כמה אחוז מהדתלשים עורכים "מסע" של שאלות, חקירות, נסיונות שונים וכו' וכו' שנמשך לפחות חצי שנה עד שנים ואז מחליטים להפוך לדתלשים אחרי מסע שלם
וכמה אחוזים פשוט מרגישים שהדת לא מתאימה להם מכל מיני סיבות ופשוט הופכים לדתלשים בלי מסעות משמעותיים / ארוכים ואולי אפילו במהירות רבה?
כולם בנים לה', כל אחד במסע המיוחד שלו אנחנו לא יודעים על אף אחד רק על עצמנו.
שנזכה לחזור בתשובה שלימה לפני אבינו שבשמיים אמן
יש בי אמונה באופן כללי (הכללה גסה) שאנשים נוטים לתת מקום לפוליטיקה יותר ממה שהוא באמת.
בסוף רוב האנשים לא כל כך מבינים או מתעניינים בפוליטיקה.
ארץ השוקולדאחרונהומתוך זה הוא הגיע לנבואה כי רק האל יכל לענות לו.
עבור קיומם של אנשים שנחשבו לנביאים.
אני:))))אתה מאמין לדברים שאתה אומר?
</p>בעיקר מנוצרים וקצת מיהודים. לא רואה סיבה למה להאמין שהוא ראה איזה התגלות.
למה לחשוב את זה בכלל? כי ככה הוא סיפר?
אבל זה כן צירוף מקרים מדהים, של הרבה יותר מפרט אחד. ואי אפשר להשוות למה שהיה לעמים אחרים, זה לא מתחיל, לא בהיקף האירועים ולא בסדר גודל שלהם.
ואני אתאר כאן רשימה קטנה לפחות של הדברים המרכזיים, בלי פירוט (אם כי גם בפרטים יש תוכן וערך) :
נבואות החורבן, שהארץ הפורחת תיהפך לשממה, שבגלות הסבל יהיה מעבר לכל דמיון, עם ישראל היה "למשל ולשנינה בכל העמים", וכיום - ה' השיב אותנו לארץ והיא אף חזרה לפרוח כמו שלא היה במשך מאות רבות של שנים.
כמו כן, עם ישראל הוא יחסית עם בולט ומצליח בעולם בכל תחום. באופן יוצא דופן.
(אגב, פעם שמעתי רב שאמר, אפשר להתווכח בשאלה אם א-להים בחר את עם ישראל, אבל לפני שמונים שנה, כשהשטן יצא למלחמת חרמה אכזרית, כולם יודעים על מי הוא הצביע בתור האויב.)
אני יודע שלכל זה אפשר לתת הסברים טבעיים. השאלה היא האם זה נכון לתת לזה הסברים טבעיים.
"זה לא נשמע כמו יריבות, אפילו לא כמו יריבות ידידותית.
זה נשמע כמו סוג החברויות שלא ראית אפילו במחזות.
אז למה הארי הכריח את חברתו לטפס על החומות הקפואות של הוֹגווֹרטְס?
משום שזה היה מסוג הדברים שהארי עשה לחבריו?
אבא אמר לדראקו שכדי להבין מזימה מוזרה, טכניקה אחת היא להסתכל על מה שקרה בסופו של דבר, להניח שזו הייתה התוצאה הרצויה, ולשאול מי הרוויח."
(השיטה הרציונאלית, שם שם)
יש דברים שאפשר להסביר בצורה טבעית, אבל לפעמים ההעדפה של ההאפשרות הזו זה פשוט כשל של ההיצמדות למוכר. הטיה קוגנטיבית. לפעמים כדי להבין משהו צריך לקחת צעד אחורה ולראות את כל המכלול. וכשאתה רואה את כל המכלול אתה מבין שהכל כאן התאים באופן מופלא לתכנית אחת ויחידה.
(אלה לא כל הראיות מבחינתי ליהדות, אבל האמת שלא באמת נכנסתי כאן לכל הסוגיה, רק התייחסתי לכמה דברים שצפו כאן)
ואגב, אני ממליץ מאד על הספר "פשוט להאמין" של משה רט. אני חושב שזה ספר מעולה בשביל להבין את היחס בין אמונה לבין חשיבה רציונאלית.
