תגידי לה שאתם לא יכולים לבוא בחג בגלל הלימוד בלילה, ושזה לא מסתדר, אבל שתבואו בשבת בבוקר, אחרי שבעלך ינוח כמו שצריך ביום שלמחרת. מקסימום תסבלו קצת בשבת בבוקר שעתיים שלוש ותחזרו... או שתבואו רק לסעודה שלישית ותשארו עד מוצ"ש ותקחו מונית הביתה..

לא בא בחשבון כי זו שבת ארוכה ואז המון שעות להעסיק את הילדים אצלה וזה סיוט.

סעודה שלישית היה יכול להיות רעיון נחמד אבל ספציפית יש לנו אירוע בקהילה בסעודה שלישית ורצינו להשתתף בו.

את תדעי שבחרת בדבר הנכון רק כשתהי שלווה ורגועה.

כל דבר שאת עושה צריך להיות בשמחה. עבודה זרה מצערת, עבודת ה' משמחת.

תשאלי את עצמך מה ואיך הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבור עצמך ומשפחתך וגם עבור אמא שלך. 

את לא אחראית על אמא שלך, את לא חייבת לצער את עצמך למענה.

תשאלי את עצמך מה את רוצה בדיוק, כשתדעי מה את רוצה בדיוק עבור כולם, ה' יתן לך פיתרון שיענה לכל הרצונות שלך בדרך הכי מדוייקת.

ותנסי גם להיות בנעליים שלה, ולזכור גם מה היא עשתה עבורך אבל מתוך מקום שרואה גם אותך. אל תעשי דברים שאת לא מסוגלת לעשות. אבל תבררי את הרצון. תראי את כולם.

לאמא שלי רחוק.

לצד זה לא רוצה שהיא תהיי לבד או מסכנה. אבל אני לא חושבת שאני יכולה לספק לה את הצורך הזה.

האם יש לה חברות מהאיזור שהיא יכולה לארח או להתארח אצלן? (אפילו נערות שרוצות לעשות חסד או צריכות מקום ללון)

אולי המשפחה היא לא היחידה שיכולה לענות על הרצון שלך שהיא לא תהיה לבד בחג ובשבת. 

בכל אופן יישר כוח גדול על כיבוד ההורים שלך. ניכר שאת רוצה בטובת אימך וזה דבר יפיפה. 

בהצלחה.

שהיא תמיד משדרת שזה לא מספיק.

אנחנו לא מספיק איתה, אנחנו מפקירים אותה לאנשים זרים, לא אכפת לנו ממנה וכל מיני משפטים כאלה.

מאד קשה לה לפתח נפרדות, להבין שהתחתנו והקמנו את המשפחות שלנו ואנחנו צריכים את הספייס שלנו.

גם אם אמצא לה אירוח היא תתלונן וכו, תעשה מצפון

גם אתם לא מצליחים לעשות נפרדות כשאתם נותנים למילים שלה להשפיע עליכם.

ברמה הכללית כנראה שהתוכן שאמא שלך אומרת הוא נכון,

אני רואה את זה כבר בשרשור.

מה שמפריע לך זו האשמה.

קחו את הדברים שלה לתשומת לבכם, ותתעלמו מהכעס ומהאשמה שלה. תפרידו.

כי באמת לא תמיד אנחנו יכולים לספק להורים שלנו את הצרכים שלהם... אנחנו אנושיים.

אבל לרצות לראות את ההורים שלנו? אמא שלך נשמעת מאוד לבד בסוף. בזמן שאתם עם המשפחות שלכם, לה אפילו אין בן זוג לחגוג איתו את החג.

אמא שלך רוצה שיראו אותה ואת הקשיים שלה.

אף אחד לא רוצה להיות לבד. כל שכן שלא אנשים ממורמרים.

ולכם אסור לעשות דברים מתוך ריצוי ותחושת אשמה (אמא שלך יכולה להמשיך להאשים, אבל אתם צריכים לפעול ממקום אחר לגמרי, למרות ההאשמה ולא בגלל)

אבל כן לראות אותה. לראות אותה באמת.

אמא שלך לא צעירה....... תנסי לחשוב מה היית מרגישה במקומה במצבה. זה שהיא לא מושלמת ולא תמיד נעימה, זה לא אומר שהיא לא ראויה לאהבה ולראיה שלכם. ❤️

היא לבד כי היא בלתי נסבלת

היא מקטינה את מי שלידה

יורדת עליו

דורשת ממנו לתת ממה שאין לו

מכניסה כמויות של מתח וסטרס.

זה למה אבא שלי עזב.

היה לי בן זוג אחרי הגירושין והוא אפיחו עדיין רוצה להיות איתה אבל היא לא מפסיקה להתלונן עליו ולהגיד עליו רעות. העניין המעניין שכל התלונות עליו אלו דברים שנמצאים חזק באישיות שלה, כמו אובססיה לניקיון ועוד.

