הבעיה שאני חושב שהוא צריך קצת יותר ביסוס. 

בכל בוקר אומרים:

אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:

וכי מה זה אלהי אם לא אלוהים שלי?

אחרי ברכות השחר:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם...

שוב, אלהי זה אלוהים שלי במילה אחת 

המילה לי במשמעותה הפשוטה היא "בשבילי", ולכן חז"ל דורשים על המילה "לכם", לכם, "לכל צרכיכם", כמו בשבילכם. זו אולי המשמעות של הפסוק: "לא תעשו לכם", שעשיית האלילים נובעת מהרצון לקבל, ומחוסר ההתבטלות לבורא, ולא כפי שאמרת ש"לכם" במשמעות "לי ולא לאחר".

בלי קשר, המילה "א-לוקים שלי" לכאורה מצמצמת את הבורא, שהרי ה' הוא גבוה מעל גבוה, בורא כל העולמים. כשמלך הכוזרים שואל את החבר (ריה"ל בספרו הכוזרי) על אמונתו, והחבר מתחיל לפרט לו על יציאת מצרים ומעמד הר סיני. ומלך הכוזרים אומר, ידעתי שלא הייתי צריך לפנות ליהודים, במקום להגיד שהא-ל ברא את כל העולם, הוא מתחיל להגיד לי על יציאת מצרים. ותשובתו של הכוזרי היא שתיאור הא-לוה כבורא עולם הוא תיאור מנותק, הא-ל ברא את העולם, התיאור המשמעותי של האדם זה התיאור של הא-ל איך שהוא נגלה אליו, כפי שהוא מתייחס אליו, ולכן האמונה בא-ל מכוח ההתגלות ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני הרבה יותר חזקה ואמיתית מאשר התבססות על בריאת העולם (כוזרי, מאמר ראשון סעיפים י"א- כ"ח). גם כאן, לפעמים אם האדם יתאר את הא-לוה הגדול, הגיבור והנורא, זה יהיה פחות נוגע אליו ופחות שייך אליו, והתיאור של איך הא-לוה מתגלה אליו ומתייחס אליו, זה תיאור יותר חי ומשמעותי מבחינת האדם. אמנם, על האדם גם להכיר בזהות הרחבה יותר של הא-ל, החיבור של הא-לוה לת"ח, לכל עם ישראל, לכל האנושות, לכל העולם, כפי שהדגשת.

ככה קראתי שמתארים את הקב"ה בחסידות (אולי חב"ד דווקא, אולי בתניא)

יש משהו מאוד אינטימי בקשר עם הקב"ה.

אתה יוצא מנקודת מוצא שדבר כללי הוא לא יכול להיות אישי. נראה לי שזה לא סותר הקשר עם הקב"ה הוא אישי אינטימי וכללי - אבינו מלכנו. גם אבינו וגם מלכנו.

"אמרו חז"ל "דרשו ה' בהמצאו" אלו עשרת ימי תשובה, כי ה' יתברך בבריאות העולם כביכול עשה עצמו להיות בעולם. כי צריך כל איש לידע ולהאמין כי הקב"ה נעלם ורחוק מכל רחוק וכמו כן הוא קרוב מכל קרוב..."

שפת אמת, דברים, שבת תשובה י״ז:ב׳ (ממליץ גם ל @אני הנני כאינני )

מצד ההגדרה, שאנחנו לא יכולים להגדיר את האל.

אבל מצד ההרגשה שלנו אנחנו צריכים להרגיש שהוא קרוב.

ובסוף גם משה הרגיש ריחוק והוא לא נענה לבקשתו של הקב"ה "אחורי יראו".

ההרגשה מושפעת מההשגה, ובגלל שההשגה בעצמותו לא אפשרית אז זה משפיע על לפחות חלק מההרגשה.

כמו כן, המרחק מגביר את התשוקה ובכך הוא משמש גם לקרבה.

דווקא אם האדם ירגיש ריחוק הוא יוכל להרגיש קרבה. נ.ב. מה שהרב קוק זצ"ל מדבר עליו זה גם כן מבחינת ההרגשה.

הוא מגדיר שגם מבחינת ההרגשה. וזכור לי שציטטת פה (יכול להיות שזה היה מישהו אחר ואני סתם זוכר שזה אתה....) רבינו יונה שמדבר על כך שהאדם מבחינת ההרגשה שלו צריך להרגיש את היראה ושפלותו מפני הא-לוה. (אני אחפש ואביא אותו, שלא סתם יצא שסילפתי את דבריו. מראש אני אומר שיכול להיות שלא דייקתי, אז כרגע אל תאמינו לי....).

"מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת...שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִין מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹם וִיבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ". אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה' כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה' בְּתַכְלִית. וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְּאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים כו'. וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ" (תניא, ליקוטי אמרים פרק ז').

