נישמע מהדברים שלך :

"נראה לי קצת כבד לאישה לעשות את כל זה ולשאת גם בנטל הפרנסה.היום אני קצת מתקשה לקבל את זה שהאישה עובדת כל כך קשה וזה כבר נורמלי."

שאת מיתכוונת לישאול באופן כללי על הנורמה בעולם שנשים יוצאות לעבוד.

הקשיים שאת כותבת עליהם :

"קושי לנהל בית וגם לעבוד, פספוס בגידול וחינוך הילדים, קושי בהריונות ולידה וכל מה שנלווה לכך."

זה קשיים שכל אישה עובדת ניתקלת בהם. בלי שום קשר למה שבעלה עושה בזמן שהיא עובדת.

תתקני אותי אם אני טועה, אבל אולי הכוונה שלך היתה יותר לישאול על איך מתנהלים מבחינת הוצאות רק עם משכורת אחת? ועל איך מתמודדים עם תחושת הלחץ מהמצב הכלכלי שכניראה פחות טוב ממשפחות שבהם שניהם עובדים?

איך אישה לוקחת על עצמה גם להיות המפרנסת, גם האמא שמגדלת את הילדים, מחנכת אותם

איך אישה שעובדת במשרה מלאה מצליחה גם לעבור הריון בצורה נוחה (יש נשים שמפסיקות לעבוד בהריון כי הבעל עובד) ולהסתדר ולצאת לחופשת לידה, לפעמים רוצים להאריך, או להיות בבית עם התינוק יותר זמן אבל זה לא מתאפשר כשאת עובדת

האם אישה שבחרה בזה התחרטה עם הזמן? רצתה שבעלה יעשה את החלק שלו וילמד תורה בנוסף? כי יש לה מספיק על הראש?

מקווה שכתבתי את זה טוב.

כתבת מעולה

אני אנסה לענות לך בהמשך היום.

איך אישה לוקחת על עצמה גם להיות המפרנסת, גם האמא שמגדלת את הילדים, מחנכת אותם

לגבי הפרנסה - אני אישית לא לקחתי על עצמי שום דבר. אני הייתי בכל מיקרה יוצאת לעבוד. 

אני חושבת שאנחנו ממש מנוגדות בדיעה שלנו לגבי זה, כי אני דווקא ממש רואה אידאל בזה שאישה לא תהיה כל הזמן רק בבית, ושתהיה לה עשיה ומיצוי עצמי גם מחוץ לבית. 

לגבי לגדל ילדים - אני גם כן ממש לא לקחתי את זה על עצמי, זה שבעלי אברך, ממש לא אומר שהוא לא אמור להיות שותף מלא לניהול הבית ולגידול הילדים.

איך אישה שעובדת במשרה מלאה מצליחה גם לעבור הריון בצורה נוחה (יש נשים שמפסיקות לעבוד בהריון כי הבעל עובד) ולהסתדר ולצאת לחופשת לידה, לפעמים רוצים להאריך, או להיות בבית עם התינוק יותר זמן אבל זה לא מתאפשר כשאת עובדת

למען האמת, יש לי ממש מחוייבות לעבודה שלי, כך שאני לא חושבת שהייתי לוקחת חופשה סתם כך בזמנים שהם יותר קשים.

אני עובדת בחברה גדולה מאוד שרובה חילנית, ואני לא רואה שנשים או גברים מרשים לעצמם סתם לא לבוא בכל מיני זמנים. יש ימי חופשה קבועים וימי מחלה קבועים, ומנצלים אותם כשצריך.

האם אישה שבחרה בזה התחרטה עם הזמן? רצתה שבעלה יעשה את החלק שלו וילמד תורה בנוסף? כי יש לה מספיק על הראש?

אני אישית לא מתחרטת ביכלל.

ברור שיש דברים שאני מוותרת עליהם. 

נניח, אני, למרות שאני מאוד מאוד אוהבת את העבודה שלי והיא ממלאת אותי בהרבה סיפוק, הייתי רוצה אולי לעשות הסבת מיקצוע ולהיות גננת או מטפלת, ואני לא עושה את זה ביקר בגלל שזה מיקצועות שמרוויחים בהם הרבה הרבה פחות מהמיקצוע שבו אני עובדת (הייטק), ואני לא יכולה להרשות לעצמי להרוויח משכורת נמוכה כל כך כשאני רוצה שבעלי ילמד ומנגד אני רוצה לאפשר לילדים שלי רמת חיים טובה.

אבל בסוף זאת בחירה שלי, ולכל בחירה בחיים יש מחירים...

ותמיד גם אפשר להתחרט. 

וברגע שלאחד מאיתנו כבר לא יתאים - אז ברור שנעשה אחרת.

ואני לא מרגישה מנוצלת בכלל מזה שבעלי לןמד ולא מפרנס.

הוא מארגן את הילדים בבוקר ואוסף מהגנים , אם גם הוא היה עובד בעבודה תובענית אין מצב שהייתי שורדת את העבודה.

 הנטל והלחץ  של הפרנסה הוא עליו, אני יוצאת לעבוד להנאתי ובכך הנטל מתחלק בין שנינו. אם נאמר אני ארגיש שלא בנויה לזה - הוא יקח את העול עליו ויצא לעבוד.

 לגבי עבודות הבית הוא עוזר לי בין הסדרים אז אין קושי ב''ה

.

אני כן מרגישה פספוס בגידול וחינוך הילדים, כי אני לא שולחת  אותם למסגרות בבוקר..

ב''ה אני יכולה לעבוד בהריונות, למעט בסוף תשיעי שכבר לא יכולתי ללכת ואז באמת לקחתי חופשת מחלה.

להרגשתי בכל משפחה יש ''שר החוץ' ו'שר הפנים'. 

תפקידים בתוך הבית ובחוץ.

בעלי אברך ולא עובד בכלל

אני עובדת משרה מלאה

יש לנו ילד אחד בן 3 מבחירה 

אצלנו החלוקה היא שבעלי לוקח למטפלת וגם מחזיר, שזה כולל לארגן אותו את כל ארגוני הבוקר- אוכל בתיק, בגדים וכו'..

בעלי הוא האחראי על ניקיון הבית, אני לא מנקה שום דבר, גם לא שוטפת כלים.

הוא אחראי גם על קניות, פח, סדר ואוכל לילד כל יום גם בוקר וגם צהרים.

ומנגד אני זאת שעובדת ומביאה את הכסף העיקרי.

לכן אני חושבת שיש גם יתרונות למצב..

מבחינה כלכלית המצב לא וואו אבל לגמרי סביר. בואי נגיד שאני חיה ברמה גבוהה יחסית. 

לא חסר לי שום דבר ואני קונה לעצמי הכל בלי להתחשבן ולהתקמצן. 

*רק מוסיפה שבאופי שלי גם אם בעלי היה מיליונר הייתי עובדת משרה מלאה כי אני אוהבת לצאת ולעבוד להרבה שעות. אין לי מה לעשות בבית..

תודה על התשובה!

הוא הגבר ועליו עול הפרנסה, וכרגע הוא זה שעובד אחרי הישיבה. בתור מורה למתמטיקה, אנגלית, נגינה ובתור מדריך בישיבה תיכונית.. ב"ה חיים בהתאם, אבל טוב לי.. אני ממש לא אקרע בעבודות קשות בהריון, עושה את עבודות הבית בנחת, מגדלת ודואגת לילד, וזהו אברך שאישתו לחוצה, סובלת, ונקרעת, לא שווה להם שיהיה אברך.. שיצא לעבוד ושאשתו תהיה רגועה ושמחה

מסכימה עם הסוף

לק"י

גם הפותחת וגם המגיבות.

שיכול למשוך טרולים ומטרידים למינהם..

לא?

חדשה שמבקשת פניות בפרטי, זה מצריך תזכורת לה ולאחרות

התייחסתי רק לעצם השאלה

צודקות👍

קודם לגבי מי שכתבת שהיא 17 שנים נשואה עם 2 ילדים

זה לא הוגן לתלות את זה בחיי אברכות, כמו שזה לא היה הוגן לתלות את זה בקריירה אם היא היתה קרייריסטית.

לגבי הפרנסה

אני עובדת מהבית ורוב ההכנסה ממני.

בעלי אחראי על הכספים במהות וגם כי יש לו ראש הרבה יותר טוב לזה, ואם חסר כסף זה אחריותו, ובאמת עכשיו הוא עובד כמעט כל שניה שיש לו 

אני חושבת שבמהות זה צריך להיות משימה ורצון של שניב ני הזוג. ברור לי שבשלב כלשהו הוא יצטרך לעזוב את הישיבה, אז כל שנה שהוא נשאר שם זה זהב. בשביל שנינו.

ברור שקשה לפעמים לחסוך, ברור שקשה לפעמים שהעתיד לא ידוע, ועוד כל מיני דברים...אבל בכל דרך חיים יש את הקשיים שלה.

זה בחירה, וברגע שנרצה בעלי יכול ללכת לעבוד פשוט, זאת לא מצוקה כלכלית באמת, זה בחירה של שנינו,וברגע שהיא לא תהיה של שנינו נבחר בחירה חדשה. 

אם ה*עול* הכלכלי היה עליי

ואם הייתי עובדת משרה מלאה מחוץ לבית ואז לבד עם הילדים, משערת שזה היה נראה אחרת.

הלחץ זה משהו מאוד ידוע, לי זה נראה הוגן כי חיי אברכות זה לא חובה וגם לא קריירה. יש אנשים שזה גרם להם אפילו למחלות לא עלינו.

רואים על בן אדם שעובר עליו משהו, אני לא אגיד את זה סתם, אנחנו מאוד קרובות (משפחה קרובה).

תודה על התגובה!

מה זה גרם להם למחלות?

מי שלא יודע להנהיג את החיים שלו ברמה שהוא משלם על זה בבריאות שלו, זה לא קשור לאברכות או לא זה קשור לאנשים עצמם.

אם הם היו בסיטואציה אחרת הם היו מתנהלים בשלווה ורוגע? לא נראה לי. ואם כן, אז נורא שהם בחרו באברכות.

אנשים בגלל עבודה קיבלו מחלות. אנשים עובדים מלא שעות ביום ונתונים תחת סטרס (נכון שיש יוצאי דופן) אני אומרת את זה לפעמים בחצי צחוק ממש כמו השלט של אוושוויץ השם ישמור 'העבודה משחררת'

אבא שלי חלה בגלל מקום עבודה והוא בן אדם הכי רגוע שאני מכירה בעולם, אמא שלי לא נכנסה להריון 7 שנים ובול שהתפטרה היא נקלטה ללא טיפולי פוריות (היא עשתה טיפולים לפני שלא הצליחו)

הבאתי כדוגמא עוד נשים שאני מכירה מהחיים שלי... זה מאוד נפוץ. לא מגזימה בכלל.

אבל זה העומס והבחירה של האנשים, לא האברכות. זה מה שהתכוונתי.

