הבעיה שאני חושב שהוא צריך קצת יותר ביסוס. 

בכל בוקר אומרים:

אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:

וכי מה זה אלהי אם לא אלוהים שלי?

אחרי ברכות השחר:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם...

שוב, אלהי זה אלוהים שלי במילה אחת 

המילה לי במשמעותה הפשוטה היא "בשבילי", ולכן חז"ל דורשים על המילה "לכם", לכם, "לכל צרכיכם", כמו בשבילכם. זו אולי המשמעות של הפסוק: "לא תעשו לכם", שעשיית האלילים נובעת מהרצון לקבל, ומחוסר ההתבטלות לבורא, ולא כפי שאמרת ש"לכם" במשמעות "לי ולא לאחר".

בלי קשר, המילה "א-לוקים שלי" לכאורה מצמצמת את הבורא, שהרי ה' הוא גבוה מעל גבוה, בורא כל העולמים. כשמלך הכוזרים שואל את החבר (ריה"ל בספרו הכוזרי) על אמונתו, והחבר מתחיל לפרט לו על יציאת מצרים ומעמד הר סיני. ומלך הכוזרים אומר, ידעתי שלא הייתי צריך לפנות ליהודים, במקום להגיד שהא-ל ברא את כל העולם, הוא מתחיל להגיד לי על יציאת מצרים. ותשובתו של הכוזרי היא שתיאור הא-לוה כבורא עולם הוא תיאור מנותק, הא-ל ברא את העולם, התיאור המשמעותי של האדם זה התיאור של הא-ל איך שהוא נגלה אליו, כפי שהוא מתייחס אליו, ולכן האמונה בא-ל מכוח ההתגלות ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני הרבה יותר חזקה ואמיתית מאשר התבססות על בריאת העולם (כוזרי, מאמר ראשון סעיפים י"א- כ"ח). גם כאן, לפעמים אם האדם יתאר את הא-לוה הגדול, הגיבור והנורא, זה יהיה פחות נוגע אליו ופחות שייך אליו, והתיאור של איך הא-לוה מתגלה אליו ומתייחס אליו, זה תיאור יותר חי ומשמעותי מבחינת האדם. אמנם, על האדם גם להכיר בזהות הרחבה יותר של הא-ל, החיבור של הא-לוה לת"ח, לכל עם ישראל, לכל האנושות, לכל העולם, כפי שהדגשת.

ככה קראתי שמתארים את הקב"ה בחסידות (אולי חב"ד דווקא, אולי בתניא)

יש משהו מאוד אינטימי בקשר עם הקב"ה.

אתה יוצא מנקודת מוצא שדבר כללי הוא לא יכול להיות אישי. נראה לי שזה לא סותר הקשר עם הקב"ה הוא אישי אינטימי וכללי - אבינו מלכנו. גם אבינו וגם מלכנו.

"אמרו חז"ל "דרשו ה' בהמצאו" אלו עשרת ימי תשובה, כי ה' יתברך בבריאות העולם כביכול עשה עצמו להיות בעולם. כי צריך כל איש לידע ולהאמין כי הקב"ה נעלם ורחוק מכל רחוק וכמו כן הוא קרוב מכל קרוב..."

שפת אמת, דברים, שבת תשובה י״ז:ב׳ (ממליץ גם ל @אני הנני כאינני )

מצד ההגדרה, שאנחנו לא יכולים להגדיר את האל.

אבל מצד ההרגשה שלנו אנחנו צריכים להרגיש שהוא קרוב.

ובסוף גם משה הרגיש ריחוק והוא לא נענה לבקשתו של הקב"ה "אחורי יראו".

ההרגשה מושפעת מההשגה, ובגלל שההשגה בעצמותו לא אפשרית אז זה משפיע על לפחות חלק מההרגשה.

כמו כן, המרחק מגביר את התשוקה ובכך הוא משמש גם לקרבה.

דווקא אם האדם ירגיש ריחוק הוא יוכל להרגיש קרבה. נ.ב. מה שהרב קוק זצ"ל מדבר עליו זה גם כן מבחינת ההרגשה.

הוא מגדיר שגם מבחינת ההרגשה. וזכור לי שציטטת פה (יכול להיות שזה היה מישהו אחר ואני סתם זוכר שזה אתה....) רבינו יונה שמדבר על כך שהאדם מבחינת ההרגשה שלו צריך להרגיש את היראה ושפלותו מפני הא-לוה. (אני אחפש ואביא אותו, שלא סתם יצא שסילפתי את דבריו. מראש אני אומר שיכול להיות שלא דייקתי, אז כרגע אל תאמינו לי....).

"מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת...שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִין מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹם וִיבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ". אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה' כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה' בְּתַכְלִית. וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְּאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים כו'. וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ" (תניא, ליקוטי אמרים פרק ז').

רואים שהוא אומר שהדרך להגיע להרגיש את קרבת ה' היא ע"י הרגשת הריחוק.

"...וְלָזֹאת צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר. דְּהַיְנוּ לִקְבֹּעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, כַּכָּתוּב: "לֵב נִשְׁבָּר", "רוּחַ נִשְׁבָּרָה"...".

"אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ עַל רִחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה' וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא נִקְרָאִים בְּשֵׁם עַצְבוּת כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטֻמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חִיּוּת בְּלִבּוֹ. אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה הֲרֵי יֵשׁ חִיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפַּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר; רַק שֶׁהִיא חִיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן.וְהִנֵּה לְעִתִּים, צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּחִינַת גְּבוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּינִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְיֵצֶר הָרָע כְּשֶׁשּׁוֹלֵט חַס וְשָׁלוֹם עַל הָאָדָם, כִּי אֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִין אֶלָּא בְּשָׁרְשָׁן. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטוֹב. וְהַיְנוּ בְּכָל עֵת שֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ. אַךְ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, שֶׁהִיא שָׁעָה הַמְּיֻחֶדֶת וּרְאוּיָה לְכָךְ לְרֹב בְּנֵי הָאָדָם הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָצֵב בְּלָאו הָכִי מִמִּלֵּי דְּעָלְמָא, אוֹ כָּךְ בְּלִי שׁוּם סִבָּה, אֲזַי הִיא שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְהַפֵּךְ הָעֶצֶב, לִהְיוֹת מִמָּרֵי דְּחֻשְׁבָּנָא הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל וּלְקַיֵּם מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל לְעוֹלָם יַרְגִּיז וכו', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.וּבָזֶה יִפָּטֵר מֵהָעַצְבוּת שֶׁמִּמִּלֵּי דְּעָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִתִּית. דְּהַיְנוּ שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִם, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה' בְּתַכְלִית וּמְשֻׁקָּץ וּמְתֹעָב וכו'. אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבִּי חֵלֶק ה' מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִלּוּ בְּקַל שֶׁבַּקַּלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱ-לֹהִית עִם נִצּוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְּלֻבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ; רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת. וְאִם כֵּן אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִחוּק מֵה' וְהַתֵּעוּב וְשִׁקּוּץ, הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחְמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד. וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וּמְיֻחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית. וְגַם עַתָּה כֵּן תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיֻחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעֹק אֶל ה' בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְּשֻׁקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהָשִׁיב חֵלֶק ה' לִמְקוֹרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין" (שם, חלק א' פרק ל"א. הוא ממשיך להסביר שם את הדברים, הבאתי את רובם של הדברים).

שמיד ירגיש את הקורבה.

מהתניא שהבאת משמע שהריחוק בדיעבד.

מדובר על תהליך, זה יכול להיות שעה-שעתיים, התבוננות זה לא דבר מיידי, האדם צריך להתבונן ולשקוע באותן הרגשות, ורק לאחר מכן להגיע להרגשת הקרבה. (אם כי לא לשקוע יותר מדי, כמובן....).

באותה מידה שיצה"ר זה בדיעבד. אמרת חז"ל שהוא מביא שם: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע", דהיינו, זה דבר תמידי ששייך בכולם (אולי מלבד דרגות מאוד גבוהות...), ולא רק למי ש"צריך" את זה.

- אגיב.

חדא מתורצת בחברתה. @תות"ח!  ו@חסדי הים , מדברי שניכם עולה ההבחנה בין "לי" ל"שלי" – ההבחנה הזו עונה על התמיהה של @פשוט אני..  

"אלהי" אינו "אלקים שלי" אלא "אלהים לי" – אין לי אחיזה בו, לו יש אחיזה עלי. "ה' לי לא אירא" – יש לו שליטה עלי, השגחה, "אחריות" אם תרצו, ולכן לא אירא, הוא דואג לי אבל אין בידי להתוות לו מה לעשות. הוא לא שלי. 