לשמחתי חייתי במקום ממש שונה, ובישיבה שבה הייתי (ועדין מרגיש שייך לשם) מעולם לא קיבלתי יחס כזה.
(ובאופן כללי, אני לא חושב שהבעיה שאתה מציין היא של הדת עצמה, אלא של הרבנים.)
בכל מיני תקופות היו לי שאלות, אבל היתה תקופה אחת שזה הציף אותי וגרם לי באמת לחשוב על האופציה שאולי הכל טעות. והאמת שהייתי מבולבל לא רק בגלל היחס של רבנים לשאלות, אלא כי באיזשהו מקום בתוכי הרגשתי שאני מפחד שאם אני מתחיל עם שאלות וספקות וכדו' אז אני מתרחק מה' בעצם הדבר הזה. ואחד הדברים המשמעותיים שנאמרו לי אז, על ידי אחד הרבנים בישיבה, זה שה' אוהב את האמת ושונא את השקר, והקב"ה לעולם לא יכעס על אדם על זה שהוא מנסה לברר את האמת בכנות וביושר, תהא המסקנה אשר תהא. ולא רק זה - אלא שהקב"ה לא רוצה שנחיה בשקרים לעצמנו, ונסיונות להדחיק את השאלות זה ההיפך מרצונו.
חלק מהבעיה זה ביחס לכפירה כ"איסור". מה זה אומר שהכפירה היא איסור? הכפירה היא טעות, וטעות רעה מאד, אבל מה שייך איסור בזה?
הכפירה היא מצב, היא לא בחירה. התורה אגב לא מדברת על כפירה בשום מקום, היא כן מדברת על שכחת ה' ועל שחצנות וזלזול - כי אלה דברים שמביאים לכפירה, והם נובעים מהמידות הרעות של האדם. בדברים האלה יש בחירה ושייך לומר מצווה ואיסור. לא בעצם הכפירה השכלית. אולי אפשר לקרוא לזה "חטא" שזו מילה קצת יותר מורכבת מבחינת המשמעות שלה, אבל לא שייך לקרוא לזה איסור.
היחס לכפירה כ"איסור", בעצם מונעת אנשים מלהיות פתוחים באמת לברר ולשאול.
היא גם לא נאמרה בלשון ציווי.
והרגשתי שם גם כן שיש שמרנות שמזכירה מאד את העולם החרדי, ושאין כל כך מקום לשאול שאלות, ושיש הרבה זלזול והקטנה של מי שחושב בעצמו.
אחר כך עברתי לישיבה אחרת ששם היחס לדברים היה מאד שונה.
לא הייתי אומר שהכל אותו שטאנץ, אבל לדעתי בכמה מהישיבות המרכזיות של הציבור הדתי לאומי (כמו מרכז הרב, הר המור, כרם ביבנה), יש נטיה חזקה מאד לשמרנות, מה שמביא באמת לגישה מאד דומה לגישה של העולם החרדי. אגב, לדעתי (בזרם של מרכז הרב/הר המור) זה בין השאר בגלל שהרב צבי יהודה הכניס את זה מאד חזק. ממה שאני מתרשם הוא היה שמרן מאד, ותקיף מאד, ובאמת מלבד השקפות מסויימות הוא היה מאד חרדי. בכתבי הראי"ה לעומת זאת רואים גישה ברורה שלא ככה.
(ולא אכפת לי מה יגידו כל ההר המורניקים וחבריהם. גם אני דומה ממש ממש ממש לאבא שלי, ובכל זאת יש בינינו מרחק גדול מאד בתחום ההשקפות, ויש גם הבדל גדול מאד בצורת החשיבה שלנו. דמיון ושוני בין אנשים הוא דבר מורכב)
אם כי לא הרבה שנים. ולענין הזה היה חלק משמעותי בעובדה שבחרתי לעזוב שם.
