תגידי לה שאתם לא יכולים לבוא בחג בגלל הלימוד בלילה, ושזה לא מסתדר, אבל שתבואו בשבת בבוקר, אחרי שבעלך ינוח כמו שצריך ביום שלמחרת. מקסימום תסבלו קצת בשבת בבוקר שעתיים שלוש ותחזרו... או שתבואו רק לסעודה שלישית ותשארו עד מוצ"ש ותקחו מונית הביתה..

לא בא בחשבון כי זו שבת ארוכה ואז המון שעות להעסיק את הילדים אצלה וזה סיוט.

סעודה שלישית היה יכול להיות רעיון נחמד אבל ספציפית יש לנו אירוע בקהילה בסעודה שלישית ורצינו להשתתף בו.

את תדעי שבחרת בדבר הנכון רק כשתהי שלווה ורגועה.

כל דבר שאת עושה צריך להיות בשמחה. עבודה זרה מצערת, עבודת ה' משמחת.

תשאלי את עצמך מה ואיך הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבור עצמך ומשפחתך וגם עבור אמא שלך. 

את לא אחראית על אמא שלך, את לא חייבת לצער את עצמך למענה.

תשאלי את עצמך מה את רוצה בדיוק, כשתדעי מה את רוצה בדיוק עבור כולם, ה' יתן לך פיתרון שיענה לכל הרצונות שלך בדרך הכי מדוייקת.

ותנסי גם להיות בנעליים שלה, ולזכור גם מה היא עשתה עבורך אבל מתוך מקום שרואה גם אותך. אל תעשי דברים שאת לא מסוגלת לעשות. אבל תבררי את הרצון. תראי את כולם.

לאמא שלי רחוק.

לצד זה לא רוצה שהיא תהיי לבד או מסכנה. אבל אני לא חושבת שאני יכולה לספק לה את הצורך הזה.

האם יש לה חברות מהאיזור שהיא יכולה לארח או להתארח אצלן? (אפילו נערות שרוצות לעשות חסד או צריכות מקום ללון)

אולי המשפחה היא לא היחידה שיכולה לענות על הרצון שלך שהיא לא תהיה לבד בחג ובשבת. 

בכל אופן יישר כוח גדול על כיבוד ההורים שלך. ניכר שאת רוצה בטובת אימך וזה דבר יפיפה. 

בהצלחה.

שהיא תמיד משדרת שזה לא מספיק.

אנחנו לא מספיק איתה, אנחנו מפקירים אותה לאנשים זרים, לא אכפת לנו ממנה וכל מיני משפטים כאלה.

מאד קשה לה לפתח נפרדות, להבין שהתחתנו והקמנו את המשפחות שלנו ואנחנו צריכים את הספייס שלנו.

גם אם אמצא לה אירוח היא תתלונן וכו, תעשה מצפון

גם אתם לא מצליחים לעשות נפרדות כשאתם נותנים למילים שלה להשפיע עליכם.

ברמה הכללית כנראה שהתוכן שאמא שלך אומרת הוא נכון,

אני רואה את זה כבר בשרשור.

מה שמפריע לך זו האשמה.

קחו את הדברים שלה לתשומת לבכם, ותתעלמו מהכעס ומהאשמה שלה. תפרידו.

כי באמת לא תמיד אנחנו יכולים לספק להורים שלנו את הצרכים שלהם... אנחנו אנושיים.

אבל לרצות לראות את ההורים שלנו? אמא שלך נשמעת מאוד לבד בסוף. בזמן שאתם עם המשפחות שלכם, לה אפילו אין בן זוג לחגוג איתו את החג.

אמא שלך רוצה שיראו אותה ואת הקשיים שלה.

אף אחד לא רוצה להיות לבד. כל שכן שלא אנשים ממורמרים.

ולכם אסור לעשות דברים מתוך ריצוי ותחושת אשמה (אמא שלך יכולה להמשיך להאשים, אבל אתם צריכים לפעול ממקום אחר לגמרי, למרות ההאשמה ולא בגלל)

אבל כן לראות אותה. לראות אותה באמת.

אמא שלך לא צעירה....... תנסי לחשוב מה היית מרגישה במקומה במצבה. זה שהיא לא מושלמת ולא תמיד נעימה, זה לא אומר שהיא לא ראויה לאהבה ולראיה שלכם. ❤️

היא לבד כי היא בלתי נסבלת

היא מקטינה את מי שלידה

יורדת עליו

דורשת ממנו לתת ממה שאין לו

מכניסה כמויות של מתח וסטרס.

זה למה אבא שלי עזב.

היה לי בן זוג אחרי הגירושין והוא אפיחו עדיין רוצה להיות איתה אבל היא לא מפסיקה להתלונן עליו ולהגיד עליו רעות. העניין המעניין שכל התלונות עליו אלו דברים שנמצאים חזק באישיות שלה, כמו אובססיה לניקיון ועוד.

