כי זה קצת יושב על הלב גם אם זה לא שנים...

הפסקנו מניעה לפני כמה חודשים, פעם שעברה היה הפלה ואז הריון תקין והלב שלי נופל מלחשןב שגם עכשיו תהיה הפלה לפני הריון בריא...

אני יודעת שלהמון נשים הריון ראשון נופל וזה נורמאלי ולא מעיד כלום אבל עדיין

אני מתה מפחד...

(והייתה לי פרישה במוצש וכתמים שבוע קודם ולא הגיע מחזור אבל זה כבר סיפר אחר)

וכל חודש המתנה זה קשה.. אני יודעת

כי אנחנו לא יודעים מתי זה כן יהיה!

אני גם לא מחכה המוון במושגים של המתנה להריון. שנה עגולה! 12 חודשים.

אבל כבר היו לי כמה אכזבות במהלך השנה הזאת אז מרגישה בחוסר וודאות גדולה מה יהיה כשכן יגיע ההריון המיוחל..

זה יותר קשה כשיש חוסר וודאות גם אחרי שנקלטים...

חיבוק❣️

הכי מובן והכי טבעי

יש לך את מי לשתף ביום יום?

אצלי בעלי כל יום שומע אותי אפילו שאני חוזרת על אותם מילים ואותם דברים

אבל כשמישהו מקשיב לך ולא מבטל את התחושות והחששות שלך זה כבר ממש עוזר!

ומסכן גם ככה אני חופרת לו על הנושא🫣

אני צודקת?

כי שתדעי שאני שמעתי על הרבה שלא נקלטות ככ קרוב ללידה גם אם הם לא מניקות

אם זה מעודד

זה ממש לא אומר שמשהו לא תקין

יכול להיות שהגוף והרחם עדיין מתאוששים מהלידה

🫂🫂

האישה הכי פורייה

מה שרק יותר הלחיץ אותי... כי אם עכשיו זה לא טיק טק...🤯

אציין שאני יודעת שאני מגזימה. אבל תזרמו איתי... כי ברגיל אני הכי משדרת שלא לחוץ לי והכל טוב והסרתי מניעה רק כי ההורמונים לא היו לי טובים אבל אנחנו משתדלים להימנע בימים של ביוץ ובלה בלה בלה

אפילו לא בחדר לידה... אז מה? הגוף שלהן אחרי חודש חודשיים שכח שילד? ממש לא. הגוף ממש נשבר מהלידה ולוקח לו זמן להתאושש.

ממש הרכב העצמות משתנה בזמן ההריון והלידה ולוקח לזה זמן לחזור למצב התקין... 

אגב את זה הסבירה לי הפזיוטרפיסטית שטיפלה בי בסימפיזיוליזיס.... 

יש סיבה שההנקה 'אמורה' למנוע הריון ופעם מנעה לכולן.. כי בדרך הטבע הגוף צריך את הזמן להתאושש לפני הריון חדש..❤️❤️

אז גם כשאין הנקה הגוף רוצה את הזמן הזה להתאושש ממה שהוא עבר..

זה לא סותר את הקושי כמובן! רק שלא תרגישי שמשהו לא בסדר איתך💓 כי זה ממש טבעי לא להצליח בשלב הזה עדיין..

חיבוק

אחרי החתונה לקח לנו כמעט  ארבעה חודשים

והיה לי קשה בטירוף

כל חודש בכיתי ממש

וכבר אכלתי סרטיםם

אם המלצה והפניה מהרופאה שלי לפנות לרופא פוריות...

בחצי השני של העשור השלישי.

הייתי אמורה להיות עכשיו בעיצומה של חופשת לידה של הריון שלא צלח...

לאחרונה הגעתי לשלמות שיש לי חיים מדהימים.

עם הבן זוג והידיים המלאות שבבית

כך שעדיין מצפה ומקווה ועושה מאמצים.

אבל במקביל כבר לא חיה את מה שלא מצליח...

אלא מתמקדת במה שכן... ויש פה סיפור הצלחה מדהים ולא מובן מאליו בכלל (שכלל רווקות מאוחרת וזוגיות שהיא נס! וילדים שהם פלא ואהבה גדולה)

'שלמות שיש לי חיים מדהימים'

זה כל כך נכון

גם לי יש ב"ה בעל מקסים ותומך

ילדים בריאים ומתוקים

כמה לא מובן מאליו!