רואים שהוא אומר שהדרך להגיע להרגיש את קרבת ה' היא ע"י הרגשת הריחוק.

"...וְלָזֹאת צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר. דְּהַיְנוּ לִקְבֹּעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, כַּכָּתוּב: "לֵב נִשְׁבָּר", "רוּחַ נִשְׁבָּרָה"...".

"אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ עַל רִחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה' וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא נִקְרָאִים בְּשֵׁם עַצְבוּת כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטֻמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חִיּוּת בְּלִבּוֹ. אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה הֲרֵי יֵשׁ חִיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפַּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר; רַק שֶׁהִיא חִיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן.וְהִנֵּה לְעִתִּים, צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּחִינַת גְּבוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּינִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְיֵצֶר הָרָע כְּשֶׁשּׁוֹלֵט חַס וְשָׁלוֹם עַל הָאָדָם, כִּי אֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִין אֶלָּא בְּשָׁרְשָׁן. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטוֹב. וְהַיְנוּ בְּכָל עֵת שֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ. אַךְ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, שֶׁהִיא שָׁעָה הַמְּיֻחֶדֶת וּרְאוּיָה לְכָךְ לְרֹב בְּנֵי הָאָדָם הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָצֵב בְּלָאו הָכִי מִמִּלֵּי דְּעָלְמָא, אוֹ כָּךְ בְּלִי שׁוּם סִבָּה, אֲזַי הִיא שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְהַפֵּךְ הָעֶצֶב, לִהְיוֹת מִמָּרֵי דְּחֻשְׁבָּנָא הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל וּלְקַיֵּם מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל לְעוֹלָם יַרְגִּיז וכו', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.וּבָזֶה יִפָּטֵר מֵהָעַצְבוּת שֶׁמִּמִּלֵּי דְּעָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִתִּית. דְּהַיְנוּ שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִם, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה' בְּתַכְלִית וּמְשֻׁקָּץ וּמְתֹעָב וכו'. אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבִּי חֵלֶק ה' מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִלּוּ בְּקַל שֶׁבַּקַּלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱ-לֹהִית עִם נִצּוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְּלֻבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ; רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת. וְאִם כֵּן אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִחוּק מֵה' וְהַתֵּעוּב וְשִׁקּוּץ, הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחְמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד. וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וּמְיֻחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית. וְגַם עַתָּה כֵּן תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיֻחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעֹק אֶל ה' בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְּשֻׁקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהָשִׁיב חֵלֶק ה' לִמְקוֹרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין" (שם, חלק א' פרק ל"א. הוא ממשיך להסביר שם את הדברים, הבאתי את רובם של הדברים).

שמיד ירגיש את הקורבה.

מהתניא שהבאת משמע שהריחוק בדיעבד.

מדובר על תהליך, זה יכול להיות שעה-שעתיים, התבוננות זה לא דבר מיידי, האדם צריך להתבונן ולשקוע באותן הרגשות, ורק לאחר מכן להגיע להרגשת הקרבה. (אם כי לא לשקוע יותר מדי, כמובן....).

באותה מידה שיצה"ר זה בדיעבד. אמרת חז"ל שהוא מביא שם: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע", דהיינו, זה דבר תמידי ששייך בכולם (אולי מלבד דרגות מאוד גבוהות...), ולא רק למי ש"צריך" את זה.

- אגיב.

חדא מתורצת בחברתה. @תות"ח!  ו@חסדי הים , מדברי שניכם עולה ההבחנה בין "לי" ל"שלי" – ההבחנה הזו עונה על התמיהה של @פשוט אני..  

"אלהי" אינו "אלקים שלי" אלא "אלהים לי" – אין לי אחיזה בו, לו יש אחיזה עלי. "ה' לי לא אירא" – יש לו שליטה עלי, השגחה, "אחריות" אם תרצו, ולכן לא אירא, הוא דואג לי אבל אין בידי להתוות לו מה לעשות. הוא לא שלי. 

מצד השאלה, "לא תעשו לכם" – בפשטות המילה "לכם" היא צורת רבים של המילה "לי". אמת. אבל חז"ל בכמה מקומות דורשים "לכם" – משלכם, "לך" – משלך. לכאורה גם פה יש מקום לדרוש, "לא תעשו לכם" – אל תעשו אלקי זהב וכסף משלכם. ניתן להתבונן על זה מבחינה הלכתית (ואז לשאול – למה רק משלי לא לעשות? מה, משל אחרים מותר? – ברור שלא, יש כאן בעיה של גזל. אז למה כך כתוב? [אולי לומר שאסור לעשות מ'שלי' אלהי זהב וכסף, גם אם אני לא עושה אותם 'לי', אלא ליהודי אחר, או לגוי], אבל ניתן להתבונן לגופו של עניין שבדברי ולשים את הדגש על הנקודה המשמעותית – "עזבו את אלקים לרגע", את התחושה שדברתי עליה, חוויתם? מכירים?