להיות איתה בחג או שבת גובה ממני מחיר נפשי.

אני עדיין מתאוששת נפשית מהשבת שארחתי אותה לפני שבועיים.

כמה היא ירדה עליי, שה' יעזור.

ואני עצמי עוד מתאוששת מדכאון אחרי לידה ומכל העומס הרגשי שהיא התילה עליי בזמן הגירושין ולאורך החיים

ולא רק שאת לא חייבת, מותר לך לעשות רק מה שאת מסוגלת לעשות.

אם ברור לך שאין לך כוחות נפש לארח אותה, זה מעבר לכוחות שלך.

יש מצבים שבהם אנחנו מרגישים מספיק חזקים כדי להתמודד גם עם אנשים כאלה,

אבל כשיש מצבים שלא, ותמיד יש כאלה, אנחנו חייבים להיות קשובים למסוגלות שלנו.

לא בכל מחיר...

זה רצון שטחי.

אני אנסה לעזור ואני מקווה שזה לא יהרוס דווקא, כי את זאת שצריכה לגלות את הרצון.

רצון פנימי נשמע ככה - הייתי רוצה שיהיה לי חג שמח, רגוע, שהאיש שלי יוכל ללכת ללמוד בכיף, שהילדים יהיו שמחים ורגועים, ושאני אקיים את רצון ה' ואני אזכה לכבד ולשמח את אמא שלי כל שכן כשהיא עצובה וממורמרת ואולי אפילו שיהיה לי את הכוחות להכניס אורחים שבאמת זקוקים לזה. *

אל תהי עסוקה בפתרון, תגידי לה' מה הרצון שלך. הוא כבר יביא לך פתרון.

אגב, זה הזמן להזכיר תוך אי התעלמות מהצרכים והרצונות שלך, שיש פה הזדמנות - *(מצוות הכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני שכינה, וכשזה אמא? וכשזו אמא שקשה לה? ושזו אמא שמקשה עלי? וואו כמה מצוות)

קודם כל אמא שלי לא רוצה לבוא ל3 ימים.

דבר שני חג שמח, שליו וכו לא הולך עם לארח אותה. תקראי מה כתבתי בתגובות מעל ותביני

מאיפה את יודעת מה הרצון הפנימי שלי ומה לא?

מה שכתבתי זה באמת הרצון הפנימי שלי. לפעמים עדיף לא לכתוב מאשר סתם לצער

הבאתי דוגמה לניסוח של רצון פנימי, לא דיברתי עליך. אולי לא הייתי מספיק ברורה, או שעכשיו אפשר להבין יותר את כוונתי...

ושתדעי שאני כותבת את הדברים הספציפיים האלה מתוך נסיון עם התמודדויות דומות בקונסטלציות אחרות. לא קל לי לכתוב.

וגם לא תמיד אני פועלת לפי הרצון הפנימי, יותר נכון - בד"כ כן, אבל לא תמיד זה פוטוגני אבל שיקפצו לי. אבל כשאני מצליחה לפעול בצורה שבה הרצון הפנימי מתגבר על האמון בכוחות שלי - שאני מקבלת כוחות מעצם ההתבוננות ברצון היותר פנימי, זה מטורף לגמרי.

ואולי לא התבטאתי בצורה מדוייקת, אבל עבר אליך מסר לא נכון.

אני לא מאשימה אותך בשום דבר, את לא חייבת שום דבר.

את כן צריכה להיות שלמה עם הצעדים שאת עושה.

את את מרגישה רגועה עם עצמך, אז שחררי לגמרי.

אם לא, תנסי לברר מה לא מדוייק לך בבחירה (בכל בחירה שתעשי)

זה בין יומרה לחוצפה.

תני לה קרדיט שהיא אישה שמודעת לעצמה.

אמרתי שככה לא נשמע רצון פנימי וניסיתי לתת דוגמה. ואין בכך שום יומרה וכל שכן שלא חוצפה.

(מקבלת את זה שאולי לא התנסחתי בצורה הכי מדוייקת).

וגם כתבת הכותרת "זה לא הרצון הכי פנימי שלך".

זו יומרה ענקית לנסח בשבילה  את ה"רצון הפנימי" שלה, אחרי ששללת את מה שהיא כתבה בתור הרצון הפנימי.

מה שהיא מרגישה- זה שטחי. העיקר זה מה *את* חושבת. 

זה הדבר הכי מעצבן שיש.

אל תחדרי לנפשות של אנשים בלי שהתבקשת. בטח שלא ע"ג פורום.

התנסחתי בצורה לא הכי מדוייקת, אבל אם את תנסי להקשיב במקום כמו שאת כותבת כאן "העיקר מה שאת חושבת", את תצליחי להבין את זה.

