מכירים את הבדיחה על שתי הדתל"שים שיושבים בבר? האחת בה כשהשני מזכיר לראשון שהם עזבו את הדת, הוא מסיים "למדני חוקיך" את הברכה אותה התחיל? מכירים?
אז לא כל הדתל"שים הם ככה. אצל הרבה אין נקודת פתיחה לַ"חזרה בשאלה", אלא מרגע שהם נולדו, הסביבה היתה נוחה מאוד למגלשה החוצה מן הדת, ממש פונקציה לינארי שיורדת.
אבל אני כזה. אוהו כמה שאני כזה, וקרו לי דברים עוד יותר משעשעים. וגם פחות.
אתם יודעים, רק כשאתה יוצא החוצה מהדת, אתה מגלה כמה היא מקיפה לך את כל החיים, במיוחד אם למדת בישיבה לפני כן. מהדברים הקטנים ביותר עד לדברים הגדולים ביותר. ובכנות – היתה תקופה שזה שימח אותי, חיזק אותי להאמין בדרך, אבל היום... היום הכל כבר שונה.
ועדיין יש דברים שממשיכים לעשות אותו דבר. נגיד... נגיד להתקלח, אין צורך בכשרות או משהו. בעצם יש איזה שינוי, בעיקר סביב הקטע של צניעות. אה, וכמובן יש את התפילות.
לא, לא סתם תפילות – תפילות במקלחת. זה, נגיד, דבר שאף פעם לא הצלחתי להתחבר אליו בדת. מעולם לא הבנתי את ההיגיון שבאיסור הזה, ולמה דווקא ברגעים שאני הכי שם לחשוב על היום שהיה, על החיים שלי – נאסר עלי לפנות לה'.
יש את הניגון הזה, "צמאה לך נפשי, בארץ ציה ועייף, בלי מים" – אז אצלי זה עם מים, דווקא מתחת זרם של מים חמים. הרי מה יותר כנה מדמעות, וגם הן פשוט מים חמים. אז נכון, אני לא דוד ובודאי לא מלך, אבל גם התפילה של מגיעה ממעמקים – ותנחשו מה יש שם. נכון, מים.
אני לא אגיד שזה רק זה, אבל כל העניין הביא אותי לנסות אחרת, "ניסויי נוחות" אני קורא לזה. למצוא איזון ביני ובין אלקים. ומצאתי. לא יודע כמה הוא מסכים. לא ששאלתי, אבל לא שמעתי ממני אחרת.
וזהו זה, ככה אני היום. כפיש?