מצד השאלה, "לא תעשו לכם" – בפשטות המילה "לכם" היא צורת רבים של המילה "לי". אמת. אבל חז"ל בכמה מקומות דורשים "לכם" – משלכם, "לך" – משלך. לכאורה גם פה יש מקום לדרוש, "לא תעשו לכם" – אל תעשו אלקי זהב וכסף משלכם. ניתן להתבונן על זה מבחינה הלכתית (ואז לשאול – למה רק משלי לא לעשות? מה, משל אחרים מותר? – ברור שלא, יש כאן בעיה של גזל. אז למה כך כתוב? [אולי לומר שאסור לעשות מ'שלי' אלהי זהב וכסף, גם אם אני לא עושה אותם 'לי', אלא ליהודי אחר, או לגוי], אבל ניתן להתבונן לגופו של עניין שבדברי ולשים את הדגש על הנקודה המשמעותית – "עזבו את אלקים לרגע", את התחושה שדברתי עליה, חוויתם? מכירים?

תנסו רגע שלא לברוח מהשאלה אלא לבחון את עצמכם. האם אתם חיים ככה? האם זו תפיסה ותחושה שנמצאת אצלכם? 

יופי.. ועכשיו, איך זה ביחס לאלקים? זה ייתכן? לא לוגית, רגשית! כן? לא? כנראה שלא, כי אנחנו בעולם שדֵי מתוקן מעבודה זרה, דֵי לא מרגיש באמת באמת אלוקות ונפגש איתה באופן בהיר. אז זה מתבטא ביחס לדברים אחרים במציאות. 

ביסוס? תנסו להכיר את עצמכם לעומק ואח"כ לחקור ולהעמיק בדברי ה' וחז"ל, על פי הדרכים שלמדו אותנו הראשונים והאחרונים (וחז"ל הקדמונים עצמם). 

וורט חסידי? לא, לא ממש. 

חבל לי שאתה רואה את תגובתי מתנגדת לתגובתך. אמנם חלקתי על פרשנותך במקרא, אך הרעיון שהצגת הראיתי איך הוא נכון במידה מסויימת (בסוף תגובתי....).

לגבי הפרשנות, כבר הסברתי מדוע חלקתי עליך. אוסיף פסקה של הרב קוק זצ"ל בעולת ראי"ה שתבאר את העניין (ומתייחסת בדיוק לנושא הזה....): "בנשאנו את הדעה למרום העליות, של המחשבות היותר עזיזות, שם הננו מתעלים מכל תוכן חברותי, שם אין הרבוי של הרבים תופס מקום, כשמתעלים הרעיונות מתנשאים הם ממעל לגבולות המקום, המגביל את האישיות הפרטית, שהגבלה זו עושה היא את הרבים בתור רבים מפוזרים. אבל במערכה הבהירה, של ההשקפה השרשית העליונה, כל היקום ואישיו הפרטיים כולם חטיבה אחת להם, וכשאנו פונים למעלה, להיות מקבילים את ההוד הנורא אשר להיפעה הא-להית, אומרים אנו בלשון יחיד, המעורר בנו את המחשבה ע"ד (=על דבר) היחידיוּת של הרבים כולם במובנם האצילי, וקוראים אנחנו בשביל כך: ד' א-להי. אמנם המורשה המתוקנת, של הפאר הרוחני אשר לדורות הקדמונים, היא התקינה אותנו אל המעמד הנפלא הזה, להיות צופים ביסוד האחדותי אשר לכל פרטי היצורים כולם, בכל החיל של צבאי צבאות. ומתוך כך אנו מבטאים את יסוד הבעת הרעיון הגדול, המתאים לסגולת הוד הדעה המכירה את ערך האדם בתור שורש אחדותו, שאינו מתרבה בעצם עם כל ריבוי ופירור, ומתוך כך אומרים בלשון יחיד: ד' א-להי וא-להי אבותי".

