נישמע מהדברים שלך :

"נראה לי קצת כבד לאישה לעשות את כל זה ולשאת גם בנטל הפרנסה.היום אני קצת מתקשה לקבל את זה שהאישה עובדת כל כך קשה וזה כבר נורמלי."

שאת מיתכוונת לישאול באופן כללי על הנורמה בעולם שנשים יוצאות לעבוד.

הקשיים שאת כותבת עליהם :

"קושי לנהל בית וגם לעבוד, פספוס בגידול וחינוך הילדים, קושי בהריונות ולידה וכל מה שנלווה לכך."

זה קשיים שכל אישה עובדת ניתקלת בהם. בלי שום קשר למה שבעלה עושה בזמן שהיא עובדת.

תתקני אותי אם אני טועה, אבל אולי הכוונה שלך היתה יותר לישאול על איך מתנהלים מבחינת הוצאות רק עם משכורת אחת? ועל איך מתמודדים עם תחושת הלחץ מהמצב הכלכלי שכניראה פחות טוב ממשפחות שבהם שניהם עובדים?

איך אישה לוקחת על עצמה גם להיות המפרנסת, גם האמא שמגדלת את הילדים, מחנכת אותם

איך אישה שעובדת במשרה מלאה מצליחה גם לעבור הריון בצורה נוחה (יש נשים שמפסיקות לעבוד בהריון כי הבעל עובד) ולהסתדר ולצאת לחופשת לידה, לפעמים רוצים להאריך, או להיות בבית עם התינוק יותר זמן אבל זה לא מתאפשר כשאת עובדת

האם אישה שבחרה בזה התחרטה עם הזמן? רצתה שבעלה יעשה את החלק שלו וילמד תורה בנוסף? כי יש לה מספיק על הראש?

מקווה שכתבתי את זה טוב.

כתבת מעולה

אני אנסה לענות לך בהמשך היום.

איך אישה לוקחת על עצמה גם להיות המפרנסת, גם האמא שמגדלת את הילדים, מחנכת אותם

לגבי הפרנסה - אני אישית לא לקחתי על עצמי שום דבר. אני הייתי בכל מיקרה יוצאת לעבוד. 

אני חושבת שאנחנו ממש מנוגדות בדיעה שלנו לגבי זה, כי אני דווקא ממש רואה אידאל בזה שאישה לא תהיה כל הזמן רק בבית, ושתהיה לה עשיה ומיצוי עצמי גם מחוץ לבית. 

לגבי לגדל ילדים - אני גם כן ממש לא לקחתי את זה על עצמי, זה שבעלי אברך, ממש לא אומר שהוא לא אמור להיות שותף מלא לניהול הבית ולגידול הילדים.

איך אישה שעובדת במשרה מלאה מצליחה גם לעבור הריון בצורה נוחה (יש נשים שמפסיקות לעבוד בהריון כי הבעל עובד) ולהסתדר ולצאת לחופשת לידה, לפעמים רוצים להאריך, או להיות בבית עם התינוק יותר זמן אבל זה לא מתאפשר כשאת עובדת

למען האמת, יש לי ממש מחוייבות לעבודה שלי, כך שאני לא חושבת שהייתי לוקחת חופשה סתם כך בזמנים שהם יותר קשים.

אני עובדת בחברה גדולה מאוד שרובה חילנית, ואני לא רואה שנשים או גברים מרשים לעצמם סתם לא לבוא בכל מיני זמנים. יש ימי חופשה קבועים וימי מחלה קבועים, ומנצלים אותם כשצריך.

האם אישה שבחרה בזה התחרטה עם הזמן? רצתה שבעלה יעשה את החלק שלו וילמד תורה בנוסף? כי יש לה מספיק על הראש?

אני אישית לא מתחרטת ביכלל.

ברור שיש דברים שאני מוותרת עליהם. 

נניח, אני, למרות שאני מאוד מאוד אוהבת את העבודה שלי והיא ממלאת אותי בהרבה סיפוק, הייתי רוצה אולי לעשות הסבת מיקצוע ולהיות גננת או מטפלת, ואני לא עושה את זה ביקר בגלל שזה מיקצועות שמרוויחים בהם הרבה הרבה פחות מהמיקצוע שבו אני עובדת (הייטק), ואני לא יכולה להרשות לעצמי להרוויח משכורת נמוכה כל כך כשאני רוצה שבעלי ילמד ומנגד אני רוצה לאפשר לילדים שלי רמת חיים טובה.

אבל בסוף זאת בחירה שלי, ולכל בחירה בחיים יש מחירים...

ותמיד גם אפשר להתחרט. 

וברגע שלאחד מאיתנו כבר לא יתאים - אז ברור שנעשה אחרת.

ואני לא מרגישה מנוצלת בכלל מזה שבעלי לןמד ולא מפרנס.

הוא מארגן את הילדים בבוקר ואוסף מהגנים , אם גם הוא היה עובד בעבודה תובענית אין מצב שהייתי שורדת את העבודה.

 הנטל והלחץ  של הפרנסה הוא עליו, אני יוצאת לעבוד להנאתי ובכך הנטל מתחלק בין שנינו. אם נאמר אני ארגיש שלא בנויה לזה - הוא יקח את העול עליו ויצא לעבוד.

 לגבי עבודות הבית הוא עוזר לי בין הסדרים אז אין קושי ב''ה

.

אני כן מרגישה פספוס בגידול וחינוך הילדים, כי אני לא שולחת  אותם למסגרות בבוקר..

ב''ה אני יכולה לעבוד בהריונות, למעט בסוף תשיעי שכבר לא יכולתי ללכת ואז באמת לקחתי חופשת מחלה.

להרגשתי בכל משפחה יש ''שר החוץ' ו'שר הפנים'. 

תפקידים בתוך הבית ובחוץ.

בעלי אברך ולא עובד בכלל

אני עובדת משרה מלאה

יש לנו ילד אחד בן 3 מבחירה 

אצלנו החלוקה היא שבעלי לוקח למטפלת וגם מחזיר, שזה כולל לארגן אותו את כל ארגוני הבוקר- אוכל בתיק, בגדים וכו'..

בעלי הוא האחראי על ניקיון הבית, אני לא מנקה שום דבר, גם לא שוטפת כלים.

הוא אחראי גם על קניות, פח, סדר ואוכל לילד כל יום גם בוקר וגם צהרים.

ומנגד אני זאת שעובדת ומביאה את הכסף העיקרי.

לכן אני חושבת שיש גם יתרונות למצב..

מבחינה כלכלית המצב לא וואו אבל לגמרי סביר. בואי נגיד שאני חיה ברמה גבוהה יחסית. 

לא חסר לי שום דבר ואני קונה לעצמי הכל בלי להתחשבן ולהתקמצן. 

*רק מוסיפה שבאופי שלי גם אם בעלי היה מיליונר הייתי עובדת משרה מלאה כי אני אוהבת לצאת ולעבוד להרבה שעות. אין לי מה לעשות בבית..

תודה על התשובה!

הוא הגבר ועליו עול הפרנסה, וכרגע הוא זה שעובד אחרי הישיבה. בתור מורה למתמטיקה, אנגלית, נגינה ובתור מדריך בישיבה תיכונית.. ב"ה חיים בהתאם, אבל טוב לי.. אני ממש לא אקרע בעבודות קשות בהריון, עושה את עבודות הבית בנחת, מגדלת ודואגת לילד, וזהו אברך שאישתו לחוצה, סובלת, ונקרעת, לא שווה להם שיהיה אברך.. שיצא לעבוד ושאשתו תהיה רגועה ושמחה

מסכימה עם הסוף

לק"י

גם הפותחת וגם המגיבות.

שיכול למשוך טרולים ומטרידים למינהם..

לא?

חדשה שמבקשת פניות בפרטי, זה מצריך תזכורת לה ולאחרות

התייחסתי רק לעצם השאלה

צודקות👍

קודם לגבי מי שכתבת שהיא 17 שנים נשואה עם 2 ילדים

זה לא הוגן לתלות את זה בחיי אברכות, כמו שזה לא היה הוגן לתלות את זה בקריירה אם היא היתה קרייריסטית.

לגבי הפרנסה

אני עובדת מהבית ורוב ההכנסה ממני.

