תגידי לה שאתם לא יכולים לבוא בחג בגלל הלימוד בלילה, ושזה לא מסתדר, אבל שתבואו בשבת בבוקר, אחרי שבעלך ינוח כמו שצריך ביום שלמחרת. מקסימום תסבלו קצת בשבת בבוקר שעתיים שלוש ותחזרו... או שתבואו רק לסעודה שלישית ותשארו עד מוצ"ש ותקחו מונית הביתה..

לא בא בחשבון כי זו שבת ארוכה ואז המון שעות להעסיק את הילדים אצלה וזה סיוט.

סעודה שלישית היה יכול להיות רעיון נחמד אבל ספציפית יש לנו אירוע בקהילה בסעודה שלישית ורצינו להשתתף בו.

את תדעי שבחרת בדבר הנכון רק כשתהי שלווה ורגועה.

כל דבר שאת עושה צריך להיות בשמחה. עבודה זרה מצערת, עבודת ה' משמחת.

תשאלי את עצמך מה ואיך הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבור עצמך ומשפחתך וגם עבור אמא שלך. 

את לא אחראית על אמא שלך, את לא חייבת לצער את עצמך למענה.

תשאלי את עצמך מה את רוצה בדיוק, כשתדעי מה את רוצה בדיוק עבור כולם, ה' יתן לך פיתרון שיענה לכל הרצונות שלך בדרך הכי מדוייקת.

ותנסי גם להיות בנעליים שלה, ולזכור גם מה היא עשתה עבורך אבל מתוך מקום שרואה גם אותך. אל תעשי דברים שאת לא מסוגלת לעשות. אבל תבררי את הרצון. תראי את כולם.

לאמא שלי רחוק.

לצד זה לא רוצה שהיא תהיי לבד או מסכנה. אבל אני לא חושבת שאני יכולה לספק לה את הצורך הזה.

האם יש לה חברות מהאיזור שהיא יכולה לארח או להתארח אצלן? (אפילו נערות שרוצות לעשות חסד או צריכות מקום ללון)

אולי המשפחה היא לא היחידה שיכולה לענות על הרצון שלך שהיא לא תהיה לבד בחג ובשבת. 

בכל אופן יישר כוח גדול על כיבוד ההורים שלך. ניכר שאת רוצה בטובת אימך וזה דבר יפיפה. 

בהצלחה.

שהיא תמיד משדרת שזה לא מספיק.

אנחנו לא מספיק איתה, אנחנו מפקירים אותה לאנשים זרים, לא אכפת לנו ממנה וכל מיני משפטים כאלה.

מאד קשה לה לפתח נפרדות, להבין שהתחתנו והקמנו את המשפחות שלנו ואנחנו צריכים את הספייס שלנו.

גם אם אמצא לה אירוח היא תתלונן וכו, תעשה מצפון

גם אתם לא מצליחים לעשות נפרדות כשאתם נותנים למילים שלה להשפיע עליכם.

ברמה הכללית כנראה שהתוכן שאמא שלך אומרת הוא נכון,

אני רואה את זה כבר בשרשור.

מה שמפריע לך זו האשמה.

קחו את הדברים שלה לתשומת לבכם, ותתעלמו מהכעס ומהאשמה שלה. תפרידו.

כי באמת לא תמיד אנחנו יכולים לספק להורים שלנו את הצרכים שלהם... אנחנו אנושיים.

אבל לרצות לראות את ההורים שלנו? אמא שלך נשמעת מאוד לבד בסוף. בזמן שאתם עם המשפחות שלכם, לה אפילו אין בן זוג לחגוג איתו את החג.

אמא שלך רוצה שיראו אותה ואת הקשיים שלה.

אף אחד לא רוצה להיות לבד. כל שכן שלא אנשים ממורמרים.

ולכם אסור לעשות דברים מתוך ריצוי ותחושת אשמה (אמא שלך יכולה להמשיך להאשים, אבל אתם צריכים לפעול ממקום אחר לגמרי, למרות ההאשמה ולא בגלל)

אבל כן לראות אותה. לראות אותה באמת.

אמא שלך לא צעירה....... תנסי לחשוב מה היית מרגישה במקומה במצבה. זה שהיא לא מושלמת ולא תמיד נעימה, זה לא אומר שהיא לא ראויה לאהבה ולראיה שלכם. ❤️

היא לבד כי היא בלתי נסבלת

היא מקטינה את מי שלידה

יורדת עליו

דורשת ממנו לתת ממה שאין לו

מכניסה כמויות של מתח וסטרס.

זה למה אבא שלי עזב.

היה לי בן זוג אחרי הגירושין והוא אפיחו עדיין רוצה להיות איתה אבל היא לא מפסיקה להתלונן עליו ולהגיד עליו רעות. העניין המעניין שכל התלונות עליו אלו דברים שנמצאים חזק באישיות שלה, כמו אובססיה לניקיון ועוד.

