הדברים שבהם הוא מרגיש מוערך

אבל בקווים כללים: מה שהכי מרים לגבר זה שאשתו שמחה. אבל לא סתם שמחה, אלא שהשמחה שלה היא בזכותו.

ולעל צריך לפרט ממש במילים ולומר מה הוא עשה ששימח אותך.

ממליצה לך לכתוב אם קשה לך לשלוף ולפרגן המון

להפחית בביקורת ולא להעיר אם ניתן. ביקורת - אשתי לא מרוצה ממני - היא לא שמחה.

מב גם,שזה מחליש את כח הרצון לתת אם בסופו של דבר אין פידבק חיובי

מה כן? להביע צורך שלך, ולא מה הוא עשה לא בסדר

ועוד - אם חשוב לו שתחמיאי לו על איך שהוא נראה אז עופי עליו

איך יפה לך החולצה בצבע הזה

איזה ריח נעים יש לך

התלבשת יפה

מה אתה יוצא כזה חתיך מהבית 😜

וכן על זה הדרך

מה שכן, אני חושבת שביקורת זה אחד הדברים ההרסניים, שלא תמיד מצליח לחפוצ על מחמאות. כך שכן כדאי לחשוב איך להגיד דברים בצורה שתשמע פחות ביקורתית, לנסות לחשוב האם אכן כל דבר כזה הוא נצרך. ואחרי זה, שמאזן המחמאות וההערכה יהיה גדול יותר ממאזן הביקורת. אחרת באמת זה נותן תחושה של חוסר הערכה מוחלט. יותר קל לקבל ביקורת ממי שמעריך אותך, אבל בגלל שהביקורת כשלעצמה מורידה, כדאי לבדוק האם ההערכה מתבטאת מספיק. גם במילים וגם במעשים

וכן. לפעמים במרוצת היום אנחנו שוכחים לרגע לעצור ולתת לבן אדם מולינו הרגשה שהוא חשוב.

לא על משהו נקודתי שהוא עשה כרגע.

אלא על מי שהוא בשבילך.

עשיית דברים בבית / עם הילדים, מהסיבה הפשוטה שלא רואה בזה משהו חריג - זה הבית של שתינו וגם הילדים.

אני כן מחמיאה לו המון ואומרת תודה בהקשר שלי.

אני יכולה לתאר לו איזה כיף היה לחזור מהעבודה ולגלות שיש ריק וכלים שטופים, כמה הרחיב את דעתי, כמה שימח אותי והקל עלי.

( כי בסוף כל העשייה שלו בעינייני הבית היא בשביל לשמח אותי, פחות מהתאוריה הנ"ל,  חרף הסבריי😅)

לגבי איך לגרום לו להרגיש מוערך ואהוב - אני חושבת ש*ה*מחמאה לגבר זה איך האשה שלו תופסת אותו.

אני אוהבת ממש לפרט: כמה בטחון אתה משרה עלי, כמה יציבות אתה מעניק לי. איך אני שמחה שדווקא אתה בן הזוג שלי. כמה אני יכולה להשען עליך! לדעת שלא משנה מה יקרה - אתה שם בשבילי.

אני רואה שזה נותן לו את המקום הגברי שלו בכבוד.

ואם מגיע לו, כמו שכתבת - אז עופי על זה🙃 

הייתי אומרת לו שאני מעריכה את זה ששיתף אותי, מנסה להתחבר לכאב שלו ואומרת לו שכואב לי שהוא מרגיש ככה, שואלת איך אפשר פרקטית לשנות כדי שמרגיש טוב יותר..אולי אין לו זמן לעצמו? אולי הוא מרגיש מובן מאליו?

תתחילי בלהכין לו כוס קפה

1. להעריך אותו- הרבה פעמים מתיחסים לבן הזוג כמובן מאליו, מסתכלים בעיקר על החסרונות שלו ושוכחים את היתרונות. צריך ללמוד להסתכל בעיקר על היתרונות, לקבל ולהיות סלחנים כלפי החסרונות.