25-30.

אם את בין הגילאים הללו ונשואה וכבר יש לך ילדים (ברבים) ברוך ה' את בהספק מצוין ועוד יש שנים רבות לפנייך.

לדעתי לפחות, זה לא נחשב רווקות מאוחרת. 

חיכיתי לכל אחת מהמתנות  שקיבלתי, ועדיין מזדהה איתך מאוד.מבינה לליבך.

ויודעת להגיד לךשרק מבחוץזה נראה שלכולן זה ככה על אוט'מט.זה ממש לא נכון!

מתפללת איתך ועם כל המחכות.שיהיו רק בשורות טובות אמן

בטעות שרשרתי לא נכון..

@פרח חדש

תודה יקרה!!

מקווה לשתף אתכן גם בבשורות הטובות בעז''ה!

(דיי מגיבה פה מלא את זה אבל אף פעם לא אמרתי בקול ככה וזה דיי חשוף כי אני לא אנונימית... שיהיה🤷)

ועוד בצעד מזוכיסטי למדי מצידי לא רק שאני בפורום הזה אני גם מנהלת שלו

הבן שלי בן חמש אבל זה לא שאנחנו מנסים 5 שנים כבר כי עברנו עוד כל מיני דברים מהלידה שלו... נראה לי אפשר להגדיר את זה בתור שנתיים מאז שאנחנו רשמית מטפלים בעניין הנ''ל..

ובתפילה כל יום לבשורות טובות, הלוואי..

הקטן שלי בן 4

אנחנו גם לא מחכים ארבע שנים

אבל כן שנה של נסיונות ואכזבות

אז אני ממש יכולה להרגיש ולהבין אותך!

זה אחת התחושות הכי קשות שיש!

את רואה את כולם בהריון, לכולם זה בא בקלות, הן התחתנו עכשיו וכבר יש להן ילד, הן ילדו איתך את הגדול ועכשיו בהריון שלישי... ואת כל כך כמהה וכוספת, רוצה להיות אמא לעובר, ללדת, להביא חיים. זה רצון טוב, חיובי, אז למה הוא לא מתממש???

וכל חודש יש הזדמנות אחת (אצלי זה יותר לכיוון של חודש וחצי) וכל חודש יש שבועיים מורטי עצבים, וכל חודש מחדש ההשתדלות שאת יכולה לעשות כל כך מינימלית אבל הכמות שזה מעסיק אותך היא אינסופית. והאכזבה הזאת ביחד עם הדימום והכאב וההרחקות... אני תמיד בדקתי יומיים לפני האיחור,לא לקבל את כל החבילה בבת אחת, להתאכזב עוד לפני המחזור.

אני חיכיתי שנה ורבע להריון ראשון, לא משנה שמבחינתי חיכיתי לו מהרגע שהתחלתי לצאת לדייטים, אבל האכזבה והתקווה- יאוש היו שנה ורבע.

אחרי שלושה חודשים כבר בכיתי, אחרי שמונה חודשים הרגשתי ממש עקרה, אחרי עשרה חודשים פתאום התמלאתי תקווה והודיה, אחרי שנה כבר החלטתי לפנות לבירור רפואי.

התעסקתי בזה כל הזמן, זה היה החלום שלי, אפילו נכנסתי לדיכאון קל בתקופה הזאת.

המחזור שלי מאוד לא סדיר אז בהתחלה גם היו לי הרבה תקוות שהתנפצו, עד שלמדתי לזהות ביוץ.

אחרי שנה ורבע נקלטתי להריון טבעי בחסדי ה'.

הנקתי הנקה מלאה, המחזור חזר אחרי שנה (תוך כדי הנקה). כשהמתוק היה בן שנה וחצי נקלטתי סוף סוף ואז איבדתי... וחודשיים אחר כך הגיע ההריון הבריא (מה את עושה?! מכירים אותי פה וזה עדיין סוד בעולם האמיתי! אל תגיבו בשעה טובה להודעה הזאת, לפחות לא בכותרת ) הפער יהיה בעזרת ה' שנתיים וחמישה חודשים. יותר ממה שחשבתי, לקב"ה יש קצב אחר בשבילי... (כמו שכתבה לי @פשיטא המהממת בפורום הסגור בשרשור האנונימי שלי)

ולפעמים בא לי לספר למי שמקנאה בי שגם לי לא היה קל, שאני גם איבדתי הריון, אני גם חיכיתי ויודעת מה זה דמעות של ציפיה, ואני גם מכירה את הקנאה הזאת ממש ממש מקרוב, אבל בא לי שישמחו איתי עכשיו, זה מגיע לי אחרי שסוף סוף הוא הגיע (והוא הריון קשוח ממש ממש אבל זה כבר נושא לשרשור אחר)

בשעה טובה אהובה, שמחה בשבילך מאוד! בעז"ה שיעבור בקלות ויסתיים בשמחה ובבריאות לכולם.