ואני לא בא להאשים כאן רב ספציפי כזה או אחר, ואני לא אומר שבהכרח שהם ככה בכל תחום, ובאופן כללי - לא רוצה שתצא מזה הכללה כלשהי, כי אני באמת יודע שהדברים מורכבים, ושכן יש שם רצון אמיתי לברר את האמת ולענות על שאלות כמו שצריך. ואני גם רואה לנכון למען ההגינות לציין שהתחומים שבהם היו לי שאלות הם אולי לא בתחום ה"שאלה אמונית", אבל אני הרגשתי בהחלט שיש זלזול בתלמיד הקטן שבא ושואל שאלות. ואני רואה לנכון להגיד שאני מעריך מאד את הישיבה ורבניה ותלמידיה, ואוהב אותם מאד, וקיבלתי מהם הרבה. ואף על פי כן.
וזה קשור גם לשמרנות המעשית. כי יש הקטנה של התלמידים ושל הצעירים. זה לא נובע מגישה של סמכות הלכתית יבשה, אלא מהשקפה שלמה של יחס ל"גדולי תורה", מול היחס ל"עמי הארצות" - אם אתה ללא מגדולי התורה, אז מי אתה בכלל? מה אתה בכלל מבין? "שכל של תורה" הרי בטוח אין לך. ואם הם מפרשים דברים אחרת מרבותינו - אז הם חצופים וטיפשים (כנראה, אחרת למה הם מפרשים אחרת?). וכן על זה הדרך
ואני שוב מבקש מחילה, ואולי הקצנתי בדבריי קצת בשביל להמחיש את הנקודה. אבל בגדול היתה לי שם חוויה מאד לא נעימה בהקשר הזה.
נ.ב. התיאור "בעפר רגליהם של רבותינו" שבדבריך, מציגות יפה את העיקרון הזה. יש מוכנות לברר מצד אחד, אבל מצד שני היחס לאדם הפשוט לפעמים מאד מבטל.
ושוב, אני יכול להבין למה, ולהבין את נקודת האמת שבזה. אבל כשאתה בא לברר וזה הצורה שאתה מקבל מענה - אתה מרגיש שלא מכבדים את השאלות שלך, ושמצפים ממך להתבטל בפני החכמים. קשה מאד לברר ככה בירור אמיתי.
אבל זה קרה לי בדיונים רבים על תחומים שונים בהשקפה (ולא רק ענייני הנהגת הציבור למעשה, אלא בירור האמת כשלעצמה).
משפט מזלזל ומבטל בסוף התגובה. אפשר פשוט להתדיין בכבוד.
מילא אנשים רגילים ץאבל לראות דוסים נוהרים אחרי זה זה כזה רדוד בעיני וממש לא לעניין
ץ
לדעתי כל הרעיון של ללעוג ל"תרבות יוון" ו"אנשים שמסתכלים על אנשים אחרים רצים אחרי כדור ומוחאים כפיים" קצת נדוש עד־כדי... קיטש. אפשר ברגע אחד לקנות "עליונות" מוסרית או סוג־של אליטיזם חברתי באמירת הכביכול מובן מאליו.
מה אני אגיד לך:
מעולם לא עניין אותי ממש כדורגל כהוא זה, אבל כן ראיתי כמה משחקים, כי ראיתי שממש התלהבו מזה במקום העבודה. ובסך־הכל יש בזה משהו כיפי ומשחרר, וזה די מגניב לראות כדורגל ממש מקצועי. לרוב אני מעדיף כדורסל, אבל גם זה היה מעניין. וזה מצחיק וכיפי "לפרשן" ו"להמר" כאילו אני או העמיתים לעבודה מבינים בזה איזה משהו. אני רואה בזה הנאה ילדותית ותמימה, שאינה סותרת את האופי שלי כאדם מוזר ומתבונן.
לעיני המתבונן כן זה נראה כמו "נהירה" ו"תרבות המערב" אבל חוץ מכאלה שהם באמת "חולי כדורגל" בסך־הכל זה סתם משהו חמוד ומרגיע. לרוב האנשים העובדים אין פנאי או כוחות פיזיים או חברים כדי לארגן משחק כדורגל בערב כדי לפרוק קצת עצבים, אבל כן מתאפשר לשבת על בירה ולצחוק קצת סביב משהו קליל וכיפי.
ככה אני רואה את זה.
כשקוראים את התנ"ך, רואים שעברי מצוי ובינוני היה יותר קרוב לישראלי מסורתי מודרני מאשר לרב דב לנדו.
גם דוסים, תתפלא.