2. צמצום ביקורת- אם בן הזוג שומע ביקורת על בסיס יומי, הוא מרגיש לא מוערך וגם מרגיש זלזול. צריך לצמצם את תדירות הביקורת ואת האופן בה היא נאמרת.

3. צמצום כעס- גם אם לא מבקרים את בן הזוג, אם מרבים לכעוס על טעיות וכשלונות שלו, הוא מרגיש חוסר הערכה. כשמעריכים/ אוהבים פחות כועסים ויותר סלחנים כלפיו.

4. תקשורת על צרכים- חלק מהערכת בן זוג, זה לדאוג לצרכים שלו, להתענין בהם, וגם לשקף צרכים שלי, להסביר אותם, לדאוג שהוא יבין אותם.

5. תקשורת על רגשות- הערכה מתבטאת גם בהתענינות ברגשות בן הזוג, בהתחשבות ברגשותיו, בשיתוף רגשות שלי. קצב החיים המהיר הופך לעיתים את התקשורת היומיומית לטכנית, צריך ללמוד לעשות הפסקות במהלך היום לעצור, להתענין ולשתף.

6. התמודדות עם קונפליקטים- חשוב ליישב סיכסוכים, לדבר על התנגשויות, אבל יותר חשוב לשמור על הכבוד של בן הזוג וגם על הכבוד העצמי, לכן דיבר כזה צריך להיות בכבוד ובהערכה ולא בזילזול.

כשבן הזוג מרגיש חוסר הערכה, לרוב לא מדובר בשיח כזה או אחר שהוא מצפה או לא מצפה לו, אלא בנקודות הנ״ל שאינם מיושמות. כדאי להתבונן ולנתח מה לא עובד.

אגב, זה עובד לשני הכיוונים, גם לתת הערכה וגם לקבל אותה, אם מרגישים שבן הזוג לא מעריך כדאי לבדוק על איזה נקודות זה נופל ולהסביר לו.

שאלה ראשונה,

האם בתוכך בעומק את באמת מעריכה אותו? דואגת לו?

או שזה מתחיל מהחוץ ולא מתוכך?

הצורך העמוק של גבר הוא להרגיש משמעותי

אני חושבת שהנקודה היא פחות ביטויים שהם רק להגיד תודה

(כמובן להגיד והכל, אבל זה לא הכל)

אלא החוויה העמוקה הפנימית שלך.

אחד הדברים שקורים לא מעט זה שגבר משקיע כדי לשמח את אשתו, אבל היא בתוכה לא באמת שמחה

ואז הוא לא באמת שואב מהתודה ומההשקעה שלו את מה שהוא רצה

(וזה בסדר העניין כאן הוא לא לעשות הצגה יותר טובה, אלא ללמוד לדייק את הצורך שלך כאיה

ולאפשר לו להעניק בצורה מדוייקת יותר).

מעבר לזה נשמע שיש בתוכך הרבה כאב מולו, גם אם את לא לגמרי קוראת לזה ככה.

בסופו של דבר ביקורת מגיעה מכאב. וגם אם נגיד תודה אלף פעם ונשאל מה נשמע ואיך אתה מרגיש

הכאב הזה הוא קודם יושב על הלב ויותר מחיצה בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין בן הזוג.

ודבר שני לרוב גם אם לא נרצה ונעבוד על עצמנו שאנחנו מעל זה

הוא ימצא דרך להתבטא. בהערות, באמירות ציניות או מרירות, כמובן בביקורת.

ביקורת היא לא דבר נקי אלא אמירה טעונה רגשית שמתלבשת בלבוש רשמי או בשלל טיעונים,

אבל בסוף, יש משהו שקשה לך, כואב לך, חסר לך

הוא מפר בתוכך את השמחה ובלי ללמוד לפרק ולהתבונן בו בעומק זה תמיד יחצוץ ביניכם איפשהו (וגם יעיב עלייך).