בעלי אחראי על הכספים במהות וגם כי יש לו ראש הרבה יותר טוב לזה, ואם חסר כסף זה אחריותו, ובאמת עכשיו הוא עובד כמעט כל שניה שיש לו 

אני חושבת שבמהות זה צריך להיות משימה ורצון של שניב ני הזוג. ברור לי שבשלב כלשהו הוא יצטרך לעזוב את הישיבה, אז כל שנה שהוא נשאר שם זה זהב. בשביל שנינו.

ברור שקשה לפעמים לחסוך, ברור שקשה לפעמים שהעתיד לא ידוע, ועוד כל מיני דברים...אבל בכל דרך חיים יש את הקשיים שלה.

זה בחירה, וברגע שנרצה בעלי יכול ללכת לעבוד פשוט, זאת לא מצוקה כלכלית באמת, זה בחירה של שנינו,וברגע שהיא לא תהיה של שנינו נבחר בחירה חדשה. 

אם ה*עול* הכלכלי היה עליי

ואם הייתי עובדת משרה מלאה מחוץ לבית ואז לבד עם הילדים, משערת שזה היה נראה אחרת.

הלחץ זה משהו מאוד ידוע, לי זה נראה הוגן כי חיי אברכות זה לא חובה וגם לא קריירה. יש אנשים שזה גרם להם אפילו למחלות לא עלינו.

רואים על בן אדם שעובר עליו משהו, אני לא אגיד את זה סתם, אנחנו מאוד קרובות (משפחה קרובה).

תודה על התגובה!

מה זה גרם להם למחלות?

מי שלא יודע להנהיג את החיים שלו ברמה שהוא משלם על זה בבריאות שלו, זה לא קשור לאברכות או לא זה קשור לאנשים עצמם.

אם הם היו בסיטואציה אחרת הם היו מתנהלים בשלווה ורוגע? לא נראה לי. ואם כן, אז נורא שהם בחרו באברכות.

אנשים בגלל עבודה קיבלו מחלות. אנשים עובדים מלא שעות ביום ונתונים תחת סטרס (נכון שיש יוצאי דופן) אני אומרת את זה לפעמים בחצי צחוק ממש כמו השלט של אוושוויץ השם ישמור 'העבודה משחררת'

אבא שלי חלה בגלל מקום עבודה והוא בן אדם הכי רגוע שאני מכירה בעולם, אמא שלי לא נכנסה להריון 7 שנים ובול שהתפטרה היא נקלטה ללא טיפולי פוריות (היא עשתה טיפולים לפני שלא הצליחו)

הבאתי כדוגמא עוד נשים שאני מכירה מהחיים שלי... זה מאוד נפוץ. לא מגזימה בכלל.

אבל זה העומס והבחירה של האנשים, לא האברכות. זה מה שהתכוונתי.

של האנשים וההערכה שלהם את הכוחות שלהם.

גם בעל סטודנט יכול לגרום המון עומס ולחץ.

זה שלחץ לא טוב לבריאות זה לא אומר שבעל סטודנט עושה רע לבריאות, אלא שמי שזה עושה לו רע לבריאות צריך לנהל את החיים שלו אחרת.

אני עובדת ובעלי אברך.

שאלת אם זה קשה שהכל נופל על האישה, גם הפרנסה וגם תפעול הבית. - כן זה קשה ואני חושבת שזה טוב לי.

אני בחרתי את זה ואני שמחה בזה, כי אני יודעת קצת מהערך העצום של הלימוד.

כשאני עובדת אני מנסה לעזור לאנשים, ומקבלת קצת כסף. כל שעה שבעלי לומד לגמרי מרוממת את העולם למקום יותר גבוה, וזה פשוט בונה את הבית שלנו. ככה אני מרגישה.

מחבר אותנו למשהו יותר גדול.

נכון שיש לזה ערך עצום, אבל לא יצא לך לחשוב לרגע על חרטה? אפילו שבחרת בזה מלכתחילה. שאולי לך זה מפריע בעבודה האישית שלך? פוגע לך בכל מיני דברים בחיים? בהתקדמות רוחנית?

פעם בתקופה שלפני שהקימו את המדינה לא היו מונחים או אופציות של להיות אברך, הגבר היה יוצא לפרנס ולומד תורה בנוסף לכך.

באמת מסקרנות.

הקמת המדינה, ולכן מה שהיה אז לא ממש משפיע על הבחירות או על התחושות שלי.

אני ממש מנסה לחשוב במה זה יכול להפריע בחיים, חוץ מהעובדה שיש פחות כסף ממה שהיה יכול להיות אם הוא היה עובד, ולא מוצאת.

מבחינתי זה רק ייתרונות.

הנקודה היא שגם אז היה הרבה מטלות לאישה ואת הנטל של ללדת ולגדל ילדים, ובנוסף גם לעבוד לכן מפה באה השאלה

בסדר גמור. תודה!

בכל בית, ועוד המון דברים שמוסיפים איכות חיים והופכים ניהול בית של היום לפשוט עשרות מונים ממה שהיה אז. על האישה היה יותר נטל ואני לא יודעת בדיוק אחוזים, אבל בהחלט היו המוני נשים שיצאו לעבוד, ולא רק הן, אלא גם היה מקובל שילדים עובדים כדי לעזור לפרנס את המשפחה.

זה פשוט לא בר השוואה, חוץ מזה שיש לנו היום בדור הנוכחי הרבה יותר אפשרות לפניוּת ללמוד תורה.

היו מפרנסים. היו חיים בצניעות ונעזרים באנשים שעובדים ותומכים בלומדי תורה.

גם היום אגב רוב המלגות של אברכים מגיעות מתורמים

ידוע שהרוב זה מתורמים, אני יודעת

אבל זה לא היה בכמות של היום, גברים שרק לומדים תורה בבלעדיות. לכך התכוונתי

וצריך להסתכל על אחוז הלומדים ביחס לאוכלוסיה הכללית ולא רק ביחס לחרדים

ברור שכשיש התגברות של הצד שמתנגד לתורה יהיה חיזוק של לומדי תורה כנגד

ברור שיש גם אנשים שנמצאים בכולל ולא רק לומדים והיה עדיף שיצאו לעבוד אבל אני מאמינה שהרוב כן וזה מחזיק את עם ישראל

אגב בעלי לא לומד בכולל ..

קושי יש לפעמים, פחד יש לפעמים, בעיקר ממה יהיה בעתיד כשלא יכולים לחסוך, המון בני גילי וצעירים ממני כבר קנו בית ואצלנו זה אפילו לא ברמת החלום. אבל שוב - בסופו של דבר אני עומדת מול משהו שכל כך שווה את זה וזה מחזק בזמן הקושי. 

מבחינת התפתחות אישית שלי - אין הדבר תלוי אלא בי, וזה ברור לי. גם במקצוע, שהקושי הוא אצלי למצוא את הכיוון. ובהתפתחות רוחנית - אין מישהו שדוחף אותי יותר מבעלי ללמוד ולהתפתח רוחנית ואת המעט שאני בכלל עושה אני יכולה רק לזקוף לזכותו.

רוצה להוסף משהו שחשוב כאן לדיון בעיניי - אני אברכית בציבור הדתי לאומי. כלומר אברכות ארוכת שנים כאן היא לא ברירת מחדל בכלל ואין כמויות של אנשים שעושים את זה. במקום הזה מימד הבחירה הוא יורת ברור ואין שאלה שבעלי כאן כי זה מה שהוא רוצה לעשות וזה מה שנכון לו. אצלו זה משהו שאי אפשר לפספס. זה אומר שהוא חוזר מאוחר כל יום, זה אומר שבבין הזמנים הוא הולך ללמוד, זה פשוט בכל דבר. 