תנסו רגע שלא לברוח מהשאלה אלא לבחון את עצמכם. האם אתם חיים ככה? האם זו תפיסה ותחושה שנמצאת אצלכם? 

יופי.. ועכשיו, איך זה ביחס לאלקים? זה ייתכן? לא לוגית, רגשית! כן? לא? כנראה שלא, כי אנחנו בעולם שדֵי מתוקן מעבודה זרה, דֵי לא מרגיש באמת באמת אלוקות ונפגש איתה באופן בהיר. אז זה מתבטא ביחס לדברים אחרים במציאות. 

ביסוס? תנסו להכיר את עצמכם לעומק ואח"כ לחקור ולהעמיק בדברי ה' וחז"ל, על פי הדרכים שלמדו אותנו הראשונים והאחרונים (וחז"ל הקדמונים עצמם). 

וורט חסידי? לא, לא ממש. 

חבל לי שאתה רואה את תגובתי מתנגדת לתגובתך. אמנם חלקתי על פרשנותך במקרא, אך הרעיון שהצגת הראיתי איך הוא נכון במידה מסויימת (בסוף תגובתי....).

לגבי הפרשנות, כבר הסברתי מדוע חלקתי עליך. אוסיף פסקה של הרב קוק זצ"ל בעולת ראי"ה שתבאר את העניין (ומתייחסת בדיוק לנושא הזה....): "בנשאנו את הדעה למרום העליות, של המחשבות היותר עזיזות, שם הננו מתעלים מכל תוכן חברותי, שם אין הרבוי של הרבים תופס מקום, כשמתעלים הרעיונות מתנשאים הם ממעל לגבולות המקום, המגביל את האישיות הפרטית, שהגבלה זו עושה היא את הרבים בתור רבים מפוזרים. אבל במערכה הבהירה, של ההשקפה השרשית העליונה, כל היקום ואישיו הפרטיים כולם חטיבה אחת להם, וכשאנו פונים למעלה, להיות מקבילים את ההוד הנורא אשר להיפעה הא-להית, אומרים אנו בלשון יחיד, המעורר בנו את המחשבה ע"ד (=על דבר) היחידיוּת של הרבים כולם במובנם האצילי, וקוראים אנחנו בשביל כך: ד' א-להי. אמנם המורשה המתוקנת, של הפאר הרוחני אשר לדורות הקדמונים, היא התקינה אותנו אל המעמד הנפלא הזה, להיות צופים ביסוד האחדותי אשר לכל פרטי היצורים כולם, בכל החיל של צבאי צבאות. ומתוך כך אנו מבטאים את יסוד הבעת הרעיון הגדול, המתאים לסגולת הוד הדעה המכירה את ערך האדם בתור שורש אחדותו, שאינו מתרבה בעצם עם כל ריבוי ופירור, ומתוך כך אומרים בלשון יחיד: ד' א-להי וא-להי אבותי".

אני באופן אישי קשה לי עם כל האנשים שלדוגמא בסיום ש"ס או בתפילה לפני ואחרי הלימוד אומרים בלשון יחיד, לדוגמא: "...שלא תמוש התורה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם ויתקיים בי: "בהתלכך תנחה אותך וכו'....". בפיוט "ידיד נפש" אני מקפיד לומר: "...ופרוש חביב עלינו את סוכת שלומך". אבל מדברי הרב משמע שאין פסול בביטוי של יחידיות כשההבנה שהא-לוה כפי שהוא נתפס אצלי הוא הדרך המיוחדת שדרכה אני יכול להתעלות לתפיסה הכללית, והיהדות לא מוחקת את הפרט על חשבון הכלל, כפי התפיסה הקומוניסטית, אלא מאפשרת לחיי הפרט לפרוח ולהתגדל כשחיי הפרט מכוונים לחיי הכלל. אוסיף עוד פסקה שלטעמי היא מאוד חשובה, ולא אוסיף עוד, אבל אם תרצה כתבתי על זה מאמר, אוכל לשלוח לך באישי.