אני אבהיר- כתבתי שזה לא הרצון הכי פנימי, שזאת בוודאי לא התיימרות. ולא כתבתי בשום מקום מה הרצון הפנימי שלה אלא אדרבה, חששתי לתת אפילו דוגמה כדי לא להרוס לה לברר את שלה. 

ניסיתי להדגים איך נשמע רצון פנימי ואני לא חוזרת בי על זה על אף דעתך החשובה.

להזמין אורח שאמא שלך מתביישת להתנהג כמו שכתבת לידו?

אני יודעת שלא רצית אורחים, אבל אולי זו אופציה שאפשר לחשוב עליה...

קודם כל היא לא מתבישת, דבר שני אין לי עוד חדר לארח מישהו ואם מישהו יבוא רק לארוחה אחר כך יהיה לה מספיק זמן להמשיך ולרדת עליי ולצער אותי

למצוא חברות בגיל שלה

יעשה לה רק טוב

אולי בזה תוכלי לעזור. יהיה יותר כיבוד הורים מאשר לעשות שמיניות באוויר כדי לארח או להתארח אצלה

ממש התנגשות בין הרצון לכיבוד הורים, לתמוך בה, ומול זה הקושי הנפשי הגדול.

אם מדובר על מרחק הליכה,אולי לארח אותה לחלק מהסעודות וכדי שלא תרגיש שהולכת לבד, ללוות אותה...ככה הרווחתם גם התאווררות/טיול של חג/שבת

זה לא קל כשהורה הופך לנתמך.

לא רק שהיא לא יכולה לתמוך בך, כמו שמצפים מאמא, 

היא זקוקה לך, ונתמכת בך.

זה קשה, במיוחד כשהתמיכה היא רגשית.

נראה שמה שלא תעשי יהיו לה תלונות ומרמורים וקושי - מהסיבה שקשה לה בחייה הפרטיים, היא מתוסכלת.

גם אם נניח תעברי לגור איתה, אולי זה יקל אבל החיים שלה והתסכול שלה ישאר, כי הוא שלה מבפנים.

היא אמא שלך, ויש לך רצונות טבעים וטובים לעזור לה

השאלה כמה את מסוגלת וכמה זה דורש ממך.

את לא יכולה לשנות את כל החיים שלך ולוותר על האושר האישי שלך ושל המשפחה שבנית כדי לשמח אותה.

תחשבי עם עצמך איפה את יכולה להעניק ואיפה עובר הגבול.

זורקת סתם דוגמה - שבת בחודש, 2 שיחות טלפון בשבוע.

משהו שנראה לך מעשי ולא יוציא אותך מהכלים.

וזהו, תנסי לשחרר את רגשות האשם.

כן היא תרצה עוד ולא תהיה מסופקת, וגם לך יהיה כואב וצובט , אבל שוב, האושר שלה לא באחריותך ולא משנה מה תעשי זה לא יפתור לה את הבעיות הפנימיות.

ואולי באמת לעזור לה למצוא מעגלים אחרים.

חוגים, חברות, שיעורים, עבודה.

ובנוגע להערות שלה, זאת עבודה שאת יכולה לעבוד על עצמך וסנן.

כמו ילד שזורק הערות בלי שהוא מבין. 

היא לא יודעת את התמונה הגדולה, השיקולים, היא זורקת הערות לאוויר בלי קשר, ונשמע שהיא גם לא דוגמה להצלחה או מישהי שהיית מתייעצת איתה על דברים כאלה ושחשובה לך דעתה.

המצפון חוגג.

אז כן בסיעתא דשמיא יצא שעזרתי לה למצוא איזו משרה חלקית השנה, שמצד אחד כפנסיונרית איתגרה אותה אבל מצד שני שמחה אותה לחזור להיות עם אנשים..

כן יזמתי הערב טלפון למשפחה שיכולה לארח אותה לארוחה אחת והם שכנים, ככה שזה קל.

אולי אנחנו גם נבוא לארוחה אחת.

כל אופן עיקר הקושי הוא בעיקר נפשי, 

ההתנגשות העיקרית היא שאני אדם רגיש מאד וסופגת אליי והיא לקראת חגים עולה אצלה רף החרדה ולי קשה להיות לצד זה, זה מפרק אותי.

להתלבטות כזו. 

בעיקרון יש ערך לכבד הורים ולעזור להם אפילו שזה מאד לא נעים. 

ברור שלאמא שלך את עושה טובה גדולה כשאת מזמינה לא משנה כמה היא מקטרת על זה, היא לבד ועמוק בפנים היא מבינה שזה המצב בגלל ההתנהגות שלה וכנראה שהיא לא באמת מסוגלת להשתנות. 