להיות איתה בחג או שבת גובה ממני מחיר נפשי.

אני עדיין מתאוששת נפשית מהשבת שארחתי אותה לפני שבועיים.

כמה היא ירדה עליי, שה' יעזור.

ואני עצמי עוד מתאוששת מדכאון אחרי לידה ומכל העומס הרגשי שהיא התילה עליי בזמן הגירושין ולאורך החיים

ולא רק שאת לא חייבת, מותר לך לעשות רק מה שאת מסוגלת לעשות.

אם ברור לך שאין לך כוחות נפש לארח אותה, זה מעבר לכוחות שלך.

יש מצבים שבהם אנחנו מרגישים מספיק חזקים כדי להתמודד גם עם אנשים כאלה,

אבל כשיש מצבים שלא, ותמיד יש כאלה, אנחנו חייבים להיות קשובים למסוגלות שלנו.

לא בכל מחיר...

זה רצון שטחי.

אני אנסה לעזור ואני מקווה שזה לא יהרוס דווקא, כי את זאת שצריכה לגלות את הרצון.

רצון פנימי נשמע ככה - הייתי רוצה שיהיה לי חג שמח, רגוע, שהאיש שלי יוכל ללכת ללמוד בכיף, שהילדים יהיו שמחים ורגועים, ושאני אקיים את רצון ה' ואני אזכה לכבד ולשמח את אמא שלי כל שכן כשהיא עצובה וממורמרת ואולי אפילו שיהיה לי את הכוחות להכניס אורחים שבאמת זקוקים לזה. *

אל תהי עסוקה בפתרון, תגידי לה' מה הרצון שלך. הוא כבר יביא לך פתרון.

אגב, זה הזמן להזכיר תוך אי התעלמות מהצרכים והרצונות שלך, שיש פה הזדמנות - *(מצוות הכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני שכינה, וכשזה אמא? וכשזו אמא שקשה לה? ושזו אמא שמקשה עלי? וואו כמה מצוות)

קודם כל אמא שלי לא רוצה לבוא ל3 ימים.

דבר שני חג שמח, שליו וכו לא הולך עם לארח אותה. תקראי מה כתבתי בתגובות מעל ותביני

מאיפה את יודעת מה הרצון הפנימי שלי ומה לא?

מה שכתבתי זה באמת הרצון הפנימי שלי. לפעמים עדיף לא לכתוב מאשר סתם לצער

הבאתי דוגמה לניסוח של רצון פנימי, לא דיברתי עליך. אולי לא הייתי מספיק ברורה, או שעכשיו אפשר להבין יותר את כוונתי...

ושתדעי שאני כותבת את הדברים הספציפיים האלה מתוך נסיון עם התמודדויות דומות בקונסטלציות אחרות. לא קל לי לכתוב.

וגם לא תמיד אני פועלת לפי הרצון הפנימי, יותר נכון - בד"כ כן, אבל לא תמיד זה פוטוגני אבל שיקפצו לי. אבל כשאני מצליחה לפעול בצורה שבה הרצון הפנימי מתגבר על האמון בכוחות שלי - שאני מקבלת כוחות מעצם ההתבוננות ברצון היותר פנימי, זה מטורף לגמרי.

ואולי לא התבטאתי בצורה מדוייקת, אבל עבר אליך מסר לא נכון.

אני לא מאשימה אותך בשום דבר, את לא חייבת שום דבר.

את כן צריכה להיות שלמה עם הצעדים שאת עושה.

את את מרגישה רגועה עם עצמך, אז שחררי לגמרי.

אם לא, תנסי לברר מה לא מדוייק לך בבחירה (בכל בחירה שתעשי)

זה בין יומרה לחוצפה.

תני לה קרדיט שהיא אישה שמודעת לעצמה.

אמרתי שככה לא נשמע רצון פנימי וניסיתי לתת דוגמה. ואין בכך שום יומרה וכל שכן שלא חוצפה.

(מקבלת את זה שאולי לא התנסחתי בצורה הכי מדוייקת).

וגם כתבת הכותרת "זה לא הרצון הכי פנימי שלך".

זו יומרה ענקית לנסח בשבילה  את ה"רצון הפנימי" שלה, אחרי ששללת את מה שהיא כתבה בתור הרצון הפנימי.

מה שהיא מרגישה- זה שטחי. העיקר זה מה *את* חושבת. 

זה הדבר הכי מעצבן שיש.

אל תחדרי לנפשות של אנשים בלי שהתבקשת. בטח שלא ע"ג פורום.

התנסחתי בצורה לא הכי מדוייקת, אבל אם את תנסי להקשיב במקום כמו שאת כותבת כאן "העיקר מה שאת חושבת", את תצליחי להבין את זה.

אני אבהיר- כתבתי שזה לא הרצון הכי פנימי, שזאת בוודאי לא התיימרות. ולא כתבתי בשום מקום מה הרצון הפנימי שלה אלא אדרבה, חששתי לתת אפילו דוגמה כדי לא להרוס לה לברר את שלה. 

