אז כדאי שתשחררי את התמונה של מה היא צריכה או לא צריכה לעשות עם הילדים.
זה ממש בסדר שהילדים יחוו אותה כמו שהיא. זה לא רק בסדר, זאת המציאות.
אולי אם תשני גישה שהיא *צריכה* להתיישר לסגנון ההורות שלך, ותתני לה את מלוא המקום שלה כסבתא, אז גם התקשורת ביניכן תהיה בריאה יותר, אז המסרים יעברו טוב יותר ותזכי ליותר שיתוף פעולה.
אם קשה לך כרגע עם ההשלכות של השהייה המשותפת, אז להפחית למינון שתוכלי לעמוד בו.
וברור שלא להגיד לה שהיא לא רצויה, תגידי לה שיש לכם תוכניות אז השבוע לא מתאים, אבל אפשר בשמחה בשבוע הבא. לדלל בהדרגה.
ולעניין הגמילה- אם החלטת להעביר את האחריות לילד, ולא משנה מה הסיבה, אז זה לשחרר את הנושא בעצמך עד הסוף.
אם את כועסת על ההתערבות של הסבתא- זה אומר שלא באמת שיחררת, אלא רק כלפי חוץ, ואז זה לא עובד.
מה שמקלקל זה לא השאלות של הסבתא אלא הכעס שלך.
את שואלת למה היא בכלל שואלת אותו אם הוא מתפנה בגן? זה שלהם.
זאת השיחה בין הסבתא לנכד שלה. תאמיני בהם שהם מסוגלים לפתח קשר בריא גם אם הסבתא לא מושלמת. ככל שתמשיכי לגונן על הילדים מפני מה שאת רואה כמגרעות של הסבתא, את פוגעת במיומנות של פיתוח קשר וגבולות טבעיים שלילדים יהיה בו טוב.
כשאת מתרגזת שהסבתא השתיקה את הילדה, את בעצם אומרת לילדה שהיא לא יכולה להתמודד עם הסיטואציה, אז פעם הבאה הבאה שהיא תבכה וסבתא תשתיק אותה, היא תרגיש מעצמה קצת חוסר אונים כי היא רגילה לפרוק את התחושות שלה בבכי ועם סבתא זה פחות מתאים, אבל היא תהיה מתוסכלת פי כמה כי היא תיזכר שגם אמא לא מאמינה שהיא מסוגלת להתמודד. אז איך היא תתמודד?!
אם תשדרי לילדה שסבתא אוהבת אותה ורוצה בטובתה ולכן היא יכולה לפנות אליה בעצמה ולהגיע לפתרון (או להחליט שעם סבתא היא לא מעוניינת לפרוק בבכי, זה גם בסדר)
אז הילדה תפתח חוסן ודינמיקה, תקשורת שיהיה לה טוב.
גם עם הילד, אם באמת מעצבן אותו ששואלים אותו על השירותים בגן, הוא ידע לפתח אסטרטגיה מתאימה. את לא צריכה לכעוס בשבילו.
ואם סבתא באה אח"כ ומקשקשת לכם על שרפרף, תהנהני בתודה ותעשי אח"כ מה שבא לך.. ואפילו בוא נאמר היא תלך קיצוני ותביא את השרפרף לגן, תסמכי על הילד שהוא ידע לבד איך ואם להתייחס לשרפרף או מה לעשות איתו.
זה יבוא לו טבעי, הוא לא יצטרך להקדיש לזה מחשבה מיוחדת.
תזכרי תמיד שהיא עושה את כל מה שהיא עושה מתוך אהבה ולא כקריאת תיגר על הדרך שלך. אתם לא בתחרות פה.
כל עוד הכל נעשה מתוך אהבה ודאגה, פשוט תשחררי ותתני לילדים להתמודד לבד עם הסיטואציה.
ושוב, אם קשה לך עם ההשלכות, נגיד אם הילדה התאפקה כל היום מלבכות ופורקת הכל בבית וזה קשה לך, אז תפחיתי מינונים.