ויש אנשים שזה מעניין אותם, ויש אנשים שלא.
אני אגב ראיתי כמה משחקים במונדיאל השנה. למה? הבנתי שמכל המדינות, ארגנטינה הכי אוהבת ישראל. אז אני בצד שלה. ואיתי הרבה אנשים שזה השיקול שלהם. אני לא מבינה כלום בכדורגל (טוב, עכשיו קצת יותר) וזה לא מעניין אותי. מבחינתי זה היה עניין פוליטי.
אבל זה נכון שזה סוג של המקום האחרון שבו במערב מותר להיות עם חוויה לאומית בריאה. כן גם פוליטית.
הוא לא מעודד אותי. לא מפריע לו אבל זה לא מעניין אותו בכלל... אני רואה לבד וצועקת על השחקנים מה לעשות. אהה, ותוך כדי צוחקת על השדרנים שאומרים על השחקנים מה הם אמורים לעשות כאילו זה עוזר 
אז זה לא האשם הצפוי. אז מי הדביק אותך בזה? תמיד היה לך חיבה לזה ?
ואין מי שיכניס אותי לזה. סתם עלה לי לראש. בנות הן משוגעות, אתה יודע
בעיני זה חילול השם שדוסים ממרכז מתלהבים מהדברים האלה ברחוב כאילו מינימום מדובר ביום העצמאות
ובמה זה שונה מפעילות פנאי כמו דמקה?
פעילות פנאי סתמית. בצפייה במשחקי ספורט - מלבד ביטול התורה ומשוב הלצים שבעניין - מתחברים לעולם הערכים הזר של תרבות המערב. זו פסיחה על שתי הסעיפּים. ומי שההבלים הללו תופסים אצלו מקום נכבד בנפש - ממקום זה שבנפשו נדחקת הקדושה.
ב-2018 יצא מחקר של איזה שמאלנית, שטוען שבארועי מדיה גדולים בעולם מדינת ישראל מנצלת את זה שאין מקום בחדשות כדי להפציץ בעזה/בלבנון.
הקו הצהוב התקדם מאוד יפה בחסות המודניאל.
ורק רומז לכך שההבלים הללו נועדו רק עבור גויים. ועם ישראל צריך לנצל את זמנו לתורה ומעשים טובים, (כמו השמדת אויבים).
או תשומת הלב המוקפדת על הבלורית, או המחמאות השקריות חסרות הפרופורציה בחוברות שמוציאים לכבוד הבחור החשוב החתן דנן (ולא הזכרתי בכלל את הכלה החסודה שהיא באמת באמת בעלת חסד ומידות טובות וכולה תפילת צדיקים ויראים ויראת שמיים ויחידה בדור, ואם היא עובדת בהייטק אז גם זכה החתן "ושלל לא יחסר" ואכמ"ל)...
ולא מן המותר להזכיר את דברי בית שמאי שאוסרים לשקר גם בזה, במיוחד אם לא נשאלו על הכלה. ועדיין התורה אמרה "מדבר שקר תרחק".
וכך או כך, גם לשקר יש גבולות.
אבל יפה שנתפסת דווקא למה שאפשר להשתמש בו ולהגדילו כדי להסתיר את יתר הדברים. כהרגלך בקודש לצופף שורות.
לא עלה על דעתי. רק אחרי התגובה שלך הבנתי. שוב, אתה עם הלצופף שורות....באמת נקדימון, זה כבר מעייף.
מחפש לקרוא סיפורים אמיתיים אישיים שקשים להבנה, תחשבו על הדבר הכי הזוי/'על-טבעי' שקרה לכם אי פעם? מי שרוצה לשתף בסיפור ארוך או אישי מדי, מוזמן בשמחה לפרטי!
בניסוח אחר לשאלה, מה צירוף המקרים הכי הזוי שקרה לכם, או תחושת בטן שפשוט צדקה ב-100% והצילה אתכם? מקווה שהבנתם מה אני מחפש...
במהלך פעילות זיהה אחד החיילים דמויות חמושות ללא קסדה, שלפי כל הסבר הגיוני אינם מכוחותינו.
