הגרגויל שראה אותי מדבר לעצמי, הניח את ידיו על אדן חלוני והביט בי, גבותיו המכווצות סוככות מטה על עיני האבן שלו. באינסטינקט של רגע, החש בנוכחותו של אחר, הסתובבתי וראיתי אותו נותן בי מבט מיוסר, מיוסר ממבוכה. כאילו ראה מולו אדם בוגר שעושה פרצופים למראה. האדמתי קשות.
"אתה לא מתבייש לחדור ככה לפרטיותו של אדם?" הטחתי בו באגרופים קמוצים מטה.
הוא חייך בתגובה ולא השיב. וזה הכעיס אותי עוד יותר.
"אני רציני! לא עושים דברים כאלה!"
"דיברת לעצמך.."
"נו ו..? אז מה אם דיברתי לעצמי! מי לא עושה את זה?!"
"איזה מונולוג פתחת כאן.." זנבו התכשכש מאחוריו בעצלתיים, וכנפיו הדקות נחו להן מכופפות פנימה אל גבו, סומכות על טלפיו האוחזות בקיר הבניין שידאגו למלאכה.
"מונולוג," סיננתי בלסתות צמודות, "שנועד לאוזניים שלי בלבד. וחוץ מזה," פתאום זה היכה בי, "כמה זמן אתה שם?"
הוא גיחך. לא אהבתי את חיוכו הערמומי.
הצרתי את עיני, והמילים יצאו לאט. "אנחנו לא מדברים כאן על שעה או שעתיים נכון?"
הוא שתק.
"וגם לא על יום או יומיים.."
עפעפיו שיוו לעיניו צורה לעגנית בתשובה.
"מה אתה רוצה ממני."
הוא פיהק וכיסה את פיו עם כף יד מעוטרת ציפורני נשר קטלניות, מה שגרם לפעולה להיראות מוזרה, כמו אדם שמנקה את שיניו עם חרב. "אתה משעשע אותי, אפילו השאלה הזאת משעשעת אותי. הנטיה שלכם לשאול שאלות שהן כל כך לא במקום וכל כך מפספסות את העניין משעשעת אותי. השאלות שלכם מעוורות אתכם הרבה יותר ממה שהן מאירות לכם, כל כך משעשע.."
"למה.. למה אתה מתכוון."
"מה זה משנה, מימלא לא תבין. כבר אמרתי יותר מדי.."
חשתי את פי מתעוות תחתיי, שלל של שרירי פנים שמתכווצים ומנסים להביע תחושה ללא שם. לא פחד. לא בהלה. לא השתוממות. תחושה לא ברורה, ממש כמו ההבעה על פניי אותה ראיתי לעיני רוחי. אני יודע שאף אדם מעולם לא ראה כזאת הבעת פנים מימיו, ועל כן לא תהיה באפשרותו לפענח מה הוא רואה, כפי שגם אני לא מבין מה אני רואה. אבל הוא הבין, ולכן גם חייך.
חשתי ידי אבן מחוספסות לופתות את צווארי, הן היו חמות כאילו היו של יצור חי, אך מוצקות ודחוסות, כבדות כשל חפץ דומם. הוא היה רחוק, מעבר לחלון על רקע צמרת עץ, אך ידיו המשולבות בשאננות על האדן לתמוך בגופו הנשען קדימה, הן אותן ידיים שחונקות אותי. מתהדקות לאט, ברעבתנות מאופקת, מונעות מאוויר להיכנס ולצאת מריאותיי. אני חייב לזוז, לברוח, אני יודע שמספיק רק צעד אחד אחורה. הכל מִטשטש, נמס, אור וצל נהיים לאחד.
אני מאבד אוויר
מאבד אוויר
צריך אוויר
עכשיו
התעוררתי. הכל חזר לקדמותו ולצורתו, אפילו הוא נשאר עם ידיו על אדן החלון.
"אוף.." נאנח באכזבה, "לא כיף איתך.. אתה אפילו לא מנסה להתנגד."
מצמצתי בהפתעה, המום ממה שקרה הרגע. "מה.. מה קורה כאן?"
"שוב פעם חזרנו לשאול שאלות.. כל כך מיותר שזה כבר לא משעשע, הייתי אומר אפילו שזה די משעמם." הוא נאנח שוב, "נו טוב, נעבור לאחד הבא."
"מה?"
"להתראות." אותה מילה גררה אחריה חושך שירד על העולם סביבי בהדרגה, חושך שבכוחו לכלות חפצים וקירות, מחשבות ומילים, חלומות ופחדים. "לא אטריד אותך יותר."