אני יכולה לתת לך דוגמה אצלנו למשל,ההורים שלי בשניה שילד בוכה מביאים לו ממתק שיירגע. בהתחלה זה נחמד לילדים, אבל בשלב מסויים בעיקר לקראת סוף היום הם לגמרי מאבדים את זה.
בהתחלה הייתי מתחרפנת ממש כי לנסות לשלוט באירוע שבו שלושה או ארבעה ילדים במקביל מאבדים את זה, וגם אני לקראת סוף היום לא בשיא הכוחות שלי, הייתי נשארת מהביקור עם טעם מר ביותר.
עם הזמן למדתי איך לכוון את ההורים שלי לעטוף ילד שזקוק לרגיעה מעודף הגירויים במקום לדחוף לו עוד סוכר, אז למשל הייתי מבקשת מאבא שלי לקחת ילד לסיבוב בחוץ בטבע. הייתי אומרת אבא אני חושבת שאיקסוש על סף חרפון ומאוד יעזור לו אם תצאו לטיול קטן, אפשר ללמד אותו על גרמי השמים, צמחים,חיות, מורשת קרב וכו'.
או הייתי אומרת סבתא אולי מתחשק לך לספר סיפור רק את ואיקסית? היא מאוד זקוקה כרגע לחיבוקי- סבתא.
או מבקשת מאחותי לצאת לסיבוב בעגלה עם תינוק שניה שאני משתלטת על העסק והצרחות של הגדולים.
כל הבקשות האלו מבוססים על עולמם של סבא וסבתא. אבא שלי מת על טיולים כאלה ואמא שלי תני לה כל היום ילד שנוזל עליה בחיבוקי סבתא, ואחותי ממש אוהבת תינוקות.
אבל הדבר הכי חשוב מבחינתי זה לזהות את הרגע לפני. אני יודעת שנוסעים להורים שלי, זה יגיע. אצל הקטנים זה מגיע מהר יותר, אצל הגדולים זה יכול להיות גם אחרי לילה שהם נשארו לישון. אבל בסוף זה מגיע. כי לא משנה באיזה גיל, מפילים עליהם ים גירויים.
אז למדתי לזהות את הסימנים המקדימים. את המעבר התכוף מהחצר לבית לחצר לבית רק בשביל לצאת ולחזור כעבור דקה.
או מעבר מספה לספה לספה לספה רק כדי לחזור לאותה ספה שתוביל שוב לספה השניה.
או מצב כפית או היי מטורף, או דווקא התעקשויות או כעסים על דברים פעוטים ואז אני יודעת לחתוך ולדאוג שהילד יהיה אסוף.
אם זה ביום חול אני פשוט מחליטה בטווח של דקות ספורות שעכשיו כולם לאוטו. מעיפה את הגדולים לשירותים, לוקחת בקבוק מים לדרך, אחרי כמה דקות נסיעה, מורידה את הקטנים לעשות בצד, שוטפת פנים וידיים למי שצריך וכו'.
אם זה שבת, אז באמת שבתות קיץ בקושי נוסעים כי זה קשה. אבל כן שולחת לפעמים את הגדולים לשבת. והם כבר יודעים לבד איך להימנע מהאובר, הם יכולים לומר מפורשות אני לא רוצה ממתק, מעדיף פרי. או לא רוצה ממתק, סבא אתה יכול לשחק איתי?
וזה מהמם וזה שלהם לגמרי, וכולם נהנים מהמצב, אבל אם הייתי מנהלת מלחמת חורמה בממתקים כגורם לכל הבעיה מלכתחילה, אז זה גם נועד לכישלון (מנסיון..) גם פוגע בקשר שלי עם ההורים שלי (אהמ.. מניסיון), והכי חשוב, לא מאפשר לילדים לבנות את הדינמיקה שטובה ונכונה להם עם סבא וסבתא.