אני באופן אישי קשה לי עם כל האנשים שלדוגמא בסיום ש"ס או בתפילה לפני ואחרי הלימוד אומרים בלשון יחיד, לדוגמא: "...שלא תמוש התורה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם ויתקיים בי: "בהתלכך תנחה אותך וכו'....". בפיוט "ידיד נפש" אני מקפיד לומר: "...ופרוש חביב עלינו את סוכת שלומך". אבל מדברי הרב משמע שאין פסול בביטוי של יחידיות כשההבנה שהא-לוה כפי שהוא נתפס אצלי הוא הדרך המיוחדת שדרכה אני יכול להתעלות לתפיסה הכללית, והיהדות לא מוחקת את הפרט על חשבון הכלל, כפי התפיסה הקומוניסטית, אלא מאפשרת לחיי הפרט לפרוח ולהתגדל כשחיי הפרט מכוונים לחיי הכלל. אוסיף עוד פסקה שלטעמי היא מאוד חשובה, ולא אוסיף עוד, אבל אם תרצה כתבתי על זה מאמר, אוכל לשלוח לך באישי.

"ר"ח ורבה ב"ר הונא הוו יתבי ברינא כוליה יומא, הוה קא חליש ליכייהו. תנא להו ר"ח ב"ר מדיפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב, וכי תעלה ע"ד שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך כל ריין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במע"כ, כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי. והנה כאשר מצאו מקום השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית. והנה רעיונם זה מנע מהם מנוחת נפשם, עד שהוכרחו למנע מפני תדירת עסקי הכלל במשפטיהם, מעסוק בהשלמתם ע"כ תנא להו רחב" ר, שאמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתיחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כ"א צריך להשכיל שאמנם כיון שתעודת האיש השלם היא הטובה הכללית שיוצאת ממנו בחייו, א"כ לא רק השעות שבהן הוא מתיחד בפועל בעבודת הכלל הן מלאות מתעודת חייו, כ"א כל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו, בין הרוחנית בין החמרית, כולם יהיו לתועלת להגדיל טוב הכלל. ע"כ במנוחת לב צריך לפנות אל השלמות הפרטית שלו, הרוחנית והגשמית, ולדעת שאמנם מהשפעת הפעולות של השלמות הפרטית, בין בחומר בין ברוח, תצא שעה אחת ביום שבה יוכל ברכוש כחותיו הפרטיים לעבוד את עבודת הכלל, נמצא שכל עניניו הפרטיים המה ממלאים את המטרה הרמה הזאת. ע"כ אדונינו משה, באשר כל חייו נתונים נתונים היו לעם ד', ע"כ העם עמד עליו, ובכחו התקיים, בפעולותיו מבקר עד ערכ, אף שבמשך הזמן שמבקר ועד ערב נתמזגו ג"כ פעולות להשלמתו הפרטית, אבל כולן היו נשואות למטרתו הנשגבה. ע"כ לא זאת היא המרגעה, שההשתוקקות להשלמת הכלל תעיק לההשלמה הפרטית, כ"א האיש הגדול וטוב הלב, העובד ד' עבודה תמה, צריך שיעלה למדה זו להשכיל כי כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל. ע"כ אין מדת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כ"א כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדאי את הכח הרוחני. כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע. הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת. ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין, אם מצדו העיוני, אם מצדו המעשי בהיותו מלא אומץ לב הנמצא רק בגוף בריא, למען יהיו דבריו נשמעים, ובין במילואו המוסרי בזיכוך מעשיו ומדותיו שפועלות להרשים יותר את דבריו בעם. ע"כ כל פעולותיו הפרטיות מתרכזות ביסוד הכללי, וכאשר זהו משפט הבריאה כולה שחלקיה אחוזים ונצרכים זה לזה, ע"כ הוא נעשה באמת שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה. כי הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית. וכ"ז הוא קונה בעסקו בזה בלב נאמן אפילו שעה אחת, למען יוכל לפנות ביתר חלקי הזמן אל השלמתו הפרטית, שממנה יהיו תוצאות יותר טובות לההשלמה הכללית של הציבור שהוא חפץ בה באמת ובתמים" (עין אי"ה שבת א' פסקה ט').

בקיצור, שאפו על התפיסה ה"כללית", כפי שאמרתי, בהחלט זה רעיון נכון שאסור להצטמצם בתפיסה הפרטית, וצריך להבין שהא-לוה גבוה ורחב יותר מתפיסתינו האישית, אך אין זה סותר שהמפגש של האדם עם הא-לוה צריך להיות דווקא דרך הצינור המיוחד שלו ומתוך כך הוא יכול להתעלות לתפיסה כוללת ושלימה יותר, עם הדגש של המקום המיוחד שלו שהוא חשוב כחלק מהמארג הכולל. ראיתי עכשיו את פירוש רש"י לפסוק, ולכאורה נראה שפרשנותך אפשרית ברש"י בעניין דרישת המילה "לכם".