והנקודה האחרונה היא שמרגיש לי קצת שאת מתנהגת כלפיו כמו שאישה הייתה רוצה שיתנהגו כלפיה

והרבה נשים עושות כך, זה מה שאנחנו מכירות בעצם.

אבל כמו שאנחנו זקוקות לדאגה, להכלה, למרחב, להתעניינות,

גבר זקוק לזה שנבטח בו, שהוא יהיה משמעותי עבורנו, שנסמוך עליו ונשען עליו.

צורת ההתנהלות שלנו אחד מול השני כדי ששנינו נהיה שמחים קרובים ומוערכים בזוגיות היא לא סימטרית, כי אנחנו שונים במהותנו ובצרכינו ובמקום שלנו בזוגיות בראש ובראשונה.

את נשמעת אישה מקסימה ומהממת❤️

אני גדלתי בביקורת כל הזמן, חוויתי ביקורת סביב כל דבר הכיייי קטן שהייתי עושה ואני יכולה להגיד לך שזה עד היום מזיק לי.

עד היום אני מנסה להשתחרר מזה, לא לבקר את הילדים שלי, את בעלי וזה לא פשוט.

אז בשלב ראשון מציעה לך ולעצמי פחות להיות ביקורתית.

אחר כך לפרגן, להעריך את הדברים הכי קטנים כמו כוס קפה בבוקר או חצי שעה לנוח כשהוא עם הילדים.

להגיד לו כמה שאת שמחה איתו, שטוב לך איתו, שאת מאושרת לידו.

זה מה שמשמח את בעלי לפחות

1. לשאול אותו: מה גורם לך להרגיש שאני רואה אותך? אילו מעשים/אמירות מצידי "עושים לך את זה"

כי הרבה פעמים שפות האהבה שונות, ומה שאת מחשיבה כהבעת הערכה הוא בקושי שם לבלזה ולהפך...

ללמוד לתת לו בשפתו.

2. להמעיט בביקורת. להמעיט בביקורת. להמעיט בביקורת. ולכתוב את זה על דף 100 פעמים... סתם (;

אבל באמת על כל הערה לחשוב כמה היא נצרכת עכשיו ואם זה פחות מ8 אז לשקול לוותר או לפחות לדחות.

ותדעי שזה מסוג השאלות שהכי כיף לקרוא, על זוגות שמחפשים לעשות טוב אחד לשני... תמיד מעורר למחשבה 

ופותח את הראש.

בהצלחה לכם!

קודם כל תודה על התגובות! יש פה הרבה נקודות שאני לןקחת לעצמי.

אנסה להסביר את התחושה שלי - אני מרגישה שאני המון מחמיאה לו, גם על דברים ספציפיים וגם בכללי. רק לפני שבוע דיברנו בווצאפ ואמרתי לו כמה אני מעריכה אותו ורואה את האכפתיות וההשקעה שלו בתקופה הקשה הזאת בשבילנו והוא אמר שהוא באמת מרגיש שאני רואה אותו וכו'.

דווקא מהצד השני אני מודה שבימים האחרונים הרגשתי שהוא לא איתי, שהוא נעלם הרבה לטלפון/מחשב. יחסתי את זה לקושי של העומס וניסיתי לא לומר כלום אבל באיזשהו שלב כבר היה לי ממש קשה ואמרתי לו שהוא נעלם לי והוא לקח את זה לא בטוב.

ואז אתמול אמרתי לו דהוא לא רןאה את הילד באיזה הקשר, ונראה לי שנמשפט הזה שבר אותו ממש.

אני מבינה שזה מעליב מאד אבל באצת לא התכוונתי לזה ככה. כלומר אני יודעת שהוא אבא מהמם ושהילד אוהב אותו מאד והכל טוב, טבל בהקשרים מסויימים קשה לו להסתכל מהעיניים של הילד על הסיטואציה וזה מביא את בעלי להתנהלות יותר קשוחה מולו. אבל לקחת את המשפט הזה ולהוציא מההקשר כאילו זה הדבר היחיד שאני רואה בו כאבא זה כל כך מרחיק לכת. באמת.