עכשיו השאלה היא מה איתך והמשפחה שלך -- כמה את מסוגלת לעשות את המצווה הזו בלי להיפגע מדי. 

לפעמים יש פתרונות יצירתיים למזער נזקים (להזמין לזמן קצר, לבוא לבקר ביום אחר וכו') 

יישר כח על האכפתיות וחג שמח

אני חושבת שאת צריכה לעשות עבודה עצמית איך לא להיות מושפעת ממנה ולתת לה לערער אותך להגיע למצב שאת עושה דברים- בשלמות מלאה עם עצמך תוך כדי שאת רואה גם אותה וגם אותך

אבל בלי להיקרע בינך לבינה

וכן. כמה קל להגיד. וכמה קשה לביצוע 

אבל זה נראה לי המשימה הכי חשובה שיש לכל אדם - רק ההתמודדות היא שונה.

לאחת זה מול בעלה

לשניה מול אמא

לשלישית מול הילד.

אני רואה את התוצאה מתחלקת לשנים.

הדברים שאנחנו סופגים מבחירה מלאה טבלב שלם מבלי שזה יערער אותנו 

והדברים שאנחנו מציבים עליהם קו אדום ולא מקבלים. מותר לך לענות לאמא שלך.

מותר לך להגיד לה שלא נעים לך לשמוע ממנה ביקורת אינסופית 

מותר לך להגיד לה שאתם לא מגיעים כי הבית שלה לא מותאם לילדים

לא כדי להחזיר לה או לבקר אותה

אלא כי זה מה שנכון לך

לדוג, כשהיא אמרה לך ' מה יש לי לעשות אצלך 3 ימים' את יכולה לענות לה

'אני מבינה שזה הרבה זמן בשבילך,בכל מקרה אנחנו לא יכולים להגיע, זה מורכב לנו מידי, אבל את מוזמנת בשמחה אלינו אם תשני את דעתך. אנחנו נשמח"

לענות ברוגע, אמפטתיה אבל עם גבול ברור.

בהצלחה

ושתי הערות בשוליים.

כן. מותר לה שיהיו לה את הבחירות שלה

אבל זה לא שולל ממך את הזכות לבחור את הבחירות שלך.

לחיות תחת ביקורת תמידית זה אחד הדברים הכי מערערים את הנפש.

אני מאמינה שאין דבר כזה בירורת בונה

ביקורת היא תמיד הורסת

ואחת ההשלכות ההרסניות של לחיות על יד אדם ביקורתי זה שמשתרשת כבר ביקורת עצמית.

את בסדר!

אל תהיי קשה עם עצמך יותר מידי❤️

קשה לחיות עם ביקורת

קשה שזה מה שעיצב אותי לאורך השנים

היום אני מנסה להשתקם רגשית מהביקורת ומעוד כמה מורכבויות שהיו בבית שגדלתי בו.

החגים הם כמו משקולת שמחזירה אותי אחורה. אעינרוצה להתנתק מחויית חוסר האונים שחויתי שם, לפתוח את הדף החדש שלי ולחיות את חיי במלאות במקום החדש שלי והיא מקשה עליי מאד, כי לא מאפשרת נפרדות, התנתקות ובניית השלב הזה.

כמה התמודדות.

קטונתי מליעץ.

כרגע- רק את חשובה.

תשימי את ההתמודדות מול הלבד של אמא בצד

את בשלבי החלמה, עד שלא תגיע  למצב מאוזן- את קודמת.

ואם לא בשבילך- אז בשביל הילדים שלך.

הנפרדות תגיע רק ממקום שמכיל את העבר וצומח ממנו

ד.א. נפרדות והתנתקות זה שני דברים שונים מאוד, כדי להגיע לנפרדות לא חייבים בהכרח התנתקות.

לא שהתנתקות היא טאבו, לפעמים גם היא הכרחית

של משפחות שמתמודדות עם בן משפחה חולה במחלה נפשית.

זה ממוטט

צריך הרבה תמיכה, כי לרוב המשאבים הפנימיים נגמרים, כי כל בן משפחה שחוק מכיוון אחר.

"אמא אנחנו מאוד אוהבים אותך, ורוצים שיהיה לך טוב ונעים... אבל קשה לנו עם 1\2\3 וכו'...)

אני מבקשת שתכבדי אותי ואל תרדי עלי ועל הבחירות שלי בחיים, כמו כן אין לי שום דרך לוודא שהילדים לא ילכלכו או ישמרו על הסטנדרטים שאת מבקשת, אם זה מתאים לך נשמח לבוא.."

אז תבואו ותנקו אחריהם, 

ולא תהיה מודעת כמה היא מתזזת אותנו וכמה הגף והציפיות שלה לא ראליות.