ניסיתי להדגים איך נשמע רצון פנימי ואני לא חוזרת בי על זה על אף דעתך החשובה.

להזמין אורח שאמא שלך מתביישת להתנהג כמו שכתבת לידו?

אני יודעת שלא רצית אורחים, אבל אולי זו אופציה שאפשר לחשוב עליה...

קודם כל היא לא מתבישת, דבר שני אין לי עוד חדר לארח מישהו ואם מישהו יבוא רק לארוחה אחר כך יהיה לה מספיק זמן להמשיך ולרדת עליי ולצער אותי

למצוא חברות בגיל שלה

יעשה לה רק טוב

אולי בזה תוכלי לעזור. יהיה יותר כיבוד הורים מאשר לעשות שמיניות באוויר כדי לארח או להתארח אצלה

ממש התנגשות בין הרצון לכיבוד הורים, לתמוך בה, ומול זה הקושי הנפשי הגדול.

אם מדובר על מרחק הליכה,אולי לארח אותה לחלק מהסעודות וכדי שלא תרגיש שהולכת לבד, ללוות אותה...ככה הרווחתם גם התאווררות/טיול של חג/שבת

זה לא קל כשהורה הופך לנתמך.

לא רק שהיא לא יכולה לתמוך בך, כמו שמצפים מאמא, 

היא זקוקה לך, ונתמכת בך.

זה קשה, במיוחד כשהתמיכה היא רגשית.

נראה שמה שלא תעשי יהיו לה תלונות ומרמורים וקושי - מהסיבה שקשה לה בחייה הפרטיים, היא מתוסכלת.

גם אם נניח תעברי לגור איתה, אולי זה יקל אבל החיים שלה והתסכול שלה ישאר, כי הוא שלה מבפנים.

היא אמא שלך, ויש לך רצונות טבעים וטובים לעזור לה

השאלה כמה את מסוגלת וכמה זה דורש ממך.

את לא יכולה לשנות את כל החיים שלך ולוותר על האושר האישי שלך ושל המשפחה שבנית כדי לשמח אותה.

תחשבי עם עצמך איפה את יכולה להעניק ואיפה עובר הגבול.

זורקת סתם דוגמה - שבת בחודש, 2 שיחות טלפון בשבוע.

משהו שנראה לך מעשי ולא יוציא אותך מהכלים.

וזהו, תנסי לשחרר את רגשות האשם.

כן היא תרצה עוד ולא תהיה מסופקת, וגם לך יהיה כואב וצובט , אבל שוב, האושר שלה לא באחריותך ולא משנה מה תעשי זה לא יפתור לה את הבעיות הפנימיות.

ואולי באמת לעזור לה למצוא מעגלים אחרים.

חוגים, חברות, שיעורים, עבודה.

ובנוגע להערות שלה, זאת עבודה שאת יכולה לעבוד על עצמך וסנן.

כמו ילד שזורק הערות בלי שהוא מבין. 

היא לא יודעת את התמונה הגדולה, השיקולים, היא זורקת הערות לאוויר בלי קשר, ונשמע שהיא גם לא דוגמה להצלחה או מישהי שהיית מתייעצת איתה על דברים כאלה ושחשובה לך דעתה.

המצפון חוגג.

אז כן בסיעתא דשמיא יצא שעזרתי לה למצוא איזו משרה חלקית השנה, שמצד אחד כפנסיונרית איתגרה אותה אבל מצד שני שמחה אותה לחזור להיות עם אנשים..

כן יזמתי הערב טלפון למשפחה שיכולה לארח אותה לארוחה אחת והם שכנים, ככה שזה קל.

אולי אנחנו גם נבוא לארוחה אחת.

כל אופן עיקר הקושי הוא בעיקר נפשי, 

ההתנגשות העיקרית היא שאני אדם רגיש מאד וסופגת אליי והיא לקראת חגים עולה אצלה רף החרדה ולי קשה להיות לצד זה, זה מפרק אותי.

להתלבטות כזו. 

בעיקרון יש ערך לכבד הורים ולעזור להם אפילו שזה מאד לא נעים. 

ברור שלאמא שלך את עושה טובה גדולה כשאת מזמינה לא משנה כמה היא מקטרת על זה, היא לבד ועמוק בפנים היא מבינה שזה המצב בגלל ההתנהגות שלה וכנראה שהיא לא באמת מסוגלת להשתנות. 

עכשיו השאלה היא מה איתך והמשפחה שלך -- כמה את מסוגלת לעשות את המצווה הזו בלי להיפגע מדי. 