להיות איתה בחג או שבת גובה ממני מחיר נפשי.

אני עדיין מתאוששת נפשית מהשבת שארחתי אותה לפני שבועיים.

כמה היא ירדה עליי, שה' יעזור.

ואני עצמי עוד מתאוששת מדכאון אחרי לידה ומכל העומס הרגשי שהיא התילה עליי בזמן הגירושין ולאורך החיים

ולא רק שאת לא חייבת, מותר לך לעשות רק מה שאת מסוגלת לעשות.

אם ברור לך שאין לך כוחות נפש לארח אותה, זה מעבר לכוחות שלך.

יש מצבים שבהם אנחנו מרגישים מספיק חזקים כדי להתמודד גם עם אנשים כאלה,

אבל כשיש מצבים שלא, ותמיד יש כאלה, אנחנו חייבים להיות קשובים למסוגלות שלנו.

לא בכל מחיר...

זה רצון שטחי.

אני אנסה לעזור ואני מקווה שזה לא יהרוס דווקא, כי את זאת שצריכה לגלות את הרצון.

רצון פנימי נשמע ככה - הייתי רוצה שיהיה לי חג שמח, רגוע, שהאיש שלי יוכל ללכת ללמוד בכיף, שהילדים יהיו שמחים ורגועים, ושאני אקיים את רצון ה' ואני אזכה לכבד ולשמח את אמא שלי כל שכן כשהיא עצובה וממורמרת ואולי אפילו שיהיה לי את הכוחות להכניס אורחים שבאמת זקוקים לזה. *

אל תהי עסוקה בפתרון, תגידי לה' מה הרצון שלך. הוא כבר יביא לך פתרון.

אגב, זה הזמן להזכיר תוך אי התעלמות מהצרכים והרצונות שלך, שיש פה הזדמנות - *(מצוות הכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני שכינה, וכשזה אמא? וכשזו אמא שקשה לה? ושזו אמא שמקשה עלי? וואו כמה מצוות)

קודם כל אמא שלי לא רוצה לבוא ל3 ימים.

דבר שני חג שמח, שליו וכו לא הולך עם לארח אותה. תקראי מה כתבתי בתגובות מעל ותביני

מאיפה את יודעת מה הרצון הפנימי שלי ומה לא?

מה שכתבתי זה באמת הרצון הפנימי שלי. לפעמים עדיף לא לכתוב מאשר סתם לצער

הבאתי דוגמה לניסוח של רצון פנימי, לא דיברתי עליך. אולי לא הייתי מספיק ברורה, או שעכשיו אפשר להבין יותר את כוונתי...

ושתדעי שאני כותבת את הדברים הספציפיים האלה מתוך נסיון עם התמודדויות דומות בקונסטלציות אחרות. לא קל לי לכתוב.

וגם לא תמיד אני פועלת לפי הרצון הפנימי, יותר נכון - בד"כ כן, אבל לא תמיד זה פוטוגני אבל שיקפצו לי. אבל כשאני מצליחה לפעול בצורה שבה הרצון הפנימי מתגבר על האמון בכוחות שלי - שאני מקבלת כוחות מעצם ההתבוננות ברצון היותר פנימי, זה מטורף לגמרי.

ואולי לא התבטאתי בצורה מדוייקת, אבל עבר אליך מסר לא נכון.

אני לא מאשימה אותך בשום דבר, את לא חייבת שום דבר.

את כן צריכה להיות שלמה עם הצעדים שאת עושה.

את את מרגישה רגועה עם עצמך, אז שחררי לגמרי.

אם לא, תנסי לברר מה לא מדוייק לך בבחירה (בכל בחירה שתעשי)

זה בין יומרה לחוצפה.

תני לה קרדיט שהיא אישה שמודעת לעצמה.

אמרתי שככה לא נשמע רצון פנימי וניסיתי לתת דוגמה. ואין בכך שום יומרה וכל שכן שלא חוצפה.

(מקבלת את זה שאולי לא התנסחתי בצורה הכי מדוייקת).

וגם כתבת הכותרת "זה לא הרצון הכי פנימי שלך".

זו יומרה ענקית לנסח בשבילה  את ה"רצון הפנימי" שלה, אחרי ששללת את מה שהיא כתבה בתור הרצון הפנימי.

מה שהיא מרגישה- זה שטחי. העיקר זה מה *את* חושבת. 

זה הדבר הכי מעצבן שיש.

אל תחדרי לנפשות של אנשים בלי שהתבקשת. בטח שלא ע"ג פורום.

התנסחתי בצורה לא הכי מדוייקת, אבל אם את תנסי להקשיב במקום כמו שאת כותבת כאן "העיקר מה שאת חושבת", את תצליחי להבין את זה.

