הוא התיישב על הספסל, ויישר בנעילה קדימה את ברכיו, גוו כפוף בגמלוניות עת ידיו משתלשלות מטה כשני חבלים רפויים אל בין רגליו. עיניו נעצמו מאליהן מאחר וסוף סוף הניח לעצמו להיאנח, מוציא החוצה אוויר שהיה כבד לריאותיו, וחש כי נשא אותו כעול כבד במשך כל אותה פגישה עם אותה עלמה. חייך, זייף, צמצם עצמו וניסה לטייח את הדמות שמולו - כמה מתיש.. וכמה מוזר.. שהרי למה שיהיה כל כך מתיש? נכון, הוא מזייף, ולזייף זו פעולה מעייפת, אך ישנה תחושה כי כל אותו הזמן ניסה בכל כוחו לגרור פר עיקש ושמן שרבץ על בטנו. מה גרר שם במהלך כל אותו הדייט? או שמא אולי נכון יותר לשאול, את מי גרר?
קרשי העץ המעוקלים של הספסל התכופפו קלות תחת משקלו של אדם אחר שהחליט לחלוק איתו מושב, אותו לא ראה, כי עוד צף לו בעולם חשוך מאחורי עפעפיו. צורות הנדסיות נגלו אליו מן העלטה והתמוססו כשחדל מלהתרכז בהן, משולשים וריבועים, עיגולים וקווים מעורפלים, בעלי צבעים חמקמקים וחסרי שם, כולם מתהווים להם בחלל.
"היי ילד."
הוא פקח את עיניו, ובאור הדמדומים הרים גבה אל האדם שישב לידו. לא שהפריע לו שקרא לו ילד, אלא ש...
"יש'ך סיגריה?"
הוא מצמץ אליו, מופתע, שואל את עצמו - פורים היום?
"יש'ך סיגריה או לא?"
אולי הוא איזה שחקן שלקח הפסקה.
"תגיד לי אני מדבר פה לעצמי או מה?"
"מה?"
"יש'ך סיגריה או לא ילד?"
"ל-לא.." הוא התעשת, "הי, מה גורם לך לחשוב שאני ילד בכלל? אני בן 23."
"באמת?" הוא הוציא קופסת סיגריות מכיס פנימי בחליפה שלו, "אמרו לך פעם שאתה נראה בן 16?"
"היה לך סיגריות כל הזמן הזה?"
הוא חייך, שלף אחת ותחב אותה לפיו. "אין לי עניין לעשן את שלי אם אני אולי יכול לקבל ממך אחת. רוצה? אה לא? נו טוב."
"זה לא בריא אתה יודע... לעשן סיגריות."
צדודיתו פנתה קדימה, ויד לבנה כסיד כיסתה את המצת. הוא שאף ופלט עשן אפור כענן סערה, קווי מתארו כאילו בוערים לאור הדמדומים, וזעפו מתערבל באוויר בניגוד גמור לפניו האדישות והקרירות. "כשאתה חי כל כך הרבה זמן על הקצה, אתה מבין שלא כדאי לך להיות כל כך בררן עם ההנאות שיש לעולם להציע לך..."
"ואתה... חי על הקצה?"
"ברור, אני וַמְפִּיר אחרי הכל."
"וַמְפִּיר?"
"נו, אתה יודע, אלה שנשרפים מהר בשמש."
"אה, זה מסביר את המראה שלך. אתה נראה כמו סטראוטיפ זול של וַמְפִּיר משנות השישים אם תשאל אותי."
"ההורים שלך לא לימדו אותך נימוסים אני מבין."
"עזוב את זה רגע." הבחור בלע רוק, "אתה שותה.. דם?"
הוַמְפִּיר הביט בו במבט חלול כמה רגעים אחדים, "אנחנו בשנת עשרים עשרים ושלוש חבר.. לא שואלים שאלות כאלה."
"מה?"
"אתה צריך להיות קצת יותר רגיש עם השאלות שלך, אני מבין שזה נובע מבורות, אז מוכן להחליק את זה. רק שים לב פעם הבאה."