והוא גם לומד תורה ומפרנס ביחד, כן? אבל רוב הזמן ההכנסות שלו היו מינוריות, בשנים האחרונות זה תופס נפח משמעותי יותר כי אני לומדת ולא עובדת. אבל אם היינו יכולים כלכלית שרק ילמד ולא יעבוד הלוואי, חלום, ברור שאם צריך צריך אבל אם הוא היה יכול ללמוד בנחת בלי הלחץ של העבודה זה היה מדהים. לכן ההשוואה לתקופות של אין ברירה פחות רלוונטית בעיניי, זה שפעם קרעו את הצורה לא מחייב לקרוע גם היום את הצורה

רק דבר קטן על הסוף, פעם ממש לא קרעו את הצורה

אם הבעל עובד 3-4 שעות ביום ואחר כך לומד תורה בזמנו הפנוי

האישה עובדת בצרכי הבית ומגדלת ילדים

(עזבי עכשיו אם זה מתאים לך או לא, אני מדברת בכללי)

זו חלוקת תפקידים הוגנת כמו שהקב''ה רצה ואף אחד לא לוקח על עצמו יותר ממה שהוא צריך... ומוסיפה שזה גם ככה קשה לעצמו, אז שאני חושבת על עצמי במידה ואין לי עזרה עושה כל מה שאני עושה היום פלוס מפרנסת זה עושה לי כבר סטרס

שוב תודה! בהצלחה בדרככם

יש מעט מאוד אפשרויות לעבוד 3-4 שעות ביום ושזאת תהיה פרנסה משמעותית, והן לא מתאימות לכל אחד 

אין סיכוי לעבוד 3 או 4 שעות ולהחזיק משפחה.

וגם בעבר לא היה דבר כזה

בן אדם בלי לעבוד 8 שעות + בממוצע לשכר, לא יכול להתקיים בכלל

מצב מאוד עצוב... משתעבדים לעבודה

הילדים היו יוצאים לעזור בפרנסה.

(ולא כל כך עוזר להאנח מה היה פעם כי זאת המציאות של היום וה' רוצה שנעבוד אותו בכלים שהוא נותן לנו)

ורק רוצה לומר לך

שהכל עניין של בחירה וסדרי עדיפות.

אני עובדת 6 שעות ביום,

בעלי עובד יום בשבוע (סטודנט אחרי שהיינו אברכים כה שנים)

ועם עוד מלגה קטנה אנחנו מסתדרים יפה.

נכון שלא מצליחים לחסוך הרבה וחיים במקום זול ובצניעות יחסית לתרבות שלנו, אבל מחזיקים רכב וה' עשה לנו כל צורכנו.

זה בהחלט אפשרי להתקיים.

רוב האנשים בוחרים לעבוד במיקצוע שהם אוהבים ונהנים ממנו.

הייתי פעם בעבודה שהרגשתי בה חוסר מיצוי, מייד חיפשתי עבודה אחרת.

מכירה הרבה אנשים שמחליפים עבודות בגלל חוסר סיפוק.

אני חושבת שהשאלות שלך נובעות כניראה בגלל שאת לא עובדת, ולכן את מדמיינת את זה כמשהו קשה הרבה יותר ממה שזה.

וכמו שאמרתי כבר למעלה, כניראה אנחנו מנוגדות כי את רואה אידאל וחלוקת תפקידים הוגנת בעיניך -באישה ש"עובדת בצרכי הבית ומגדלת ילדים" ובבעל שעובד כמה שעות ולומד.

ואני רואה אידיל וחלוקה הוגנת בכך ששניהם חולקים את עול הפרנסה וששניהם חולקים את צרכי הבית וגידול הילדים.

נכון שהאידאל של חלוקה בפרנסה אצלינו לא מתממש כי הוא לומד, אבל זה מתאפשר רק בגלל שאני ברוך ה מרוויחה מספיק טוב בעבודה שאני *אוהבת ונהנת* וכי בחרתי ביותר תורה. 

ולגבי מה שהיה פעם - אני לא מבינה למה זה מעסיק אותך כל כך מה היה בעבר. המציאות כיום היא כזאת שרוב הנשים עובדות, בלי שום קשר לאברכות.

אולי בעבר נשים הרגישו שמחות ומסופקות רק מ"לעבוד בצרכי הבית ולגדל ילדים", כיום זה לא המצב.

היא לא יכלה להשאר בבית או לא יכלה להרשות לעצמה , לא זוכרת את הניסוח בדיוק

זאת השתעבדות לעבודה וקריירה ולא לחיי המשפחה. הם עוברים למקום 2.

אני לא רואה בזה בעיה או השתעבדות. זו בחירה שלה.

גם אני לא יכולה לאכול נניח עוגה מסויימת כי אני בוחרת לשמור משקל.

אם היא לא יכולה וקשה לה, ואין לה אויר וזה גורם לה לדכדוך - בדיוק למקרה כזה התכוונתי לעשיית חושבים עם עצמה.

אני עושה את זה בשביל הבית והמשפחה.

ברור שאני מעדיפה למצוא מקום שייתן לי גם עניין וסיפוק אבל מה שמוביל זה להביא פרנסה הביתה.

רוב מי שאני מכירה שעובדת משרה מלאה עושה את זה בגלל צורך כלכלי ולא בגלל השתעבדות לעבודה

להסיק על הכלל

אני חזרתי לעבודה אחרי 3.5 חודשים מבחירה.

וגם כשיש לי אפשרות היום להישאר בבית, שזה משהו שעשיתי תקופה של כמה שנים, בחרתי לצאת לעבוד.

היום כאישה עובדת המשפחה שלי מקבלת ממני יותר כי אחרי תקופה בבית כבר הרגשתי מיצוי ושחיקה. 

אז כל אחת ומה שמתאים חה וזה לאמעיד על הכלל

רוב חברותיי למעשה התנסו בתקופה בבית וחד משמעית העדיפו לצאת לעבוד

בלי קשר לעוח הפרנסה

עבודת האישה ודאי תורמת לפרנסה. אבל רוב הנשים שאני מכירה לפחות שמחות לעבוד. אולי היו רוצות לעבוד קצת פחות, אבל לא היו מוותרות על זה

אני עובדת לא בשביל שהוא יהיה אברך, אלא בשבילי לתעסוקה מעניינת ומאתגרת עבורי ובשביל לפרנס.

אין לי קושי או לחץ מפרנסה, אני עובדת בשלווה ושמחה לנצל את כישורי כדי לקבל תשלום הוגן. 

בעלי הוא אבא נוכח, מוציא ומחזיר/ מקבל, מטפל בילדים טיפול מייטבי ועושה חלק גדול מעבודות הבית.

זה מקל עלי שאני לא צריכה למהר לעבודה ובחזרה, שהוא תמיד יכול להשאר עם ילד חולה או בחופשות.

ככה שהילדים שלי הרוויחו מהיותי עובדת, אבא נוכח, אמא מרוצה ומצב כלכלי טוב.

‏

בהריונות היה לי מאוד קשה לעבוד, אבל ‏רציתי לשמור על המשרה שלי, לא בגלל שאני המפרנסת אלא כי המשרה היתה חשובה לי.

שנינו מרוצים מהדרך שלנו, אני מרוצה ‏מהיותי מפרנסת ועובדת, בעלי מרוצה מהיותו אברך, אבא נוכח ומהיכולת שלי לפרנס.

תודה! ורציתי להוסיף, גם שאלה לכולן

@אם מאושרת 

כי אני ממש לא קורעת את עצמי בעבודה, עובדת שני שליש משרה בשעות נוחות. 

אנחנו חיים בצמצום יחסית, גרים במקום זול, באופי אני די חסכנית בכל מקרה. לא קיצוני, יש גם פינוקים בבית וגם מצליחים לחסוך כסף לעתיד.

מה שקשה לי זה שהוא חוזר הביתה מאוחר, אני לבד עם הילד משתיים בצהריים עד השכבה, כמעט כל עבודות הבית עלי פשוט כי בעלי לא כל כך נוכח. כשהוא נמצא (בימי שישי, מוצ"ש ולילות) הוא עושה המון, מבשל שבת שלמה לפעמים, מסדר מנקה, שוטף, שוטף כלים... פשוט ביומיום אני עושה את זה.

אבל אם הוא היה קרייריסט אז לא היה יותר טוב.

ומצליחים להתפרנס משני שליש משרה? ב"ה זכית בעבודה טובה..

ויש גם את המלגה מהישיבה שעוזרת כמובן... ארוחת צהריים בעלי אוכל בישיבה, אני כמעט אף פעם לא אוכלת בשרי באמצע שבוע, רק שאריות משבת.