אני אבהיר- כתבתי שזה לא הרצון הכי פנימי, שזאת בוודאי לא התיימרות. ולא כתבתי בשום מקום מה הרצון הפנימי שלה אלא אדרבה, חששתי לתת אפילו דוגמה כדי לא להרוס לה לברר את שלה. 

ניסיתי להדגים איך נשמע רצון פנימי ואני לא חוזרת בי על זה על אף דעתך החשובה.

להזמין אורח שאמא שלך מתביישת להתנהג כמו שכתבת לידו?

אני יודעת שלא רצית אורחים, אבל אולי זו אופציה שאפשר לחשוב עליה...

קודם כל היא לא מתבישת, דבר שני אין לי עוד חדר לארח מישהו ואם מישהו יבוא רק לארוחה אחר כך יהיה לה מספיק זמן להמשיך ולרדת עליי ולצער אותי

למצוא חברות בגיל שלה

יעשה לה רק טוב

אולי בזה תוכלי לעזור. יהיה יותר כיבוד הורים מאשר לעשות שמיניות באוויר כדי לארח או להתארח אצלה

ממש התנגשות בין הרצון לכיבוד הורים, לתמוך בה, ומול זה הקושי הנפשי הגדול.

אם מדובר על מרחק הליכה,אולי לארח אותה לחלק מהסעודות וכדי שלא תרגיש שהולכת לבד, ללוות אותה...ככה הרווחתם גם התאווררות/טיול של חג/שבת

זה לא קל כשהורה הופך לנתמך.

לא רק שהיא לא יכולה לתמוך בך, כמו שמצפים מאמא, 

היא זקוקה לך, ונתמכת בך.

זה קשה, במיוחד כשהתמיכה היא רגשית.

נראה שמה שלא תעשי יהיו לה תלונות ומרמורים וקושי - מהסיבה שקשה לה בחייה הפרטיים, היא מתוסכלת.

גם אם נניח תעברי לגור איתה, אולי זה יקל אבל החיים שלה והתסכול שלה ישאר, כי הוא שלה מבפנים.

היא אמא שלך, ויש לך רצונות טבעים וטובים לעזור לה

השאלה כמה את מסוגלת וכמה זה דורש ממך.

את לא יכולה לשנות את כל החיים שלך ולוותר על האושר האישי שלך ושל המשפחה שבנית כדי לשמח אותה.

תחשבי עם עצמך איפה את יכולה להעניק ואיפה עובר הגבול.

זורקת סתם דוגמה - שבת בחודש, 2 שיחות טלפון בשבוע.

משהו שנראה לך מעשי ולא יוציא אותך מהכלים.

וזהו, תנסי לשחרר את רגשות האשם.

כן היא תרצה עוד ולא תהיה מסופקת, וגם לך יהיה כואב וצובט , אבל שוב, האושר שלה לא באחריותך ולא משנה מה תעשי זה לא יפתור לה את הבעיות הפנימיות.

ואולי באמת לעזור לה למצוא מעגלים אחרים.

חוגים, חברות, שיעורים, עבודה.

ובנוגע להערות שלה, זאת עבודה שאת יכולה לעבוד על עצמך וסנן.

כמו ילד שזורק הערות בלי שהוא מבין. 

היא לא יודעת את התמונה הגדולה, השיקולים, היא זורקת הערות לאוויר בלי קשר, ונשמע שהיא גם לא דוגמה להצלחה או מישהי שהיית מתייעצת איתה על דברים כאלה ושחשובה לך דעתה.

המצפון חוגג.

אז כן בסיעתא דשמיא יצא שעזרתי לה למצוא איזו משרה חלקית השנה, שמצד אחד כפנסיונרית איתגרה אותה אבל מצד שני שמחה אותה לחזור להיות עם אנשים..

כן יזמתי הערב טלפון למשפחה שיכולה לארח אותה לארוחה אחת והם שכנים, ככה שזה קל.

אולי אנחנו גם נבוא לארוחה אחת.

כל אופן עיקר הקושי הוא בעיקר נפשי, 

ההתנגשות העיקרית היא שאני אדם רגיש מאד וסופגת אליי והיא לקראת חגים עולה אצלה רף החרדה ולי קשה להיות לצד זה, זה מפרק אותי.

להתלבטות כזו. 

בעיקרון יש ערך לכבד הורים ולעזור להם אפילו שזה מאד לא נעים. 

ברור שלאמא שלך את עושה טובה גדולה כשאת מזמינה לא משנה כמה היא מקטרת על זה, היא לבד ועמוק בפנים היא מבינה שזה המצב בגלל ההתנהגות שלה וכנראה שהיא לא באמת מסוגלת להשתנות. 