לאבד את איניטמיות שבקשר עם הקב"ה לטובת גישה 'כללית' בוגרת?

אני מניח שלא. אז לכן יש צורך לדייק את דבריך.

(אם הבנתי אותך נכון)

מצד אחד הבעיה - את דמות החכם במעשה של ר' נחמן החכם והתם, 

שכשהמלך קרא לו אליו הוא שאל למה המלך קורא לו וכי חסר לו יועצים וחכמים וכו'? 

ואז כשהבין שבעצם קראו לו  רק כדי לדבר איתו והוא לא איזה מיוחד זה גרם לו להכריז שכנראה אין מלך - כדי להגן על הכבוד שלו.

והפיתרון - שרבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן

על הגמרא בירושלמי תענית פא "אם ישאל אותך אדם היכן אלוקיך, אמור לו: בכרך גדול שברומי" 

אם נפגשת עם אדם שהוציא את עצמו מהכלל (שהרי הוא אומר אלוקיך) ושואל איפה אלוקים תענה לו שאלוקים נמצא אפילו במקומות הטמאים, בעצם שהוא נמצא גם אצלו, וזה מה שיקרב אותו חזרה.

זה בעצם נראה לי כמו תשובה לאותו אחד - שירגיש שאלוקים דווקא כן "שלו" במובן מסויים

לומדת במוסדות חרדיים ותמיד נמשכתי לדתל, משהו היה נשמע לי מאוזן יותר, אהבת עם ישראל, ארץ ישראל, השילוב שלהם בתורה, השמחה שראיתי שם......

מבינה מאוד מאיפה זה מגיע.....

אין פה דרך נכונה או לא נכונה, לכל נשמה יש את מה שמושך אותה, אצלי אישית כרגע הבנתי כמה דברים על הדתל ועל מגזרים בכללי אבל לא משנה מה דעתי, רק תדע שכנראה זה קורה לעוד ופשוט תבדוק עם עצמך מה בדיוק הנקודה שמושכת אותך לשם, נניח אם זה הדגש אהבת העם והארץ(כמו שהיה אצלי) פשוט תעתיק אתזה לחיים שלך...

לאידעת מזה אומר חרדי ומה נער גבעות אבל הדרך חיים שלי היא לקחת את הטוב מכל המגזרים, יכול להיות שיתאים גם לך... אם לא-יכול גם להיות שהדרך של הנשמה שלך היא באמת יותר בדרך הדתל ופחות בחרדי....

אגב, יכול להיות שדווקא בגלל שכל השנים אמרו לך שהתורה האמיתית היא אצל החרדים ולא אצל המזרוחניקים-אתה עכשיו אולי קצת בהלם שזה לא נכון ורוצה לברר את זה...

בקיצור, תנסה, הרב קוק נשמע לך דתל? תנסה ללמוד אותו, רבנים אחרים? תחפש ספרים או מאמרים ופשוט תקרא, תראה אם זה מה שהנשמה שלך חיפשה......

ובין אם כן ובין אם לא-תמיד אפשר לשלב, זה קשה מאוד ועבודת חיים אבל אתה יכול להיות עם כובע וחליפה ולאהוב את כל עם ישראל, למרות שלפעמים זה לא נראה ככה😅🫣😅

באמת בהצלחה🙏🙏

(אני צעירה ולא מעל עשרים אבל פשוט תפס אותי מאוד... לא לסקול אותי😜🫣)

הוא אולי הלך שחור לבן, וגם לא היה פתוח.

בסוף גם היום, קח את החבר'ה מחרשה - הם לא חרדים, הם שמורים כמו חרדים אבל הראש אחר

זה מגזר עם התנהלות. ושם הרב קוק לא שייך.

ומבחינת תפיסת עולם ותפיסת התורה, הרב קוק אמנם זכה לכבוד מהחזו"א שבא לפגוש אותו (החזוא את הרב קוק, ושמא היה זה הרב שך?) אבל בדעותיהם היו שונים.

נאמר כך, הרב קוק הסמיך את הרב צבי יהודה להיות אחראי על הוצאת כתביו - שכידוע הם ליקוטים מכלל פנקרי הראי"ה והכתבים שהשאיר אחריו. דהיינו הרצי"ה נחשב לממשיך בפשטות של הרב קוק.

האם הרצי"ה נחשב חרדי, ואפילו קיצוני? אני סבור שהתשובה ברורה.

התשובה שלך מאוזנת ובוגרת.