של האנשים וההערכה שלהם את הכוחות שלהם.

גם בעל סטודנט יכול לגרום המון עומס ולחץ.

זה שלחץ לא טוב לבריאות זה לא אומר שבעל סטודנט עושה רע לבריאות, אלא שמי שזה עושה לו רע לבריאות צריך לנהל את החיים שלו אחרת.

אני עובדת ובעלי אברך.

שאלת אם זה קשה שהכל נופל על האישה, גם הפרנסה וגם תפעול הבית. - כן זה קשה ואני חושבת שזה טוב לי.

אני בחרתי את זה ואני שמחה בזה, כי אני יודעת קצת מהערך העצום של הלימוד.

כשאני עובדת אני מנסה לעזור לאנשים, ומקבלת קצת כסף. כל שעה שבעלי לומד לגמרי מרוממת את העולם למקום יותר גבוה, וזה פשוט בונה את הבית שלנו. ככה אני מרגישה.

מחבר אותנו למשהו יותר גדול.

נכון שיש לזה ערך עצום, אבל לא יצא לך לחשוב לרגע על חרטה? אפילו שבחרת בזה מלכתחילה. שאולי לך זה מפריע בעבודה האישית שלך? פוגע לך בכל מיני דברים בחיים? בהתקדמות רוחנית?

פעם בתקופה שלפני שהקימו את המדינה לא היו מונחים או אופציות של להיות אברך, הגבר היה יוצא לפרנס ולומד תורה בנוסף לכך.

באמת מסקרנות.

הקמת המדינה, ולכן מה שהיה אז לא ממש משפיע על הבחירות או על התחושות שלי.

אני ממש מנסה לחשוב במה זה יכול להפריע בחיים, חוץ מהעובדה שיש פחות כסף ממה שהיה יכול להיות אם הוא היה עובד, ולא מוצאת.

מבחינתי זה רק ייתרונות.

הנקודה היא שגם אז היה הרבה מטלות לאישה ואת הנטל של ללדת ולגדל ילדים, ובנוסף גם לעבוד לכן מפה באה השאלה

בסדר גמור. תודה!

בכל בית, ועוד המון דברים שמוסיפים איכות חיים והופכים ניהול בית של היום לפשוט עשרות מונים ממה שהיה אז. על האישה היה יותר נטל ואני לא יודעת בדיוק אחוזים, אבל בהחלט היו המוני נשים שיצאו לעבוד, ולא רק הן, אלא גם היה מקובל שילדים עובדים כדי לעזור לפרנס את המשפחה.

זה פשוט לא בר השוואה, חוץ מזה שיש לנו היום בדור הנוכחי הרבה יותר אפשרות לפניוּת ללמוד תורה.

היו מפרנסים. היו חיים בצניעות ונעזרים באנשים שעובדים ותומכים בלומדי תורה.

גם היום אגב רוב המלגות של אברכים מגיעות מתורמים

ידוע שהרוב זה מתורמים, אני יודעת

אבל זה לא היה בכמות של היום, גברים שרק לומדים תורה בבלעדיות. לכך התכוונתי

וצריך להסתכל על אחוז הלומדים ביחס לאוכלוסיה הכללית ולא רק ביחס לחרדים

ברור שכשיש התגברות של הצד שמתנגד לתורה יהיה חיזוק של לומדי תורה כנגד

ברור שיש גם אנשים שנמצאים בכולל ולא רק לומדים והיה עדיף שיצאו לעבוד אבל אני מאמינה שהרוב כן וזה מחזיק את עם ישראל

אגב בעלי לא לומד בכולל ..

קושי יש לפעמים, פחד יש לפעמים, בעיקר ממה יהיה בעתיד כשלא יכולים לחסוך, המון בני גילי וצעירים ממני כבר קנו בית ואצלנו זה אפילו לא ברמת החלום. אבל שוב - בסופו של דבר אני עומדת מול משהו שכל כך שווה את זה וזה מחזק בזמן הקושי. 

מבחינת התפתחות אישית שלי - אין הדבר תלוי אלא בי, וזה ברור לי. גם במקצוע, שהקושי הוא אצלי למצוא את הכיוון. ובהתפתחות רוחנית - אין מישהו שדוחף אותי יותר מבעלי ללמוד ולהתפתח רוחנית ואת המעט שאני בכלל עושה אני יכולה רק לזקוף לזכותו.

רוצה להוסף משהו שחשוב כאן לדיון בעיניי - אני אברכית בציבור הדתי לאומי. כלומר אברכות ארוכת שנים כאן היא לא ברירת מחדל בכלל ואין כמויות של אנשים שעושים את זה. במקום הזה מימד הבחירה הוא יורת ברור ואין שאלה שבעלי כאן כי זה מה שהוא רוצה לעשות וזה מה שנכון לו. אצלו זה משהו שאי אפשר לפספס. זה אומר שהוא חוזר מאוחר כל יום, זה אומר שבבין הזמנים הוא הולך ללמוד, זה פשוט בכל דבר. 

והוא גם לומד תורה ומפרנס ביחד, כן? אבל רוב הזמן ההכנסות שלו היו מינוריות, בשנים האחרונות זה תופס נפח משמעותי יותר כי אני לומדת ולא עובדת. אבל אם היינו יכולים כלכלית שרק ילמד ולא יעבוד הלוואי, חלום, ברור שאם צריך צריך אבל אם הוא היה יכול ללמוד בנחת בלי הלחץ של העבודה זה היה מדהים. לכן ההשוואה לתקופות של אין ברירה פחות רלוונטית בעיניי, זה שפעם קרעו את הצורה לא מחייב לקרוע גם היום את הצורה

רק דבר קטן על הסוף, פעם ממש לא קרעו את הצורה

אם הבעל עובד 3-4 שעות ביום ואחר כך לומד תורה בזמנו הפנוי

האישה עובדת בצרכי הבית ומגדלת ילדים

(עזבי עכשיו אם זה מתאים לך או לא, אני מדברת בכללי)

זו חלוקת תפקידים הוגנת כמו שהקב''ה רצה ואף אחד לא לוקח על עצמו יותר ממה שהוא צריך... ומוסיפה שזה גם ככה קשה לעצמו, אז שאני חושבת על עצמי במידה ואין לי עזרה עושה כל מה שאני עושה היום פלוס מפרנסת זה עושה לי כבר סטרס

שוב תודה! בהצלחה בדרככם

יש מעט מאוד אפשרויות לעבוד 3-4 שעות ביום ושזאת תהיה פרנסה משמעותית, והן לא מתאימות לכל אחד 

אין סיכוי לעבוד 3 או 4 שעות ולהחזיק משפחה.

וגם בעבר לא היה דבר כזה

בן אדם בלי לעבוד 8 שעות + בממוצע לשכר, לא יכול להתקיים בכלל

מצב מאוד עצוב... משתעבדים לעבודה

הילדים היו יוצאים לעזור בפרנסה.

(ולא כל כך עוזר להאנח מה היה פעם כי זאת המציאות של היום וה' רוצה שנעבוד אותו בכלים שהוא נותן לנו)

ורק רוצה לומר לך

שהכל עניין של בחירה וסדרי עדיפות.

אני עובדת 6 שעות ביום,

בעלי עובד יום בשבוע (סטודנט אחרי שהיינו אברכים כה שנים)

ועם עוד מלגה קטנה אנחנו מסתדרים יפה.

נכון שלא מצליחים לחסוך הרבה וחיים במקום זול ובצניעות יחסית לתרבות שלנו, אבל מחזיקים רכב וה' עשה לנו כל צורכנו.

זה בהחלט אפשרי להתקיים.

רוב האנשים בוחרים לעבוד במיקצוע שהם אוהבים ונהנים ממנו.

הייתי פעם בעבודה שהרגשתי בה חוסר מיצוי, מייד חיפשתי עבודה אחרת.

מכירה הרבה אנשים שמחליפים עבודות בגלל חוסר סיפוק.

אני חושבת שהשאלות שלך נובעות כניראה בגלל שאת לא עובדת, ולכן את מדמיינת את זה כמשהו קשה הרבה יותר ממה שזה.

וכמו שאמרתי כבר למעלה, כניראה אנחנו מנוגדות כי את רואה אידאל וחלוקת תפקידים הוגנת בעיניך -באישה ש"עובדת בצרכי הבית ומגדלת ילדים" ובבעל שעובד כמה שעות ולומד.

ואני רואה אידיל וחלוקה הוגנת בכך ששניהם חולקים את עול הפרנסה וששניהם חולקים את צרכי הבית וגידול הילדים.

נכון שהאידאל של חלוקה בפרנסה אצלינו לא מתממש כי הוא לומד, אבל זה מתאפשר רק בגלל שאני ברוך ה מרוויחה מספיק טוב בעבודה שאני *אוהבת ונהנת* וכי בחרתי ביותר תורה. 

ולגבי מה שהיה פעם - אני לא מבינה למה זה מעסיק אותך כל כך מה היה בעבר. המציאות כיום היא כזאת שרוב הנשים עובדות, בלי שום קשר לאברכות.

אולי בעבר נשים הרגישו שמחות ומסופקות רק מ"לעבוד בצרכי הבית ולגדל ילדים", כיום זה לא המצב.

היא לא יכלה להשאר בבית או לא יכלה להרשות לעצמה , לא זוכרת את הניסוח בדיוק

זאת השתעבדות לעבודה וקריירה ולא לחיי המשפחה. הם עוברים למקום 2.

אני לא רואה בזה בעיה או השתעבדות. זו בחירה שלה.

גם אני לא יכולה לאכול נניח עוגה מסויימת כי אני בוחרת לשמור משקל.

אם היא לא יכולה וקשה לה, ואין לה אויר וזה גורם לה לדכדוך - בדיוק למקרה כזה התכוונתי לעשיית חושבים עם עצמה.

אני עושה את זה בשביל הבית והמשפחה.

ברור שאני מעדיפה למצוא מקום שייתן לי גם עניין וסיפוק אבל מה שמוביל זה להביא פרנסה הביתה.

רוב מי שאני מכירה שעובדת משרה מלאה עושה את זה בגלל צורך כלכלי ולא בגלל השתעבדות לעבודה

להסיק על הכלל

אני חזרתי לעבודה אחרי 3.5 חודשים מבחירה.

וגם כשיש לי אפשרות היום להישאר בבית, שזה משהו שעשיתי תקופה של כמה שנים, בחרתי לצאת לעבוד.

היום כאישה עובדת המשפחה שלי מקבלת ממני יותר כי אחרי תקופה בבית כבר הרגשתי מיצוי ושחיקה. 

אז כל אחת ומה שמתאים חה וזה לאמעיד על הכלל

רוב חברותיי למעשה התנסו בתקופה בבית וחד משמעית העדיפו לצאת לעבוד

בלי קשר לעוח הפרנסה

עבודת האישה ודאי תורמת לפרנסה. אבל רוב הנשים שאני מכירה לפחות שמחות לעבוד. אולי היו רוצות לעבוד קצת פחות, אבל לא היו מוותרות על זה

אני עובדת לא בשביל שהוא יהיה אברך, אלא בשבילי לתעסוקה מעניינת ומאתגרת עבורי ובשביל לפרנס.