עכשיו השאלה היא מה איתך והמשפחה שלך -- כמה את מסוגלת לעשות את המצווה הזו בלי להיפגע מדי. 

לפעמים יש פתרונות יצירתיים למזער נזקים (להזמין לזמן קצר, לבוא לבקר ביום אחר וכו') 

יישר כח על האכפתיות וחג שמח

אני חושבת שאת צריכה לעשות עבודה עצמית איך לא להיות מושפעת ממנה ולתת לה לערער אותך להגיע למצב שאת עושה דברים- בשלמות מלאה עם עצמך תוך כדי שאת רואה גם אותה וגם אותך

אבל בלי להיקרע בינך לבינה

וכן. כמה קל להגיד. וכמה קשה לביצוע 

אבל זה נראה לי המשימה הכי חשובה שיש לכל אדם - רק ההתמודדות היא שונה.

לאחת זה מול בעלה

לשניה מול אמא

לשלישית מול הילד.

אני רואה את התוצאה מתחלקת לשנים.

הדברים שאנחנו סופגים מבחירה מלאה טבלב שלם מבלי שזה יערער אותנו 

והדברים שאנחנו מציבים עליהם קו אדום ולא מקבלים. מותר לך לענות לאמא שלך.

מותר לך להגיד לה שלא נעים לך לשמוע ממנה ביקורת אינסופית 

מותר לך להגיד לה שאתם לא מגיעים כי הבית שלה לא מותאם לילדים

לא כדי להחזיר לה או לבקר אותה

אלא כי זה מה שנכון לך

לדוג, כשהיא אמרה לך ' מה יש לי לעשות אצלך 3 ימים' את יכולה לענות לה

'אני מבינה שזה הרבה זמן בשבילך,בכל מקרה אנחנו לא יכולים להגיע, זה מורכב לנו מידי, אבל את מוזמנת בשמחה אלינו אם תשני את דעתך. אנחנו נשמח"

לענות ברוגע, אמפטתיה אבל עם גבול ברור.

בהצלחה

ושתי הערות בשוליים.

כן. מותר לה שיהיו לה את הבחירות שלה

אבל זה לא שולל ממך את הזכות לבחור את הבחירות שלך.

לחיות תחת ביקורת תמידית זה אחד הדברים הכי מערערים את הנפש.

אני מאמינה שאין דבר כזה בירורת בונה

ביקורת היא תמיד הורסת

ואחת ההשלכות ההרסניות של לחיות על יד אדם ביקורתי זה שמשתרשת כבר ביקורת עצמית.

את בסדר!

אל תהיי קשה עם עצמך יותר מידי❤️

קשה לחיות עם ביקורת

קשה שזה מה שעיצב אותי לאורך השנים

היום אני מנסה להשתקם רגשית מהביקורת ומעוד כמה מורכבויות שהיו בבית שגדלתי בו.

החגים הם כמו משקולת שמחזירה אותי אחורה. אעינרוצה להתנתק מחויית חוסר האונים שחויתי שם, לפתוח את הדף החדש שלי ולחיות את חיי במלאות במקום החדש שלי והיא מקשה עליי מאד, כי לא מאפשרת נפרדות, התנתקות ובניית השלב הזה.

כמה התמודדות.

קטונתי מליעץ.

כרגע- רק את חשובה.

תשימי את ההתמודדות מול הלבד של אמא בצד

את בשלבי החלמה, עד שלא תגיע  למצב מאוזן- את קודמת.

ואם לא בשבילך- אז בשביל הילדים שלך.

הנפרדות תגיע רק ממקום שמכיל את העבר וצומח ממנו

ד.א. נפרדות והתנתקות זה שני דברים שונים מאוד, כדי להגיע לנפרדות לא חייבים בהכרח התנתקות.

לא שהתנתקות היא טאבו, לפעמים גם היא הכרחית

של משפחות שמתמודדות עם בן משפחה חולה במחלה נפשית.

זה ממוטט

צריך הרבה תמיכה, כי לרוב המשאבים הפנימיים נגמרים, כי כל בן משפחה שחוק מכיוון אחר.

"אמא אנחנו מאוד אוהבים אותך, ורוצים שיהיה לך טוב ונעים... אבל קשה לנו עם 1\2\3 וכו'...)

אני מבקשת שתכבדי אותי ואל תרדי עלי ועל הבחירות שלי בחיים, כמו כן אין לי שום דרך לוודא שהילדים לא ילכלכו או ישמרו על הסטנדרטים שאת מבקשת, אם זה מתאים לך נשמח לבוא.."

אז תבואו ותנקו אחריהם, 

ולא תהיה מודעת כמה היא מתזזת אותנו וכמה הגף והציפיות שלה לא ראליות.