לפעמים יש פתרונות יצירתיים למזער נזקים (להזמין לזמן קצר, לבוא לבקר ביום אחר וכו') 

יישר כח על האכפתיות וחג שמח

אני חושבת שאת צריכה לעשות עבודה עצמית איך לא להיות מושפעת ממנה ולתת לה לערער אותך להגיע למצב שאת עושה דברים- בשלמות מלאה עם עצמך תוך כדי שאת רואה גם אותה וגם אותך

אבל בלי להיקרע בינך לבינה

וכן. כמה קל להגיד. וכמה קשה לביצוע 

אבל זה נראה לי המשימה הכי חשובה שיש לכל אדם - רק ההתמודדות היא שונה.

לאחת זה מול בעלה

לשניה מול אמא

לשלישית מול הילד.

אני רואה את התוצאה מתחלקת לשנים.

הדברים שאנחנו סופגים מבחירה מלאה טבלב שלם מבלי שזה יערער אותנו 

והדברים שאנחנו מציבים עליהם קו אדום ולא מקבלים. מותר לך לענות לאמא שלך.

מותר לך להגיד לה שלא נעים לך לשמוע ממנה ביקורת אינסופית 

מותר לך להגיד לה שאתם לא מגיעים כי הבית שלה לא מותאם לילדים

לא כדי להחזיר לה או לבקר אותה

אלא כי זה מה שנכון לך

לדוג, כשהיא אמרה לך ' מה יש לי לעשות אצלך 3 ימים' את יכולה לענות לה

'אני מבינה שזה הרבה זמן בשבילך,בכל מקרה אנחנו לא יכולים להגיע, זה מורכב לנו מידי, אבל את מוזמנת בשמחה אלינו אם תשני את דעתך. אנחנו נשמח"

לענות ברוגע, אמפטתיה אבל עם גבול ברור.

בהצלחה

ושתי הערות בשוליים.

כן. מותר לה שיהיו לה את הבחירות שלה

אבל זה לא שולל ממך את הזכות לבחור את הבחירות שלך.

לחיות תחת ביקורת תמידית זה אחד הדברים הכי מערערים את הנפש.

אני מאמינה שאין דבר כזה בירורת בונה

ביקורת היא תמיד הורסת

ואחת ההשלכות ההרסניות של לחיות על יד אדם ביקורתי זה שמשתרשת כבר ביקורת עצמית.

את בסדר!

אל תהיי קשה עם עצמך יותר מידי❤️

קשה לחיות עם ביקורת

קשה שזה מה שעיצב אותי לאורך השנים

היום אני מנסה להשתקם רגשית מהביקורת ומעוד כמה מורכבויות שהיו בבית שגדלתי בו.

החגים הם כמו משקולת שמחזירה אותי אחורה. אעינרוצה להתנתק מחויית חוסר האונים שחויתי שם, לפתוח את הדף החדש שלי ולחיות את חיי במלאות במקום החדש שלי והיא מקשה עליי מאד, כי לא מאפשרת נפרדות, התנתקות ובניית השלב הזה.

כמה התמודדות.

קטונתי מליעץ.

כרגע- רק את חשובה.

תשימי את ההתמודדות מול הלבד של אמא בצד

את בשלבי החלמה, עד שלא תגיע  למצב מאוזן- את קודמת.

ואם לא בשבילך- אז בשביל הילדים שלך.

הנפרדות תגיע רק ממקום שמכיל את העבר וצומח ממנו

ד.א. נפרדות והתנתקות זה שני דברים שונים מאוד, כדי להגיע לנפרדות לא חייבים בהכרח התנתקות.

לא שהתנתקות היא טאבו, לפעמים גם היא הכרחית

של משפחות שמתמודדות עם בן משפחה חולה במחלה נפשית.

זה ממוטט

צריך הרבה תמיכה, כי לרוב המשאבים הפנימיים נגמרים, כי כל בן משפחה שחוק מכיוון אחר.

"אמא אנחנו מאוד אוהבים אותך, ורוצים שיהיה לך טוב ונעים... אבל קשה לנו עם 1\2\3 וכו'...)

אני מבקשת שתכבדי אותי ואל תרדי עלי ועל הבחירות שלי בחיים, כמו כן אין לי שום דרך לוודא שהילדים לא ילכלכו או ישמרו על הסטנדרטים שאת מבקשת, אם זה מתאים לך נשמח לבוא.."

אז תבואו ותנקו אחריהם, 

ולא תהיה מודעת כמה היא מתזזת אותנו וכמה הגף והציפיות שלה לא ראליות.

ובעיקר שזה מצב מתמשך ולא בעיה נקודתית, וכדאי להתייחס לזה קודם כל בזוית רחבה.

אמא שלך למרבה הצער היא אישה טובה אבל כנראה מה שעברה בחייה

ומחסור בכלים להתנהל בצורה בריאה הביא אותהלאן הביא.

לך, יש בחירה משלך. נכון שאמא שלך היא איה מאתגרת,

ונכון שחשוב לכבד הורים, אבל זה שעברו שבועיים מהפעם הבאה שבה ארחת אותה

ואת עדיין צריכה להתאושש, זה אומר שאת משלמת מחירים מאד כבדים על המצב,

ולמענך ולמענה, ולמען הקשר שלכן, נכון שתלמדי לשמור על הגבול שלך.