בגדים קונים פעם באף פעם, בנופש אנחנו ישנים באוהל בשטח (וגם זה נדיר), לא הולכים למסעדות...

בימים החופשיים שלי הילד איתי בבית, משלמים למטפלת רק על הימים שאני עובדת.

זה לא שיש לי משכורת שמנה, בכלל לא.

נשמע שאת ממש שלמה עם הדרך שבה בחרתם.

אתם מפנקים את עצמכם לפעמים?

ועוד שאלה- טוב לכם ככה או שאתם רוצים לעשות שינוי?

האמת שעכשיו ספציפית בעלי בצבא, כתבתי על התקופה שהוא היה אברך (שגם תחזור אחרי הצבא, זה לתקופה קצרה). השתמש הרבה יותר גדול מהמלגה של הישיבה ובכל זאת רמת החיים שלנו לא השתנתה בכלום, כל התוספת הולכת לחיסכון. אנחנו באמת לא צריכים יותר.

והלימוד חשוב לנו, עושה טוב לבעלי, עושה טוב לבית. אולי לפעמים הייתי מעדיפה שילמד פחות ויהיה בבית יותר ואני משחררת כי זה טוב לו, כי אני רואה ערך בלימוד תורה. מה שקשה לי זה לא העניין הכלכלי אלא השעות וזה לא ספציפי לבעל לומד (בעלי נמצא בבית פחות מאברכים אחרים אולי).

אנחנו מפנקים את עצמינו בהחלט, ערב ביחד על כוס קפה, גלידה, שוקולד, קצפת, פסטה מוקרמת.

אגב, פינוק בעיני לא שווה כסף- לצורך העניין, לסדר יפה את החדר שלנו, לכתוב פתקים ולעשות ערב רומנטי שכולו מוקדש אחד לשניה זה לגמרי פינוק.

טיול ביחד בלי בית מלון או צימר, רק טיול, מאוד מפנק אותנו

לפעמים יוצאים לבית קפה

קונים כל מה שצריכים, לא חיים במחסור, פשוט אני צריכה פחות דברים מנשים אחרות, עניין של אופי.

חשבתי עכשיו, אולי זה שאנחנו גרים בקראוון במקום קצת רחוק, זה החיסכון הכלכלי הכי משמעותי אצלינו. והוא עולה לנו בזמן שלוקח לבעלי לחזור הביתה, אז כן יש מחיר כלכלי כלשהו. אם חברים שלו בשש וחצי מגיעים הביתה אז הוא מגיע אחרי הנסיעה בשבע וחצי. וגם בהפסקת צהריים, אנחנו מדברים כל יום אבל הוא לא בבית בזמן הזה.

אבל לא שווה לי לעבוד משרה מלאה כדי לממן דירה קרובה יותר, זה יגזול ממני יותר כוחות. עומס מאוד מקשה עלי לתפקד.

כלומר: מהצד של בעלי, ברור שהבית קודם לכל. 

בפן הכלכלי - הוא גם מתאמץ להכניס בכל מיני אופנים, כמו מלגות נוספות, יששכר וזבולון, ועבודות שניתן לשלב עם הלימוד. אבל יותר מזה זה כל הזמן בשיח שאין דבר כזה שהבית מגיע לקריסה בגלל לימוד התורה שלו, ואם צריך הוא ברגע עוזב הכל והולך לעבוד במה שיש. והוא גם זה שדחף אותי ללכת ללמוד כשלא הצלחתי למצוא עבודה נורמלית בתחום שלי - דחף אותי לא בגלל שלא הכנסתי מספיק כסף, אלא בגלל שעבדתי בעבודות שלא נתנו לי סיפוק והייתי מאוד מתוסכלת. ובכל התקופה הזאת הבית כלכלית עליו כשהוא עדיין ממשיך ללמוד (אני כבר לקראת סיום ב"ה, בתקווה שבמקצוע החדש כן אמצא עבודה שיהיה לי טוב בה...). עצם זה שברור שיש נקודת יציאה בכל זמן שארצה, דווקא נותן לי את הכוח להמשיך להתמיד גם אם יש לחץ וקושי ופחדים על העתיד.

בנושא של הילדים - בתקופות הרגילות הוא בהחלט בקושי נמצא איתם, אבל כשהוא איתם הוא איתם ב200% בניגוד אלי שתמיד עושה עוד מיליון דברים במקביל (לא דווקא כי אני צריכה לעשות יותר דברים אלא כי ככה הוא מתנהל) והתוצאות ניכרות בשטח, הם קשורים אליו ברמות כאלה שאני ממש מקנאה ולפעמים מרגישה מיותרת במשפחה יש לנו שני ילדים היום, לא מבחירה, זה כן קצת פחות לחץ כלכלי ויותר מאפשר נחת ותשומת לב, גם אם מוסיף לחצים וקשיים מכיוונים אחרים. ונניח בהשכבות בערב אני כל כך רגילה להיות לבד, שלפעמים כשהוא מגיע זה יותר עושה בלגן מעוזר, כי זה משבש את הלו"ז...

גם בפן הרגשי שלי, אם קשה לי הוא יעזוב הכל ויבוא. ושוב בהפוך על הפוך זה שאני יודעת שיש לי את היכולת הזאת להרים טלפון ושהוא יעצור הכל - גורם לי להשתמש בה רק כשממש ממש צריך. ולפעמים אני רק אתקשר להתבכיין ואז אגיד לו להישאר בישיבה.

מהצד שלי זה בעיקר לראות כמה לימוד התורה הוא דבר כל כך מרכזי ומשמעותי בחיים שלו, בכנות אני לא מסוגלת לדמיין אותו עושה שום דבר אחר בחיים שלו. זה גם הכשרון שלו וגם הדבר שהכי בוער בו, כאילו כמו שיש אנשים שפשוט נועדו להיות רופאים או עורכי דין או מהנדסים, הוא פשוט נועד להיות בעולמה של תורה, עם השנים זה נהיה רק ברור יותר ויותר. ללמוד תורה זה מה שמרגיע אותו בתקופות קשות, זה משהו שלעבור יום וחצי בלעדיו עושה לו רע, זה הבן אדם. ולצפות בזה מהצד נותן את הכוח להתמיד בדרך כי אני יודעת כמה יקר זה וגם כמה ייחודי. לא מהמקום המתנשא, אנחנו לא חושבים שהתפקיד שלו בעולם חשוב יותר משל אחרים, פשוט שזה התפקיד שלו כמו שהתפקיד של אדם אחר זה להיות רופא מומחה ולהציל חיים. וזה בסופו של דבר מה שהכי נותן לי את הכוח ללכת בדרך הלא פשוטה הזו, גם כשלאורכה לפעמים קשה ואפילו מפחיד.

תודה! ורציתי להוסיף, גם שאלה לכולן

ממש השראה

אבל הוא היה אברך, וכל רגע שהוא היה זה נכס,

אז זה חא היה קשה,

עברנו תקופה (עקב החלטה שלי, שאם לא הייתה לי קצת אמונה עוד הייתי מתחרטת עליה) ובשלה נאלץ לצאת לעבוד,

אני מפנטזת על היום שיחזור לכולל, זה עשה טוב לשנינו

שמחה ומאושרת בזה מאוד ומודה לה' על זה שבעלי יושב ולומד ברצינות ונמצא בכולל רציני וטוב ושלכולנו טוב מיזה

אני עובדת במשרה מלאה וב"ה יש ילדים.

יש קשיים. ברור שיש אבל אני רואה הרבה בנות מסביבי (בעבודה וכד') שעובדות משרה מלאה כמוני. לא דתיות ולא חרדיות..

יש להן ילדים (2-3) והבעל שלהם גם עובד והן גם גרות רחוק ממקום העבודה כך שמבלות בדרכים עוד שעתיים נוספות.. (חוץ מה-8 שעות שהן עובדות בפועל).

אני לפחות גרה קרוב אז הזמן הזה על הלוך- חזור לעבודה נחסך ממני..

בעלי ואני נושאים שנינו בנטל הבית..

זה לא שהכל נופל עליי ואני עושה הכל! 

ישנם דברים שאני עושה בקביעות (כמו בישול, כביסות) וישנם דברים שבעלי עושה בקביעות (כמו שטיפה של הבית, גיהוץ).