תיקון קל: המגזר החרדי אוהב את העם לא פחות מהדתי לאומי. הוא פשוט מסתגר יותר מהטעמים שלו. 

זו ממש טעות לחשוב אחרת.

אבל (נקדימון), הבה לא נגרר שוב למחלוקת דאז. בבקשה. טוב?

תודה, מחמיא לי מאוד❤️😅

אני לא מדברת על אנשים אלא על המגזרים, מההיכרות שלי עם שני המגזרים-שניהם לא אוהבים במיוחד אחד את השני וזה הגיוני, הרבה פעמים כשאנחנו בטוחים בצדקת הדרך שלנו עלולים קצת לדחות את הדרך של האחר(למרות ששבעים פנים לתורה וכל הדרכים כן צודקות לאנשים שהולכים בהן...) וגם כשמחנכים ילדים צריך לחנך אותם שהדרך שלנו נכונה, אמנם לא שהדרך של השני שגויה, לכן אני גם מדברת רק על המגזר ולא על האנשים אבל בכללי-במוזגות הלימוד של שני המגזרים די מחנכים לכך שהדרך של האחר שגויה...

האנשים עצמם אוהבים אחד את השני, לפחות רובם, מי שמתייחס לואהבת לרעך כמוך יותר משהו מתייחס לצורה בה חינכו אותו....

ומה הכוונה ב"רוח הלימוד"? איך לומדים גמרא והלכה? או שאתה מתכוון לתפיסה של התורה עצמה ולאופן שהיא מתממשת בחיים.

תלך ללמוד במקום של דת"ל שמושך אותך

לא חייב שזה יהיה ה-ישיבה שלך, אפשר ערב בשבוע.

תלמד תורה במקומות שנוגעים בך ומתחברים לך. לפעמים זה אפילו לא עניין של הגדרה מגזרית אלא מי הרב הספציפי ומה רוח המקום מבחינת אווירה

מכירה איש צדיק שלמד במגוון ישיבות על ספקטרום מגזרי מאוד מאוד רחב (אני עצמי הייתי בהלם, למרות שמכירה אותו). ברובן כאיש נשוי. מבחינת מגזר שלו הוא בערך כמו הבית בו גדל, זה לא היה מתוך בלבול, אלא מתוך ללמוד תורה. גם מרבנים שהם לא רבנים שקשורים למגזר שלו.

בקיצור- לא הכל חייב להיות בתוך תבנית מוגדרת. אתה בין לבין? תלמד גם מפה וגם מפה.

לאט לאט אני מניחה שתמצא דרך שלך.

נורא קל היום לאתר, תסתכל על הדברים השונים ותראה מה משכנע אותך ולמה אתה מתחבר (אפשר לשלב כמובן)

בהצלחה רבה

יש את אתר ישיבה עם שיעורים רבים של רבנים שונים (נדמה לי בעיקר של רבני מרכז וגרורותיה) :

https://www.yeshiva.org.il/

יש את הבית מדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון:

בית המדרש הוירטואלי - VBM ע"ש ישראל קושיצקי

יש את האתר YBM של ישיבת מעלה אדומים:

ישיבת מעלה אדומים | YBM - מאגר השיעורים

יש את האתר של גל עיני של הרב גינזבורג (כיוון חסידי) :

גַּל עֵינַי - השער לפנימיות התורה

יש את האתר של הרב מלמד וישיבת הר ברכה:

דף הבית - ישיבת הר ברכה

יש אתר של הרב אבינר:

הרב הגאון שלמה אבינר – שיעורי הרב שלמה אבינר

האתר של ישיבת שיח (הרב שג"ר) :

שיעורים - ישיבת שיח יצחק

תות?

אותם הקילקולים שראה רבי ישראל סלנט כשהקים את תנועת המוסר.

בעניין הזה המציאות מוכיחה, לצערינו, שנפש החיים טעה כשכתב שלימוד גמרא מתקן את מידותיו של האדם. תנועת המוסר צדקה.

למעשה כבר קדם הרמח"ל ותיאר במדויק בהקדמה למסילת ישרים את המצב שבו החכמים לא לומדים מוסר והבעלבתים גם לא לומדים מוסר. ללמוד על מנת לעשות.

על כל אדם/מגזר איזשהו.

מה עולה כשרואים חילוני?

מה עולה כשרואים עץ?

אני מבין שאת מהוותיקות פה

קמתי במצב רוח קרבי..

אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.

(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)