וזה הפרש מושלם בעיניי!

ומאחלת לך טוב מתוק בקרוב ❤️

אני עכשיו גם רואה את היתרונות של הפער, יהיה הרבה יותר קל כי הוא כבר ילד. נניח אם הייתי יולדת עכשיו, לא יודעת מה הייתי עושה עם ההשכבה הסיוטית שלו, מקווה שעוד חצי שנה כבר נצליח לסגל לו הרגלים מוצלחים יותר.

המתח והמחשבות..

מאחלת לך הריון תקין בריא ושלם וממש משעמם

וידיים מלאות בסופו!

ולגבי הסוף

זה ממש ממחיש איך יש לכל אחד חבילה שהוא נושא עימו

ואנחנו מבחוץ לא רואים את התכולה

רק את העטיפה החיצונית..

חיבוק והרבה שמחה בעז''ה!

אני לא בדיוק במקום הזה,

אני מצפה מאוד לתקופה שבה אהיה בריאה וחזקה לחוות שוב את הפלא הזה.

גם ציפייה קשה. קשה מנשוא..הפער בין הרצוי ליכולת.

אבל זה בפנים, בתוכי. מסביב (וגם כאן בפורום) הפער מתחיל להכאיב ולשרוף.. וזה טבעי. וזה מבקש ממני להתחבר לעצמי ולה' ולהפנים את זה שה' מייעד לי מסלול מיוחד משלי שמתאים לי ולמשפחה המהממת שלי.

בשעה טובה!! ממש משמח לשמוע😘😘

ב"ה התברכתי בבעל מדהים ובילדים מיוחדים

התברכתי כפליים בתאומות נדירות בליעה"ר

וכבר רוצה כ"כ עוד

כבר 3 שנים בסרט של דימומים בין וסתיים

מנסים כבר יותר משנה אחרי הפסקת מניעה

ואני רק אוכלת אכזבות שוב ושוב

מתפרקת כל פעם מחדש

תפסת אותי עם השרשור ברגע של חולשה וכאב עמוק

תודה על ההבנה וההזדהות

מאחלת לכולנו בקרוב ממש!!!! בבריאות, קלות ובידיים מלאות

והאכזבות האלו מפרקות את הלב לחתיכות.. ממש מבינה

תני מקום לכאב

והנה אנחנו פה ביחד

את לא לבד 

ושרק יגמר בשלום!

אבל השרשור הזה עושה לי לבכות. ממש.

אני קוראת אתכן עם דמעות בעיניים... אני גם הייתי שם. אולי לא הרבה זמן כמו אצלכן, אבל זה בהחלט הרגיש נצח!

מתפללת עליכן מכל הלב שה' ישמח אתכן במה שהכי טוב עבורכן! ושתרגישו את זה!!!

וידיים מאות לכל המצפות!!

ולא משנה כמה זמן היית שם

חווית, הרגשת, כאבת

בעז"ה הריון בריא ותקין ושלם

והנה.. חלומות מתגשמים

מאז שיש את הרצון, או מאז שהפסקנו מניעה.

הרצון קיים אצלי כבר הרבה זמן, אבל השכל והבעל אמרו עוד לא. תמיד הדד-ליין שלי היה גיל שנתיים של הבת שלי. מקסימום אז אני מפסיקה את המניעה. 

הפסקתי עוד קודם, מאז עברה קצת יותר מחצי שנהף עליות ומורדות, באימהות, בקריירה, ובעיקר בזוגיות.

אבל הרצון שלי רק מתחזק, כל יום שעובר.

כבר עשיתי בדיקת הריון, מתוך הרגשה לא רציונלית בעליל, וכמובן שהתשובה הייתה שלילית. 