"אוקי.. סליחה."
"בכל מקרה, בעבר באמת הייתי מוצץ הרבה מאוד דם, אבל כפי שאתה רואה, עברתי לניקוטין." הוא הציג את הקופסא בידו האחת, שלף סיגריה נוספת והדליק גם אותה.
הם שתקו זמן מה.
"טוב." אמר הוַמְפִּיר, " אם כבר פתחנו את זה, שאל מה שאתה צריך."
"איך נהפכת לוַמְפִּיר?"
"אתה ישר קופץ לחלקים העסיסיים הא?"
"כן."
"אין לך בושה אתה..." הוא ינק מהבדל והעשן יצא הפעם מנחיריו. "זה לא שינוי שקורה ביום אחד, אתה מבין? זה תהליך. איטי מאוד, בו ייאוש מחלחל פנימה ומעלה ריקבון בדברים שעושים אותך למי שאתה. התכונות שמייחדות אותך מדיפות ריח של עובש, ועש מחורר את כל משאלות ליבך... וככל שאתה מאבד מעצמך יותר, כך אתה יותר מתרוקן, והריק הזה בלתי נסבל... אז אתה מוצא את עצמך ממלא אותו בחיקויים זולים המדמים את מה שאתה רוצה. הם דומים מאוד, אבל אתה יודע שזה לא זה, זה מספיק, אבל רק לרגע אחד, שקר זמני ומתוק שמאלחש כאב שבכל יום חותך עמוק יותר ויותר את הבשר, כאב של אובדן, של חרטה. והזעם והשנאה כלפי הגזלן שחטף את היקר לך מכל רודפים את הזנב אחד של השני, בסיבובם מחוררים את ליבך, באשר אתה הוא הגזלן... בשלב מסוים, החיקויים הזולים כבר לא ממלאים מספיק, ושכחת מה בכלל רצית מלכתחילה, מה איבדת שם בתחתית האגם ולא תמצא עוד לעולם. אז העור מלבין, נשדף. עיניך משתקעות בארובות עיניך ומתאדמות, ולשונך מבקשת לטעום דם של אחרים, נפש של אחרים, רצונות של אחרים.."
הוא הסיט את מבטו במהירות אל הבחור, וליבו של זה ניתר במקומו. אישוניו של הוַמְפִּיר כאילו חדרו אל תוך נשמתו, אדומים, כהים, עמוקים.
"אני רואה מה עובר עליך ילד, אתה הולך באותו מסלול כמו שלי, ואם לא תעשה משהו, אתה עלול לגמור כמוני. אני כבר זקן מדי, נע ונד בעולם הזה כבר 300 שנה ושכחתי איך קוראים לי, לך יש עוד תקווה. אל תחשוש מלכאוב את כאב הציפייה, תפחד מלכאוב את כאב אובדן הציפייה. אל תפחד מלא לממש את משאלות ליבך, תפחד מלהשאר קליפה ריקה כמוני, כי עדיף לכאוב ולמות בעוד ציפית שמה שרצית עוד יתגשם, מלחיות לנצח בלי לצפות לדבר." הוא קירב את פניו, והבחור נרתע לאחור. "אתה יודע מה הכי גרוע בלהיות וַמְפִּיר?"
הבחור הניד את ראשו בשלילה, לא יודע אם הוא רוצה לדעת, הוא כבר יודע מספיק.
"הדבר הכי גרוע, זה שמהרגע שעברת את נקודת האל חזור, אתה לפתע מבין עד כמה קל זה היה יכול להיות לו רק היית נותן לעצמך הזדמנות נוספת. יש רגע אחד, כמו אור אחד אחרון של שקיעה, בו אתה מושיט ברגע של חרטה את ידך אל עבר משאלת הלב היקרה לך מכל. היד הושטה במלוא אורכה, אך האור כבר כבה.."
הוא תפס בבגדו של הבחור, וניבים ארוכים נגלו תחת שפתיו העליונות, "ותקשיב לי טוב ילד.. אין זיכרון שורף יותר מהרגע הזה."