אז אם אני רוצה קשר טוב ובריא בין סבא וסבתא לנכדים- זה פשוט לתת להם לבנות את זה לבד לפי מה שנכון להם,
תוך הקשבה למה שאני מוכנה לספוג.
אני לא אשאר דקה נוספת אם אני יודעת שלא אעמוד בזה.
וגם כשההורים שלי באים אלינו, אצלם שעה למפגש זה המלצה בלבד, ואצלי זה בעיה כי יש שעה שהילדים צריכים להתארגן למיטות אחרת אני משלמת את המחיר בבוקר איתם ולא משנה כמה כיף היה בערב, בסוף אני סופגת את זה.
אז בהתחלה היה לי לא נעים לחתוך, אבל אח"כ למדתי להתארגן לשינה בשעה שנכונה לי. לא עושה את זה כמובן בצורה מביישת, אבל כן מקלחת, מלבישה, שולחת לצחצח שיניים, כן מנסה לשלב את ההורים שלי אבל בכל זאת הם לא ציפו למפגש כזה, אז הם למדו להגיע מוקדם יותר כדי להספיק להיות עם הילדים יותר זמן.
או למשל אם לילד יש שיעורי בית, בהתחלה הילדים היו פורקים את זה עלי שבגלל שבילו עם סבא וסבתא הם לא הספיקו להכין ש"ב אז אני צריכה לדבר עם המורה.
ולא, זה לא קשור אלי בשום צורה. והם למדו לקחת אחריות ושיתפו את סבא וסבתא שיש להם שיעורי בית והם מחליטים יחד מה לעשות. מצידי שאבא שלי יכתוב פתק למורה, זה ממש שלהם.
אפילו פעם אבא שלי ביקש לעשות שיחת זום כי הוא הבטיח לבת שלי שילמד איתה למבחן אם היא תבוא איתו לאיזה פסטיבל שהוא רצה לקחת כמה נכדות.
בכלל לא ידעתי על ההסכם, עירבו אותי רק כדי שאחבר אותה לזום.
והוא ממש לא אחד שלומד עם ילדים למבחנים, כ"כ כ"כ לא, אבל הבת שלי לא ידעה את זה ולה היה חשוב המבחן ולאבא שלי היה חשוב לקחת לפסטיבל אז הם מצאו לבד את הפתרון הכ"כ לא ברור מאליו הזה.
אבל כל זה נבנה על סמך הילדות המוקדמת שבה הילדים למדו מה הצרכים שלהם, מה הרצונות, מה הכללים והדינמיקה מה נכון להם ומה לא נכון להם, מה נכון לסבא וסבתא ומה לא נכון. פשוט למדו לייצר תקשורת וחיים משותפים שמחים ובריאים.
הפעם היחידה שאני זוכרת טוב שבה כן התערבתי וקבעתי גבולות ברורים ולא בקשות אם אפשר להתחשב אלא מהיום ככה ההתייחסות לנושא הולכת להיות, זה היה בקשר לגמגום של הבת שלי, וגם זה היה בהתייעצות והדרכה וחשיבה עד הפרטים הקטנים עם הקלינאית תקשורת.
אם הייתי חושבת שלא אוכל לעשות זאת בעצמי, הייתי יוזמת פגישה של הקלינאית עם כמה אנשי מפתח מסביב לילדה כמו סבא וסבתא, מורה וכו',
ואז לא אני המחליטה אלא ככה אמרה הסמכות המקצועית, ומי שאוהב את הילדה ורוצה בטובתה מתיישר עם השיטה גם אם היא לא מוצאת חן בעיניו או אם יש לו דעה שונה בנושא.
אני יכולה לתת עוד דוגמה שחמותי שידעה שאנחנו בטיפול אצל קלינאית סביב הגייה לא נכונה של מילים, שמעה איך אני עובדת עם הבת שלי על ההגייה (לפי הדרכה מדוקדקת, לא המצאתי כלום)
והיא החליטה על דעת עצמה שהיא גם רוצה לעבוד עם הילדה כך.
