה ישר, שלא יספג הריח.

ולתלות בשמש

אין מה לעשות

רק תפילה ולחכות שיגדלו. (כמובן לשלול אם זה רפואי או נפשי- שינוי, גן חדש וכו' ואז לחישות לילה יכול להועיל.

הולכים לפני השינה

ואת הגדולה גם לוקחת לפני שאני הולכת לישון

זה גנטי ממש.......

אני שמה כרבולית מתחת לשמיכה פוך, ואז רק היא סופגת את הרטיבות ואני מכבסת רק אותה כל יום.

בנוסף, ממליצה בחום על סדינית הפלא, זה משנה חיים! חוסך את הכביסה של הסדין והמגן מזרון, וגם את ההחזרה שלהם למיטה אח"כ שזה החלק השנוי עלי.

הופך את כל הכביסה להרבה יותר קלילה!

ובחורף מעל הפליז עם פוך. ככה לפעמים מספיק לכבס רק את הפליז.

וסדין ניילון. בלי ציפויים. ככה רק מנגבים.

ושמיכות פוך בגודל של תינוק (גם לילדים שכבר בגן). כי שמיכה גדולה לא נכנסת בקלות למכונה, ושמיכת תינוק כן נכנסת למכונה.

חוץ מזה אפשר כבר ללמד אותם מגיל מסויים להוריד את הסדין, להניח במקלחת עם הפיז'מה הרטובה. זה חוסך קצת התעסקות

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

על חודש הפרש אני משלמת 1,000 שח יותר

אני בשוק איך המחיר קופץ!!

זה היה שנה שעברה

ואם זאת תקינה מורחבת

ובחודשים הראשונים גובים עוד כ200-300 שח לא יודעת על מה

לגבי החודש, מבינה אותך....

תחשבי שילדים שמחכים בבטן עוד 5 דקות במקום לצאת כבר משלמים על עוד שנה שלמה במעון 🙈

כמה עולה אצלכם מעון/ מטפלת פרטית?

אני גם לא שולחת לתמ"ת כי אין לי הנחה והמחירים שלהם פשוט מטורפים בעיניי...

משפחתון או מעון פרטי עולה בערך 3,000

ויש גם באיזור ה2,000

ויש חצי יום ב1,000+ לא יודעת מה המטפלת נותנת שם שזה הסכום שהיא מבקשת

איפה שאנחנו הפרטי עולה עוד יותר וגם אין הבדלי גיל אז שילמתי בגיל 3 3800 לחודש לפני שנה, וזה הזול באזור שלנו

למה אף אחד לא עוצר את זה זה מזעזע

והם עוד קוראים לעצמם אגף לעידוד תעסוקת הורים

מה עכשיו תעשי?

מעצבן.

מבאס ממש

משתדלת להאמין שהכל משמים לטובה אבל קשוח

בגלל הפרש של 5 ימים.

אין מה לעשות, הגבול צריך לעבור איפשהו ומי שעל הגבול נדפק🙄

אנחנו קיבלנו דרגה ממש מהר ואז תדעי בוודאות אם אתם זכאים או לא.

פחות משבוע. ועוד חברות שהגישו איתי

אזור ירמיהו. המליצו לי, לא התנסיתי

יש להם אתר וגם סניף ביפו.

איפה יקר אבל אני מאוד אוהבת את הבדים 'להם והמגוון.

דתיה, נעימה, פסיכולוגית קלינית, לדעתי אבל בת פחות מ40, מכירה נשים שהיו אצלה והיו מרוצות מאוד.

קוראים לה דניאלה בן קימון, אם מתאים לך ..

אשמח למספר אם יש לך

יש לי, אני פשוט לא אוהבת לשלוח טלפונים בפורום ציבורי

באיזור ירושלים

ם לך תפני אלי בפרטי

מנסיון אישי

מירושלים, באזור נגיש

תכתבי לי האישי אשלח לך מספר. ממש תותחית.

היתי אצלה אני, עברתי תהליך מהמם ב''ה.

דתיה ומתחשבת בדת בתהליך הטיפול, עמוקה ומהירה וממש טובה.

וגם מקבלת בזום.

קיצור שלחי לי האישי.

מקווה שבאמת יהיה לה זמינות

מעולה, שלחי חי באישי