אין לי קושי או לחץ מפרנסה, אני עובדת בשלווה ושמחה לנצל את כישורי כדי לקבל תשלום הוגן. 

בעלי הוא אבא נוכח, מוציא ומחזיר/ מקבל, מטפל בילדים טיפול מייטבי ועושה חלק גדול מעבודות הבית.

זה מקל עלי שאני לא צריכה למהר לעבודה ובחזרה, שהוא תמיד יכול להשאר עם ילד חולה או בחופשות.

ככה שהילדים שלי הרוויחו מהיותי עובדת, אבא נוכח, אמא מרוצה ומצב כלכלי טוב.

‏

בהריונות היה לי מאוד קשה לעבוד, אבל ‏רציתי לשמור על המשרה שלי, לא בגלל שאני המפרנסת אלא כי המשרה היתה חשובה לי.

שנינו מרוצים מהדרך שלנו, אני מרוצה ‏מהיותי מפרנסת ועובדת, בעלי מרוצה מהיותו אברך, אבא נוכח ומהיכולת שלי לפרנס.

תודה! ורציתי להוסיף, גם שאלה לכולן

@אם מאושרת 

כי אני ממש לא קורעת את עצמי בעבודה, עובדת שני שליש משרה בשעות נוחות. 

אנחנו חיים בצמצום יחסית, גרים במקום זול, באופי אני די חסכנית בכל מקרה. לא קיצוני, יש גם פינוקים בבית וגם מצליחים לחסוך כסף לעתיד.

מה שקשה לי זה שהוא חוזר הביתה מאוחר, אני לבד עם הילד משתיים בצהריים עד השכבה, כמעט כל עבודות הבית עלי פשוט כי בעלי לא כל כך נוכח. כשהוא נמצא (בימי שישי, מוצ"ש ולילות) הוא עושה המון, מבשל שבת שלמה לפעמים, מסדר מנקה, שוטף, שוטף כלים... פשוט ביומיום אני עושה את זה.

אבל אם הוא היה קרייריסט אז לא היה יותר טוב.

ומצליחים להתפרנס משני שליש משרה? ב"ה זכית בעבודה טובה..

ויש גם את המלגה מהישיבה שעוזרת כמובן... ארוחת צהריים בעלי אוכל בישיבה, אני כמעט אף פעם לא אוכלת בשרי באמצע שבוע, רק שאריות משבת.

בגדים קונים פעם באף פעם, בנופש אנחנו ישנים באוהל בשטח (וגם זה נדיר), לא הולכים למסעדות...

בימים החופשיים שלי הילד איתי בבית, משלמים למטפלת רק על הימים שאני עובדת.

זה לא שיש לי משכורת שמנה, בכלל לא.

נשמע שאת ממש שלמה עם הדרך שבה בחרתם.

אתם מפנקים את עצמכם לפעמים?

ועוד שאלה- טוב לכם ככה או שאתם רוצים לעשות שינוי?

האמת שעכשיו ספציפית בעלי בצבא, כתבתי על התקופה שהוא היה אברך (שגם תחזור אחרי הצבא, זה לתקופה קצרה). השתמש הרבה יותר גדול מהמלגה של הישיבה ובכל זאת רמת החיים שלנו לא השתנתה בכלום, כל התוספת הולכת לחיסכון. אנחנו באמת לא צריכים יותר.

והלימוד חשוב לנו, עושה טוב לבעלי, עושה טוב לבית. אולי לפעמים הייתי מעדיפה שילמד פחות ויהיה בבית יותר ואני משחררת כי זה טוב לו, כי אני רואה ערך בלימוד תורה. מה שקשה לי זה לא העניין הכלכלי אלא השעות וזה לא ספציפי לבעל לומד (בעלי נמצא בבית פחות מאברכים אחרים אולי).

אנחנו מפנקים את עצמינו בהחלט, ערב ביחד על כוס קפה, גלידה, שוקולד, קצפת, פסטה מוקרמת.

אגב, פינוק בעיני לא שווה כסף- לצורך העניין, לסדר יפה את החדר שלנו, לכתוב פתקים ולעשות ערב רומנטי שכולו מוקדש אחד לשניה זה לגמרי פינוק.

טיול ביחד בלי בית מלון או צימר, רק טיול, מאוד מפנק אותנו

לפעמים יוצאים לבית קפה

קונים כל מה שצריכים, לא חיים במחסור, פשוט אני צריכה פחות דברים מנשים אחרות, עניין של אופי.

חשבתי עכשיו, אולי זה שאנחנו גרים בקראוון במקום קצת רחוק, זה החיסכון הכלכלי הכי משמעותי אצלינו. והוא עולה לנו בזמן שלוקח לבעלי לחזור הביתה, אז כן יש מחיר כלכלי כלשהו. אם חברים שלו בשש וחצי מגיעים הביתה אז הוא מגיע אחרי הנסיעה בשבע וחצי. וגם בהפסקת צהריים, אנחנו מדברים כל יום אבל הוא לא בבית בזמן הזה.

אבל לא שווה לי לעבוד משרה מלאה כדי לממן דירה קרובה יותר, זה יגזול ממני יותר כוחות. עומס מאוד מקשה עלי לתפקד.

כלומר: מהצד של בעלי, ברור שהבית קודם לכל. 

בפן הכלכלי - הוא גם מתאמץ להכניס בכל מיני אופנים, כמו מלגות נוספות, יששכר וזבולון, ועבודות שניתן לשלב עם הלימוד. אבל יותר מזה זה כל הזמן בשיח שאין דבר כזה שהבית מגיע לקריסה בגלל לימוד התורה שלו, ואם צריך הוא ברגע עוזב הכל והולך לעבוד במה שיש. והוא גם זה שדחף אותי ללכת ללמוד כשלא הצלחתי למצוא עבודה נורמלית בתחום שלי - דחף אותי לא בגלל שלא הכנסתי מספיק כסף, אלא בגלל שעבדתי בעבודות שלא נתנו לי סיפוק והייתי מאוד מתוסכלת. ובכל התקופה הזאת הבית כלכלית עליו כשהוא עדיין ממשיך ללמוד (אני כבר לקראת סיום ב"ה, בתקווה שבמקצוע החדש כן אמצא עבודה שיהיה לי טוב בה...). עצם זה שברור שיש נקודת יציאה בכל זמן שארצה, דווקא נותן לי את הכוח להמשיך להתמיד גם אם יש לחץ וקושי ופחדים על העתיד.

בנושא של הילדים - בתקופות הרגילות הוא בהחלט בקושי נמצא איתם, אבל כשהוא איתם הוא איתם ב200% בניגוד אלי שתמיד עושה עוד מיליון דברים במקביל (לא דווקא כי אני צריכה לעשות יותר דברים אלא כי ככה הוא מתנהל) והתוצאות ניכרות בשטח, הם קשורים אליו ברמות כאלה שאני ממש מקנאה ולפעמים מרגישה מיותרת במשפחה יש לנו שני ילדים היום, לא מבחירה, זה כן קצת פחות לחץ כלכלי ויותר מאפשר נחת ותשומת לב, גם אם מוסיף לחצים וקשיים מכיוונים אחרים. ונניח בהשכבות בערב אני כל כך רגילה להיות לבד, שלפעמים כשהוא מגיע זה יותר עושה בלגן מעוזר, כי זה משבש את הלו"ז...

גם בפן הרגשי שלי, אם קשה לי הוא יעזוב הכל ויבוא. ושוב בהפוך על הפוך זה שאני יודעת שיש לי את היכולת הזאת להרים טלפון ושהוא יעצור הכל - גורם לי להשתמש בה רק כשממש ממש צריך. ולפעמים אני רק אתקשר להתבכיין ואז אגיד לו להישאר בישיבה.

מהצד שלי זה בעיקר לראות כמה לימוד התורה הוא דבר כל כך מרכזי ומשמעותי בחיים שלו, בכנות אני לא מסוגלת לדמיין אותו עושה שום דבר אחר בחיים שלו. זה גם הכשרון שלו וגם הדבר שהכי בוער בו, כאילו כמו שיש אנשים שפשוט נועדו להיות רופאים או עורכי דין או מהנדסים, הוא פשוט נועד להיות בעולמה של תורה, עם השנים זה נהיה רק ברור יותר ויותר. ללמוד תורה זה מה שמרגיע אותו בתקופות קשות, זה משהו שלעבור יום וחצי בלעדיו עושה לו רע, זה הבן אדם. ולצפות בזה מהצד נותן את הכוח להתמיד בדרך כי אני יודעת כמה יקר זה וגם כמה ייחודי. לא מהמקום המתנשא, אנחנו לא חושבים שהתפקיד שלו בעולם חשוב יותר משל אחרים, פשוט שזה התפקיד שלו כמו שהתפקיד של אדם אחר זה להיות רופא מומחה ולהציל חיים. וזה בסופו של דבר מה שהכי נותן לי את הכוח ללכת בדרך הלא פשוטה הזו, גם כשלאורכה לפעמים קשה ואפילו מפחיד.

תודה! ורציתי להוסיף, גם שאלה לכולן

ממש השראה

אבל הוא היה אברך, וכל רגע שהוא היה זה נכס,

אז זה חא היה קשה,

עברנו תקופה (עקב החלטה שלי, שאם לא הייתה לי קצת אמונה עוד הייתי מתחרטת עליה) ובשלה נאלץ לצאת לעבוד,

אני מפנטזת על היום שיחזור לכולל, זה עשה טוב לשנינו

שמחה ומאושרת בזה מאוד ומודה לה' על זה שבעלי יושב ולומד ברצינות ונמצא בכולל רציני וטוב ושלכולנו טוב מיזה

אני עובדת במשרה מלאה וב"ה יש ילדים.

יש קשיים. ברור שיש אבל אני רואה הרבה בנות מסביבי (בעבודה וכד') שעובדות משרה מלאה כמוני. לא דתיות ולא חרדיות..

יש להן ילדים (2-3) והבעל שלהם גם עובד והן גם גרות רחוק ממקום העבודה כך שמבלות בדרכים עוד שעתיים נוספות.. (חוץ מה-8 שעות שהן עובדות בפועל).

אני לפחות גרה קרוב אז הזמן הזה על הלוך- חזור לעבודה נחסך ממני..

בעלי ואני נושאים שנינו בנטל הבית..

זה לא שהכל נופל עליי ואני עושה הכל! 

ישנם דברים שאני עושה בקביעות (כמו בישול, כביסות) וישנם דברים שבעלי עושה בקביעות (כמו שטיפה של הבית, גיהוץ).

שאר הדברים- מי שפנוי ויכול עושה (כמו שטיפת כלים, ש"ב עם הילדים, מקלחות לקטנים).