ביקש אישור ירי מהסמל. לפי ההוראות באותה הפעילות הוא היה צריך לאשר בעצמו. משום מה חשש והעלה למ"מ. גם הוא יכל לאשר משום מה העלה למ"פ, והוא העלה למ"ד. שמענו בקשר את המג"ד מורה למ"פ לירות, המ"פ מורה למ"מ, המ"מ מורה לסמל והסמל נותן פקודת 'אש' לחייל. בשבריר השנייה בין פקודת האש' ללחיצה על ההדק, החייל מזהה שאחד המזוהים שם קסדה. הוא ממתין רגע עם הירי ומעלה לסמל את הדיווח, כי הוא חושש שזה בכל זאת כוחותינו. זה עולה לבירור למעלה ומתברר שאלו חיילים שבאמצע פעילות עלו על גג של בית שהם לא צריכים להיות בו בכלל, שהוא שטח השמדה, כנראה כדי לחפש קליטה.
קוראים לזה נס.
טנק מהכח שלנו היה תקולוהגיע למגרש טיפולים אחורי באיזה מוצב בעזה. זה היה אחרי ימים מתישים מאד לצוות, ואיכשהו שכחו לפרוק את כלי הנשק בטנק. הטק הגיע לשם בערב יום כיפור. בליל יום כיפור עבד אחד הטכנאים בתוך הטנק, ובטעות לחץ וירה צרור מהמאג. הטנק היה מכוון ממרחק של עשרות מטרים בלבד, לתוך מניין של תפילת ליל יום כיפור, עם עשרות רבות של מתפללים. הטכנאי ידע את זה, והוציא את הראש מהטנק, מוכן לראות את התמונה שהולכת להיצרב לו בראש לכל החיים. הוא רואה מולו טנק. בלי שום הסבר הגיוני, כשיש מקומות חנייה פנויים בצורה מסודרת, הגיע כמה דקות קודם מפקד טנק והחליט לחנות את הכלי שלו כך שיחסום את הטנק המטופל, והלך. הטנק שלו ספג את כל הצרור, והנזק היחיד מהאירוע היה מפקד שקיבל ריתוק 28 על חשבון חופשת השחרור שלו😬
ניסים.
פעילות בלבנון. כוח החי"ר צריך לכבוש ווילה ענקית, 3 קומות. לא רוצים להיכנס דרך הדלת מחשש שהיא מחוברת למטען. טנק יורה כדי לפתוח פתח כניסה, ובמקום חדר שיתפוצץ, פיצוץ ענק, הגג עף וכל הוילה נדלקת בבעירה מטורפת תוך שנייה. הבית היה ממולכד.
לברך כשמסיים תקופת לחימה. שיצא מכלל סכנה.
שמישהו יעזור לנתח, מה קורה לנפש שלנו, מה היא מרגישה כשהיא רואה סרטונים מה7.10?
מה קורה לנו שם עמוק בפנים?
נ.ב.
צפיתי בסרט הזוועות כבר לפני שנה וחצי.. הכל מזכיר לי את מה שהיה שם..
כזה נוראי..
דווקא הייתי בהלם מעצמי שלא קרסתי ודווקא הייתי סבבה אחרי זה.
אבל עמוק בפנים היתה לי הרגשה שזה הרס אותי.
מה אומרים?
יש דברים שעדיף להשאיר אותם לא ידועים עד הסוף
אין חובה לפגוע בנפש, וכל אחד מכיר את הנפש שלו ויודע כמה יכול להכיל
לא זוכר מי כרגע מחילה
שאמר שמראות אסורים כוללים בקטגוריה גם מראות קשים של שפיכות דמים. זה מזיק לנפש. בייחוד כשזה מהעם שלך.. כשאני ראיתי את מה שראיתי הרגשתי כאילו במובן מסוים אנסו אותי וחיללו אצ כבודי. יודע שזה דוגמא רדיקלית אבל זה הדבר ההכי קרוב להרגשה הזאת. זה עשה לי כל כך רע שנכנסתי לדיכאון למשך חודש לא עבדתי לא יצאתי מהבית לא שמעתי מוזיקה לא צחקתי בקושי אכלתי.
אבל אחר כך למרות הכל חייבים לבחור בחיים
אגב איך נחשפת לסרט הזוועות?