ואני יודעת שלגוף לוקח זמן להתאפס אחרי המניעה, אבל זה לא עוזר לי כל פעם שמגיע הדימום או כל פעם שאני רואה או שומעת על מישהי שילדה איתי או אחריי ועכשיו בהריון שוב פעם או אפילו כבר ילדה.

זה ממתי שאין מניעה ואז יש פוטנציאל להריון.

אבל כשאני קוראת אותך אני מבינה שיש פה עוד סוג של המתנה.

לא חוויתי את זה, אבל עכשיו אני מבינה שזאת המתנה לכל דבר!

בעז"ה בקרוב אצלך גם!

בציפייה להריון תקין החודש 🙏🏽 

עם 2 הריונות כיימים בחצי השנה 

מאוד מזדהה איתך

גם אני עברתי שני כימיים בשנה האחרונה ועוד הפלה בין לבין בנוסף

כמו שאמרתי לך כבר

זה שהתחיל משהו, זאת כבר אבן דרך משמעותית

אמן שבחודש הקרוב נעדכן אחת את השנייה בבשורות טובות

וכולן יזכו לפרי בטן ♥️

רוצה דוגמא לנס שקרה? קחי אותי. נראלי אני ה-דוגמא. כן. היו הרבה זמנים של ייאוש, בכי, תסכולים אבל למדתי להאמין בבורא עולם ובטוב, בלי האמונה הייתי חושבת בבית משוגעים חחח. באיזהשהוא מקום השלמתי עם המציאות שנישאר עם 2 ילדים וגם זה לא ברור מאליו, אבל ה' גדול, הוא רחמן והוא יודע לשלוח גם מתנות מתוקות. אנחנו לא מבינים ולא יןדעים חשבונות שמיים אבל בטוחה שכל עכבה לטובה, גם אם לנו נראה שהכל הפוך

ואז הגיע אלינו הנסיך , וגם עכשיו בהריון הזה אין לי שמץ לאן זה יתפתח ומה יצא מזה אבל אני מתפללת ומאמינה

גם אנחנו לא שיתפנו אף אחד מהמשפחה, אולי בגדול ידעו שאנחנו עברנו הפלות אבל לא מעבר ולא הבינו מה זה אומר אז השארנו ביננו..היו תקופות קשות ביותר שלא האמנתי שאצא מזה כמו ההריון מחוץ לרחם והניתוחים שבאו בעקבות זה זה ריסק אותי אבל ידעתי לקום אחכ.

מה שעזר לי זה החזרה לשיגרה מהר אחכ

חיבוק לך ולכולם!! ❤️❤️❤️

וזה נותן לי כח

וההריון הנוכחי החדש שלך.. בכלל חלום שמתגשם

הרבה בריאות ונחת!

אז היי חחח

לא מאמינה בכלל שאני מהחלק של אלה שזה כבר קרה...

אחרי שנה בערך התחלנו לבדוק כשאנחנו רוצים כבר מהתחלה

התחיל במעקבי זקיקים, מחזקי ביוץ, תזמון יחסים כמובן, 2 הזרעות 2 שאיבות ו8 והפריות והגיע ההריון המיוחל שהחזיק. שנה בדיוק אחרי הריון שנפל.

מעקבי זקיקים והריונות כימיים הפסקתי לספור.

האוצר הלא ברור שלי בת 3 חודשים.

אמנם רק ילדתי, אבל מרגישה שמתחיל אצלי שוב לחץ של האם ניכנס שוב לסאגה ההזויה הזו. הכמויות הבלתי נתפסות של ההורמונים והשגעון שזה הכניס בי.

הרגשתי לפעמים שנכנס בי איזה דיבוק או משו.

אה ועוד משו.

הרגשתי פעם אחת שאני לא מסוגלת להכיל יותר, החלטתי על הפסקה של חצי שנה לפחות שבה לא רוצה לשמוע שום דבר קשור.

ועם קצת דיבור של בעלי והרב, עשיתי שוב את הטיפול שצלח😍😍😍

ואני מקווה שאת מצליחה איכשהו להתנתק עכשיו מהלחץ של הריון חדש

לפעמים דווקא כשעסוקים במשהו טוב ומשמח אז דברים הולכים יותר בקלות..

הרבה נחת מהקטנטונת!