אם פוגע בך כשהיא אומרת דברים רעים על הדירה, אפשר בו בזמן להגיד אמא זה ממש מעליב או לא נעים, או השקענו, או נשמח שלא תגידי דברים רעים על הבית שלנו שהשקענו בו הרבה.

אפשר ורצוי גם בסמן אחר להגיד לה אמא את חשובה לנו מאד, ואנחנו רוצים ממש להמשיך להיות יחד בחגים ושבתות.

אני ממש נפגעת כשאני מרגישה שמבקרים אותי/ מרגישה ממש רע כשאת מדברת על אבא. 

יכול להיות שהיא תקבל ותוריד מינון, ויכול להיות שאחרי כמה נסיונות תראי שזה לא עובד, ותשמרי יותר מרחק.

והיא תדע למה, כי את ביקשת, ושיתפת, והיא לא כבדה.

אותו דבר לגבי להגיע אליה. להגיד לה בכנות, אמא אנחנו עם ילדים ואני מבינה שקשה לך עם הנקיון אבל אין לנו יכולת להיות אצלך כשכל הזמן מעירים לילדים וצריך לנקות, היינו שמחים אבל זה גדול עלינו.

המצב הנוכחי שבו כת חוששת להביא את עצמך ואת המקום שלך מול אמא שלך,

נדמה כאיזשהי צדיקות, שלספוג בגבורה דברים,

אבל בסופו של דבר הנפש שלך נפגעת, אני בטוחה שגם לילדים שלך לא עושה טוב

לשמוע את כל המרירות הזאת, הקשר שלך על אמא שלך על ביצים, אי אפר להגיד כמעט כלום, וממש חבל.

כי זה לא חייב להיות ככה.

כדאי ללמוד לשמור על הגבול שלך, לראות מה את יכולה לתת בלב שמח, ומה לא (אם בא לך חלק מהמדריך מתנה שלי גם עוסק בנקודה הזאת של הריצוי https://at-ori.ravpage.co.il/madrich4f) )

ומעבר לזה, בטוחה שלא קל לחיות ולצמוח באוירה כזאת, אז תני מקום גם לחוויות הפנימיות שלך מולה, לעבד אותן בצורה נכונה, וללמוד איך לנהל את הקשר הזה בצורה כמה שאפשר מיטיבה עבור שתיכן.

ספציפית לגבי החג, נשמע שאת רוצה בעיקר להיות בבית לבד,

אז אולי אפשר לנסות לראות אם יש מישהו אחר שיארח אותה אפילו חלקית? 

אולי ללכת לסעודה שלישית? אולי לשלוח לה אוכל מפנק וכיפי ולהשאר לבד? תחשבי איך את כן יכולה לבטא את הדאגה לזה שלא תהיה מסכנה, בלי לפגוע בצורך שלכם בחג שפוי

אם כבר נפתחתי וכתבתי זרם ממני עוד היבט של הסיפור ורוצה לשחרר אותו החוצה.

משהו באנונימיות גם מאד מסייע לזה. מקווה שלא "נופלת פה על הפורום"

כמה אני כמהה לחיים של שלווה.אלוקים, דיי עברתי מספיק עכשיו אני רוצה שלווה.

כשהייתי קטנה אבא צועק על אמא, אמא על אבא וחוזר חלילה.חגים= מתיחות.

אם נסענו לחג, מריבה באוטו.

אם נשארנו, מתח, מתח, מתח

כמה מתח? אלוקים.

השולחן צריך להיות מוכן בזמן שאבא לא יכעס.צריך לשטוף מהר את כל הכלים שאמא לא תתחיל בסצנות מסכנות.

תמיד עברה אלינו התחושה שאנחנו מסכנים ולבד ו...היה שם דכאון סמוי שאף אחד לא העיז לשים על השולחן, אבל אווו כמה שהוא היה שם, מה שנקרא הפיל בחדר.

ואז הגיע גיל 16 ואיתו מחלת הסכיזופרניה של אחי שגדול ממנו בשנתיים.

לו רק לפחות הייתם קצת מגוננים לי על הנפש הרכה,

לו רק קצת מנתקים אותי ממנו ומההתנהגות הקשה שלו. לו ...

רק אמרתם להסתיר, לא לספר ואני עם הסוד חנוקה ועם הדרמות שכל שבת זימנה.

פעם לא יצאת מהמיטה שבוע ואז התחלת להשמין ולאבד את צלם הדמות שהיית.

ואז פעם זרקת איזה כלי זכוכית וניפצתה באמצע שולחן שבת.

ופעם דפקת בחוזקה על השולחן וצרחת משהו.

פעם קיללת את אבא שימות ורדפת אחריו והוא ברח.