שנינו אומרים דברים קצת קיצוניים לפעמים, אבל להכל יש הקשר ובאמת הייתי קצת מצפה ממנו שגם יבין את ההקשר היותר גדול כמו שהור מצפה ממני כשהוא אומר דברים כאלה.

ובגלל זה גם ממש הופתעתי מאיך שהוא לקח את זה,,וגם מעוצמת הפגיעה שלו. וקצת נעלבתי גם אני מודה..

אני מרגישה לא בסדר שאני קצת גונבת לו את הפוקוס בסיטואציה, אבל אני כל כך מעריכה אותו ובאמת אומרת לו את זה בכל הזדמנות, ומה שנשאר  מזה זה רק "אמרת לי שאני אבא גרוע"?

אוף יש פה עוד המון ואין לי כוח לפרט. אבל לפחות פרקתי חלק.

בכל מקרה אתן צודקות שהביקורת זה מה שהורס את הכל ואני צריכה לחשוב איך להגיד יותר בעדינוצ את מה שיש לי. 

האם יש לו ערך עצמי גבוה? כי זה לא נשמע שאת "מורידה" אותו. מותר לך גם להגיד דברים שפחות לרוחך, זה טבעי ונורמלי, בטח כשזה נעשה בצורה מכבדת.

נראה לי שלקחת אחריות על הערך העצמי שלו, זו אחריות כבדה מדיי. 

את מכבדת אותו, מעריכה אותו, אומרת לו מילים טובות, ואת גם לא מלאך... מותר לך לא להיות מלאך!

השאלה היא אם את מספיק חזקה כדי להאמין בו שהוא יוכל למצוא את הערך העצמי שלו לבד, גם אם את תביעי את עצמך במלואך.

שאפשר להגיד גם דברים מורכבים, וגם צריך לא רק אפשר

פשוט צריך ללמוד איך לעשות את זה בלי לפגוע לא בבן הזוג ולא בקשר.

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

שאת ילדת בניתוח ומוריה לא?

אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.

אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...

אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).

הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.

גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.

אפשר.

למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.

להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.

גם לא לשטוף כלים

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)

ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.

זה לא נעלם לתמיד.

לכן קניתי מנוי לכל החיים.

פיאות לחיים סנטר ושפם

בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת

בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.

וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.

לייזר הדבר היחיד שעזר לי.

אני עם שחלות פוליציסטיות

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?

מעצבן כן,

פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם

אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע

או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.

אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.

בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.

אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר

בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית

וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד

ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר

אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.

לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין

ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.

(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.

בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...

אז אני מרשה לעצמי...

איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,

ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.

אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.

אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,

היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.

פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.

אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.

סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.

כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.

למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.

הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.

וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.

אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.

הסתכל עלי ואמר שלא.

הזזתי אותו.

הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.

הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.

איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.

יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..

אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.

אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..

וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד

יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו

גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר

לא בקטע רע

אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.

בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.

זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.

אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.

האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..

לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.

אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..

הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...

ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...

גם להיות הרבה..

אם האמהות בטח נעשה תור וכזה..

אם לא וילדים לא מפנים אז אני אגיד לילדים שלי שהנדנדה תפוסה וזהו...

ילדים נגיד שמטפסים על המגלשה מלמטה ומפריעים אני יותר אעיר אבל גם בגבול הטעם הטוב מספיק לי הילדים שלי אין לי כח לחנך ילדים אחרים...

לא נתקלת במקרה כזה:

ילד אחד על הנדנדה

אחרי 5 דקות מוריד מהירות, האמא מגיעה קוראת לעוד שלושה ילדים אחד אחרי השני כדי שיעלו אחריו.

בשלב מסוים שאלתי את האמא כמה ילדים יש לה כדי לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, היא פחות התחברה..