מחכה שנה וכמה חודשים... וקשה לי. וגם מסביבי כולן בהריון חח

לפעמים אני מנסה להגיד לעצמי לא לצפות כדי לא להתאכזב, אבל זה לא הולך

משתדלת להאמין ומתפללת שזה יקרה בקרוב

אולי נתפלל אחת על השניה? מן רשימת שמות (או ניקים כי אאוטינג? לא יודעת) שכל אחת תגיד פרק תהילים ותתפלל על החברות במשך זמן מסוים.. אם מישי תרצה להריץ את זה אני אשמח להצטרף;)

צריך לראות איך אפשר לעשות כדי להישאר אנונימיות

והקטע הסה של לא לצפות כדי לא להתאכזב.. עזבי.. זה אף פעם לא עובד

אי אפשר להילחם במחשבות מסוג זה

כי אנחנו כל היום חיות את המחזוריות שלנו

וסת, טהרה, מקווה, יחסים שלל תופעות הורמונליות

איך אפשר לא לחשוב על זה ולא לצפות?!

נכון..

ואי לגמרי

הלואי שה' כבר ישלח לכולנו את הנס

ובהזדמנות זו רוצה לתת לך חיבוק ענק!

אני קוראת אותך גם בפורום נשואות הסגור (מניק אחר. גדול עלי להיחשף פה בניק המקורי שלי, אני ממש מוכרת בחיים האמיתיים) -

ואת פשוט גיבורה.

אז אני מחכה כבר למעלה מחצי שנה.

7 חודשים? אולי אפילו 8?

הפסקנו מניעה כשהרצון כבר היה ממש חזק,  והייתי בטוחה שאקלט מיד (כמו בהריונות של הגדולים).

אבל ה' תכנן אחרת.

לקח לנו 4 חודשים להכנס להריון,

וכל חודש שהגיעה הוסת - היה קשה מאוד.

ההריון התחיל עם המון דימומים, כל פעם אולטרסאונד לבדוק שהכל בסדר, כל פעם שאלות לרב לגבי טהרה.

אבל ב"ה ההריון התקדם לאיטו, והדימומים דווקא הפסיקו.

ואז, בשבוע 12, בבדיקה של השקיפות העורפית -

אין דופק.

מה שכן יש - זו שקיפות עורפית גבוהה מהמומלץ.

תוך 6 ימים כבר הייתי אחרי גרידה.

עכשיו ב"ה כבר הצלחתי לטבול (שבועיים וחצי מהגרידה הצלחתי לעשות הפסק),

ואני מחכה לראות מה יהיה.

הקושי הגדול שלי עכשיו הוא לראות סביבי נשים בהריון,

או עם תינוקות.

וואלה, לא חיכיתי כ"כ הרבה, כן?

אבל הייתי אמורה להיות עכשיו בשבוע 16, וכבר לספר לכולם,

ולהוציא בטן..

ואני לא.

מתפללת על כולנו שנזכה להיפרד במהרה,

שנזכה להריונות בריאים, עם ידיים מלאות בסופם.

וכל הזמן מהדהדת לי בראש התפילה של יום כיפור-

שנה שלא תפיל אישה פרי בטנה.

אמן.

ממש מצטערת על ההפלה

גם אני חויתי גרידה לפני יותר מחצי שנה

וכדי שלא לכאוב מידי הפסקתי לעשות חשבון באיזה שלב הייתי אמורה להיות..

כי אם זה קרה אז סימן שלא היה אמור להיות. זהו. היה ואיננו. ממשיכים הלאה

אחרי מספר ילדים בריאים ב"ה אלף פעמים!!! וכמה הפלות, האחרונה די רצינית ומאז כלום! אפילו לא הריון כימי- שלא נדע.. ממש נאדה. כבר 3 שנים מאז ההפלה. הקטנה כבר גדולה.. תכף 5.

עובדת עם נשים שיוצאות וחוזרות מחופשת לידה. זה צובט... חלקן בגילאי ה40 (שיהיו בריאות) מכירה כמה שיצאו כבר פעמיים שלוש לחופשות לידה, היו פעמים שלא הייתי יוצאת להפסקה כי פשוט לא רציתי להיתקל באף אחת.. זה היה לי קשוח.. אני בתחילת ה30 שלי.. וזה מאוד קשה.. משהו בך מתחיל להתערער... את כבר לא מכירה את הגוף שלך כמו בעבר. את האמת היום קשה לי להאמין שאקלט (אני צריכה להיזהר בדבריי, אבל זו התחושה, מרוב הזמן שעבר).. זה לא נתפס לי שאני יכולה להיקלט שוב.. כשזה יקרה אני כנראה אצטרך לעשות הרבה בדיקות ביתיות כדי להקל את זה...