מן סוג של מזוכיזם כזה. לא ראיתי ואיני מתכוונת לראות, בעז"ה. יש מספיק מועקות ומתח,
לשם מה להוסיף זוועות?
אני גם נגוע בזה.
מישהו שופך את ליבו/מבקש עצה/ משתף, כולם נותנים לו את הלב, עוזרים לו.
הרבה פעמים זה נראה כאילו הוא פתח את השרשור והלך, אפילו לא בדק מה ענו לו.
זה קצת מתסכל.
זה כל כך חשוב לפדבק, לשים לב מה ענו לך, להגיב, להודות, לומר מה דעתך על זה, אם זה עזר לך, התאים לסיטואציה שלך.
וגם מה בסוף עשיתם, זה כל כך חשוב לשתף גם בסוף!!
יש סיפור על איזה רב שתלמידו ביקש ממנו להתפלל על איזה חולה. אחרי כמה שנים טובות הם נפגשו ואז הוא שואל אותו תגיד מה עם אותו חולה? ענה התלמיד בהלם שהוא כבר התרפא. אמר לו הרב אני עדיין מתפלל, תעדכן אותי מה יוצא אם מי שאני מתפלל עליו.
לתשומת ליבנו🙏🏿
אשריכם!
🤗
זוכר? אם גם לא בתגובה נחמדה כל כך....
ולפעמים קורה שלא רואים מה מגיבים, כי נכנסים לפורום אחרי ימים אחדים וגם המגיבים
לא עונים מייד; אני יכולה עכשיו להגיב למישהו שכתב עוד בתמוז וגם להיפך.....
זה ממש בולט, וכל הכבוד על זה.
אנחנו לומדים מזה.
תודה על הדיבור הזה. ממש שימח אותי.
פתאום הרגשתי לרגע לא שקוף.. שמישהו שם לב ללב שלי. שאני קיים. תודה!
ואפילו שלא מכירים, מכירים באיזה מקום; הרי האופי, האישיות
ניבטים גם אם השם בדוי...
ו...בבקשה!
ישב כמה שנים בכלא, שוחרר כמיטב המסורת של מערכת המשפט הישראלית המלאת חמלה והגנה על אלו שהרסו חיים.
מסתבר שתוך כמה שנים יחזר להסתובב עם פמליה וחסידים שוטים, בדיוק כמו מוטי אלון...
היו מחאות, דיבורים, ואז השתקה.
אולי צריך להציף את הנושא הזה שוב.
צריך לעקוב, לבדוק מה הסטטוס של הרוע הזה
מי מסוגל לחזור לכזה איש? להאמין בו?
מדובר על אנשים אינטלקטואלים... לא לבושי שחורים שנוהרים אחרי כל כת מזדמנת וכל איש אשר בשם רב יכונה, אשר כל רדיפה שבעולם וכל פיצוץ פרשייה לא תרחיק אתם ממנו אלא תוסיף ותעצים את אהבת והערכתם אליו..
איך יש עדיין אלפי חסידים לברלנד?!
אם אתה מכיר שמישהו שמתפתה לשם, תציל אותו. זהו.
שהיכולות שהביאו אותו למקומו הקודם עדיין שם. ספויילר: זה אכן דבר שלא מסובך מדי ללמוד. אבל רוב האנשים המערביים לא מאמינים בזה ואז כשזה עובד להם זה שוק חייהם.
קרה לי עוד פעם בעבר.
אני נוסע, עוצר במעבר חצייה, עוברת בחורה ופשוט נועצת בי מבט חודר לכל אורך החציה וגם אחר כך.
אני מסיט את המבט, ממש מובך, לא מבין מה קרה.
לא לבשתי פונפון על האף.
זה גם מבט ממש מטריד, חודר כזה. מצד שני לא נראה כועס או כאילו אני מוזר.
מה הסיפור? קרה לכם פעם?
זו דרך טובה לוודא שרואים אותך ואתה יכול לחצות בבטיחות.
יכול להיות שאנשים עם חשש לחצות את הכביש מגזימים עם זה קצת יותר מהנצרך.
למה זה כזה יום באסה?
למה זו כזו תקופה מבאסת?
אבל חלק ממש סירבו, אז בסוף התפשרו על אבלות.