שאר הדברים- מי שפנוי ויכול עושה (כמו שטיפת כלים, ש"ב עם הילדים, מקלחות לקטנים).

בעלי גם מעין רב של בית כנסת ויש לו שיעורים קבועים במהלך השבוע שהוא מוסר למתחזקים, בעלי בתים, אנשים מבוגרים, דף היומי וכו'.

ולפעמים מבקשים ממנו להחליף רב אחר שלא יכול להגיע..

אז הוא תמיד שואל אותי אם זה בסדר מצידי שהוא ילך או לא. 

לפעמים אני משחררת בכייף והוא גם משדתל לסייע לפני שהוא יוצא או מבקש שאני אשאיר לו את הכלים וכל מיני והוא יעשה אותם כשיחזור..

ולפעמים אני מתלבטת ביני לבין עצמי מה הדבר הנכון כרגע לעשות. פעמים שכך ופעמים שכך.

אבל ת'כלס מזכירה לעצמי תמיד שזה מה שרציתי וזה מה ששאפתי והתפללתי כל החיים שלי - אז אם זה לא קשה מידי אני משתדלת לותר ולתת לו לצאת למסור שיעור.

(גם בימים של בריתות של הילדים שלנו הוא למד בכולל חצי יום, לפני הברית או שחזרנו אחרי הברית והוא הלך למסור שיעור. בהסכמתי כמובן.

תלוי בסיטואציה וביכולת)

מה שכן-

בעל שלומד תורה ומיישם את מה שהוא לומד בחיי המעשה- זה גם עולם הזה וגם עולם הבא.

חיים טובים ומתוקים ומאושרים. ב"ה

הלוואי שנזכה לזה תמיד בע"ה.

לומדים להסתדר. אנחנו לא בזבזנים בכלל ומאוד מחושבים.

ב"ה לא חיים בצמצום אבל יודעים על מה להוציא ומה נצרך כרגע ומה אפשר לדחות.

לא קונים מותגים וכד' ובודקים מחירים לפני שקונים.

ישנם גם כל מיני הכנסות צדדיות כמו כולל ליל שישי שבעלי לומד בו (9-12 בלילה), כולל שישי ביום עצמו (9-12 בבוקר)

ישנם כל מיני מבחנים בפרשת שבוע, גמרא, הלכה שאם לומדים ועונים על תשובות - אז מקבלים סכום מסוים ומידי פעם יש גם הגרלה על סכום כסף למי שמקבל ציונים גבוהים.

ובחגים הם נותנים זכות קניה ברשתות משקפים או רשת של בגדים.

אני גם יודעת וחשה שמי יושב ולומד תורה ברצינות- ה' מזייע לו כשצריך. הוא חי משולחן גבוה.

יכולה לספר עלינו שכשהיו לי 2 ילדים רצופים וידלתי את הבת שניה שלי כשהבת הגדולה יותר היתה בת שנה-

והייתי צריכה לחזור לעבדוה ולהכניס את הת הגדולה למשפחתון וזאת היתה הוצאה של עוד 600 ש"ח בחודש ולא ידענו מאיפה נכנסי את זה באותה תקופה..

ובאותו זמן בעלי מסר שיעור פעם בשבוע למשפחה שאמא שלהם נפטרה והוא לא קיבל על זה כלום.. כך כמה חודשים.

ברגע שהכנסנו את הבת שלי למשפחתון- הם העבירו לבעלי 600 ש"ח כל חודש כהוקרה על השיעורים שהוא מוסר להם. כך חודש בחודשו.

בעלי היה מקבל מהם את הכסף ומעביר למשפחתון.

כשהבת שלי סיימה את המשפחתון באותו מקום- גם הכסף מאותה משפחה פסק מלהגיע!

ראינו במוחש איך הקב"ה שלח לנו את הסכום הזה כשהיינו זקוקים לו באותה תקופה..

גם אנחנו ראינו בחוש איך סיעתא דשמיא זה הכל בעולם הזה.

אבל הבעיה היא המתח והדאגה...

"והם לא יאמינו בי"... כמה שה' מוכיח לנו פעם אחרי פעם שהוא דואג ושהוא משגיח, עדיין אנחנו אכולי ספקות ודאגות.

שנזכה באמת להאמין בכל הלב, וגם לחיות כראוי למי שריבוש"ע משגיח עליו.

עושים השתדלות מצד אחד, לומדים תורה מצד שני ובוטחים בה' מצד שלישי

השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך.

זה לא שיושבים בחיבוק ידיים ומחכים שה' יזרוק עלינו כסף משמיים.. זה לא.

אבל עושים את מה שאנחנו יכולים ומשתדלים ללכת בתמימות ובאמונה גדולה בה' שהוא זן ומפרנס את כולנו..

מביצי כינים ועד קרני ראמים.

וכמובן גם תפילות. על הכל

אבל זה בגלל שאני נשואה לגבר שמשלם מזונות (דהיינו נשוי לי בשנית).

בעלי מכיר גברים חרדים שהתגרשו, והופה- פתאום בית הדין בעצמו פוסק שהוא חייב לפרנס את ילדיו!

רגע, אז למה הסללתם את הגבר ללמוד תורה?

איפה הערכים שלכם?

עכשיו ממלגת כולל של 3,000 במקרה הטוב הוא צריך לפרנס 5-6 ילדים?

וגם אם יאמרו לו צא לעבוד,

כמה ירוויח בלי השכלה? בלי תואר?

הקיצור, במבחן האמיתי,

כשבאים בבית הדין לדון מי חייב לפי ההלכה במזונות ובעבודה,

התשובה היא אך ורק הגבר.

בבתי הדין כיום זה אפילו גרוע יותר מבתי המשפט.

קיצור, 

בעיניי אם הדרכת חז"ל היא שחובה על הגבר לפרנס

לא ברור לי למה הפכנו בעצמנו את היוצרות.

כל עוד הכל זורם ע מי מנוחות ולאישה מתאים לקחת את העול עליה הכל טוב ויפה, אבל אם לא מתאים לה גם אם זה לא מגיע לגירושין זה הדין, זו ההתחייבות שלו.

לכן משפחה שהתחילה את הדרך והאישה רואה שעול גדול עליה או ששהוא הלך וגדל, הבעל צריך לצאת לעבוד..

זו באמת בעיה שאיר כך כושר ההשתכרות שלו נמוך

והיום העובדה אני עובדת ובעלי סטודנט -- הא עדיין חלק מהמסירות לתורה שלמדנו בשנים הראשונות לנישואים.

ועדיין לא פוסלת אברכות בגלל זה. המטען הרוחני שזה נותן לבית בלתי ישוער.

אבל זה לסטות מהשרשור.

רק שאגיד שבכתובה הגבר מתחייב לפרנס את אשתו.

ולפי ההלכה הוא מחוייב לפרנס את ילדיו גם.

בהלכה עד גיל 6, ולפי תקנת הרב הרצוג- עד גיל 18.

השאלה שלי היא לא על מה שכל זוג מחליט על עצמו.

אלא על האידאל שהפך להיות שונה ממה שאמרו חזל בעצמם.

חושבת על הדברים..

וחושבת שמותר לסטות מהנושא המקורי של השרשור 🤗

אגב

אצלנו מראש עוד לפני התונה דובר על זב שבעלי רואה אידיאל בזה שהוא צריך להיות המפרנס, אבל בכמה שים הראשונות רצינו להישאר בישיבה.

היא לא מדברת על חשיבות לומדי התורה בעמ"י. זה בכלל לא הנושא.

היא מדברת בלשון של חיוב. מי מחויב? הגבר. 

גם היום כשנשים יוצאות לעבוד? כן.

גם אם האישה מרוויחה הון? כן.

גם אם הוא לא מרוויח כלום? כן.

ולימוד התורה מה יהיה עליו? לא משנה. חייב.

אבל איך בן אדם יעמוד בזה? לא משנה. חייב.

טוב, זה גם מורכב, כי גם לפי ההלכה מותירים לגבר "כדי מחייתו",

אבל בתי הדין בימינו יכולים לפסוק לגבר מזונות יותר גבוהים ממה שהוא אי פעם הרוויח.