אז את ממש לא לבד.. ושנזכה להיפקד בקרוב מאוד! בהריון בריא בידיים מלאות!

שולחת לך חיבוק מרחוק 

'לא מכירה את הגוף שלך בעבר'

היה אותי לפני

ויש אותי אחרי.

חיבוק!

אומנם מחכים רק כמה חודשים ויש ב"ה 2 אוצרות בבית. אבל יש רצון מאד חזק והאכזבה בכל חודש שזה לא קורה הייתה מאד כואבת.

ורוצה להוסיף עוד משהו-

התחתנתי לא צעירה, בגיל 30 פלוס

והאכזבה הזאת כל חודש שזה לא הריון נוגעת לי במקום מאד מאד קשה , כואב ומפיל אותי לבור מאד עמוק של אכזבה וחוסר אונים.

וחשבתי כמה זה מזכיר לי מקומות וזמנים אפלים אצלי בנפש שחוויתי ברווקות. החוסר אונים שאני רוצה משהו והוא לא קורה לי.

והמחשבות המייסרות האלה ,

אולי ה' לא אוהב אותי

אולי לא מגיע לי

רואה את כל אלה שהולך להם בקלות

ומרגישה כזאת אפילו לא יודעת להגדיר איך...

אבל מרגישה גם אשמה כי יש לי באמת כל כך, אבל באמת כל כך הרבה להגיד תודה על מה שיש לי.

גם לי ב"ה יש ילדים בריאים וחמודים

וגם היו לי תקופות שהרגשתי ממש טיפשה, וכפויית טובה

כי יש לי כל כך הרבה טוב

אז למה לבכות על מה שאין.

עם הזמן הבנתי שאני צריכה לתת מקום וביטוי לשני הדברים במקביל.

מצד אחד באמת תודה לה על הטוב שיש

וכנראה שבגלל הטוב הזה, אז הנסיון של ההמתנה טיפה פחות כואב.

מנגד, אני רוצה עוד. ומותר לי לרצות ולהתאכזב. במיוחד שללדת זה דבר זמני. אחרי שנות הפוריות לא תהיה הזדמנות.

אז תני מקום לכאב שלך

ואת בסדר

אל תרגישי רע עם זה.. מספיק קשה גם ככה

בכלל יש לי איזשהו וואקום שלמעשה גם אין לי כל כך עם מי לפרוק את הקושי...

אני מרגישה שאני די בודדה במצב חיים שלי... מצד אחד יש לי את החברות שהתחתנו 10 שנים לפני שהיה להן חלון פוריות של הרבה שנים ובכלל יש להם גם כבר ילדים גדולים שעוזרים להם עם הקטנים וכו' והן פחות התנסו בעניין של הלחץ שהזמן של הפוריות אוזל ויש קצת ילדים... ומהצד השני יש לי את כל החברות הרווקות שבכלל אני מרגישה טיפשה אם אני אעיז להגיד משהו על הציפייה לעוד ילד שהן בכלל אפילו לא יודעות אם יהיה להן ילד אי פעם כשאנחנו בגיל שמתקרב בצעדי ענק לגיל 40.

אז כן , קשה לי לדבר על הקושי הזה

והאמת למעשה גם אין לי עם מי

זה לא נגמר בחתונה..

את כאילו תמיד נשארת שלב מאחור

כל מי שבשלב שלי מצד גילאי הילדים קטנה ממני בעשור

החברות בגילי עם ילדים אוטוטו שרות לאומי

עוד רגע יחתנו ילדים..הזיה

אני מרגישה שגם אצלי ההמתנה להריון וההפלות בשנה האחרונה הציפו מחדש את הפוסט טראומה של הרווקות

ההמתנה והציפיה והאכזבה מוכרות בנפש..מי שהיתה שם בתהומות הכאב יודעת במה מדובר..

וזה קיבל חיבוק ענק בחתונה ובילדים שבאו אחר כך ב''ה  בחסד עליון..

אבל ההמתנה הציפה את החוויות מפעם

סוג של פוסט טראומה כנראה..

שלא הבנתי שהיא קיימת בכלל...