בעלי גם מעין רב של בית כנסת ויש לו שיעורים קבועים במהלך השבוע שהוא מוסר למתחזקים, בעלי בתים, אנשים מבוגרים, דף היומי וכו'.

ולפעמים מבקשים ממנו להחליף רב אחר שלא יכול להגיע..

אז הוא תמיד שואל אותי אם זה בסדר מצידי שהוא ילך או לא. 

לפעמים אני משחררת בכייף והוא גם משדתל לסייע לפני שהוא יוצא או מבקש שאני אשאיר לו את הכלים וכל מיני והוא יעשה אותם כשיחזור..

ולפעמים אני מתלבטת ביני לבין עצמי מה הדבר הנכון כרגע לעשות. פעמים שכך ופעמים שכך.

אבל ת'כלס מזכירה לעצמי תמיד שזה מה שרציתי וזה מה ששאפתי והתפללתי כל החיים שלי - אז אם זה לא קשה מידי אני משתדלת לותר ולתת לו לצאת למסור שיעור.

(גם בימים של בריתות של הילדים שלנו הוא למד בכולל חצי יום, לפני הברית או שחזרנו אחרי הברית והוא הלך למסור שיעור. בהסכמתי כמובן.

תלוי בסיטואציה וביכולת)

מה שכן-

בעל שלומד תורה ומיישם את מה שהוא לומד בחיי המעשה- זה גם עולם הזה וגם עולם הבא.

חיים טובים ומתוקים ומאושרים. ב"ה

הלוואי שנזכה לזה תמיד בע"ה.

לומדים להסתדר. אנחנו לא בזבזנים בכלל ומאוד מחושבים.

ב"ה לא חיים בצמצום אבל יודעים על מה להוציא ומה נצרך כרגע ומה אפשר לדחות.

לא קונים מותגים וכד' ובודקים מחירים לפני שקונים.

ישנם גם כל מיני הכנסות צדדיות כמו כולל ליל שישי שבעלי לומד בו (9-12 בלילה), כולל שישי ביום עצמו (9-12 בבוקר)

ישנם כל מיני מבחנים בפרשת שבוע, גמרא, הלכה שאם לומדים ועונים על תשובות - אז מקבלים סכום מסוים ומידי פעם יש גם הגרלה על סכום כסף למי שמקבל ציונים גבוהים.

ובחגים הם נותנים זכות קניה ברשתות משקפים או רשת של בגדים.

אני גם יודעת וחשה שמי יושב ולומד תורה ברצינות- ה' מזייע לו כשצריך. הוא חי משולחן גבוה.

יכולה לספר עלינו שכשהיו לי 2 ילדים רצופים וידלתי את הבת שניה שלי כשהבת הגדולה יותר היתה בת שנה-

והייתי צריכה לחזור לעבדוה ולהכניס את הת הגדולה למשפחתון וזאת היתה הוצאה של עוד 600 ש"ח בחודש ולא ידענו מאיפה נכנסי את זה באותה תקופה..

ובאותו זמן בעלי מסר שיעור פעם בשבוע למשפחה שאמא שלהם נפטרה והוא לא קיבל על זה כלום.. כך כמה חודשים.

ברגע שהכנסנו את הבת שלי למשפחתון- הם העבירו לבעלי 600 ש"ח כל חודש כהוקרה על השיעורים שהוא מוסר להם. כך חודש בחודשו.

בעלי היה מקבל מהם את הכסף ומעביר למשפחתון.

כשהבת שלי סיימה את המשפחתון באותו מקום- גם הכסף מאותה משפחה פסק מלהגיע!

ראינו במוחש איך הקב"ה שלח לנו את הסכום הזה כשהיינו זקוקים לו באותה תקופה..

גם אנחנו ראינו בחוש איך סיעתא דשמיא זה הכל בעולם הזה.

אבל הבעיה היא המתח והדאגה...

"והם לא יאמינו בי"... כמה שה' מוכיח לנו פעם אחרי פעם שהוא דואג ושהוא משגיח, עדיין אנחנו אכולי ספקות ודאגות.

שנזכה באמת להאמין בכל הלב, וגם לחיות כראוי למי שריבוש"ע משגיח עליו.

עושים השתדלות מצד אחד, לומדים תורה מצד שני ובוטחים בה' מצד שלישי

השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך.

זה לא שיושבים בחיבוק ידיים ומחכים שה' יזרוק עלינו כסף משמיים.. זה לא.

אבל עושים את מה שאנחנו יכולים ומשתדלים ללכת בתמימות ובאמונה גדולה בה' שהוא זן ומפרנס את כולנו..

מביצי כינים ועד קרני ראמים.

וכמובן גם תפילות. על הכל

אבל זה בגלל שאני נשואה לגבר שמשלם מזונות (דהיינו נשוי לי בשנית).

בעלי מכיר גברים חרדים שהתגרשו, והופה- פתאום בית הדין בעצמו פוסק שהוא חייב לפרנס את ילדיו!

רגע, אז למה הסללתם את הגבר ללמוד תורה?

איפה הערכים שלכם?

עכשיו ממלגת כולל של 3,000 במקרה הטוב הוא צריך לפרנס 5-6 ילדים?

וגם אם יאמרו לו צא לעבוד,

כמה ירוויח בלי השכלה? בלי תואר?

הקיצור, במבחן האמיתי,

כשבאים בבית הדין לדון מי חייב לפי ההלכה במזונות ובעבודה,

התשובה היא אך ורק הגבר.

בבתי הדין כיום זה אפילו גרוע יותר מבתי המשפט.

קיצור, 

בעיניי אם הדרכת חז"ל היא שחובה על הגבר לפרנס

לא ברור לי למה הפכנו בעצמנו את היוצרות.

כל עוד הכל זורם ע מי מנוחות ולאישה מתאים לקחת את העול עליה הכל טוב ויפה, אבל אם לא מתאים לה גם אם זה לא מגיע לגירושין זה הדין, זו ההתחייבות שלו.

לכן משפחה שהתחילה את הדרך והאישה רואה שעול גדול עליה או ששהוא הלך וגדל, הבעל צריך לצאת לעבוד..

זו באמת בעיה שאיר כך כושר ההשתכרות שלו נמוך

והיום העובדה אני עובדת ובעלי סטודנט -- הא עדיין חלק מהמסירות לתורה שלמדנו בשנים הראשונות לנישואים.

ועדיין לא פוסלת אברכות בגלל זה. המטען הרוחני שזה נותן לבית בלתי ישוער.

אבל זה לסטות מהשרשור.

רק שאגיד שבכתובה הגבר מתחייב לפרנס את אשתו.

ולפי ההלכה הוא מחוייב לפרנס את ילדיו גם.

בהלכה עד גיל 6, ולפי תקנת הרב הרצוג- עד גיל 18.

השאלה שלי היא לא על מה שכל זוג מחליט על עצמו.

אלא על האידאל שהפך להיות שונה ממה שאמרו חזל בעצמם.

חושבת על הדברים..

וחושבת שמותר לסטות מהנושא המקורי של השרשור 🤗

אגב

אצלנו מראש עוד לפני התונה דובר על זב שבעלי רואה אידיאל בזה שהוא צריך להיות המפרנס, אבל בכמה שים הראשונות רצינו להישאר בישיבה.

היא לא מדברת על חשיבות לומדי התורה בעמ"י. זה בכלל לא הנושא.

היא מדברת בלשון של חיוב. מי מחויב? הגבר. 

גם היום כשנשים יוצאות לעבוד? כן.

גם אם האישה מרוויחה הון? כן.

גם אם הוא לא מרוויח כלום? כן.

ולימוד התורה מה יהיה עליו? לא משנה. חייב.

אבל איך בן אדם יעמוד בזה? לא משנה. חייב.

טוב, זה גם מורכב, כי גם לפי ההלכה מותירים לגבר "כדי מחייתו",

אבל בתי הדין בימינו יכולים לפסוק לגבר מזונות יותר גבוהים ממה שהוא אי פעם הרוויח.

שמעי, זה נושא כאוב אצלי,

כי אנחנו חיים "ליד" החברה.

אין אצלנו פריווילגיה של אידיאלים

כי אצלנו יש את חובת ההלכה שנפסקה כבר.

אז לדבר באידאלים זה נחמד והכל, עד שאתה פוגש את נחת זרועם של הרבנים.

ובית המשפט יותר הגיוניים בנושא הזה.

בגלל זה גברים בימיניו מתאבדים.

אם כבר אידאלים..

הקללה שאדם נתקלל בה: בזיעת אפיך תאכל לחם.

והקללה שהאישה נתקללה בה: הרבה הרבה עצבונך והריונך. בעצב תלדי בנים.

כן. אדם נתקלל על הפרנסה והוא מחויב גם בכתובה לזון ולפרנס את אשתו וילדיו.

האשה- יש לה את קושי הריונות והלידות וכל הנלווה לזה.

אז בכל בית יהודי צריכים לשעת את זה וזה גם בסיס לכל הלימוד תורה- שאם יש קושי מסוים והפרנסה דחוקה והאישה לא יכולה לסבול את הדוחק והצער הזה-

לך ותצא לעבוד! אל תהיה נבל ברשות התורה!

אשתך והילדים לא צריכים לסבול בגלל זה 

(גם בעלי ואני הסכמנו עם זה לפני החתונה שאם צריכים- הוא יצא לעבוד!)

לגבי מזונות לילדים וכד' כשהורים מתגרשים- זה ענין אחר ונראה לי שהוא פחות קשור לעצם הענין של חיי אברכות..

אבל את אלופה שאת מתמודדת עם כל זה!! 

מאחלת לך פרנסה טובה, בשפע ובשמחה בע"ה אמן

למרות שמראש אני מזהירה שאני יותר קצרה בנושא הזה.

כאילו לשמוע על אידאלים של לימוד תורה, ולהגיד שהגבר יפרנס את אשתו וילדיו אם וכאשר...

ובכן,

לפי ההלכה הוא מחוייב בזה משעה שהם נולדים.

וזה ממש לא מעניין מה הוא סיכם עם אשתו לפני.

את מבינה?

הדיינים מסתכלים על הגבר מנקדות מבט הלכתית טהורה.

הם לא שואלים את עצמם לימוד תורה כן או לא.

גם לא שואלים את עצמם מה סיכם את אשתו באי אלו שלבים של הנישואים.

את מבינה? בהלכה, זה ממש לא מעניין!

בהלכה ממש.

לאותם דיינים שישבו בכולל מלא שנים והאשה פרנסה,

לא מעניין אותם כלום-

אתה גבר? צא ופרנס.

אה, והאישה בהייטק ולי אין תואר?

וואלה לא משנה לנו!

והמשפט שכתבת:

לגבי מזונות לילדים וכד' כשהורים מתגרשים- זה ענין אחר ונראה לי שהוא פחות קשור לעצם הענין של חיי אברכות..

זה הכי קשור שיש!!

כי אברכות זה אידאל,

אבל כשמתגרשים שואלים מה ההלכה, ולא מה האידאל.