ופעם צעקת על אמא ואז התנצלת ואז שוב צעקה- התנצלות- צעקה- התנצלות

כמו התקף ששב וחוזר

פעם הסתובבת עשרות אם לא מאות פעמים סביב עצמך ומילמלת משהו.

ואז פעם כשכבר הייתי נשואה ובטן הריונית בצבצה, בעטת בי, באמצע חג,  ככה מהר מהר ובלי התראה, התהפכת 180 מעלות, רצת אליי ובעטת

ואני ברחתי בצורה הכי מושפלת קופצת מהגינה לרחוב. הפעם בשונה מכל עשרות או מאות הפעמים הקודמות שחויתי אלימות כזאת או אחרת (אומנם זו פעם ראשונה שחויתי אלימות פיזית כלפיי אך נכחתי באלימות כלפי אחרים או כלפי חפצים) והייתי לבד, הפעם בעלי היה לצידי.

ההלם, הבושה, הכאב, השעות שהסתובבנו בחוץ כדי שלא יפגע בנו שוב עד שנוכל בערב לחזור לביתנו שהיה בעיר אחרת.

ואז כביכול הכל חזר להיות רגיל.

ושוב בהריון השני, הגענו לבית של ההורים ואתה (אחי) היית שם. הפעם זה לא לקח יותר מכמה שניות שהתחלת להמטיר צעקות- צווחות עלינו. רעדנו מפחד מהר נכנסו זוג עם תינוקת ועוד אחד בבטן (חודש 9) לחדר ונעלנו שלא תפגע בנו.

נאלצנו להזמין משטרה כדי לצאת מהחדר ולדעת שיצאנו בבטחה, הרגשתי שאין סיכוי שאני לוקחת סיכון פיזי שבועיים לפני לידה.

ה' כמה פוסט טראומה יש לנו מאז.הבת שלי היתה בת שנה וחצי, סגורה בחדר זמן לא מבוטל וסופגת צרחות. עד היום בשניה שמישהו מרים קול בצורה הכי עדינה היא מיד מתחילה לבכות בכי היסטרי, ממש ספגה טראומה.גם אני כמובן סוחבת תדבר הזה.

וכן אני בטיפולים רגשיים, וכן היה לי דכאון אחרי לידה וחרדות והתפרצויות זעם אחרי הסיפור הקשה הזה.

וכן אני כבר לא נפגשת עם אחי וכן הכל מדמם וכואב וצף כל חג מחדש וזו המשפחה שלי ואני אישה מוכה בלי להיות נשואה לבעל אלים. 

עברתי חויות אלימות על ידי אחי, גם כשהייתי גדולה ולא היתה לי הדעת לעזוב ולברוח בזמן.וגם כשאת נשואה לאדם טוב ומהמם מסתבר שאת יכולה להיות נפגעת אלימות.וגם אם בן אדם חולה את עדיין נפצעת ממנו ונפשך חצויה.

ובסוף כל הדבר הזה, היום כשאמא שלי אמרה לי שהיא נוסעת לאחי החולה להביא לו אוכל לחג, כשהכנתי עוגת גבינה הכנתי עוד אחת קטנה בשבילו וכשהכנתי לזניה עוד אחת בצד וכשאמרתי לה שתבוא לקחת את זה שיהיה עבורו היא רק כעסה עליי כשסרבתי לבוא איתה אליו ושאני לא עוזרת לה.

🤷‍♀️🤷‍♀️🤷‍♀️🤷‍♀️

אז כמובן שזה לא שינה את דעתי ואני לא אלך אליו בשום מחיר והנפש שלי הכי חשובה והיא מספיק נפצעה סתם, אבל עדיין אמא שלי לא מבינה ודורשת הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לתת וכועסת וכו וכל הסצנה.

ובעיני בכלל עצם המחשבה בכלל להכין לו משהו אחרי כל מה שעברתי בגללו היא כבר ואוו, אבל כמו שאמרתי לא משנה מה נעשה תמיד אמא שלי תרצה יותר וזה לא יספק אותה וכמובן תביע את מורת רוחה בהשתלכות, בכעס וכו

אני על הרבה פחות מזה "חתכתי" מאמא שלי.

בהתקפי זעם שהיו לה שמעתי במהלך חיי "אני שונאת אותך" ו "עוף לי מהבית" "חבל שהבאתי אותך". אז פשוט חתכתי ממנה. לא שאני לא בקשר איתה. אבל אני לא מבלה לידה לבד יותר מ 10 דקות. וגם כשאני לידה אני שותק. ואם היא צריכה שאקח אותה לרופא/סידור/עבודה/כל דבר אחר אני לוקח וזהו. בלי איך את מרגישה בלי מה את צריכה. פשוט מעביר את ה 10 דקות בדממה. לא נגרר לשיחות איתה. היא הביאה את זה על עצמה ואין לי יסורי מצפון על זה.

לשבתות היא באה לארוחת שישי מידי פעם לשעה אחת והולכת. לא מרשה לה להשאר יותר מזה. היא גם לא רוצה האמת להשאר יותר משעה.