ובעיקר שזה מצב מתמשך ולא בעיה נקודתית, וכדאי להתייחס לזה קודם כל בזוית רחבה.

אמא שלך למרבה הצער היא אישה טובה אבל כנראה מה שעברה בחייה

ומחסור בכלים להתנהל בצורה בריאה הביא אותהלאן הביא.

לך, יש בחירה משלך. נכון שאמא שלך היא איה מאתגרת,

ונכון שחשוב לכבד הורים, אבל זה שעברו שבועיים מהפעם הבאה שבה ארחת אותה

ואת עדיין צריכה להתאושש, זה אומר שאת משלמת מחירים מאד כבדים על המצב,

ולמענך ולמענה, ולמען הקשר שלכן, נכון שתלמדי לשמור על הגבול שלך.

אם פוגע בך כשהיא אומרת דברים רעים על הדירה, אפשר בו בזמן להגיד אמא זה ממש מעליב או לא נעים, או השקענו, או נשמח שלא תגידי דברים רעים על הבית שלנו שהשקענו בו הרבה.

אפשר ורצוי גם בסמן אחר להגיד לה אמא את חשובה לנו מאד, ואנחנו רוצים ממש להמשיך להיות יחד בחגים ושבתות.

אני ממש נפגעת כשאני מרגישה שמבקרים אותי/ מרגישה ממש רע כשאת מדברת על אבא. 

יכול להיות שהיא תקבל ותוריד מינון, ויכול להיות שאחרי כמה נסיונות תראי שזה לא עובד, ותשמרי יותר מרחק.

והיא תדע למה, כי את ביקשת, ושיתפת, והיא לא כבדה.

אותו דבר לגבי להגיע אליה. להגיד לה בכנות, אמא אנחנו עם ילדים ואני מבינה שקשה לך עם הנקיון אבל אין לנו יכולת להיות אצלך כשכל הזמן מעירים לילדים וצריך לנקות, היינו שמחים אבל זה גדול עלינו.

המצב הנוכחי שבו כת חוששת להביא את עצמך ואת המקום שלך מול אמא שלך,

נדמה כאיזשהי צדיקות, שלספוג בגבורה דברים,

אבל בסופו של דבר הנפש שלך נפגעת, אני בטוחה שגם לילדים שלך לא עושה טוב

לשמוע את כל המרירות הזאת, הקשר שלך על אמא שלך על ביצים, אי אפר להגיד כמעט כלום, וממש חבל.

כי זה לא חייב להיות ככה.

כדאי ללמוד לשמור על הגבול שלך, לראות מה את יכולה לתת בלב שמח, ומה לא (אם בא לך חלק מהמדריך מתנה שלי גם עוסק בנקודה הזאת של הריצוי https://at-ori.ravpage.co.il/madrich4f) )

ומעבר לזה, בטוחה שלא קל לחיות ולצמוח באוירה כזאת, אז תני מקום גם לחוויות הפנימיות שלך מולה, לעבד אותן בצורה נכונה, וללמוד איך לנהל את הקשר הזה בצורה כמה שאפשר מיטיבה עבור שתיכן.

ספציפית לגבי החג, נשמע שאת רוצה בעיקר להיות בבית לבד,

אז אולי אפשר לנסות לראות אם יש מישהו אחר שיארח אותה אפילו חלקית? 

אולי ללכת לסעודה שלישית? אולי לשלוח לה אוכל מפנק וכיפי ולהשאר לבד? תחשבי איך את כן יכולה לבטא את הדאגה לזה שלא תהיה מסכנה, בלי לפגוע בצורך שלכם בחג שפוי

אם כבר נפתחתי וכתבתי זרם ממני עוד היבט של הסיפור ורוצה לשחרר אותו החוצה.

משהו באנונימיות גם מאד מסייע לזה. מקווה שלא "נופלת פה על הפורום"

כמה אני כמהה לחיים של שלווה.אלוקים, דיי עברתי מספיק עכשיו אני רוצה שלווה.

כשהייתי קטנה אבא צועק על אמא, אמא על אבא וחוזר חלילה.חגים= מתיחות.

אם נסענו לחג, מריבה באוטו.

אם נשארנו, מתח, מתח, מתח

כמה מתח? אלוקים.

השולחן צריך להיות מוכן בזמן שאבא לא יכעס.צריך לשטוף מהר את כל הכלים שאמא לא תתחיל בסצנות מסכנות.

תמיד עברה אלינו התחושה שאנחנו מסכנים ולבד ו...היה שם דכאון סמוי שאף אחד לא העיז לשים על השולחן, אבל אווו כמה שהוא היה שם, מה שנקרא הפיל בחדר.

ואז הגיע גיל 16 ואיתו מחלת הסכיזופרניה של אחי שגדול ממנו בשנתיים.

