יש כאן טיילניות ?
אני מרגישה שאני יותר אוהבת לצאת מבעלי, יותר יוזמתית ויותר צריכה חוויות והוא שמרן וחובב שגרה. אבל מצד שני, אני חווה לבד כלומר הולכת לבתי קפה והופעות עם חברות, מעט עם הבעל בעיקר לאירועים ופה ושם בילוי בקושי ולפעמים אפילו לבד . אבל--------ועם הילדים, לומר את האמת כמעט בכלל לא כי אני מפחדת.
ומרגישה שאנחנו לא מבלים איתם ומספקים להם מספיק חוויות, אנחנו בעיקר בבית. ברור שבבית יותר קל מאשר בפארק או בים.
אני אפילו חולמת על חו"ל או נופש וכבר יודעת שזה יהיה קשה ומתיש כי הם רצים לכל מקום, לא ממושמעים וזה הכי רחוק מבילוי שאפשר.
אבל היה לי לא מזמן מפגש מחזור וחברה בת גילי הראתה תמונות בפלאפון של הילדים שלה שנראו מאושרים ועם עיניים בורקות ומלאי טיולים, חוויות והרפתקאות מאז שנולדו. ,כבר כשהם היו פיצפונים" ,ספרה חברה שלי, טיילנו איתם". ואני רוצה גם להיות משפחה כזו אבל בפועל בקושי יורדת לגינה כי אין לי עזרה עם תאומים שובבים. יום רודף יום והשגרה תודה לאל מבורכת אבל גם איך לומר, מעט משעממת. והרי חלק מלהקנות ערכים וזיכרונות אלו גם חוויות שמעצבות לא?
רוצה שנהיה רעננים, שנחווה, שהילדים שלי יהיו מלאי השראה ושידעו שעשינו דברים כמשפחה. אבל אם האישה היא משפיעה או הבעל בתחום הזה שנינו גרועים וכושלים.
מה הייתם ממליצים? איך בכלל מטילים עם קטנטנים כאלו שלא מקשיבים ורצים בגיל 2.5? באמת אפשר ללכת איתם לאגם בטבע ושהם לא ירוצו לשם?
ואיך משפיעים על הבעל לצאת יותר? ובאיזו תדירות יוצאים?
לדעתי אני פשוט מפחדת עליהם, היום שומעים לא עלינו כל מיני דברים וזה מפחיד שיברחו, שיפלו, שלא נצליח להשתלט וכו.
תודה על התגובה!