מבינה?

וזה בהחלט קשה לי לקיים את הדיון הזה,

כי זה עוד יותר מראה לי את הניתוק.

סליחה שיצאתי עלייך ככה.

קשה לך זה שהדיינים לא מתחשבים בפסיקה שלהם במצב שלו מבחינת יכולת השתכרות בעיקבות זה שהוא למד תורה?

או מפריע לך זה שיש מישפחות שבהם האישה מבקשת ממנו לוותר על החיוב שלו לפרנס?

בעיני זאת זכותי לבקש ממנו מה שאני רוצה, וזכותו להסכים. 

וברור שמותר לו לא להסכים לזה, במיוחד כשמדובר בחיוב שלו. אבל אני לא חושבת שהתורה מחייבת אותו להתנגד לרצון של אישתו שלא יעבוד וילך ללמוד.

נישמע לי הכי הגיוני שיש שהוא יהיה חייב לתת מזונות.

כי מה שהאישה מסכמת איתו שילמד - היה במיסגרת הנישואין. וברגע שהם לא נשואים לא איכפת לאישה אם הוא לומד או לא, ואז ממילא חוזר החיוב שלו לפרנס.

מה שכן, זה נקודה למחשבה *בשביל הבעל* אם להסכים.

בידיעה שאם הוא בוחר להסכים וללכת ללמוד, אז אם בעתיד הוא יתגרש, יהיה לו קשה לעמוד במזונות כשאין לו שום השכלה ועבודה.

אני בטוחה שזה קשה לחיות עם גבר שמשלם מזונות ושזה מכביד 

וגבר עם ילדים זה לא כמו גבר רווק, בכלל

אבל אי אפשר להפקיע את חובת הגבר לשלום ילדיו רק כי הוא התחתן בשנית

או כי הוא לא לקח בחשבון שיצטרך להוציא כסף מהכיס אחרי שיתגרש

אני כן מסכימה איתך שבית המשפט מקל יותר מבית הדין במקרה של אישה

שמשתכרת בדומה לגבר או יותר, ואפילו במקרה של משמורת משותפת מקלים

אבל בעיניי עדיין הדין התורני צודק, ברוב המקרים.

אני חושבת על עצמי עכשיו עם 2 ילדים. אין מצב שמהמשכורת שלי לבד הייתי מצליחה לפרנס אותם

הכל כולל הכל. 

הרי גם אם בעל ואשתו חולקים משמורת, זה להחזיק בית. על כל המשתמע מכך. 

אז הגיוני שהיא צריכה עזרה וממחויבותו לתת לה אותה. כי זה בעיקר בשביל הילדים. 

בנוגע לגבר זה באמת מורכב. כי גם לו יש את הזכות לחיות בכבוד 

והמצב הכלכלי ועליות יוקר המחייה הן בלתי נסבלות ומקשות מאוד, גם כן. 

אז זו נשארת בעיה כואבת ... 

אף אחד לא היה הולך לכולל, ומוסד האברכות היה מת מזמן. 

רק שהם לא יודעים,

והם עם המכנסיים למטה ביום פקודה.

אף אחד לא מדבר על זה.

בטח לא הדיינים שהם עצמם ישבו בכולל שנים.

הדיבור כאן הוא כאילו על הסכם בין איש לאשתו,

אבל זה גם עניין חברתי.

אצל החרדים הליטאים אחוז גבוה מהגברים לומדים

ואצל הדת"ל עדיין מדברים בישיבות הסדר וישיבות גבוהות על לימוד תורה.

מי שם מדבר על חובת הגבר לפרנס? אפ'חד.

אה,

מתי הם נזכרים בכל הציטוטים האלו מהגמרות?

כשהם כבר צריכים לשכור עו"ד ולגור אצל ההורים.

יש פה בעיה רצינית מאוד, שהיא הרבה יותר גדולה ממה אדם מסכם עם אשתו.

כ

ברירה אחרת אלא לבחור מקצוע ולפרנס מלכתחילה. מגיל צעיר...

מן הסתם, כשהם כבר מתגרשים, זה לא הסכמתה או רצונה.. זה משהו שהגבר היה צריך לקחת בחשבון.. הם ניהלו משק בית משותף ועכשיו לא. בכ"מ רוב האנשים ירא"ש סביבי שמתגרשים, הולכים על משמורת משותפת מלאה או כמעט מלאה.. וממש לא בצורה שרק דופקת את הגבר.. למה אי אפשר להיות אברך ולדעת בוודאות מוחלטת שעול הפרנסה עליך, עם כל המשתמע מכך? אפשר.. 

בלי קשר לכך, תיארת פה תיאורים מאוד קשים ועצובים, שבפועל אבות למשפחות גדולות שמתגרשים, נותרים בלי יכולת של ממש לשלם מזונות.. זה באמת עצוב מאוד. אבל לא נראה לי שהמאפיין באמת זה שהאמא עובדת בהייטק ומרוויחה 5 ספרות, והאבא מלגה של 3,000 ש"ח בלי שום ידע מקצועי כלשהו ביד. רוב נשות האברכים לא עובדות בהייטק. ולהפריד משק בית זה באמת ממש יקר.. והאמא גם מפרנסת את ילדיה פה, ובנוסף לא מקבלת את העזרה שהייתה לה כשבעלה היא אברך ועזר בבית.. אז מה הברירה? ברור שזו חובתו לשלם מזונות לילדיו.. וחוץ מזה, ברור שיש המון מקרים עצובים וקשים ולא צודקים, גירושין זה דבר קשה מאוד.. בד"כ יש יותר מפסידים ממנצחים..

❤️❤️❤️❤️❤️

האידיאל של בעלי הוא בדיוק כי זו ההלכה.

מסכימה איתך שהמצב מורכב.

את מעוררת אותי למחשבה, והאמת שלא נתקלתי במצב כזה מקרוב אז באמת מרגישה שקצת אין לי זכות דיבור..

פה על ההבדל בין האברכות הדת"ל לחרדית,

ואני חושבת שזה משמעותי.

אם אתה עושה כי כולם עושים,

או מתוך בחירה

קשור להלכה שהיא נכונה כלפי שני הציבורים.

עובדה שבתי הדין פוסקים מזונות באופן שווה לכולם.

החיוב הוא על הגבר נטו,

והיום בתי הדין גם מהדרים לתת לגבר חיוב מלא, גם אם האישה עובדת.

אף אחת שלא תחווה פירוק בית, כן?

אבל מי שהתפרק לו הבית

מבין היטב היטב על בשרו את גזר הדין של ההלכה.

פתאום כבר אין אידאלים ואין שום דבר,

יש חיוב נטו. 

ומסכימה לחלוטין עם זה שהלכתית הגבר אחראי על הפרנסה.

בוודאי שזה נכון, בכל מקום ובכל זמן.

ועם זאת - יש מצוות תלמוד תורה לגבר בכל עת, אם הוא צריך לעבוד - אזי עליו לעבוד, 

ואם הוא לא צריך לעבוד כי פרנסת ביתו מצויה (אשתו בחרה לצאת לעבוד, בחרו לחיות חיים פשוטים) - אז הוא יכול ללמוד.

אני חושבת שהאידיאליזם בזה הוא הבחירה ברמת חיים נמוכה יותר, או אינטנסיבית יותר לפעמים מצד האשה (בנוסף למסירות ללימוד תורה שדורשת כוחות נפש).

וזה בסדר, כל משפחה יש את האידיאלים שהיא יותר מסורה אליהם..

אני מדברת לפי ההלכה היבשה והבסיסית, ומנקודת מבטו של הגבר.

אפשר לעקוף את ההלכה בטענה שהאישה מרוויחה וכו',

אבל ההלכה נשארת בעינה.

החיוב הוא על הגבר, איך שלא נהפוך את זה.

לפי ההלכה הגבר צריך דבר אחד- לפרנס את ילדיו. במקרה שמתגרשים- מחוייב במזונות האישה עד הגט, ובכתובה במעמד הגט (אא"כ לא התחייב בכתובה).

ועזבי,

כבר דנתי בזה ארוכות במקומות שונים עם נשים.

זה פשוט לא זה.

עד שאתה לא שם, במסדרונות בית הדין, או כשאתה מקבל את פסק הדין ישירות למייל,

אתה יכול לדבר על הרבה דברים כמו אידאלים ולימוד תורה והכל.

אבל אצלנו ההלכה היא חותכת, אפילו פוגעת ובלתי מתחשבת.

שכלללל החרדים לומדים כי כך התחנכו לזה וכולם עושים את זה..

אני באה מהציבור החרדי והמשפחה שלי חרדית והמשפחה של בעלי חרדית-

מתוך 7 אחים ואחיות של בעלי - רק 2 מהם יושבים ולומדים ברצינות והמשיכו להיות אברכים גם אחרי שנים מהחתונה...

5 מתוכם התחילו את הנישואים שלהם בתור אברכים. שנתיים, שלוש, 5 שנים.. ועכשיו יצאו ללמוד מקצוע/ תואר ו/או לעבוד. לפחות חצי יום אם לא יותר.

רק 2 גיסים של בעלי ובעלי יושבים ולומדים יום שלם מתוך 8 אחים!!

ואני מכירה עוד המון משפחות, שכנות וחברות בציבור החרדי שהבעלים שלהם יצאו לעבוד אחרי כמה שנים מהחתונה-

כי לא הסתדרו מבחינה כלכלית או כי לא היה מתאים להם לשבת וללמוד יום שלם או בכלל.. 

זה בדיוק ההבדל,

בציבור החרדי הברירת מחדל היא להיות אברך אחרי החתונה, ואז או להמשיך או לצאת לעבוד

בציבור הדת"ל הרוב לא הולכים להיות אברכים, אלה שכן זה מיעוט ומתוך בחירה. ואברכות לשנים ארוכות היא בכלל נדירה.

כתבתי את זה במענה לכך שאמרה שיש הסללה לאברכות.

מהיכרותי עם הציבור הדת"ל זה בכלל לא נכון. האברכים הם על אף ההסללה לאקדמיה ולחיי מעשה, מתוך בחירה והבנת ההשלכות.

אידיאל של אברכות יכול להתקיים רק בהסכמת האישה ולכן בגירושים הוא לא יכול להתקיים כי מין הסתם אין הסכמה של הגרושה.

האידיאל הזה לא סותר את ההלכה/ חוק  שהגבר צריך לפרנס, כי אין הלכה חוק שאוסר על האישה לפרנס ואם היא מסכימה לעשות זאת במקומו אז אין סתירה.

אם אברך מגיע לגירושים ויש לו הרבה ילדים זו באמת בעיה כשהוא נדרש לפרנס אותם.