היא מנסה לפצות על האימהות המזעזעת שלה בסבתאות אוהבת. אבל גם הסבתאות שלה היא לזמנים קצרים ומרחוק. מעולם לא נשארה לבד עם הנכדים ליותר משעתיים לבד. גם איתם היא רגע לפני התפוצצות אם זה יותר משעתיים. היא אוהבת אותם ושופכת עליהם חיבוקים ונשיקות וכסף לימי הולדת (ילדה בת 3 שסבתא מביאה לה שטר כסף והיא בטוחה שיצאה ידי חובה) אבל לחצי שעה גג.

יצא פעם אחת שבלית ברירה היינו צריכים שהיא תשאר ערב שלם עם הבנות. אחרי שעה כל כמה דקות "מתי אתם באים? אני עייפה. אני רעבה. אני צריכה לשירותים. תבואו מהר". 

אז היום אני פשוט סותם לידה. מעביר את ה 10 דקות וגמרנו. אין לי קשר ריגשי אליה.

אז המקרה שלך הוא הרבההההההה יותר קשה. אני באופן אישי אם הייתי חווה חוויות כמוך (ואני לא מעודד לפעול כך או אחרת כי אני לא מכיר את כל התמונה) הייתי חותך לגזרים את הקשר שלי עם אמא שלי.

נשמע שיש לאמא שלך איזה שהיא בעיה אוביקטבית שאולי לא אובחנה שלא מאפשרת לה יצירת קשר יותר ארוך.

אצלי זה משתנה, דווקא באמצע שבוע כשהמפגש עם הנכדים קצר יותר היא ממש אחלה.

אני מתחילה להבין שכולנו- אמי, אבי ואחיי נפגעי פוסט טראומה עקב המחלה של אחי והדברים שנחשפנו אליהם (ולא כתבתי הכל..)

כל אחד לקח את זה למקום אחר, אבי התנתק ועבר לחו"ל, אמא שלי לא מותרת ומצעקשת לסייע לאחי אבל לצד זאת סובלת מחרדה ודכאון במידה כזאת או אחרת.

קיצר, לא פשוט

לא מגיע לך, שולחת חיבוק🫶🏻

את עושה מעל ומעבר,

הגיע הזמן שתחשבי על עצמך ותדאגי לך ולמשפחה הקטנה שבנית.

נשמע שאמא שלך יודעת לפנות לנקודות חולשה שלך, לטוב הלב שלך ולמצפון.

הלוואי שתמצאי  כח לשים את עצמך במרכז, להתרחק כשצריך, לסרב, לשמור על עצמך, לפחות עד שתתחזקי בעצמך.

מבינה גם את הקושי להתנתק, קשר דם זה לא דבר של מה בכך.

אבל זה רק לוקח ממך, ולוקח המון.

כתבת שאת בטיפול, מה המטפלת שלך אומרת על זה?

המון אסימונים נופלים לי

דברים יותר מתחברים.

האירוע הטראומטי המדובר היה לפני כמעט 3 שנים ועדיין חי וכואב. אני מבינה שאני עדיין בפוסט טראומה, שהקשיים שחוייתי בלידות ואחרי לידה נשענים גם על הטראומה הקשה שעברתי ומוזנים מהם.

פתאום הבנתי שאולי הגיע הזמן לעצור קצת את הרכבת, אולי לפנות לביטוח לאומי להיות כמוכרת נפגעת פוסט טראומה.

מאז האירוע ב3 שנים האחרונות, החלפתי 4 מקומות עבודה (חלק כי לא יכלתי לעמוד בעומס הרגשי של התפקיד וחלק כי פוטרתי למרות שבהרגשה שלי עשיתי את התפקיד היטב והיו כביכול סיבות חיצוניות של צמצום תקן, חזרת עובדת..), אולי גם אני מסתובבת בעולם עם דכאון שאני חושבת שלא רואים אותו אבל כנראה כן רואים...

אני נשענת על החוזקות שלי שזה הצד השכלי החריף שלי והיכולות המוזיקליות שלי, אבל בנפש..מפורקת. 

רוב האחרי צהריים חייבת את בעלי כדי שיהיה עם הילדים (גיל 4 ו2) אני מסוגלת לבלות איתם רק אם ישנתי צהריים וגם אז נגמר לי הסוס באזור 7 (הם בצהרון עד 4 אז לא מדובר בהרבה שעות)

מתעוררת בלילות, כמעע כל לילה ערה איזה שעתיים שלוש ורק אז נרדמת שוב. בקושי מצליחה להתעורר ב7.30-8 והילדים מגיעים בעקביות מאוחר לגן באזור 9 ולפעמים אחרי.

בעלי תומך, כמה שהוא תומך, מאפשר לי לצאת להופעות מוזיקה ודברים שמחזקים אותי. אני מטופלת בשיחות כבר שנתיים ועדיין התסמינים חיים ובועטים ולא עוברים...