שמעי, זה נושא כאוב אצלי,

כי אנחנו חיים "ליד" החברה.

אין אצלנו פריווילגיה של אידיאלים

כי אצלנו יש את חובת ההלכה שנפסקה כבר.

אז לדבר באידאלים זה נחמד והכל, עד שאתה פוגש את נחת זרועם של הרבנים.

ובית המשפט יותר הגיוניים בנושא הזה.

בגלל זה גברים בימיניו מתאבדים.

אם כבר אידאלים..

הקללה שאדם נתקלל בה: בזיעת אפיך תאכל לחם.

והקללה שהאישה נתקללה בה: הרבה הרבה עצבונך והריונך. בעצב תלדי בנים.

כן. אדם נתקלל על הפרנסה והוא מחויב גם בכתובה לזון ולפרנס את אשתו וילדיו.

האשה- יש לה את קושי הריונות והלידות וכל הנלווה לזה.

אז בכל בית יהודי צריכים לשעת את זה וזה גם בסיס לכל הלימוד תורה- שאם יש קושי מסוים והפרנסה דחוקה והאישה לא יכולה לסבול את הדוחק והצער הזה-

לך ותצא לעבוד! אל תהיה נבל ברשות התורה!

אשתך והילדים לא צריכים לסבול בגלל זה 

(גם בעלי ואני הסכמנו עם זה לפני החתונה שאם צריכים- הוא יצא לעבוד!)

לגבי מזונות לילדים וכד' כשהורים מתגרשים- זה ענין אחר ונראה לי שהוא פחות קשור לעצם הענין של חיי אברכות..

אבל את אלופה שאת מתמודדת עם כל זה!! 

מאחלת לך פרנסה טובה, בשפע ובשמחה בע"ה אמן

למרות שמראש אני מזהירה שאני יותר קצרה בנושא הזה.

כאילו לשמוע על אידאלים של לימוד תורה, ולהגיד שהגבר יפרנס את אשתו וילדיו אם וכאשר...

ובכן,

לפי ההלכה הוא מחוייב בזה משעה שהם נולדים.

וזה ממש לא מעניין מה הוא סיכם עם אשתו לפני.

את מבינה?

הדיינים מסתכלים על הגבר מנקדות מבט הלכתית טהורה.

הם לא שואלים את עצמם לימוד תורה כן או לא.

גם לא שואלים את עצמם מה סיכם את אשתו באי אלו שלבים של הנישואים.

את מבינה? בהלכה, זה ממש לא מעניין!

בהלכה ממש.

לאותם דיינים שישבו בכולל מלא שנים והאשה פרנסה,

לא מעניין אותם כלום-

אתה גבר? צא ופרנס.

אה, והאישה בהייטק ולי אין תואר?

וואלה לא משנה לנו!

והמשפט שכתבת:

לגבי מזונות לילדים וכד' כשהורים מתגרשים- זה ענין אחר ונראה לי שהוא פחות קשור לעצם הענין של חיי אברכות..

זה הכי קשור שיש!!

כי אברכות זה אידאל,

אבל כשמתגרשים שואלים מה ההלכה, ולא מה האידאל.

מבינה?

וזה בהחלט קשה לי לקיים את הדיון הזה,

כי זה עוד יותר מראה לי את הניתוק.

סליחה שיצאתי עלייך ככה.

קשה לך זה שהדיינים לא מתחשבים בפסיקה שלהם במצב שלו מבחינת יכולת השתכרות בעיקבות זה שהוא למד תורה?

או מפריע לך זה שיש מישפחות שבהם האישה מבקשת ממנו לוותר על החיוב שלו לפרנס?

בעיני זאת זכותי לבקש ממנו מה שאני רוצה, וזכותו להסכים. 

וברור שמותר לו לא להסכים לזה, במיוחד כשמדובר בחיוב שלו. אבל אני לא חושבת שהתורה מחייבת אותו להתנגד לרצון של אישתו שלא יעבוד וילך ללמוד.

נישמע לי הכי הגיוני שיש שהוא יהיה חייב לתת מזונות.

כי מה שהאישה מסכמת איתו שילמד - היה במיסגרת הנישואין. וברגע שהם לא נשואים לא איכפת לאישה אם הוא לומד או לא, ואז ממילא חוזר החיוב שלו לפרנס.

מה שכן, זה נקודה למחשבה *בשביל הבעל* אם להסכים.

בידיעה שאם הוא בוחר להסכים וללכת ללמוד, אז אם בעתיד הוא יתגרש, יהיה לו קשה לעמוד במזונות כשאין לו שום השכלה ועבודה.

אני בטוחה שזה קשה לחיות עם גבר שמשלם מזונות ושזה מכביד 

וגבר עם ילדים זה לא כמו גבר רווק, בכלל

אבל אי אפשר להפקיע את חובת הגבר לשלום ילדיו רק כי הוא התחתן בשנית

או כי הוא לא לקח בחשבון שיצטרך להוציא כסף מהכיס אחרי שיתגרש

אני כן מסכימה איתך שבית המשפט מקל יותר מבית הדין במקרה של אישה

שמשתכרת בדומה לגבר או יותר, ואפילו במקרה של משמורת משותפת מקלים

אבל בעיניי עדיין הדין התורני צודק, ברוב המקרים.

אני חושבת על עצמי עכשיו עם 2 ילדים. אין מצב שמהמשכורת שלי לבד הייתי מצליחה לפרנס אותם

הכל כולל הכל. 

הרי גם אם בעל ואשתו חולקים משמורת, זה להחזיק בית. על כל המשתמע מכך. 

אז הגיוני שהיא צריכה עזרה וממחויבותו לתת לה אותה. כי זה בעיקר בשביל הילדים. 

בנוגע לגבר זה באמת מורכב. כי גם לו יש את הזכות לחיות בכבוד 

והמצב הכלכלי ועליות יוקר המחייה הן בלתי נסבלות ומקשות מאוד, גם כן. 

אז זו נשארת בעיה כואבת ... 

אף אחד לא היה הולך לכולל, ומוסד האברכות היה מת מזמן. 

רק שהם לא יודעים,

והם עם המכנסיים למטה ביום פקודה.

אף אחד לא מדבר על זה.

בטח לא הדיינים שהם עצמם ישבו בכולל שנים.

הדיבור כאן הוא כאילו על הסכם בין איש לאשתו,

אבל זה גם עניין חברתי.

אצל החרדים הליטאים אחוז גבוה מהגברים לומדים

ואצל הדת"ל עדיין מדברים בישיבות הסדר וישיבות גבוהות על לימוד תורה.

מי שם מדבר על חובת הגבר לפרנס? אפ'חד.

אה,

מתי הם נזכרים בכל הציטוטים האלו מהגמרות?

כשהם כבר צריכים לשכור עו"ד ולגור אצל ההורים.

יש פה בעיה רצינית מאוד, שהיא הרבה יותר גדולה ממה אדם מסכם עם אשתו.

כ

ברירה אחרת אלא לבחור מקצוע ולפרנס מלכתחילה. מגיל צעיר...

מן הסתם, כשהם כבר מתגרשים, זה לא הסכמתה או רצונה.. זה משהו שהגבר היה צריך לקחת בחשבון.. הם ניהלו משק בית משותף ועכשיו לא. בכ"מ רוב האנשים ירא"ש סביבי שמתגרשים, הולכים על משמורת משותפת מלאה או כמעט מלאה.. וממש לא בצורה שרק דופקת את הגבר.. למה אי אפשר להיות אברך ולדעת בוודאות מוחלטת שעול הפרנסה עליך, עם כל המשתמע מכך? אפשר.. 

בלי קשר לכך, תיארת פה תיאורים מאוד קשים ועצובים, שבפועל אבות למשפחות גדולות שמתגרשים, נותרים בלי יכולת של ממש לשלם מזונות.. זה באמת עצוב מאוד. אבל לא נראה לי שהמאפיין באמת זה שהאמא עובדת בהייטק ומרוויחה 5 ספרות, והאבא מלגה של 3,000 ש"ח בלי שום ידע מקצועי כלשהו ביד. רוב נשות האברכים לא עובדות בהייטק. ולהפריד משק בית זה באמת ממש יקר.. והאמא גם מפרנסת את ילדיה פה, ובנוסף לא מקבלת את העזרה שהייתה לה כשבעלה היא אברך ועזר בבית.. אז מה הברירה? ברור שזו חובתו לשלם מזונות לילדיו.. וחוץ מזה, ברור שיש המון מקרים עצובים וקשים ולא צודקים, גירושין זה דבר קשה מאוד.. בד"כ יש יותר מפסידים ממנצחים..