ובעיקר שזה מצב מתמשך ולא בעיה נקודתית, וכדאי להתייחס לזה קודם כל בזוית רחבה.

אמא שלך למרבה הצער היא אישה טובה אבל כנראה מה שעברה בחייה

ומחסור בכלים להתנהל בצורה בריאה הביא אותהלאן הביא.

לך, יש בחירה משלך. נכון שאמא שלך היא איה מאתגרת,

ונכון שחשוב לכבד הורים, אבל זה שעברו שבועיים מהפעם הבאה שבה ארחת אותה

ואת עדיין צריכה להתאושש, זה אומר שאת משלמת מחירים מאד כבדים על המצב,

ולמענך ולמענה, ולמען הקשר שלכן, נכון שתלמדי לשמור על הגבול שלך.

אם פוגע בך כשהיא אומרת דברים רעים על הדירה, אפשר בו בזמן להגיד אמא זה ממש מעליב או לא נעים, או השקענו, או נשמח שלא תגידי דברים רעים על הבית שלנו שהשקענו בו הרבה.

אפשר ורצוי גם בסמן אחר להגיד לה אמא את חשובה לנו מאד, ואנחנו רוצים ממש להמשיך להיות יחד בחגים ושבתות.

אני ממש נפגעת כשאני מרגישה שמבקרים אותי/ מרגישה ממש רע כשאת מדברת על אבא. 

יכול להיות שהיא תקבל ותוריד מינון, ויכול להיות שאחרי כמה נסיונות תראי שזה לא עובד, ותשמרי יותר מרחק.

והיא תדע למה, כי את ביקשת, ושיתפת, והיא לא כבדה.

אותו דבר לגבי להגיע אליה. להגיד לה בכנות, אמא אנחנו עם ילדים ואני מבינה שקשה לך עם הנקיון אבל אין לנו יכולת להיות אצלך כשכל הזמן מעירים לילדים וצריך לנקות, היינו שמחים אבל זה גדול עלינו.

המצב הנוכחי שבו כת חוששת להביא את עצמך ואת המקום שלך מול אמא שלך,

נדמה כאיזשהי צדיקות, שלספוג בגבורה דברים,

אבל בסופו של דבר הנפש שלך נפגעת, אני בטוחה שגם לילדים שלך לא עושה טוב

לשמוע את כל המרירות הזאת, הקשר שלך על אמא שלך על ביצים, אי אפר להגיד כמעט כלום, וממש חבל.

כי זה לא חייב להיות ככה.

כדאי ללמוד לשמור על הגבול שלך, לראות מה את יכולה לתת בלב שמח, ומה לא (אם בא לך חלק מהמדריך מתנה שלי גם עוסק בנקודה הזאת של הריצוי https://at-ori.ravpage.co.il/madrich4f) )

ומעבר לזה, בטוחה שלא קל לחיות ולצמוח באוירה כזאת, אז תני מקום גם לחוויות הפנימיות שלך מולה, לעבד אותן בצורה נכונה, וללמוד איך לנהל את הקשר הזה בצורה כמה שאפשר מיטיבה עבור שתיכן.

ספציפית לגבי החג, נשמע שאת רוצה בעיקר להיות בבית לבד,

אז אולי אפשר לנסות לראות אם יש מישהו אחר שיארח אותה אפילו חלקית? 

אולי ללכת לסעודה שלישית? אולי לשלוח לה אוכל מפנק וכיפי ולהשאר לבד? תחשבי איך את כן יכולה לבטא את הדאגה לזה שלא תהיה מסכנה, בלי לפגוע בצורך שלכם בחג שפוי

אם כבר נפתחתי וכתבתי זרם ממני עוד היבט של הסיפור ורוצה לשחרר אותו החוצה.

משהו באנונימיות גם מאד מסייע לזה. מקווה שלא "נופלת פה על הפורום"

כמה אני כמהה לחיים של שלווה.אלוקים, דיי עברתי מספיק עכשיו אני רוצה שלווה.

כשהייתי קטנה אבא צועק על אמא, אמא על אבא וחוזר חלילה.חגים= מתיחות.

אם נסענו לחג, מריבה באוטו.

אם נשארנו, מתח, מתח, מתח

כמה מתח? אלוקים.

השולחן צריך להיות מוכן בזמן שאבא לא יכעס.צריך לשטוף מהר את כל הכלים שאמא לא תתחיל בסצנות מסכנות.

תמיד עברה אלינו התחושה שאנחנו מסכנים ולבד ו...היה שם דכאון סמוי שאף אחד לא העיז לשים על השולחן, אבל אווו כמה שהוא היה שם, מה שנקרא הפיל בחדר.

ואז הגיע גיל 16 ואיתו מחלת הסכיזופרניה של אחי שגדול ממנו בשנתיים.