רק העניין הוא שהקלינאית אמרה לי במפורש שרק ההורה שבא לטיפול עושה עם הילדה ש"ב, כי צריך הכוונה מדוקדקת ממנה ולא מכלי שני, אז ביקשתי מהסבתא לא לעשות את זה, וזה לא עזר. וביקשתי מבעלי שיבקש וזה לא עזר, וניסיתי להסביר שהקלינאית ביקשה כך וזה לא עזר. אז אמרתי לסבתא במפורש- שאם היא לא מסוגלת להתאפק, אז זה בסדר גמור וזה שלה, רק שתיקח בחשבון שהקשר עם הילדה עלול להיפגע. (זה היה אחרי כמה פעמים שהילדה באה אלי בהיסטריה)
ובאמת הקשר ביניהן נפגע. ולא כעסתי, כי זה של סבתא. עשיתי הכל למנוע את זה והיא לא שיתפה פעולה, עד שבשלב מסויים (לא זוכרת אם טווח חודשים או שנים) הקשר נבנה בחזרה והתחזק שוב.
וזהו. זה ממש היה שלהם. אבל לכעוס סביב זה לא היה עוזר אלא רק פוגע בקשר שלי עם חמותי ובקשר עם בעלי.
בסוף גם זה עבר, וגם אם הייתה פגיעה קטנה בתהליך עצמו שעבדנו קשה עם הקלינאית, אני בטוחה שבזכות החוסן ששידרתי לילדה, ושלא התפרקתי מהסיטואציה אז מהר מאוד הילדה שמה את השבת ההיא מאחוריה ועלינו חזרה על הגל בטיפול. אני בטוחה שהיום ממרחק השנים הילדה לא זוכרת כלום מהאירוע. (כי אפילו את המחברת המהוללת שליוותה את התהליך הילדה לא זוכרת בכלל. מצאנו אותה לפני כמה זמן והיא לא זיהתה. אז ברור שאת השבת היא לא זוכרת)
והיום הקשר שלה עם סבתא הוא קשר מצויין.
אז לסיכום,
1. אני בעד לתת לילדים לבנות את הקשר הנכון להם עם סבא וסבתא בכוחות עצמם. גם ע"י ניסוי וטעיה. גם בגיל צעיר ממש, זה הכי טבעי, הכי יעיל והכי נכון לשני הצדדים.
2. להכיר במקום של סבתא כסבתא. לא לקחת לה את המקום הזה. זה קודם כל להכיר בנפרדות של הילד מאיתנו, אנחנו לא הגורם הבלעדי בחיים שלו. (יש משהו קצת מכאיב בהכרה הזאת, אבל זאת המציאות)
3. להאמין בילד שהוא מסוגל ויכול לפתח את הגבולות והיכולות שנכונים לו בתוך הקשר. (בין אם זה הימנעות מבכי ובין אם זה לרתום את סבתא לטובת הבכי)
4. כשמכירים במקום של סבתא בתוך מערכת הקשרים של הילד, אז לא מכתיבים הוראות או ציפיות, אלא מבקשים *בקשות* ולכל בקשה יש לגיטימציה לסבתא לסרב, אם היא אוהבת את הילד סביר להניח שלרוב היא תשתף פעולה, אם הבקשות נותנות לה את ההכרה שהיא סבתא בלי תנאים.
5. במקרים חריגים ממש, שהגישה של סבתא פוגעת פגיעה ממשית בתהליך שילד עובר עם בעל מקצוע (מומחה טיפולי, רופא, גננת, מורה, פסיכולוגית)
או שיש וודאות שזה מה שהולך לקרות- אז ליזום שיחה ישירה של איש המקצוע עם סבתא.
6. אני כאמא יכולה לקבוע את הגבולות שלי, איפה שזה משפיע עלי. תדירות, אורך המפגש, מתי חותכים, מה עושים עם איחורים וכד'.