❤️❤️❤️❤️❤️

האידיאל של בעלי הוא בדיוק כי זו ההלכה.

מסכימה איתך שהמצב מורכב.

את מעוררת אותי למחשבה, והאמת שלא נתקלתי במצב כזה מקרוב אז באמת מרגישה שקצת אין לי זכות דיבור..

פה על ההבדל בין האברכות הדת"ל לחרדית,

ואני חושבת שזה משמעותי.

אם אתה עושה כי כולם עושים,

או מתוך בחירה

קשור להלכה שהיא נכונה כלפי שני הציבורים.

עובדה שבתי הדין פוסקים מזונות באופן שווה לכולם.

החיוב הוא על הגבר נטו,

והיום בתי הדין גם מהדרים לתת לגבר חיוב מלא, גם אם האישה עובדת.

אף אחת שלא תחווה פירוק בית, כן?

אבל מי שהתפרק לו הבית

מבין היטב היטב על בשרו את גזר הדין של ההלכה.

פתאום כבר אין אידאלים ואין שום דבר,

יש חיוב נטו. 

ומסכימה לחלוטין עם זה שהלכתית הגבר אחראי על הפרנסה.

בוודאי שזה נכון, בכל מקום ובכל זמן.

ועם זאת - יש מצוות תלמוד תורה לגבר בכל עת, אם הוא צריך לעבוד - אזי עליו לעבוד, 

ואם הוא לא צריך לעבוד כי פרנסת ביתו מצויה (אשתו בחרה לצאת לעבוד, בחרו לחיות חיים פשוטים) - אז הוא יכול ללמוד.

אני חושבת שהאידיאליזם בזה הוא הבחירה ברמת חיים נמוכה יותר, או אינטנסיבית יותר לפעמים מצד האשה (בנוסף למסירות ללימוד תורה שדורשת כוחות נפש).

וזה בסדר, כל משפחה יש את האידיאלים שהיא יותר מסורה אליהם..

אני מדברת לפי ההלכה היבשה והבסיסית, ומנקודת מבטו של הגבר.

אפשר לעקוף את ההלכה בטענה שהאישה מרוויחה וכו',

אבל ההלכה נשארת בעינה.

החיוב הוא על הגבר, איך שלא נהפוך את זה.

לפי ההלכה הגבר צריך דבר אחד- לפרנס את ילדיו. במקרה שמתגרשים- מחוייב במזונות האישה עד הגט, ובכתובה במעמד הגט (אא"כ לא התחייב בכתובה).

ועזבי,

כבר דנתי בזה ארוכות במקומות שונים עם נשים.

זה פשוט לא זה.

עד שאתה לא שם, במסדרונות בית הדין, או כשאתה מקבל את פסק הדין ישירות למייל,

אתה יכול לדבר על הרבה דברים כמו אידאלים ולימוד תורה והכל.

אבל אצלנו ההלכה היא חותכת, אפילו פוגעת ובלתי מתחשבת.

שכלללל החרדים לומדים כי כך התחנכו לזה וכולם עושים את זה..

אני באה מהציבור החרדי והמשפחה שלי חרדית והמשפחה של בעלי חרדית-

מתוך 7 אחים ואחיות של בעלי - רק 2 מהם יושבים ולומדים ברצינות והמשיכו להיות אברכים גם אחרי שנים מהחתונה...

5 מתוכם התחילו את הנישואים שלהם בתור אברכים. שנתיים, שלוש, 5 שנים.. ועכשיו יצאו ללמוד מקצוע/ תואר ו/או לעבוד. לפחות חצי יום אם לא יותר.

רק 2 גיסים של בעלי ובעלי יושבים ולומדים יום שלם מתוך 8 אחים!!

ואני מכירה עוד המון משפחות, שכנות וחברות בציבור החרדי שהבעלים שלהם יצאו לעבוד אחרי כמה שנים מהחתונה-

כי לא הסתדרו מבחינה כלכלית או כי לא היה מתאים להם לשבת וללמוד יום שלם או בכלל.. 

זה בדיוק ההבדל,

בציבור החרדי הברירת מחדל היא להיות אברך אחרי החתונה, ואז או להמשיך או לצאת לעבוד

בציבור הדת"ל הרוב לא הולכים להיות אברכים, אלה שכן זה מיעוט ומתוך בחירה. ואברכות לשנים ארוכות היא בכלל נדירה.

כתבתי את זה במענה לכך שאמרה שיש הסללה לאברכות.

מהיכרותי עם הציבור הדת"ל זה בכלל לא נכון. האברכים הם על אף ההסללה לאקדמיה ולחיי מעשה, מתוך בחירה והבנת ההשלכות.

אידיאל של אברכות יכול להתקיים רק בהסכמת האישה ולכן בגירושים הוא לא יכול להתקיים כי מין הסתם אין הסכמה של הגרושה.

האידיאל הזה לא סותר את ההלכה/ חוק  שהגבר צריך לפרנס, כי אין הלכה חוק שאוסר על האישה לפרנס ואם היא מסכימה לעשות זאת במקומו אז אין סתירה.

אם אברך מגיע לגירושים ויש לו הרבה ילדים זו באמת בעיה כשהוא נדרש לפרנס אותם.

הוא לומד מהבוקר עד הערב והיא עובדת חצי משרה והיא כל הזמן בלחץ 

אני חושבת שזה תלוי גם במה האישה עובדת כי אם זה לא משכורת שהיא מכניסה הרבה בחודש זה יכול להיות מאוד קשה!! ויש לה רק ילד אחד והיא כל חודש בוכה שהמינוס גודל וגודל

יש לה הרבה קשיים כאב וכעס כלפי בעלה 

כי אם זה לאעל דעתה זה חמור מאוד

לא קשה לי יותר מכל אחת אחרת עם 4 ילדים, והאמת כשבעלי היה בבית (תקופה של דיכאון) היה לי פי אלף קשה! כי הרבה ממה שממריץ אותי זה הידיעה שהבעל יכול ללמוד בזכותי, ושאני מממשת את החלום שלי והשאיפה שלי

(יכול להיות שהתקופה שהוא היה בבית חידד לי את זה מאד) 

ככ שמחה על הזכות!

אם הבסיס הזוגי לא טוב

ואין רצון מובהק של האישה

והירתמות של הבעל בכל מה שהוא לא פרנסה (שזה חלק מהבסיס הזוגי בעיניי) -- זה הופך לקשה

בלי קשר להבניות חברתיות או לחיובים הלכתיים כאלה ואחרים שיש לגבר לפרנס

הנשים שאני מכירה עושות זאת בשמחה כבר כמה נשים ושמחות בזה מאוד

כמו שאת קוראת גם פה

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

שאת ילדת בניתוח ומוריה לא?

אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.

אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...

אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).

הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.

גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת

הגוף לא היה אחרי לידה...

זה משמעותי

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.

אפשר.

למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.

להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.

גם לא לשטוף כלים

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)

ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.

זה לא נעלם לתמיד.

לכן קניתי מנוי לכל החיים.

פיאות לחיים סנטר ושפם

בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת

בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.

וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.

לייזר הדבר היחיד שעזר לי.

אני עם שחלות פוליציסטיות

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?

מעצבן כן,

פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם

אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע

או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.

אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.

בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.

אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר

בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית

וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד

ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר

אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.

לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין

ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.

(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.

בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...

אז אני מרשה לעצמי...

איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,

ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.

אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.

אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,

היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.

פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.

אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.

סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.

כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.

למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.

הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.

וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.

אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.

הסתכל עלי ואמר שלא.

הזזתי אותו.

הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.

הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.

איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.

יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..

אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.

אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..

וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד

יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו

גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר

לא בקטע רע

אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.

בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.

זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.

אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.

האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..

לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.

אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..

הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...

ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...

גם להיות הרבה..

אם האמהות בטח נעשה תור וכזה..

אם לא וילדים לא מפנים אז אני אגיד לילדים שלי שהנדנדה תפוסה וזהו...

ילדים נגיד שמטפסים על המגלשה מלמטה ומפריעים אני יותר אעיר אבל גם בגבול הטעם הטוב מספיק לי הילדים שלי אין לי כח לחנך ילדים אחרים...

לא נתקלת במקרה כזה:

ילד אחד על הנדנדה

אחרי 5 דקות מוריד מהירות, האמא מגיעה קוראת לעוד שלושה ילדים אחד אחרי השני כדי שיעלו אחריו.

בשלב מסוים שאלתי את האמא כמה ילדים יש לה כדי לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, היא פחות התחברה..

כל עוד לא נתקלת בחוצפה כזאת, כבר טוב.

לגבי המקרה שלך - יש ילדים חצופים, אני לרוב כשמגיעה אם הילדים לא מבינים את הרמז הראשוני, אני ממשיכה הלאה.

סביב גיל 8 ומעלה אליאס

10-12 ומעלה סיכון

סיכון

רמי

טיקט טו רייד

שרלוק זה גם חמוד מאוד

ביג דיל

אלוף החמין

מלך הפלאפל

אונו וסט זה גם נורא כיף

אנחנו ממש אוהבים.

השועל החמקמק

טאקי

רמי

חתחתול

גילאי 4-6

זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.

וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.

ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי

ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים

אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...

שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.

במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.

לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף

גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם

זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.

מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.

יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......

אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....

(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)

שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות

לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?

בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.

של 2 אבל עם מלא מקום וכשאני הייתי יצא שברוב החדרים בעצם היתה רק מישהי אחת

והיה מעולה

ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.

אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...

אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.

משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)

אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?

האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).

הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!

בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון

לא מצליחה להבין את זה שמעירים יולדת, עד שמצליחים לישון טיפה באים למדוד לחץ דם וחום. או להביא משככי כאבים (איפה שילדתי לפחות זה היה ככה) כשלא ביקשתי. אז מה שעברו 6 שעות, למה להעיר?! חוסר הבנה בסיסי בחשיבות השינה בשביל ההתאוששות.

גם כשהייתי מאושפזת פעם מסיבה אחרת, הייתי במיון מ8 בערב, אחרי שהתישו אותי עם כל בדיקה אפשרית, ב1 בלילה סוף סוף העלו למחלקה, רציתי לישון בצורה נואשת, ואז נכנסת אחות ומתחילה לשאול גובה, משקל, אלרגיה לתרופות, כתובת, ביטוח ועוד מלא שאלות. למזלי בעלי היה איתי וענה לה בתוקף "ענינו על השאלות האלה כבר 5 פעמים היום לכל אחות/רופא חדש שפוגש אותנו. זה לא בעיה שלנו שאתם לא מסונכרנים ביניכם ואין לכם את המידע מסודר במחשב. עכשיו אשתי צריכה לישון, תצאו בבקשה ובבוקר נענה לכם על הכל".

להפתעתי היא יצאה וסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים... והם חזרו בבוקר לסיים למלא את כל הטפסים.

במחלקה ג'

מאוד רציתי ד' ולא היה מקום

אבל דווקא היה ממש בסדר

מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן

האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר

בדקו כשהייתי ערה

הבעיה יותר זה עם הבדיקות של הרופאים שעושים סבב רק בזמן מאוד ספציפי אבל זה בדר"כ בשעות היום

אפשר להשלים בטיפת חלב כמה ימים מאוחר יותר.

אני לא זוכרת שאחיות הפריעו בלילה, אבל זה ממש משתנה...

אני בלידה אחת הייתי בחדר צפוף במחלקה ג עם שכנה מהממת שכל פעם שהתינוקת שלה צייצה יצאה החוצה (בעיניי ממש אקסטרה אני לא הקפדתי) ולעומת זאת בלידה שאחריה הייתי בחדר מהמם בד כאשר לשכנה הייתה תינוקת בכיינית במיוחד ועם בעיה רפואית שגרמה לה לבכות יותר ולא יכולתי לנוח בכלל...

לגבי אוכל אל תצפי האוכל בהדסה הרבה יותר טוב והרבה יותר מפנק מאשר במלונית.

במלונית החדר אוכל משותף לכל מי ששוהה שם לא רק יולדות ובכלליות לא משהו.

אם לא השתנה יש תינוקיה קטנה עם אחות אחת לא נראה לי שמגיע לשם רופא או משהו.

זה בעיקר נחמד אם רוצים לילה נוסף לנוח בשקט

אצלי תמיד יש ירידה באחוזונים.

אבל לא ירידה כזאת חדה. והם גם אף פעם לא באחוזונים גבוהים.

יכול להיות שהיתה טעות באחת המדידות.

יש לך אפשרות לשלוח לרופא פנייה באפליקציה?

הייתי מבקשת ממנה לראות אם זה תקין. וגם תבקשי עוד הפניה לאולטרסאונד, לעשות שבועיים אחרי הבדיקה האחרונה. כדי לבדוק אם זאת מגמה שממשיכה, או משהו חד פעמי.

המדדים הם רק של ההיקף ראש?

איך הנתונים הכלליים? מה הפער בין השבוע האמיתי לשבוע אליו הוא מתאים?

היקף ראש ורוחב ראש

שאר המדדים בסדר (יש ירידה אבל לא כ''כ משמעותית).

אבקש הפנייה לאולטראסאונד

יכול להיות שהמדידה לא יצאה מדויקת בגלל תנוחה וכד'.

אם זה משהו שממשיך, אז אולי יפנו אותך לסקירה מכוונת לראש.

יש לכם במשפחה אנשים עם ראש קטן? כי לפעמים זה פשוט המבנה של הראש וזה בסדר ככה.

אבל בעיני אם את בלחץ שווה לבקש לדבר טלפונית עם הרופאה שלך ולבקש הסבר. אבל בגדול לדעתי כשיש בעיה הם מתקשרים.

בסקירה המאוחרת הוא אמר משהו אם זה בעייתי או לא?

אם היה בעייתי היה אמור להגיד לך.

חשבתי שהיה פער בivf אז הוא תלה את הירידה בזה.

אבל כשחישבתי אח''כ הבנתי שהפער הפוך,

כלומר אני שבוע מתקדם יותר ממה שכתוב ולכן כנראה האחוזנים נמוכים יותר באמת.

אוף, אני בלחץ

הוא לא היה רופא יסודי

איזה משקלים ילדת?

מה הגובה שלכם?

בכל מקרה חושבת ששווה באמת לבקש עוד us

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

אני לא מצליחה לקבוע תור בטלפון או באתר (כללית)...

השאלה אם זה משהו שכדאי ללכת בשבילו למיון נשים? (לא בבית חולים... במרפאה...)

או שצריך לחכות לתור שיהיה בעוד מלא זמן?

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

מעניין מה שאת אומרת, בדיוק רציתי להוציא אותו... אז זה רק מחזק את זה.

השאלה אם התור לרופא זה דחוף או שאפשר לחכות?

ועוד משהו אחרון- מה העצות להפסקת דימום? אף פעם לא התנסיתי...

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לא חשבתי שמישהו זוכרת... תודה!

לקחתי ממך כלכך הרבה השראה ולגיטימציה לא לשטוף כלים..

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

והכל היה בסדר

אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.

היה מין פוליגל מושחל.

הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.

ואין חתיכת בד שמפריע

שאחפש לך את הקישור שלה?

מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות

https://www.ibabylove.co.il/product/%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%9C%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%91/?gclid=Cj0KCQiAip-PBhDVARIsAPP2xc1sZuQpJCti97C2FnVx-hyC3h1YMvIaRteSp6CxmGuJkr-IySbxlf8aAmUgEALw_wcB

אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.

לצערי לא זוכרת את השם של העריסה😬

זאת מהמשנת יוסף

אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...

אבל היא מעולה

עד כמה שזכור לי (כרגע לא בשימוש כי אין לי קטנטן)