לו רק לפחות הייתם קצת מגוננים לי על הנפש הרכה,

לו רק קצת מנתקים אותי ממנו ומההתנהגות הקשה שלו. לו ...

רק אמרתם להסתיר, לא לספר ואני עם הסוד חנוקה ועם הדרמות שכל שבת זימנה.

פעם לא יצאת מהמיטה שבוע ואז התחלת להשמין ולאבד את צלם הדמות שהיית.

ואז פעם זרקת איזה כלי זכוכית וניפצתה באמצע שולחן שבת.

ופעם דפקת בחוזקה על השולחן וצרחת משהו.

פעם קיללת את אבא שימות ורדפת אחריו והוא ברח.

ופעם צעקת על אמא ואז התנצלת ואז שוב צעקה- התנצלות- צעקה- התנצלות

כמו התקף ששב וחוזר

פעם הסתובבת עשרות אם לא מאות פעמים סביב עצמך ומילמלת משהו.

ואז פעם כשכבר הייתי נשואה ובטן הריונית בצבצה, בעטת בי, באמצע חג,  ככה מהר מהר ובלי התראה, התהפכת 180 מעלות, רצת אליי ובעטת

ואני ברחתי בצורה הכי מושפלת קופצת מהגינה לרחוב. הפעם בשונה מכל עשרות או מאות הפעמים הקודמות שחויתי אלימות כזאת או אחרת (אומנם זו פעם ראשונה שחויתי אלימות פיזית כלפיי אך נכחתי באלימות כלפי אחרים או כלפי חפצים) והייתי לבד, הפעם בעלי היה לצידי.

ההלם, הבושה, הכאב, השעות שהסתובבנו בחוץ כדי שלא יפגע בנו שוב עד שנוכל בערב לחזור לביתנו שהיה בעיר אחרת.

ואז כביכול הכל חזר להיות רגיל.

ושוב בהריון השני, הגענו לבית של ההורים ואתה (אחי) היית שם. הפעם זה לא לקח יותר מכמה שניות שהתחלת להמטיר צעקות- צווחות עלינו. רעדנו מפחד מהר נכנסו זוג עם תינוקת ועוד אחד בבטן (חודש 9) לחדר ונעלנו שלא תפגע בנו.

נאלצנו להזמין משטרה כדי לצאת מהחדר ולדעת שיצאנו בבטחה, הרגשתי שאין סיכוי שאני לוקחת סיכון פיזי שבועיים לפני לידה.

ה' כמה פוסט טראומה יש לנו מאז.הבת שלי היתה בת שנה וחצי, סגורה בחדר זמן לא מבוטל וסופגת צרחות. עד היום בשניה שמישהו מרים קול בצורה הכי עדינה היא מיד מתחילה לבכות בכי היסטרי, ממש ספגה טראומה.גם אני כמובן סוחבת תדבר הזה.

וכן אני בטיפולים רגשיים, וכן היה לי דכאון אחרי לידה וחרדות והתפרצויות זעם אחרי הסיפור הקשה הזה.

וכן אני כבר לא נפגשת עם אחי וכן הכל מדמם וכואב וצף כל חג מחדש וזו המשפחה שלי ואני אישה מוכה בלי להיות נשואה לבעל אלים. 

עברתי חויות אלימות על ידי אחי, גם כשהייתי גדולה ולא היתה לי הדעת לעזוב ולברוח בזמן.וגם כשאת נשואה לאדם טוב ומהמם מסתבר שאת יכולה להיות נפגעת אלימות.וגם אם בן אדם חולה את עדיין נפצעת ממנו ונפשך חצויה.

ובסוף כל הדבר הזה, היום כשאמא שלי אמרה לי שהיא נוסעת לאחי החולה להביא לו אוכל לחג, כשהכנתי עוגת גבינה הכנתי עוד אחת קטנה בשבילו וכשהכנתי לזניה עוד אחת בצד וכשאמרתי לה שתבוא לקחת את זה שיהיה עבורו היא רק כעסה עליי כשסרבתי לבוא איתה אליו ושאני לא עוזרת לה.

🤷‍♀️🤷‍♀️🤷‍♀️🤷‍♀️

אז כמובן שזה לא שינה את דעתי ואני לא אלך אליו בשום מחיר והנפש שלי הכי חשובה והיא מספיק נפצעה סתם, אבל עדיין אמא שלי לא מבינה ודורשת הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לתת וכועסת וכו וכל הסצנה.

ובעיני בכלל עצם המחשבה בכלל להכין לו משהו אחרי כל מה שעברתי בגללו היא כבר ואוו, אבל כמו שאמרתי לא משנה מה נעשה תמיד אמא שלי תרצה יותר וזה לא יספק אותה וכמובן תביע את מורת רוחה בהשתלכות, בכעס וכו

אני על הרבה פחות מזה "חתכתי" מאמא שלי.