הוא לומד מהבוקר עד הערב והיא עובדת חצי משרה והיא כל הזמן בלחץ 

אני חושבת שזה תלוי גם במה האישה עובדת כי אם זה לא משכורת שהיא מכניסה הרבה בחודש זה יכול להיות מאוד קשה!! ויש לה רק ילד אחד והיא כל חודש בוכה שהמינוס גודל וגודל

יש לה הרבה קשיים כאב וכעס כלפי בעלה 

כי אם זה לאעל דעתה זה חמור מאוד

לא קשה לי יותר מכל אחת אחרת עם 4 ילדים, והאמת כשבעלי היה בבית (תקופה של דיכאון) היה לי פי אלף קשה! כי הרבה ממה שממריץ אותי זה הידיעה שהבעל יכול ללמוד בזכותי, ושאני מממשת את החלום שלי והשאיפה שלי

(יכול להיות שהתקופה שהוא היה בבית חידד לי את זה מאד) 

ככ שמחה על הזכות!

אם הבסיס הזוגי לא טוב

ואין רצון מובהק של האישה

והירתמות של הבעל בכל מה שהוא לא פרנסה (שזה חלק מהבסיס הזוגי בעיניי) -- זה הופך לקשה

בלי קשר להבניות חברתיות או לחיובים הלכתיים כאלה ואחרים שיש לגבר לפרנס

הנשים שאני מכירה עושות זאת בשמחה כבר כמה נשים ושמחות בזה מאוד

כמו שאת קוראת גם פה

רק ש10 חודשים זה עוד בטווח זמן הסביר.

אני פוליציסטית עם מחזורים ארוכים והצלחתי להיכנס עם 3 ילדים תודה להשם.

אז בע"ה בקרוב אצלכם בשמחה ובידיים מלאות!

ולהתעלם מרעשי רקע בהול.

זה מתחיל בילד וממשיך הלאה.

להתעלם.

התמדה בהתעמלות בשיטה הזאת יכולה להביא לקיצור מחזור ולהסדרת הווסתות

@אפונה

ממש ממליצה.

במקביל כמו שכתבו לעשות עבודה על ה"עוד לא"

להרפות בתוך החסר, להסכים לקבל את ההמתנה.

האם צריך לשלם כסף וללכת לקורס מסודר אן שאפשר ללמוד את זה באינטרנט?

אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי כרגע להוציא אלפי שקלים על קורסים..

600 ₪ לפגישה (ארוכה)

וצריך בין פגישה אחת ל3.

שהיא בעצם פגישה שכוללת

תשאול ושיח סביב נושא של פוריות , ווסתות וכו'

הסבר קצר על השיטה

ותרגול

לפי הצורך המדריכה נותנת לך תרגילים לעשות

היא מלמדת אותך אותם ובעצם המטרה היא לוודא שאת יודעת לתרגל טוב את ההתעמלות  הזאת

כדי שבבית תוכלי להפיק תועלת ולהמשיך את התרגול.

פגישה שנייה זה גם כדי להשלים חלק מהתרגילים אם לא הספקתם בפעם הראשונה

וגם כדי לחזור שוב על כל התירגול בצורה נכונה

אם צריך.

זה מה שאני יודעת

באינטרנט יש תרגילים אבל אני לא יודעת לומר אם זה תרגול מסודר כמו בשיטה עצמה שלומדים מהמדריכה. 

לגמרי הגיוני לא להיקלט במיוחד שקשה לאתר את הביוץ במחזורים כל כך ארוכים. אתם מצליחים לאתר את הביוץ ולתזמן יחסים לפי זה?

אגב מתי פעם אחרונה בדקת הריון?

עשיתי בדיקת הריון שבוע שעבר ובדקתי ביוץ בעיקר סביב הזמן שהיה אמור להיות הביוץ ויצא שלילי..

בביוצים הקודמים (שנדמה לי שהיו ביוץ) היו לי תסמינים כמו רגישות בפטמות, קצת כאבי בטן.. ובפעם הזאת גם היה לי את זה כמה ימים אבל לא קיבלתי מחזור עד עכשיו ונכון לשבוע שעבר אני גם לא בהריון

לא הייתי ממליצה לנסות לבדוק ביוץ לבד בבית.

זה לא מקרה רגיל, אין סדר, זה סתם לעשות מלא בדיקות לחינם.

שחלות פוליציסטיות זאת תופעה שקורית ל 15% מהאוכלוסיה

סה לא אומר שום דבר על סיכויי הקליטה להריון תקין בע"ה

בפרט שאת צעירה ובריאה ב" ה.

יש כאלה שנקלטו באופן טבעי למרות האבחנה הרפואית הזאת.

האבלנה - רק אבחנה 

הקב"ה איתך תמיד, והוא מסדר הכל לטובתך!

מעבר לזה

בכל שלב בחיים - תזכרי 

שהכל בהשגחה פרטית

הכל משמיים

והכל לטובה.

אל תלחצי משום דבר ואל תתבלבלי מאנשים!

לאנשים תמיד יהיה מה לומר

בכל שלב

אם אין ילדים- למה אין

אם יש- מה עם עוד

אם יש כבר כמות ילדים- למה להביא עוד

מי שקובע זה את ובעלך והקב"ה. 

התוצאות הן שבע"ה לא תחלי בסוכרת סוג 2 ואם כן אז בגיל מאוחר יותר.

וסיכוי גבוה שגם בטווח הקצר תהיה השפעה לליוב על המחזור.

קודם כל חיבוק על הציפייה לילד אפילו שזה באמת לא הרבה זמן אבל כל חודש זה כמו נצח שכלכך רוצים!

ממה שאני יודעת את יכולה לקחת תמצית שיח אברהם זה מאוד עוזר לאיזון הורמונלי וקליטה להריון

וכמו שכבר רשמו דיקור שיטת אביבה דברים טבעיים..הבנתי שזו הבעיית פוריות שהכי קל לפתור אותה יש גם כדורים שנותנים..ושיהיה בהצלחה תבשרי פה בשורות טובות בקרוב🙏

אם לוקחים לבד בלי הכוונה

לפעמים הטיפות יכולות לעשות בלגן... 

נשואים עשרה חודשים

מנעתם בהתחלה

והיו לך רק 3 מחזורים עד כה

זה אומר שהיו ממש מעט נסיונות אז זה מעודד זה עוד לא מראה על בעיה

כמובן שזה לא אומר שההמתנה לא קשה ומתישה, לא צריך לחכות 5 שנים כדי שזה יהיה "מוצדק"

מנסיוני אני יודעת שלרופאה הולכים אחרי כשנה

וטוב שלרופאת פריון ולא לרופאת נשים רגילה

הייתי מתחילה מלברר על דרכים טבעיות לשחלות כי זה באמת נושא שיכול לעכב

אני פוליצסטית והתחלנו גם לבדוק אחרי כשנה

עד כה ב"ה 2 ילדים מטיפולים

ויכול להיות שיהיה גם טבעי בע"ה אני לא מונעת

יודעת שיש הרבה גם פוליצסטיות שנכנסות טבעי

אני עם שחלות פוליציסטיות ולא היה לי ביוץ הרבה יותר מחודשיים שלושה.. אז אומנם אני הגעתי לטיפולים אבל כנראה לא רק בגלל זה..

בכל אופן, במצב כזה ממש קשה לדעת מתי הביוץ אז ממש ממליצה פשוט להתחיל ממעקבי זקיקים, שרופא ילווה אותכם הזה ואז בשילוב אולטרסאונד ובדיקות דם תדעו במדיוק מתי הביוץ.

חוץ מזה מצטרפת והרבה דברים שנאמרו פה- סה"כ ניסיתם 3 פעמים.. זה ממש כלום גם כשהכל תקין!80% מהזוגות נכנסים להריון תוך שנה-שנה וחצי, ז"א 12-18 ביוצים ונסיונות.. אז זה גם לגמרי בתווך התקין! וגם שחלות פוליציסטיות זה באמת אחד הדברים הכי פשוטים לטפל בהם.. גם לי המליצו על שיטת אביבה (ובסוף בפעם היחידה שניסיתי זה היה כשנכנסתי להריון עם הבת שלי אבל אני לא יכולה להגיד שזה מה שעשה את זה כי היו עוד דברים בסבב הזה) וגם על תזונה שמעתי שיכול לעזור ולהשפיע, לא ניסיתי עד הסוף להתמיד בזה.. ובכל מקרה, זאת באמת יכולה להיות תקופה כיפיית שאפשר להיות ספונטניים ולעשות בתור זוג כל מיני דברים

3 מחזורים

זה אומר 3 ביוצים (בהנחה שהגוף ישר חזר לבייץ אחרי גלולות. הרבה פעמיפ זה לא ככה ולוקח לגוף זמן להתאזן. )

והסטטיסטיקה הפשוטה של ההריונות. זה 1 ל5, כאשר מקיימים יחסים בביוץ.

במחזורים ארוכים, יש בכלל מצב שלא הייתם ביחד בימי הפורחות, ואז זה אפילו לא נספר.... 

יש כדורים במרשם לעידוד ביוץ איקקלומין/לטרזול.

נוטלים חמישה ימים ברצף בשילוב של מעקב זקיקים.

ואם אין בעיית פוריות נוספת, זה פותר את הבעיה.

השאלה אם את רוצה להיכנס לתוך זה, או לתת לעצמך זמן באופן טבעי.

ולשחרר את הלחץ זה תרגול בלי קשר לאירוע, החיים כל הזמן יציפו אותנו בשיבושי תוכניות ולחץ חברתי, זה עניין שצריך לעבוד עליו בפנים.

ממש להשתיק רעשי רקע, לא לקחת ללב, ולנשום❤️

דבר ראשון, לי אין שחלות פוליצסטיות, לפחות לא שידוע לי והיו לי במשך תקופות ארוכות מחזורים של 39 ימים, וב"ה יש לי ילדים.

מעבר לזה, אם את מרגישה שהמתח נכנס ופוגע יש למכון פוע"ה שרות של תמיכה סביב פוריות, אולי שווה לשקול את זה.

מעבר לזה, מסכימה עם מה שנאמר שבאמת לא מדובר בהרבה זמן ונכון להציב גם להורים גבול להתערבות שזה לא מקומם להיכנס בניכם. ובאופן כללי 10 חודשים זה עדיין ממש זמן שבונים זוגיות והוא מורכב גם אם לא מכניסים נושא של פוריות

אתם מנסים לא הרבה זמן. ומחזורים של 38-39 יום זה ממש ממש בסדר. בגלל שאת פוליציסטית לא יודעת אם כולם כללו ביוץ אבל בהנחה וכן אז באמת את במצב ממש ממש טוב!

דרך אגב, אני לא פוליציסטית והמחזור שלי מאוד לא סדיר (50+-30 ימים) וב"ה נכנסתי בקלות להריונות...)

ממליצה להוריד לחץ, להבהיר למשפחה שזה לא עניינם ושאתם מבטיחים להזמין לברית כשתהיה בע"ה. עד אז אין מה לשאול שאלות ולהמליץ המלצות.

עם כמה שזה קשה, ואני לא מזלזלת בכלל, קחו נשימה ותחיו את הרגע. בע"ה יהיו לכם עוד הרבה שנים טובות ושמחות עם ילדים 

גם עם שחלות פוליצסטיות

לא ממליצה על מקלוני ביוץ לא עובד עלינו כל כך.