לו רק לפחות הייתם קצת מגוננים לי על הנפש הרכה,

לו רק קצת מנתקים אותי ממנו ומההתנהגות הקשה שלו. לו ...

רק אמרתם להסתיר, לא לספר ואני עם הסוד חנוקה ועם הדרמות שכל שבת זימנה.

פעם לא יצאת מהמיטה שבוע ואז התחלת להשמין ולאבד את צלם הדמות שהיית.

ואז פעם זרקת איזה כלי זכוכית וניפצתה באמצע שולחן שבת.

ופעם דפקת בחוזקה על השולחן וצרחת משהו.

פעם קיללת את אבא שימות ורדפת אחריו והוא ברח.

ופעם צעקת על אמא ואז התנצלת ואז שוב צעקה- התנצלות- צעקה- התנצלות

כמו התקף ששב וחוזר

פעם הסתובבת עשרות אם לא מאות פעמים סביב עצמך ומילמלת משהו.

ואז פעם כשכבר הייתי נשואה ובטן הריונית בצבצה, בעטת בי, באמצע חג,  ככה מהר מהר ובלי התראה, התהפכת 180 מעלות, רצת אליי ובעטת

ואני ברחתי בצורה הכי מושפלת קופצת מהגינה לרחוב. הפעם בשונה מכל עשרות או מאות הפעמים הקודמות שחויתי אלימות כזאת או אחרת (אומנם זו פעם ראשונה שחויתי אלימות פיזית כלפיי אך נכחתי באלימות כלפי אחרים או כלפי חפצים) והייתי לבד, הפעם בעלי היה לצידי.

ההלם, הבושה, הכאב, השעות שהסתובבנו בחוץ כדי שלא יפגע בנו שוב עד שנוכל בערב לחזור לביתנו שהיה בעיר אחרת.

ואז כביכול הכל חזר להיות רגיל.

ושוב בהריון השני, הגענו לבית של ההורים ואתה (אחי) היית שם. הפעם זה לא לקח יותר מכמה שניות שהתחלת להמטיר צעקות- צווחות עלינו. רעדנו מפחד מהר נכנסו זוג עם תינוקת ועוד אחד בבטן (חודש 9) לחדר ונעלנו שלא תפגע בנו.

נאלצנו להזמין משטרה כדי לצאת מהחדר ולדעת שיצאנו בבטחה, הרגשתי שאין סיכוי שאני לוקחת סיכון פיזי שבועיים לפני לידה.

ה' כמה פוסט טראומה יש לנו מאז.הבת שלי היתה בת שנה וחצי, סגורה בחדר זמן לא מבוטל וסופגת צרחות. עד היום בשניה שמישהו מרים קול בצורה הכי עדינה היא מיד מתחילה לבכות בכי היסטרי, ממש ספגה טראומה.גם אני כמובן סוחבת תדבר הזה.

וכן אני בטיפולים רגשיים, וכן היה לי דכאון אחרי לידה וחרדות והתפרצויות זעם אחרי הסיפור הקשה הזה.

וכן אני כבר לא נפגשת עם אחי וכן הכל מדמם וכואב וצף כל חג מחדש וזו המשפחה שלי ואני אישה מוכה בלי להיות נשואה לבעל אלים. 

עברתי חויות אלימות על ידי אחי, גם כשהייתי גדולה ולא היתה לי הדעת לעזוב ולברוח בזמן.וגם כשאת נשואה לאדם טוב ומהמם מסתבר שאת יכולה להיות נפגעת אלימות.וגם אם בן אדם חולה את עדיין נפצעת ממנו ונפשך חצויה.

ובסוף כל הדבר הזה, היום כשאמא שלי אמרה לי שהיא נוסעת לאחי החולה להביא לו אוכל לחג, כשהכנתי עוגת גבינה הכנתי עוד אחת קטנה בשבילו וכשהכנתי לזניה עוד אחת בצד וכשאמרתי לה שתבוא לקחת את זה שיהיה עבורו היא רק כעסה עליי כשסרבתי לבוא איתה אליו ושאני לא עוזרת לה.

🤷‍♀️🤷‍♀️🤷‍♀️🤷‍♀️

אז כמובן שזה לא שינה את דעתי ואני לא אלך אליו בשום מחיר והנפש שלי הכי חשובה והיא מספיק נפצעה סתם, אבל עדיין אמא שלי לא מבינה ודורשת הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לתת וכועסת וכו וכל הסצנה.

ובעיני בכלל עצם המחשבה בכלל להכין לו משהו אחרי כל מה שעברתי בגללו היא כבר ואוו, אבל כמו שאמרתי לא משנה מה נעשה תמיד אמא שלי תרצה יותר וזה לא יספק אותה וכמובן תביע את מורת רוחה בהשתלכות, בכעס וכו

אני על הרבה פחות מזה "חתכתי" מאמא שלי.