הכל מתוך כבוד רב. ברגישות גדולה, אבל בנחישות. אם אמשיך לשלם מחירים, לא אוכל לשחרר להם את בניית הקשר כי אני נושאת בתוצאות של ההחלטות שלהם. לכן אני שומרת על הגבולות שלי.
7. כשמדובר בחמות, בסיטואציות קשות להבהרה, אפשר להיעזר בבעל אם הוא מוכן ורוצה להתערב. אם הוא לא מוכן, אז זה שלו. לחמות יותר קל לקבל מהבן שלה מאשר מהכלה. אז אם זה עובד- נהדר. אם לא- לא בכח ולא בהאשמות כלפי הבעל.
8. לזכור ולפמפם כל הזמן- לעצמך, לילדים, וגם לסבתא עצמה- הכל נעשה מאהבה. הכל.
סבתא אוהבת אותה גם כשהיא משתיקה, סבתא אוהבת אותו גם כשהיא חופרת לו. סבתא אוהבת אותם גם כשהיא טועה. סבתא אוהבת אותם אהבה גדולה ואנושית גם כשהיא לא מצליחה להתאפק.
כשהנקודה הזאת יושבת אצלנו מספיק חזק וברור- היא מפחיתה מכעס ומתחושת חוסר האונים שאנו חשים ותוביל אותנו לעשייה ותגובה בריאה וגישה טובה יותר.
9. מתוך הנקודה האחרונה, להסתכל על אירוע ספציפי, או אפילו תהליך ספיציפי, כמשהו חולף. זה רק פסיק מהקשר שיהיה להם עם סבתא והילדים לא יזכרו את זה, במיוחד בגיל קטן, כמה שזה נשמע כרגע מרכז עולמם.
לעומת זאת, תגובה רגשית חזקה שלך כאמא לסיטואציה (כעס, תסכול, חוסר אונים)- את זה הם כן יזכרו וזה ישפיע עליהם אפילו יותר מהתנהלות עצמה של הסבתא!
טוב יצא ממש ארוך, אבל רק עוד תוספת קטנה עלי, הרבה מהתובנות שאני משתפת בהם בפורום, התהוו במהלך החיים אחרי הרבה דם יזע ודמעות, והמון טעויות ומחירים שעשיתי ושילמתי בדרך, ויש שאלות שמחזירות אותי בבת אחת אחורה- עליהם אני טורחת לכתוב ולשתף יותר במפורט, כדי להקל אפילו במעט, אפילו למישהי אחת, את התהליך שאני עברתי.
זה לא שאני האמא המושלמת שהכל היה בהיר וידוע ולכן הכל הלך לה קל וחלק בחיים- ממש לא.
אני משתפת דווקא מהמקום שהגדולים שלי היו בזמנו בגיל של הילדים שלך, הייתי כותבת מילה במילה כמוך. הכל בול אותו דבר. אותם רגשות אותם תגובות. אחד לאחד.
לכן זה נגע בי.
ולכן אני כותבת את התהליך והתובנות שעברתי עד למקום שאנחנו בו היום. של קשרים מהממים של הילדים שלי עם סבתא וסבתא שלהם משני הצדדים, עם הרבה פחות תסכולים מהצד שלי.
ועם פרספקטיבה קצת יותר רחבה על הנושא...
לא חייבים לקבל הכל, לא חייבים לקבל בכלל, לא חייבים שכולם יקבלו, אם הצלחתי לעזור קצת למישהי אחת, אני את שלי עשיתי.
אני לא כותבת כדי לפתח איזה דמות של גיבורת על.
זהו, זאת נקודה שהיה לי חשוב להבהיר בקשר לכל מיני תגובות שלי שאני כותבת בפורום.
בהצלחה רבה לכולם, והכי חשוב לזכור:
"כן הכל זה, רק מאהבה"
סבתא אוהבת, ושרק יאהבו את הילדים שלנו כל הזמן, זה מה שהכי היינו רוצים בשבילם, אמן!