לי לקח בהריון השני גם בערך 7 חודשים ללא מניעה אבל אין כל כך ביוצים אצל פוליצסטיות ככה שקשה להיכנס להריון

לי עזר לעשות שינוי באורח החיים, לשתות הרבה מים, פחות קפאין, לאכול טוב ומאוזן ולהקפיד על שעות שינה.

זה ממש עזר לי.

יש מישהי שיש לה פודקסט על הנושא ממליצה לשמוע קוראים לה מירי לאב.

בהצלחה!!!

הרבה פעמיים בשחלות פולציסטיות אין ביוץ בכלל, ומתישהו הרירית פשוט נושרת בלי ביוץ ולכן יש מחזור.

אם עובר זמן וכל הזמן המקלון ביוץ מראה קצת חיובי ולא חיובי מוחלט ייתכן ואת לא מבייצת ובגלל זה באמת כדאי לברר את זה עם רופאת פריון.

היה לי חשוב לציין את זה כי גם אני עם שחלות פוליצסטיות ואחרי כמה חודשים שניסיתי להבין מה לא בסדר איתי שאני לא מצליחה לברר מתי הביוץ (בכל השיטות, בפרט עם חום השחר) הבנתי שזה לא שאני פשוט לא מספיק  דויקת זה שפשוט אין כזה.

אז הדבר הכי חשוב זה להבין אם יש ביוץ וזה אני מאמינה שהדבר הראשון שרופאת פוריות תעשה.

ועוד דבר קטן, קחו נשימה. אתם בתחילת החיים ובגלל זה זה ככ מציף אבל אתם תראו ככ שהזמן יעבור שכולם סביבכם תמיד יהיו דברים שלכם אין או שאתם מצפים.

כל אחד והמסלול המדויק לו, בעז"ה זה יגיע לכם בזמן המדויק!!.

ותשמחו מזה שכבר מנסים לעזור לכם בשלב מוקדם ואתם לא סתם נמרחים חודשים בלי ביוץ בכלל.

ממש חשוב לעבד את המרכיב של הלחץ

כי אם אפשר לנטרל אותו, תהיה לכם אפשרות ללכת בדרך הרבה יותר נעימה ומועילה לטווח הארוך.

תוכלי למשל לנסות שיטת אביבה כדי להסדיר את המחזורים, ובמקביל ללמוד שיטת המודעות לפוריות כדי לעקוב בעצמך אחרי הביוץ שלך אם יש ומתי, וכמובן לתזמן יחסים.

שתי השיטות האלה הן כלים מאד אפקטיביים שתוכלי להשתמש בהם כל החיים, בתרחישים כאלה ואחרים.

תוכלי גם ללמוד לאזן את עצמך באמצעות תזונה או דיקור סיני, שישפיעו על הבריאות שלך (יש לתסמונת השלכות נוספות לטווח הארוך, היא קשורה להתפתחות של תנגודת לאינסולין).

הדרך הקצרה לעומת זאת, היא באמת לפנות לרופאת פריון, שתשלח אותך למעקב זקיקים - תהליך מתיש ומייגע שכולל אולטרסאונד מוקדם בבוקר מספר פעמים בחודש עם בדיקת שם, תלות באחות זמינה יותר או פחות שתספר לך מה התוצאות, התערבות תרופתית כדי לגרום לביוץ - שיש לה גם תופעות לוואי.

אנשים נוספים שמעורבים בחדר המיטות שלכם, וברור שהדרך הזאת כוללת גם עליה במרכיב הלחץ.

זו אפשרות כמובן, אבל בעיני פחות טובה.

אני מבינה אותכם מאוד, כשרוצים ילדים מאוד קשה להרגיע ולהיוץ בנחת

במיוחד שסביבכם לכולם כבר יש

במיוחד שההורים לוחצים

ובכל זאת, קודם כל באמת לא ניסיתם הרבה בכלל, זה ממש ממש ממש נורמלי לא להכנס להריון כל כך מהר.

כשחיים בסביבה שכולם ילדים מאוד מהר, אז מי שלא 'עומד בקצב' הרבה פעמים בטעות נכנס ללחץ, אבל אם תסתכלי סביבך על אנשים מבוגרים יותר, תראי שלכל אחד יש את הסיפור שלו. יש את מי שהלך בקלות ואחר כך כבר לא, יש את מי שהלך בקלות אבל גידול הילדים היה מאתגר, יש אנשים שהסיפור שלהם זה פרנסה ויש שזוגיות, לכל אחד את האתגרים שלו בעולם, והדרך לצלוח היא רק להסתכל פנימה ולעבוד על השמחה שלנו. במיוחד כשעדין אין אצלכם בעיה, ניסיתם זמן מועט ואתם נכנסים ללחץ סתם. ואני לא אומרת שהקושי לא מובן לי! כשרוצים כל חודש נראה המון. אז אני לא אומרת שצריך לשמוח בזה, אבל כן זה המציאות שה' זימן לכם, תנסו לצמוח מזה ולנצל את הדברים החיוביים שבזה, תנצלו את התקופה הזאת, זה זמן שלא יחזור

תהנו מהזוגיות

תעשו רשימה של דברים שבא לכם לעשות ומאתגר עם ילדים וכל חודש תעשו משהו

תנסו לשחרר. אני לא אומרת להפסיק לרצות או לא להתבאס כשלא עובד, אבל תנסו במקביל להנות,

אני לא אומרת שזה קל, יכול להיות שבהתחלה זה יהיה בכח, אבל יש לנו יכולת לבחור בחיים שלנו על מה לשים את הדגש

אם לא מצליחים לשחרר בכלל- לכו לטיפול.

ורוצה להוסיף שהיום ברוך ה' יש לרפואה הרבה כלים ושאני מסתכלת סביבי גם זוגות שהתקשו בכניסה להריון, בטווח של כמה שנים לכולם יש ילדים, עוד יהיה לכם בעזרת ה', במיוחד כש'הבעיה' היא שחלות פובלסיצטיות שהיום מטפלים בזה מאוד בקלות.

מבחינת ההשתדלות- בגלל הגיל הצעיר והזמן הקצר שאתם מנסים, לדעתי הכי טוב לפני שנכנסים לסיפור של טיפולים לנסות שיטת אביבה ודיקור סיני, אבל אם לא מתאים לכם אתם יכולים גם ללכת ישר לטיפולים, רק לכו על זה בשמחה שיש היום לרפואה כלים לעזור לכם, ולא במסכנות ועצבות.

וכל האנשים סביבכם שמעירים - קודם כל סליחה שאני אומרת את זה ככה אבל הם מטומטמים, אתם נשואים כולה 10 חודשים, אפילו בעיה אין עדין

וגם אם הייתם נשואים יותר וכן היתה בעיה- זה לא העסק שלהם

בתור מישהי שיש לה מחזורים לא סדירים

ואחרי ניסיונות להכנס להריון של שנה וחצי

הלכתי לדיקור (זה סדרה של טיפולים, יקר אבל שווה כל שקל)

המחזור התחיל לדפוק כל חודש כמו שלא היה לי בחיים

ועכשיו ברוך ה' בהריון.

השקעה ששווה כל שקל.

אם תכתבי מאיזה איזור את, אולי אני אוכל להמליץ לך.

אבל חשוב לקחת מישהי מומלצת ולא מהקופה...

וכן חשוב לדעת זה לא נחשב הרבה זמן לנסות...

בדכ ההנחיה היא להתחיל בירור רק אחרי שנה של ניסיונות.. וגם לפעמים לגוף לוקח זמן להתאושש ממניעה (שאגב גם בזה דיקור יכול לעזור(

חיבוק 🫂

כלומר, אין את המראה האופייני בא"ס

אבל יש לי מחזורים ארוכים מאוד וחלקם ללא ביוץ

נכנסתי להריון טבעי 4 פעמים, ופעם אחת נעזרתי באיקקלומין, בילד השלישי

זה ממש ממש לא נורא

לגבי טבעת- לר השתמשתי הרבה זמן לדעתי מספר חודשים אם אני זוכרת

מבחינת הכנסה הוצאה היה לי סבבה אבל פעם אחת אחרי שטבלתי וכבר הגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי להוציא לטבילה וחזרתי לטבול שוב באותו ערב🤥

לגבי דיאפרגמה- השתמשתי כשנתיים וחצי ברציפות, אסייג ואגיד ששמתי כל קיום יחסים חוץ ממקרים בודדים ממש, שהייתי בטוחה ב100% שהתרחקתי מהביוץ. 

בדקתי עכשיו בגוגל ואני רואה שבדיעבד הטבעת לא מעכבת (אולי זה לא לכל הדעות אבל כדאי לדעת שזו אופציה).

אפשר למנוע שנים ארוכות

זה סיליקון שחוסם פיזית + קוטל לשיפור החסימה

האחוזים יורדים כי נשים שוכחות/ לא מיומנות וזה זז/ חושבות שאפשר בלי/ לא שמות קוטל

אולי תנוחה מסויימת שאישה תעשה או משהו כזה

מספיק שכמה זרעים בודדים יעברו ואשה תיקלט להריון

מלחיץ ממש

ומבחינתי אין סיכוי להפלה במקרה כזה ואאלץ להתמודד עם ההריון

אוף אין לי כבר כח למחשבות והתלבטויות של זה

לבדוק אם היא זזה בזמנים בטוחים

היא לא אמורה לזוז

(לקאיה יש מין דפנות שמונעות את התזוזה)

והקוטל מוסיף שכבת הגנה בפני עצמו

אני רואה את זה כמניעה בטוחה

מונעת עם זה לסירוגין כבר כמה שנים

הקפדתי ללכת למתאמת

בלי ג'ל (חוץ מתקופה מסוימת)

אף פעם לא בודקת ביוץ, פשוט שמה כל החודש.

בין הראשון לשני מנע לי מעולה

בין השני לשלישי נכנסתי עם זה להיריון

אחרי הרביעי הייתה תקופה שהייתי חייבת למנוע רפואית אז הייתי עם ג'ל עד שנמאס לי

ובסוף נכנסתי להיריון ביום שלא שמנו כנראה חח

אז מבחינתי זה מונע, והג'ל מעלה אחוזים ובחרתי לא להשתמש בו, וקרה שלא מנע לי, אבל מקרים כאלה קורים גם עם אמצעים שנחשבים יותר בטוחים…

מניחה שאחרי הלידה אחזור לזה כי האמצעים האחרים לא ככ באים בחשבון

בטוח שזה פחות טירחה מדיאפרגמה.