כל עוד לא נתקלת בחוצפה כזאת, כבר טוב.

לגבי המקרה שלך - יש ילדים חצופים, אני לרוב כשמגיעה אם הילדים לא מבינים את הרמז הראשוני, אני ממשיכה הלאה.

סביב גיל 8 ומעלה אליאס

10-12 ומעלה סיכון

סיכון

רמי

טיקט טו רייד

שרלוק זה גם חמוד מאוד

ביג דיל

אלוף החמין

מלך הפלאפל

אונו וסט זה גם נורא כיף

אנחנו ממש אוהבים.

השועל החמקמק

טאקי

רמי

חתחתול

גילאי 4-6

זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.

וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.

ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי

ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים

אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...

שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.

במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.

לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף

אצלי תמיד יש ירידה באחוזונים.

אבל לא ירידה כזאת חדה. והם גם אף פעם לא באחוזונים גבוהים.

יכול להיות שהיתה טעות באחת המדידות.

יש לך אפשרות לשלוח לרופא פנייה באפליקציה?

הייתי מבקשת ממנה לראות אם זה תקין. וגם תבקשי עוד הפניה לאולטרסאונד, לעשות שבועיים אחרי הבדיקה האחרונה. כדי לבדוק אם זאת מגמה שממשיכה, או משהו חד פעמי.

המדדים הם רק של ההיקף ראש?

איך הנתונים הכלליים? מה הפער בין השבוע האמיתי לשבוע אליו הוא מתאים?

היקף ראש ורוחב ראש

שאר המדדים בסדר (יש ירידה אבל לא כ''כ משמעותית).

אבקש הפנייה לאולטראסאונד

יכול להיות שהמדידה לא יצאה מדויקת בגלל תנוחה וכד'.

אם זה משהו שממשיך, אז אולי יפנו אותך לסקירה מכוונת לראש.

יש לכם במשפחה אנשים עם ראש קטן? כי לפעמים זה פשוט המבנה של הראש וזה בסדר ככה.

אבל בעיני אם את בלחץ שווה לבקש לדבר טלפונית עם הרופאה שלך ולבקש הסבר. אבל בגדול לדעתי כשיש בעיה הם מתקשרים.

בסקירה המאוחרת הוא אמר משהו אם זה בעייתי או לא?

אם היה בעייתי היה אמור להגיד לך.

חשבתי שהיה פער בivf אז הוא תלה את הירידה בזה.

אבל כשחישבתי אח''כ הבנתי שהפער הפוך,

כלומר אני שבוע מתקדם יותר ממה שכתוב ולכן כנראה האחוזנים נמוכים יותר באמת.

אוף, אני בלחץ

הוא לא היה רופא יסודי

איזה משקלים ילדת?

מה הגובה שלכם?

בכל מקרה חושבת ששווה באמת לבקש עוד us

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

ממש ממש ממליצה על טיפול אקוויליבריו. זה יקר (סביב ה600 ש"ח לפחות) אבל מכירה המון שזה ממש הציל אותן, ואצלי גם אם לא פתר את הבעיה עצמה עדיין ממש הקל עלי.

אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...

בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...

יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.

לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..

מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..

להחליף התקן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן

והעיצות הרגילות להפסקת דימום.

נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.

כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית

לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד

ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.

במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת

אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.

היה מין פוליגל מושחל.

הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.

ואין חתיכת בד שמפריע

שאחפש לך את הקישור שלה?

מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות

https://www.ibabylove.co.il/product/%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%9C%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%91/?gclid=Cj0KCQiAip-PBhDVARIsAPP2xc1sZuQpJCti97C2FnVx-hyC3h1YMvIaRteSp6CxmGuJkr-IySbxlf8aAmUgEALw_wcB

אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.

לצערי לא זוכרת את השם של העריסה😬

זאת מהמשנת יוסף

אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...

אבל היא מעולה