"ר"ח ורבה ב"ר הונא הוו יתבי ברינא כוליה יומא, הוה קא חליש ליכייהו. תנא להו ר"ח ב"ר מדיפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב, וכי תעלה ע"ד שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך כל ריין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במע"כ, כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי. והנה כאשר מצאו מקום השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית. והנה רעיונם זה מנע מהם מנוחת נפשם, עד שהוכרחו למנע מפני תדירת עסקי הכלל במשפטיהם, מעסוק בהשלמתם ע"כ תנא להו רחב" ר, שאמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתיחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כ"א צריך להשכיל שאמנם כיון שתעודת האיש השלם היא הטובה הכללית שיוצאת ממנו בחייו, א"כ לא רק השעות שבהן הוא מתיחד בפועל בעבודת הכלל הן מלאות מתעודת חייו, כ"א כל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו, בין הרוחנית בין החמרית, כולם יהיו לתועלת להגדיל טוב הכלל. ע"כ במנוחת לב צריך לפנות אל השלמות הפרטית שלו, הרוחנית והגשמית, ולדעת שאמנם מהשפעת הפעולות של השלמות הפרטית, בין בחומר בין ברוח, תצא שעה אחת ביום שבה יוכל ברכוש כחותיו הפרטיים לעבוד את עבודת הכלל, נמצא שכל עניניו הפרטיים המה ממלאים את המטרה הרמה הזאת. ע"כ אדונינו משה, באשר כל חייו נתונים נתונים היו לעם ד', ע"כ העם עמד עליו, ובכחו התקיים, בפעולותיו מבקר עד ערכ, אף שבמשך הזמן שמבקר ועד ערב נתמזגו ג"כ פעולות להשלמתו הפרטית, אבל כולן היו נשואות למטרתו הנשגבה. ע"כ לא זאת היא המרגעה, שההשתוקקות להשלמת הכלל תעיק לההשלמה הפרטית, כ"א האיש הגדול וטוב הלב, העובד ד' עבודה תמה, צריך שיעלה למדה זו להשכיל כי כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל. ע"כ אין מדת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כ"א כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדאי את הכח הרוחני. כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע. הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת. ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין, אם מצדו העיוני, אם מצדו המעשי בהיותו מלא אומץ לב הנמצא רק בגוף בריא, למען יהיו דבריו נשמעים, ובין במילואו המוסרי בזיכוך מעשיו ומדותיו שפועלות להרשים יותר את דבריו בעם. ע"כ כל פעולותיו הפרטיות מתרכזות ביסוד הכללי, וכאשר זהו משפט הבריאה כולה שחלקיה אחוזים ונצרכים זה לזה, ע"כ הוא נעשה באמת שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה. כי הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית. וכ"ז הוא קונה בעסקו בזה בלב נאמן אפילו שעה אחת, למען יוכל לפנות ביתר חלקי הזמן אל השלמתו הפרטית, שממנה יהיו תוצאות יותר טובות לההשלמה הכללית של הציבור שהוא חפץ בה באמת ובתמים" (עין אי"ה שבת א' פסקה ט').

בקיצור, שאפו על התפיסה ה"כללית", כפי שאמרתי, בהחלט זה רעיון נכון שאסור להצטמצם בתפיסה הפרטית, וצריך להבין שהא-לוה גבוה ורחב יותר מתפיסתינו האישית, אך אין זה סותר שהמפגש של האדם עם הא-לוה צריך להיות דווקא דרך הצינור המיוחד שלו ומתוך כך הוא יכול להתעלות לתפיסה כוללת ושלימה יותר, עם הדגש של המקום המיוחד שלו שהוא חשוב כחלק מהמארג הכולל. ראיתי עכשיו את פירוש רש"י לפסוק, ולכאורה נראה שפרשנותך אפשרית ברש"י בעניין דרישת המילה "לכם".

לאבד את איניטמיות שבקשר עם הקב"ה לטובת גישה 'כללית' בוגרת?

אני מניח שלא. אז לכן יש צורך לדייק את דבריך.

(אם הבנתי אותך נכון)

מצד אחד הבעיה - את דמות החכם במעשה של ר' נחמן החכם והתם, 

שכשהמלך קרא לו אליו הוא שאל למה המלך קורא לו וכי חסר לו יועצים וחכמים וכו'? 

ואז כשהבין שבעצם קראו לו  רק כדי לדבר איתו והוא לא איזה מיוחד זה גרם לו להכריז שכנראה אין מלך - כדי להגן על הכבוד שלו.

והפיתרון - שרבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן

על הגמרא בירושלמי תענית פא "אם ישאל אותך אדם היכן אלוקיך, אמור לו: בכרך גדול שברומי" 

אם נפגשת עם אדם שהוציא את עצמו מהכלל (שהרי הוא אומר אלוקיך) ושואל איפה אלוקים תענה לו שאלוקים נמצא אפילו במקומות הטמאים, בעצם שהוא נמצא גם אצלו, וזה מה שיקרב אותו חזרה.

זה בעצם נראה לי כמו תשובה לאותו אחד - שירגיש שאלוקים דווקא כן "שלו" במובן מסויים

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!