הטבעת הייתה לי אחלה להוציא ולהכניס

התרגלתי די בקלות

לא הכרתי שמוציאים לבדיקות או הפסק, רק למקווה

לגבי דיאפרגמה-

מונעת איתה כבר כמעט ארבע שנים, ברגע שהפסקתי נכנסתי להריון ככה שאני מניחה שהיא מונעת לי מעולה

משתמשת תמיד בג'ל

מנסה לעקוב אחרי ביוץ ולא שמה אותה ב3-4 ימים שלפני המחזור שאז כבר בטוח לא צריך

לגבי דיאפרגמה - כמו שכבר כתבו כאן -

חשוב ללכת למתאמת אחרי לידה / אחרי שינוי משמעותי במשקל (5 ק''ג נראלי) כדי לוודא שהיא עדיין מתאימה + לוודא שאת שמה נכון

להקפיד להוציא לא לפני שש שעות

לשים ג'ל

וכמובן כמו תמיד - להתפלל...

בשבילי זו המניעה האחרונה והיחידה שאני יכולה (מלבד לא לקיים יחסים...) אז לומדת להסתדר עם מה שיש 😅

בהצלחה בהחלטות!!

אולי יותר

בהתחלה הייתי נמנעת בזמן ביוץ באמת, עכשיו כבר לא. אבל זה ממש לא משתווה לטבעת ובטח שלא אומר שלא לשים כלום (את אותה למנוע לא? מה הקשר לא לשים כלום?). עם קוטל זרע זזה עובד אצלי ב"ה (לא מתקמצנת עליו) ואם יש מחזורים קבועים בערך - כחמישה ימים/ שבוע  לפני העונה הבינונית  ואחרי שזיהיתי ביוץ ועברו כמה ימים אני כבר לא משתמשת בה בכלל וזה בעיניי יתרון מטורף

גמני משתמשת בקאיה

יש לי אחות בזכות דיאפרגמה, אז מבחינתי זאת לא אופציה

את הנוברינג לפני שאני שוללת לגמרי גם את זה

אם לא יהיה טוב אז לא נותר אלא דיאפרגמה

אני כותבת פה כי רוצה שזה יהיה כתוב ושאני לא ישנה את דעתי עוד מעט שוב ותיכף כבר אי אפשר להתחיל החודש נוברינג 🙃😶

כן התאמתי אצל מישהי תותחית..

דיאפרגמה שהרגישה לי יותר הרמטית מהסוג הקודם שהשתמשתי..

אצל לי מילר אם אני לא מתבלבלת..

ללמוד שיטת הפוריות הטבעית- כיצד לא להרות באופן טבעי...יודעת שיש דבר כזה.
מניעה בנרות, דיאפגרמה, שקפים...- אין הורמונים...

חברה אמריקאית שיתפה אותי במניעה מעולה שיש שם, אולי יש גם בארץ? אני לא נתקלתי. מעניין אם מישהי פה מכירה
שבב כזה קטן שמחדרים לתוך העור בזרוע- נשמע מפחיד, אבל מונע נהדר ובלי השפעת הורמונים ככה אני מבינה ממנה. אולי שווה לך לברר?

גם אני סבלתי מסוגים שונים של מניעה הורמונלית

בסוף ויתרתי והשתמשתי בנרות. יש גם שקפים ועוד אפשרויות. נכון, אחוזי ההצלחה יותר נמוכים ,אבל הם גם די גבוהים. חושבת שבאיזור80% (לא זוכרת בדיוק)

אז זאת גם אופציה

נכון זה גם מורכב אבל זה בטח ובטח עדיף מההצעה שלך של לא לקיים יחסים בכלל.

מקסימום בהמשך כשתדעי להשתמש בה טוב תוסיפי דיאפרגמה רק בימים הבעייתיים.

לא הייתי מתחילה עם שקפים ונרות שזה לא נחשב בטוח בכלל בכלל

ותכלס הזוי להשתמש בזה כאילו זה כלום

יש לזה השפעות ככ מטורפות על הגוף.... והנפש..

מירושלים למרכז ובחזרה

הרבה פעמים במלחמה הזו

אני לא מפחדת

אבל הרבה אנשים כנראה כן מפחדים

כי הכבישים יחסית ריקים

מה שחשוב אם נוסעים

זה להחליט על אסטרטגיה מראש

מה עושים בזמן התראה/ אזעקה

כדי לא להיכנס ללחץ

(אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי הכי בטוח)

אני למעשה נמנעת מתחילת המלחמה לנסוע להורים שלי כי אזעקות ואין אצלם ממד, כי נהגים הרבה פעמים מגיבים בחוסר פרופורציה וזה יכול לגרום לתאונות

ולדעתי זה משו שיכול לחכות לימים רגועים יותר

בעלי במילואים והמשפחה שלי במרכז

נסעתי אליהם כל שבת הלוך וחזור עם הילדים

וואלה לא כל כך מפחיד אותי,  לא יודעת. אגב בירושלים יש הרבה פחות אזעקות מבמרכז

מצד שני אני ממש מבינה את מי שמפחדת

הייתה לנו אזעקה בדרך והיינו באמצע שומקום. היה מאוד מפחיד...

אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך בחיים וחייבים להפסיק לפחד. וכשיש התרעה מוקדמת לחפש בוויז מקלט...

לא מסוגלת לתקוע את החיים שלי ברמה כזו.

אבל למרכז לא מגיעה בכלל ( בלי קשר למלחמה, פשוט אין לי מה לעשות שם)

לא יודעת מה באמת "נכון"

ההורים שם...

אין לי משפחה במרכז אז לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה. אבל בירושלים אין המון אזעקות, בערך כמו אצלינו, אולי אפילו קצת פחות. אז משפחה - זו משפחה

אם זה להגיע מרחוק לדעתי את לא מגזימה

ממש לא נעים להתקע בדרך עם ילדים קטנים

אם זה לשבת שלמה אולי הייצי טורחת

אבל בשהיל ביקור קצר לא בטוחה שהייתי יוצאת

הבאנו איתנו גם מזרוני יוגה כדי שאם נצטרך לשכב יהיה נעים יותר.

בעיני הכי חשוב זה להיות באמת רגועים ולא לשדר לחץ לילדים ולהפוך את זה לחוויה (זה באמת מצב לא נעים אבל לחץ לא עוזר), בפועל כשהייתה התראה בדקנו בוויז איפה יש מרחב מוגן קרוב והספקנו להגיע ולהתמקם בנחת...

אנחנו ממש רוצים לנסוע להורים, אבל אני מפחדת שתהיה אזעקה בדרך - אז אנחנו לא נוסעים..

אולי בעלי יסע לבד כדי לבקר אותם.

ממש שאת מפחדת

אבל מבינה גם את בעלך

אנחנו כן נוסעים

לא אצא לטיול במרכז או בהרי ירושלים, זה נראה לי פחות אחראי.

אבל נסיעה סטנדרטית שמאפשרת לפגוש משפחה ולשמור על איזושהי שגרה, זה חשוב ורצוי שווה את זה.

גרים קרוב למרכז, עם המון אזעקות. בכל האיזור הקרוב יחסית למדנו איפה כל המיגוניות והמקלטים, וכשיש התרעה נוסעים למרחב מוגן הקרוב. כמו שאמרו במחסומים המון פעמים יש מיגוניות, בתחנות דלק.. כך שיש מקטעים יחסית לא ארוכים שאם תתקבל התרעה לא יהיה לי מקום בטוח לעצור בו.

כן עושים השתדלות לשמור על ההנחיות אבל בהחלט נוסעים.

היום הגיעו אלינו משפחה ממש מכל הארץ, ב"ה גם מי שהיה בדרך ידעתי לומר להם בהתרעה לאן ללכת וב"ה הספיקו להגיע למרחב מוגן

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

מבינה שאין כלל, או שיעבור בלידה בע''ה אמן או שאקרע שוב ח''ו.. לגבי התגובות להחליף פיזיותרפיסטית, אני הולכת דרך הקופה אז מניחה שהמענה יהיה זהה בכל מכון, לא?

לא חושבת שהתפרים לא טובים כי תפרו אותי צוות שלם עם פלסטיקאי ומלא רופאים 🫣..

בע''ה מקווה שיעבור ובלי קרעים בלידה.

שוב תודה לעונות ❤️

גבוהה?(3 ומעלה)

כי לפי איך שאת מתארת שתפר אותך פלסטיקאי ועוד מלא רופאים, ככה זה נשמע

לבעיות מורכבות בקרעים ותפרים בפרינאום יש את דר' רויטל ארבל בשערי צדק.

פיזיותרפיסטיות שונות עובדות לעיתים בגישות מעט שונות. הם יכולות ללכת לקורסים שונים (כמובן אחרי ההתמחות בפזיותרפיה של רצפת האגן) וזה משנה את דרך העבודה שלהן.

ממליצה ממש לנסות

הדבר הכי חשוב הוא היכולת להניע את הגוף בחופשיות במהלך הלידה וביציאת הראש בפרט ולבחור את תנוחת הלידה לפי מה שהגוף שלך מבקש, מה שאומר ללדת בלי אפידורל.

זה גם מאפשר לך ללחוץ רק מתי שאת באמת מרגישה שזה נחוץ ולא מתי שהמיילדת אומרת, מה ששומר מאוד על הפרינאום. ואפשר גם ללדת בלי ללחוץ בכלל, ילדתי כך פעמיים. תקראי על רפלקס פליטת התינוק.

וגם עם אפידורל יש דברים שאפשר לעשות כדי למזער נזקים, ממליצה מאוד לקרוא על כך בספר לידה פעילה.

שאמנם יש הרבה דרכים להפחית סיכון לקרעים, אבל לא כל הסיבות לקרעים קשורות להתנהגות של היולדת. יש סיבות שקשורות גם למבנה הגוף, למנח של התינוק ועוד.

אני ב''ה ילדתי ב3 לידות טבעיות מהממות ונקרעתי בכולן, כך שחשוב לי שמי שנקרעת בלידה לא תרגיש אשמה.

לק"י

כולל לחיצות. וב"ה יצאתי בלי קרעים.

(אז לא שוללת את מה שגלי מטר כתבה, אבל לא הייתי שוללת אפידוראל רק בגלל זה או בונה על זה שאם אעשה משהו מסויים, אז בטוח שאצא בלי קרעים).

כמה וכמה לידות, כולן על הגב, עם אפידורל או משככים אחרים ולא נקרעתי באף אחת. יותר משמעותי להבנתי זה שמן שקדים.

ודרך אגב, באחת הלידות המיילדת רצתה להציע לי תנוחות אחרות וזה גרם להאטה רצינית בדופק של העובר, שהסתדרה כשחזרתי לשכב, אז כדאי להכיר שגם זה עלול לקרות

לק"י

כשעמדתי (או נראה לי שאפילו כששכבתי על הצד) זה גרם לירידות בדופק.

שהיא תעשה לך את העיסוי!

לא רק לתת הדרכה וזהו. זה לא מספיק.

גם בזה יש בחינה של לא נעים... אבל אולי יהיה לך יותר כל מאשר את בעצמך, וגם אפשר לחשוב על זה שזה מעין ללכת לאימון קשה אבל מחזק. קשה כי כואב וגם לע הכי נעים נפשית, אבל מרפא את הגוף.