בהתקפי זעם שהיו לה שמעתי במהלך חיי "אני שונאת אותך" ו "עוף לי מהבית" "חבל שהבאתי אותך". אז פשוט חתכתי ממנה. לא שאני לא בקשר איתה. אבל אני לא מבלה לידה לבד יותר מ 10 דקות. וגם כשאני לידה אני שותק. ואם היא צריכה שאקח אותה לרופא/סידור/עבודה/כל דבר אחר אני לוקח וזהו. בלי איך את מרגישה בלי מה את צריכה. פשוט מעביר את ה 10 דקות בדממה. לא נגרר לשיחות איתה. היא הביאה את זה על עצמה ואין לי יסורי מצפון על זה.

לשבתות היא באה לארוחת שישי מידי פעם לשעה אחת והולכת. לא מרשה לה להשאר יותר מזה. היא גם לא רוצה האמת להשאר יותר משעה.

היא מנסה לפצות על האימהות המזעזעת שלה בסבתאות אוהבת. אבל גם הסבתאות שלה היא לזמנים קצרים ומרחוק. מעולם לא נשארה לבד עם הנכדים ליותר משעתיים לבד. גם איתם היא רגע לפני התפוצצות אם זה יותר משעתיים. היא אוהבת אותם ושופכת עליהם חיבוקים ונשיקות וכסף לימי הולדת (ילדה בת 3 שסבתא מביאה לה שטר כסף והיא בטוחה שיצאה ידי חובה) אבל לחצי שעה גג.

יצא פעם אחת שבלית ברירה היינו צריכים שהיא תשאר ערב שלם עם הבנות. אחרי שעה כל כמה דקות "מתי אתם באים? אני עייפה. אני רעבה. אני צריכה לשירותים. תבואו מהר". 

אז היום אני פשוט סותם לידה. מעביר את ה 10 דקות וגמרנו. אין לי קשר ריגשי אליה.

אז המקרה שלך הוא הרבההההההה יותר קשה. אני באופן אישי אם הייתי חווה חוויות כמוך (ואני לא מעודד לפעול כך או אחרת כי אני לא מכיר את כל התמונה) הייתי חותך לגזרים את הקשר שלי עם אמא שלי.

נשמע שיש לאמא שלך איזה שהיא בעיה אוביקטבית שאולי לא אובחנה שלא מאפשרת לה יצירת קשר יותר ארוך.

אצלי זה משתנה, דווקא באמצע שבוע כשהמפגש עם הנכדים קצר יותר היא ממש אחלה.

אני מתחילה להבין שכולנו- אמי, אבי ואחיי נפגעי פוסט טראומה עקב המחלה של אחי והדברים שנחשפנו אליהם (ולא כתבתי הכל..)

כל אחד לקח את זה למקום אחר, אבי התנתק ועבר לחו"ל, אמא שלי לא מותרת ומצעקשת לסייע לאחי אבל לצד זאת סובלת מחרדה ודכאון במידה כזאת או אחרת.

קיצר, לא פשוט

לא מגיע לך, שולחת חיבוק🫶🏻

את עושה מעל ומעבר,

הגיע הזמן שתחשבי על עצמך ותדאגי לך ולמשפחה הקטנה שבנית.

נשמע שאמא שלך יודעת לפנות לנקודות חולשה שלך, לטוב הלב שלך ולמצפון.

הלוואי שתמצאי  כח לשים את עצמך במרכז, להתרחק כשצריך, לסרב, לשמור על עצמך, לפחות עד שתתחזקי בעצמך.

מבינה גם את הקושי להתנתק, קשר דם זה לא דבר של מה בכך.

אבל זה רק לוקח ממך, ולוקח המון.

כתבת שאת בטיפול, מה המטפלת שלך אומרת על זה?

המון אסימונים נופלים לי

דברים יותר מתחברים.

האירוע הטראומטי המדובר היה לפני כמעט 3 שנים ועדיין חי וכואב. אני מבינה שאני עדיין בפוסט טראומה, שהקשיים שחוייתי בלידות ואחרי לידה נשענים גם על הטראומה הקשה שעברתי ומוזנים מהם.

פתאום הבנתי שאולי הגיע הזמן לעצור קצת את הרכבת, אולי לפנות לביטוח לאומי להיות כמוכרת נפגעת פוסט טראומה.

מאז האירוע ב3 שנים האחרונות, החלפתי 4 מקומות עבודה (חלק כי לא יכלתי לעמוד בעומס הרגשי של התפקיד וחלק כי פוטרתי למרות שבהרגשה שלי עשיתי את התפקיד היטב והיו כביכול סיבות חיצוניות של צמצום תקן, חזרת עובדת..), אולי גם אני מסתובבת בעולם עם דכאון שאני חושבת שלא רואים אותו אבל כנראה כן רואים...