בהתקפי זעם שהיו לה שמעתי במהלך חיי "אני שונאת אותך" ו "עוף לי מהבית" "חבל שהבאתי אותך". אז פשוט חתכתי ממנה. לא שאני לא בקשר איתה. אבל אני לא מבלה לידה לבד יותר מ 10 דקות. וגם כשאני לידה אני שותק. ואם היא צריכה שאקח אותה לרופא/סידור/עבודה/כל דבר אחר אני לוקח וזהו. בלי איך את מרגישה בלי מה את צריכה. פשוט מעביר את ה 10 דקות בדממה. לא נגרר לשיחות איתה. היא הביאה את זה על עצמה ואין לי יסורי מצפון על זה.

לשבתות היא באה לארוחת שישי מידי פעם לשעה אחת והולכת. לא מרשה לה להשאר יותר מזה. היא גם לא רוצה האמת להשאר יותר משעה.

היא מנסה לפצות על האימהות המזעזעת שלה בסבתאות אוהבת. אבל גם הסבתאות שלה היא לזמנים קצרים ומרחוק. מעולם לא נשארה לבד עם הנכדים ליותר משעתיים לבד. גם איתם היא רגע לפני התפוצצות אם זה יותר משעתיים. היא אוהבת אותם ושופכת עליהם חיבוקים ונשיקות וכסף לימי הולדת (ילדה בת 3 שסבתא מביאה לה שטר כסף והיא בטוחה שיצאה ידי חובה) אבל לחצי שעה גג.

יצא פעם אחת שבלית ברירה היינו צריכים שהיא תשאר ערב שלם עם הבנות. אחרי שעה כל כמה דקות "מתי אתם באים? אני עייפה. אני רעבה. אני צריכה לשירותים. תבואו מהר". 

אז היום אני פשוט סותם לידה. מעביר את ה 10 דקות וגמרנו. אין לי קשר ריגשי אליה.

אז המקרה שלך הוא הרבההההההה יותר קשה. אני באופן אישי אם הייתי חווה חוויות כמוך (ואני לא מעודד לפעול כך או אחרת כי אני לא מכיר את כל התמונה) הייתי חותך לגזרים את הקשר שלי עם אמא שלי.

נשמע שיש לאמא שלך איזה שהיא בעיה אוביקטבית שאולי לא אובחנה שלא מאפשרת לה יצירת קשר יותר ארוך.

אצלי זה משתנה, דווקא באמצע שבוע כשהמפגש עם הנכדים קצר יותר היא ממש אחלה.

אני מתחילה להבין שכולנו- אמי, אבי ואחיי נפגעי פוסט טראומה עקב המחלה של אחי והדברים שנחשפנו אליהם (ולא כתבתי הכל..)

כל אחד לקח את זה למקום אחר, אבי התנתק ועבר לחו"ל, אמא שלי לא מותרת ומצעקשת לסייע לאחי אבל לצד זאת סובלת מחרדה ודכאון במידה כזאת או אחרת.

קיצר, לא פשוט

לא מגיע לך, שולחת חיבוק🫶🏻

את עושה מעל ומעבר,

הגיע הזמן שתחשבי על עצמך ותדאגי לך ולמשפחה הקטנה שבנית.

נשמע שאמא שלך יודעת לפנות לנקודות חולשה שלך, לטוב הלב שלך ולמצפון.

הלוואי שתמצאי  כח לשים את עצמך במרכז, להתרחק כשצריך, לסרב, לשמור על עצמך, לפחות עד שתתחזקי בעצמך.

מבינה גם את הקושי להתנתק, קשר דם זה לא דבר של מה בכך.

אבל זה רק לוקח ממך, ולוקח המון.

כתבת שאת בטיפול, מה המטפלת שלך אומרת על זה?

המון אסימונים נופלים לי

דברים יותר מתחברים.

האירוע הטראומטי המדובר היה לפני כמעט 3 שנים ועדיין חי וכואב. אני מבינה שאני עדיין בפוסט טראומה, שהקשיים שחוייתי בלידות ואחרי לידה נשענים גם על הטראומה הקשה שעברתי ומוזנים מהם.

פתאום הבנתי שאולי הגיע הזמן לעצור קצת את הרכבת, אולי לפנות לביטוח לאומי להיות כמוכרת נפגעת פוסט טראומה.

מאז האירוע ב3 שנים האחרונות, החלפתי 4 מקומות עבודה (חלק כי לא יכלתי לעמוד בעומס הרגשי של התפקיד וחלק כי פוטרתי למרות שבהרגשה שלי עשיתי את התפקיד היטב והיו כביכול סיבות חיצוניות של צמצום תקן, חזרת עובדת..), אולי גם אני מסתובבת בעולם עם דכאון שאני חושבת שלא רואים אותו אבל כנראה כן רואים...