אלוקים, תן לי שלווה ונחת ושמחה. 

אני מקווה שמדובר במישהו בעל הסמכה רצינית. מגיע לך טיפו  אמיתי

וואו זה ממש הולך איתך ביום יום.

תהליכים  וטיפולים יכולים לקחת זמן, מהניסיון שלי..

אבל חוץ מהפוסט טראומה, את עדיין מתמודדת עם דברים ועם מפגשים קשים, אולי זה גם מעכב את הריפוי.

מה בסוף עשית עם החג?

בהתחלה חשבתי ללכת ליל חג לאמא ולחזור, אבל אז הרגשתי איך זה טרעגר בשבילי והגרון שלי נחנק, אז שחררתי ואמרתי שלא נבוא. מקווה שיהיה בסדר. סדרתי לה אירוח ארוחה 1 אצל שכנים, משפחה מתוקה, מקווה שיהיה לה טוב

באמת שאין מילים כשקוראים מה שעברת, הן בילדות והן בשנים האחרונות שאת נשואה.

לא מפתיע בכלל שאת סוחבת צלקות כל כך עמוקות והקושי מול אמא כזה עצום.

הסיפור שלך באמת קשה (ואני חשבתי שלי קשה), וטוב שאת מטפלת בעצמך, והלוואי ותמצאי את הכוחות לעלות על דרך המלך יותר ויותר, שה' יאיר את דרכך, ותמצאי את האיזון הנכון לך ולמשפחה בינך לבין אמא ותגיעי לשלווה והמנוחה הרצויים לך כל כך.

ויש לך נפש ענקית, שאת ככה חושבת עליה ומתחשבת בה.

אמא שלך מטופלת במשהו?

נשמע שבלתי אפשרי לשהות במחיצתה לאורך זמן.

ואני מקווה שה' ישלח לך רפואה אמיתית מהצער הזה.

באמת את צריכה לטפל בעצמך -- לגמרי מגיע לך 

ועוד משהו, נשמע בין השורות שבעלך תומך בך ועובר איתך יחד את כל הקשיים האלו, אז ממש כל הכבוד לשניכם ותתמקדו בעיקר בלחזק את המשפחה שלכם- שתהיה מקור הכח שלכם 

ב"ה שזכיתי בו ויש לו סבלנות לעבור איתי את המסע הלא פשוט הזה. 

כל הכבוד לו

בהצלחה לכולכם

איזה סיפור קשה❤️❤️❤️

בוודאי אפשר להפגע מאלימות גם כשזה לא בעל או אבא, גם כשזה אח, גם כשזה אח שבעצמו סובל.

יצא לי לפגוש סיפורים כאלה, וזה לא הופך את זה פחות קשה.

חוסר האונים, תחושת חוסר הבטחון, פחד להפגע וגרוע מכך, שהוא פיזי ממש, ולפעמים גם החוויה

שמי שהיה אמור לדאוג לך ולהגן עלייך ולדאוג לך לא היה שם בשבילך❤️

ב"ה שאת היום עם בעלך שהוא אדם שדואג לך ומגן עלייך

המציאות הזאת לבד מאפשרת יותר לרפא את הפצעים והטראומות

וב"ה שאת יודעת איפה עובר הגבול שלך לשמור על עצמך ולא להגיע כשזה טו מאץ' עבורך, 

גם אם למרבה הצער את לא מקבלת הערכה והבנה לדבר הכל כך בסיסי הזה מאמא שלך❤️

מחזקת אותך להמשיך להשקיע בריפוי שלך ובשמירה עלייך ועל הבית שבניתם❤️❤️❤️

https://at-ori.ravpage.co.il/madrich4f

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

והכי חשוב

בהצלחה !

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.

לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.

זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף

שולחת חיזוק גדול ותפילה שתראה ישועה שלמה במהרה ממש בכל התחומים, בחסד וברחמים ובטוב גלוי ב"ה 🙏

וטוב שכתבת שיש לך ליווי ועיטוף מאנשי מקצוע, זה מאוד חשוב שתרגיש שיש לך את המענה ואתה לא לבד, ומקבל כוח והכוונה וליווי ועיטוף וכלים.

שיהיה רק טוב ב"ה

ושיכנס עוד ועוד אור לחיים ותוכל להביט אחורה ולראות איך גם מהתקופה הקשה והחבוטה הזו אספת עוד לימוד ועוד צידה לדרך שעוד תעזור גם לך וגם לסובבים אותך 🙏

ובינתיים להתחזק גם בכל מה שנותן לך כוח אמיתי, ובחוזקות ובעוצמות ובטוב שיש לך ובך, ובטוב שכן נוכח כרגע בחיים, ולראות מה עוד יכול לחזק שם.

מעריך את המילים

יודע לומר נק' מפנה?

נקודות מפנה..

רצף של דברים קשים ומאכזבים

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!