עד כה..

וגם אני הרגשתי אשמה על איך אני מעיזה לכאוב ככה על זה שזה לא קורה..אחרי כל הטוב

שקבלתי..הרגשתי מפונקת..עושה עניין מכלום..לא סיפרתי לאף אחת על ההפלות מבושה שזה כזה מכאיב לי כי מה אני רוצה הרי יש לי ילדים..

מקווה ומייחלת כל חודש מחדש. 

מחכה לאח קטן לבן שלי המתוק.. שמרגישה שהוא כ"כ צריך את זה. 

מתפללת יחד איתכן לבשורות טובות במהרה! 

אבל גם אני

אם תרצי לשתף באופן יותר אנונימי תפתחי ניק חדש

סתם כי אולי יעשה לך טוב השיתוף..

כמובן מה שנוח לך ❤️

גם אני הרגשתי ומרגישה שאני כמעט היחידה בסביבה שלי שמתמודדת עם הציפיה הזאת ושלכולם הולך בקלות.

ב"ה ילדתי לפני חודש אחרי 5 שנים של ציפייה שכללו: לידה מוקדמת ואובדן של פגית, הפלות והרבה מחזורים כואבים.

ברוך שומע תפילה!

וכשזה הגיע, זה אור כל כך גדול ועוצמתי! לומדים להעריך את הפלא הזה 

אמאלה מה עברתם (ועדין!)

בע"ה שתזכו להרבה נחת! 

הרבה נחת מהאושר הקטן ❤️

קרוב לשנה כבר, אבל אני רוצה ולא רוצה עוד ילד, מפחדת שיהיה קשה 

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

ומסכימה עם זה שלא הלכת

אני הלכתי ונדבקו

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

אם יש לך גודש, את יכולה לשאוב ולשמור, או לתת לו את החלב השאוב (אם ככה הוא אוכל יותר טוב).

שולחים למיון רק בחום יותר גבוה.

רפואה שלימה!

הענין שנולד עם אגן כליה אחד מורחב

ובאולטראסאונד שעשינו בקהילה לפני שבוע אמר שלא רואה את זה כבר

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

על הדרך מקפיצה

לקחתי משהו אחר לחרדה במשך כמה חודשים והפסקתי

עם הזמן החרדה הפכה להיסטוריה ולא חזרה שוב

בעבר גם חוויתי דיכאון קל בלי טיפול תרופתי

גם הוא שייך להיסטוריה ולא מופיע יותר

בעיניי הדברים שצריך לטפל בהם לפני שמפסיקים לקחת תרופה:

1. בטריגר לחרדה/ דיכאון

אם הטריגר נשאר זה כנראה יחזור

2. מעבר לטריגר יש את סביבת החיים שאיפשרה לחרדה/ דיכאון להתפרץ

דברים/ הרגלים/ סביבה/ אנשים שגרמו לחיים להיות לחוצים/ מלחיצים/ מדכאים

אם לא משנים את הדברים הללו

הסיכוי שהדיכאון/ חרדה יחזרו גבוה

3. לחרדה ולדיכאון יש תסמינים

חלקם נפשיים וחלקם פיזיים

צריך ללמוד לתת מענה להם

כי הם כנראה יגיעו בהמשך

בלי קשר לטריגרים/ שינוי בסביבת החיים

לתסמינים יש חיים בפני עצמם

והופעה שלהם בחיים יכולה להיות טריגר בפני עצמו להתפרצות מחודשת של דיכאון/ חרדה

4. הבנה שכנראה יגיעו עליות ומורדות

לא לפחד מהם

ללמוד לזרום איתם

5. להאמין שאפשר לנצח את הדיכאון והחרדה

שאפשר לחיות בלעדיהם אם פועלים נכון

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

ריפלוקס. לי באופן אישי הרופא המליץ לא לעשות כשהיה חשד.

ואני מחסנת בד"כ את כל החיסונים.

יש לך את הפרבנר שזה נגד דלקת קרום המוח אין מה לפצל יותר ממש שפיצלת.

הרוטה זה טיפות שמקבלים בפה, אם החלטת להביא זה לא סותר את הפרבנר...

אני אשאל את הרופא.

פשוט יש לי נסיון עם ריפלוקס עם ילדה אחרת שלי והיה ריפלוקס ברמה לא קלה, אז אין לי כח להגיע לשם שוב..

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.