אני נשענת על החוזקות שלי שזה הצד השכלי החריף שלי והיכולות המוזיקליות שלי, אבל בנפש..מפורקת. 

רוב האחרי צהריים חייבת את בעלי כדי שיהיה עם הילדים (גיל 4 ו2) אני מסוגלת לבלות איתם רק אם ישנתי צהריים וגם אז נגמר לי הסוס באזור 7 (הם בצהרון עד 4 אז לא מדובר בהרבה שעות)

מתעוררת בלילות, כמעע כל לילה ערה איזה שעתיים שלוש ורק אז נרדמת שוב. בקושי מצליחה להתעורר ב7.30-8 והילדים מגיעים בעקביות מאוחר לגן באזור 9 ולפעמים אחרי.

בעלי תומך, כמה שהוא תומך, מאפשר לי לצאת להופעות מוזיקה ודברים שמחזקים אותי. אני מטופלת בשיחות כבר שנתיים ועדיין התסמינים חיים ובועטים ולא עוברים...

אלוקים, תן לי שלווה ונחת ושמחה. 

אני מקווה שמדובר במישהו בעל הסמכה רצינית. מגיע לך טיפו  אמיתי

וואו זה ממש הולך איתך ביום יום.

תהליכים  וטיפולים יכולים לקחת זמן, מהניסיון שלי..

אבל חוץ מהפוסט טראומה, את עדיין מתמודדת עם דברים ועם מפגשים קשים, אולי זה גם מעכב את הריפוי.

מה בסוף עשית עם החג?

בהתחלה חשבתי ללכת ליל חג לאמא ולחזור, אבל אז הרגשתי איך זה טרעגר בשבילי והגרון שלי נחנק, אז שחררתי ואמרתי שלא נבוא. מקווה שיהיה בסדר. סדרתי לה אירוח ארוחה 1 אצל שכנים, משפחה מתוקה, מקווה שיהיה לה טוב

באמת שאין מילים כשקוראים מה שעברת, הן בילדות והן בשנים האחרונות שאת נשואה.

לא מפתיע בכלל שאת סוחבת צלקות כל כך עמוקות והקושי מול אמא כזה עצום.

הסיפור שלך באמת קשה (ואני חשבתי שלי קשה), וטוב שאת מטפלת בעצמך, והלוואי ותמצאי את הכוחות לעלות על דרך המלך יותר ויותר, שה' יאיר את דרכך, ותמצאי את האיזון הנכון לך ולמשפחה בינך לבין אמא ותגיעי לשלווה והמנוחה הרצויים לך כל כך.

ויש לך נפש ענקית, שאת ככה חושבת עליה ומתחשבת בה.

אמא שלך מטופלת במשהו?

נשמע שבלתי אפשרי לשהות במחיצתה לאורך זמן.

ואני מקווה שה' ישלח לך רפואה אמיתית מהצער הזה.

באמת את צריכה לטפל בעצמך -- לגמרי מגיע לך 

ועוד משהו, נשמע בין השורות שבעלך תומך בך ועובר איתך יחד את כל הקשיים האלו, אז ממש כל הכבוד לשניכם ותתמקדו בעיקר בלחזק את המשפחה שלכם- שתהיה מקור הכח שלכם 

ב"ה שזכיתי בו ויש לו סבלנות לעבור איתי את המסע הלא פשוט הזה. 

כל הכבוד לו

בהצלחה לכולכם

איזה סיפור קשה❤️❤️❤️

בוודאי אפשר להפגע מאלימות גם כשזה לא בעל או אבא, גם כשזה אח, גם כשזה אח שבעצמו סובל.

יצא לי לפגוש סיפורים כאלה, וזה לא הופך את זה פחות קשה.

חוסר האונים, תחושת חוסר הבטחון, פחד להפגע וגרוע מכך, שהוא פיזי ממש, ולפעמים גם החוויה

שמי שהיה אמור לדאוג לך ולהגן עלייך ולדאוג לך לא היה שם בשבילך❤️

ב"ה שאת היום עם בעלך שהוא אדם שדואג לך ומגן עלייך

המציאות הזאת לבד מאפשרת יותר לרפא את הפצעים והטראומות

וב"ה שאת יודעת איפה עובר הגבול שלך לשמור על עצמך ולא להגיע כשזה טו מאץ' עבורך, 

גם אם למרבה הצער את לא מקבלת הערכה והבנה לדבר הכל כך בסיסי הזה מאמא שלך❤️

מחזקת אותך להמשיך להשקיע בריפוי שלך ובשמירה עלייך ועל הבית שבניתם❤️❤️❤️

https://at-ori.ravpage.co.il/madrich4f

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.