אני נשענת על החוזקות שלי שזה הצד השכלי החריף שלי והיכולות המוזיקליות שלי, אבל בנפש..מפורקת. 

רוב האחרי צהריים חייבת את בעלי כדי שיהיה עם הילדים (גיל 4 ו2) אני מסוגלת לבלות איתם רק אם ישנתי צהריים וגם אז נגמר לי הסוס באזור 7 (הם בצהרון עד 4 אז לא מדובר בהרבה שעות)

מתעוררת בלילות, כמעע כל לילה ערה איזה שעתיים שלוש ורק אז נרדמת שוב. בקושי מצליחה להתעורר ב7.30-8 והילדים מגיעים בעקביות מאוחר לגן באזור 9 ולפעמים אחרי.

בעלי תומך, כמה שהוא תומך, מאפשר לי לצאת להופעות מוזיקה ודברים שמחזקים אותי. אני מטופלת בשיחות כבר שנתיים ועדיין התסמינים חיים ובועטים ולא עוברים...

אלוקים, תן לי שלווה ונחת ושמחה. 

אני מקווה שמדובר במישהו בעל הסמכה רצינית. מגיע לך טיפו  אמיתי

וואו זה ממש הולך איתך ביום יום.

תהליכים  וטיפולים יכולים לקחת זמן, מהניסיון שלי..

אבל חוץ מהפוסט טראומה, את עדיין מתמודדת עם דברים ועם מפגשים קשים, אולי זה גם מעכב את הריפוי.

מה בסוף עשית עם החג?

בהתחלה חשבתי ללכת ליל חג לאמא ולחזור, אבל אז הרגשתי איך זה טרעגר בשבילי והגרון שלי נחנק, אז שחררתי ואמרתי שלא נבוא. מקווה שיהיה בסדר. סדרתי לה אירוח ארוחה 1 אצל שכנים, משפחה מתוקה, מקווה שיהיה לה טוב

באמת שאין מילים כשקוראים מה שעברת, הן בילדות והן בשנים האחרונות שאת נשואה.

לא מפתיע בכלל שאת סוחבת צלקות כל כך עמוקות והקושי מול אמא כזה עצום.

הסיפור שלך באמת קשה (ואני חשבתי שלי קשה), וטוב שאת מטפלת בעצמך, והלוואי ותמצאי את הכוחות לעלות על דרך המלך יותר ויותר, שה' יאיר את דרכך, ותמצאי את האיזון הנכון לך ולמשפחה בינך לבין אמא ותגיעי לשלווה והמנוחה הרצויים לך כל כך.

ויש לך נפש ענקית, שאת ככה חושבת עליה ומתחשבת בה.

אמא שלך מטופלת במשהו?

נשמע שבלתי אפשרי לשהות במחיצתה לאורך זמן.

ואני מקווה שה' ישלח לך רפואה אמיתית מהצער הזה.

באמת את צריכה לטפל בעצמך -- לגמרי מגיע לך 

ועוד משהו, נשמע בין השורות שבעלך תומך בך ועובר איתך יחד את כל הקשיים האלו, אז ממש כל הכבוד לשניכם ותתמקדו בעיקר בלחזק את המשפחה שלכם- שתהיה מקור הכח שלכם 

ב"ה שזכיתי בו ויש לו סבלנות לעבור איתי את המסע הלא פשוט הזה. 

כל הכבוד לו

בהצלחה לכולכם

איזה סיפור קשה❤️❤️❤️

בוודאי אפשר להפגע מאלימות גם כשזה לא בעל או אבא, גם כשזה אח, גם כשזה אח שבעצמו סובל.

יצא לי לפגוש סיפורים כאלה, וזה לא הופך את זה פחות קשה.

חוסר האונים, תחושת חוסר הבטחון, פחד להפגע וגרוע מכך, שהוא פיזי ממש, ולפעמים גם החוויה

שמי שהיה אמור לדאוג לך ולהגן עלייך ולדאוג לך לא היה שם בשבילך❤️

ב"ה שאת היום עם בעלך שהוא אדם שדואג לך ומגן עלייך

המציאות הזאת לבד מאפשרת יותר לרפא את הפצעים והטראומות

וב"ה שאת יודעת איפה עובר הגבול שלך לשמור על עצמך ולא להגיע כשזה טו מאץ' עבורך, 

גם אם למרבה הצער את לא מקבלת הערכה והבנה לדבר הכל כך בסיסי הזה מאמא שלך❤️

מחזקת אותך להמשיך להשקיע בריפוי שלך ובשמירה עלייך ועל הבית שבניתם❤️❤️❤️

https://at-ori.ravpage.co.il/madrich4f

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב