להיחשף מולם

מעולם חא התלבשתי ליד הילדים

והם היו איתי בבית תקופה ארוכה ביחד

אבל אני לא מניקה

והאמת שגם אם הייתי זה מרגיש לי לא שייך אז מניחה שהייתי משתמשת בטטרה או כיסוי או משהו

וכל, הם יודעים על גוף האדם וכו', אבל לא בצורה של לראות אותנו לא לבושים

גם יודעים שמחכים ליד הדלת . ואני עושה בזריזות מה שאפשר.. כנל להתלבש נועלת את הדלת. (קצת פרטיות בשבילי..גמני בן אדם שצריך את זה😅)

רק בגיל ממש של תינוק עד גיל שנה כזה או שנה וכמה אני יתלבש לידו..מעבר לזה פשוט מחכים לאמא שתסיים להתארגן. לגבי תחושה אני לא יודעת להגיד כי לא התנסיתי..  זה משו חשוב לי שיהיה לי הפרטיות להתלבש בשקט בלי קהל

כשהם היו בני שנה בערך והתחילו להסתכל בעיון ולשאול שאלות הרגשתי שזה לא נעים לי והפסקתי להתלבש לידם. אני נכנסת לחדר וסוגרת את הדלת. בהתחלה לפעמים הם פתחו (לצערי אין לנו מנעול), אבל הבהרתי להם שאני לא מרשה לפתוח והם למדו.

מה את עושה כשאת צריכה לשירותים? היא גם נכנסת איתך? ואם את מתקלחת כשהיא ערה? אז באותה דרך אפשר להסביר לה שהיא כבר גדולה, לכל אחד יש את הגוף שלו והגוף הוא פרטי אז מעכשיו אמא סוגרת דלת כשהיא מתלבשת. (או כל הסבר אחר, או גבול אחר כרצונך).

הילדים שלי גם יודעים מצויין את כל אברי הגוף (מדברים על זה במקלחת). הבת שלי (כמעט 3) גם יודעת שהחזה גדל לבנות גדולות ואז צריך ללבוש חזיה. כל כמה זמן יש לה עוד שאלה בנושא ואני עונה. 

הילדה תחכה בחוץ.. לא יקרה לה כלום.

אף פעם לא התלבשתי על ידם.

המקלחת נעולה כאשר מתקלחת.

הנקה אני מכוסה..

זה עניין של גישה ותרבות.

מלמדים על צניעות וקדושת הגוף - הדבר הראשון זה דוגמא אישית שלי של צניעות ושמירה על הפרטיות.

אין הבדל בין בנים לבנות. 

ובאמת כמו שכתבו כאן חכמות ממני לא בקטע של להסתיר את הגוף אלא בקטע של צניעות ופרטיות

גם בתור חינוך בשבילם

אני מרגישה בנוח להתלבש ליד בן ה3 פלוס, הוא עדין תינוק מבחינתי. הרבה פעמים אני רוצה להתארגן בשקט ואני כן מבקשת ממנו לצאת מהחדר.

ואני מניקה.

יותר לי לשים כשאני לידן חזייה. אני מניקה בבית בלי כיסוי אז הן גם ככה רואות. לפעמים כן מבקשת מהן לצאת כדי שתהיה לי פרטיות.

מהמקלחת אני מבקשת שיצאו. כשאני עם פיג'מה ושמה חזיה אז שמה פשוט כשהחולצת פיג'מה עוד עלי. זה לא הרמטי אבל כרגע זה לא מפריע לי.

מול בנים זה בטוח היה אחרת. וגם איתן זה מגיע עם המון דיבור על צניעות, מוגנות. למה כשיש אורחים או במקום אחר אני מתכסה כשאני מניקה וכו'.. 

(מעולם לא הנקתי).

ליד ילד אני לא אתלבש ב"נ, גם כשהוא תינוק. זה מאוד מפריע לי.

ליד ילדות אין לי בעיה, גם שיראו את החזה, אבל לא תחתונים, ואין מצב שיכנסו כשאני במקלחת או בשרותים.

מעולם לא התלבשתי ליד הילדים שלי. ומלבד התינוק היונק התורן - אף אחד מהם לא ראה את החזה שלי. מיניקה לידם כשאני מכוסה.

לדעתי כדאי להתרגל כבר מעכשיו שאין כזה דבר להיחשף מול הילדים, כי אחר כך קשה להחליט מה הגבול...

הילדים יכולים להכיר את התינוק שבבטן של אמא גם דרך הבגדים... (אני אישית גם לא אוהבת שהם נוגעים בי דרך הבגדים, אבל זה עניין של רגישות שלי)

בהצלחה ובשעה טובה♥️

מקווה שיהיה לי זמן בהמשך 

שטבעי מאד שילדים צעירים יראו את הגוף של ההורים.

לא יודעת לומר גיל בדיוק, הבן שלי עוד לא בן שנתיים,

אבל הוא רואה אותי לפעמים מתלבשת ושואל "מה זה?" על חלקי גוף ומקבל תשובות ענייניות.

לי נראה שבגילאים צעירים חוסר הנוחות שלנו הוא שלנו

לא היה להם שום בעיה להחשף

מעידה על עצמי.שעד היום

לצערי זוכרת את הסיטואציות

כולל המראה גוף

קל לחשוב ישילד תמים וזה טבעי

לא

זה העסיק אותי

זה היה גם קצת מביך אבל כאילו רגיל וככה זה אז לא אמרתי כלום

זה נשאר בזכרון אפילו אשאני בת 40

וזה לא כיף לי שזה עדיין שם

זה מביך זה אפילו סוג של משהו מכווץ בתחושה

הכניסו אותי בעל כורחי לפרטיות להם

והניחו שזה סבבה לי ולא אזכור

אצלי זה סוג של טראומה

לא נוראית

אבל הפעם שאבא שלי התקלח איתי( והוא מהמם וטוב ושום קשר לפגיעה חלילה..הכי רחוק מזה בעולם)

זוכרת שגם אז זעזעה אותי ונבהלתי אפילו.והכיממעצבן

שלא שוכחים

ומה שלא שוכחים מספר שזה השפיע

אבל שוב גדלתי בבית חילוני

זה מאוד מקובל בחברה חילונית

בתמימות

וגדלתי בבית בריא לחלוטין

ועדיין אני באמת מצטמררת כשנזכרת

לא רוצה לפרט פה

אבל זה משאיר רושם

לא בריא

(הכל בסדר איתי אני חיה בטוב ורגיל אבל וואלה הייתי מוותרת על התענוג)

גיל 9 זה האמת גיל גדול

וחיבוק

גדלתי בבית דתי עם לא הרבה ילדים.

אבל רצו לחסוך זמן במקלחות אז אחת הייתה נכנסת וכשיצאה מהמקלחון עוד לפני שמתלבשת כבר הבאה נכנסת, גם אמא וגם אחיות.

עד היום אני מתחלחלת מלהיזכר בזה, יש לי תמונות מדוייקות משם. זוכרת בדיוק את הגוף של אמא שלי וכמה זה זיעזע אותי.

עד היום כשאני נזכרת בזה ואמא שלי לידי יש לי רתיעה קלה ממנה.

לדעתי זה נפסק בגיל 12 בערך

אני התקלחתי עם אחיות שלי, וזה בכלל לא מפריע לי.

מגיל מסויים עם תחתונים.

אחרי שקראתי עוד את התגובות למטה, הבנתי שמה שברור לי לא בהכרח ברור למי שקורא אותי .

אני חושבת שבגילאים צעירים מאד - עד סביב שנתיים שלוש, אין בעיה ואפילו יש יתרון לחשיפה של הילד שיראה את הוריו מתלבשים.

גם בתוך המסגרת הזו, מרגע שילד מבין ומדבר אני לא אסתובב לידו עירומה, מקסימום אתלבש במהירות, ובדר"כ אהיה לפחות עם ביגוד תחתון.

הם לא רואים את הגוף שלי בכלל.

מתקלחת בדלת נעולה ומתלבשת באמבטיה עם דלת נעולה.

בגיל כזה כשהם כבר מבינים אז מאוד חשוב לי שיהיה ברור שהגוף אמור להיות מכוסה

מצד שני לא אכפת לי שקצת יראו , זה לא כמו אנשים זרים,  למשל בהנקה אני לא מקפידה על כיסוי אבל חושפת את המינימום לידם או מחליפה חלק מפריטי הלבוש כשאני בגדול צנועה אבל כן נחשף קצת

הכיסוי מולם מבחינתי הוא בעיקר בשביל החינוך, שיתרגלו שהגוף לא גלוי מול אנשים אחרים סתם, אבל חשוב לי גם שכן יתפסו יחס טבעי ומודע לגוף, גם לגוף של אישה, בגיל כזה זה נתפס בצורה טבעית ופשוטה שיש לי חזה ושהוא מאכיל את התינוק וכדו

בגיל כזה לא משנה לי בנים או בנות,אפילו בגיל קצת יותר גדול,מתישהו אני מניחה שזה כן ירגיש לי שונה (להניק מול הבנות שלי נראה לי טבעי בכל גיל)

כשהקטנה שלי ינקה נגיד בגיל שנה וקצת זה לא הרגיש לי לא בסדר

אבל בהמשך

ממש לא

זה גם חשוב כמובן, אבל אני כן חושבת שיש טווח שהוא תקין ביחס לעירום בבית, והוא משתנה מבית לבית.

מה שפחות מוצלח בעיניי, זה זה שאת מרגישה ש"אין לך ברירה". ואת זה הייתי מנסה לשנות. זה חשוב גם עבורך, אבל גם עבור הבת שלך. ללמוד על המשמעות של פרטיות, גבולות אישיים וכו'.

לגבי המקלחת היא יודעת שהיא צריכה לדפוק לפני שהיא נכנסת ואני בתוך המקלחון עם דלתות לא שקופות אז זה עוד דלת כביכול.

בדרך כלל היא מחכה לי בסלון שצמוד למקלחת או ליד הדלת. הפעם פעם ראשונה שהיא הגיעה לדפוק וגם על הדלת של המקלחון היא דפקה ולא פתחה, זה בסכה גרם לי לשלוף את החלוק ולהתלבש אבל היא לא ראתה כלום.

בנוגע לאין ברירה - אני נמצאת איתה בבוקר לבד ובאופן טבעי בעיניי היא רוצה להיות לידי ולא בחדר אחר אז כשאני עם בגדים תחתוניים אני מאפשרת וזה בסדר וגם אנחנו מדברים על זה כל הזמן תוך כדי על הגוף שלי, שלא נוגעים, אנחנו מתלבשות ביחד וזהו.. להוציא מהחדר זה לא רלוונטי גם בגלל המבנה של הבית שלנו אלא אם כן אצליח לשכנע אותה לעבור לסלון לעיסוק אחר אבל לרוב אנחנו מתארגנות צמוד וגם לא ארצה להתווכח איתה על זה יותר מידי כל עוד זה לא מפריע לי ברמה קיצונית.

אנסה להסביר על הרצון להתלבש לבד, מעניין איך היא תקבל את זה. זה לא כל כך קריטי בעיניי כמו פשוט שהיא תדע את זה כלפי עצמה כמו שאמרתן בעצמכם.

עם זאת אני גם לא ארחיק אותה יותר מידי כדי לשמור על איזון כי באמת בגיל הזה אני מאמינה שהם מגיעים עם פשטות מחשבתית וסקרנות טבעית, כמובן שאנחנו ננתב את זה לפי הגבולות כל אחד בביתו אבל כרגע לא רואה בזה בעייתיות.

ושוב תודה לכן על התגובות והשיתוף.

זה שהיא רוצה להיות איתך.

זה טבעי שילד רוצה להיות ליד ההורים שלו, מצד שני זה גם לימוד חשוב שההורים לא צמודים לידו כל הזמן.

היא די גדולה כבר, ובעיניי זה לגמרי גיל שכבר אפשר ליצור קצת נפרדות ואולי אפילו כדאי.

כמובן שאם זה לא מפריע אז לא,

אבל אם היא צמודה אלייך כל הזמן, זה יכול להיות קשה לא רק בהקשר של התלבשות.

עכשיו אמא רגע מתלבשת בחדר .תכף אמא תבוא

ילדה בת 2.5 מזמן יכולה להבין ולהסתגל לדבר כזה

גם התפתחותית זה שלב השהם יכולים להבין שכשהם לא רואים משהו הוא עשיין קיים ויכל לחזור

זה פשוט למידה

התנסות ..הכרות עם המציאות שאמא רגע בחדר

ולאט לאט בניית יכולות להתמודד עם זה

ותופתעי כמה כוחות יש בהם

רק ההתארגנות בוקר היא יחד איתי, גם שם לא צמודה לי לרגל ומסתובבת בבית באה חוזרת והולכת

יצא אולי תיאור לא ברור... בקטע של ההלבשה אולי זה יוצר אצלה סקרנות ובגלל זה נצמדת יותר

הם מרגישים את זה ונצמדים מאדד גם אחרי הלידה בטח זה יהיה

לדעתי הדבר היחיד שיכול לעזור זה להסיח את הדעה שלהם ולקבל קצת זמן.. אם זה אוכל במטבח ואת בינתיים בחדר או להביא משימות בינתיים שאת מתלבשת ואז את קונה קצת זמן.. נגיד מי יכול לרוץ למטבח להביא מלפפון מהמקרר

הם יכולים לרצות....

הם יודעים שיש זמנים שאני עם דלת כמעט סגורה ולא נכנסים כי אני מתלבשת

הם יודעים שכשאני בשירותים הם יכולים לעמוד ליד הדלת ולחכות לי

בחיים לא הכנסתי ילד איתי לשירותים או למקלחת, בכל גיל. גם תינוק בן יומיים.

אצלי הגדולים בנים אבל לא חושבת שעם הבת אנהג אחרת.

אבל זה רק לאחרונה שלא מתלבשת לידם, עד לא מזמן לא הפריע לי. הגדול בכמעט בן 3 אז התחלתי להקפיד איתו.

אבל גם כשכן היה לידי כשהתלבשתי, ראה אותי לשנייה עם חזייה ואז מיד שמתי חולצה.

חצאית תמיד החלפתי בלי להוריד את הבגד שהיה קודם, קודם שמתי את החצאית ואז הורדתי את השמלה/חצאית אחרת

אני בהחלט מתלבשת מול הילדה שלי, לא מעיקרון פשוט יוצא הרבה שאני איתה בבית וצריכה להתארגן

כרגע זה נראה לי טבעי ופשוט אולי בהמשך זה ישתנה 

ואצלי כולם בנים.

רק בגיל גדול יותר התחלתי לסגור את החדר כשמתלבשת וגם רק ששמה גוזיה וחולצה, כל השאר יכולה להתלבש בחדר פתוח- מחליפה חצאית מתחת לחצאית, ואין לי בעיה שיראו אותי בלי כיסוי ראש.

אני גם מתלבשת חופשי (כולל חזייה ותחתונים🙈) מול הילד. בן 3.3.

לאחרונה חשבתי אולי זה כבר פחות מתאים..

מתלבטת כמה זמן עוד אפשר למשוך.

וכמובן שרואה אותי בלי מטפחת, גופיה, שורט וכו'..

בגיל שנתיים הפסקתי לשים לידו תחתונים, השאר כרגע חופשי לידו (גם 3.3)

עם הגדולים שלי באיזשהו גיל (אולי 4-5) התחלתי להסתובב עם הגב שהייתי שמה גוזיה, בגיל יותר מאוחר (אולי 8-9) התחלתי להלביש גוזיה וחולצה בחדר סגור.

מניקה חופשי ליד הבן שלי בן 2.5 פשוט כי לא מצליחה אחרת. לא רוצה להתכסות בבית שלי וגם יש פעמים שהיא יונקת מצד לצד מצד לצד ואין מצב שאני אתחיל להתכסות

מכירה את הקטע שהם לא עוזבים אותך, שלי ככה גם אבל עכשיו קצת פחות. החלטתי שתחתונים וחזיה זה קו אדום כרגע,.ולאחרונה משתדלת להיות לבושה לפחות בטייץ וגופיה. אבל זה בא ביחד עם זה שהוא כבר טיפה פחות צמוד אלי

ובהריון הראיתי לו חופשי את הבטן

כרגע זה מרגיש לי מתאים, לאט לאט מרגישה שזה פחות ומתאימה את עצמי

שירותים ומקלחת זה גם מחוץ לתחום אבל דם לא מתקלחת כשאני איתו לבד

זה לא בדיוק מה שהפותחת תיארה.

אני גם מניקה חופשי בבית, מסתובבת עם קצר ועוד.

זה שונה לגמרי בעיניי מללכת לשירותים עם ילד או להתקלח עם ילד.

ועיקר הדגש היה על זה שהיא מרגישה שהיא "חייבת"

היא לא נכנסת איתי לשירותים, לא מבינה למה כולן כותבות את זה

וגם לא להתקלח

היום פעם ראשונה שנכנסה למקלחת , לא למקלחון!! ודפקה על הדלת כמו שביקשתי ממנה. אני מתקלחת בבוקר והיא בסלון לבד שותה בקבוק, והיא יודעת שאם צריך משהו אפשר לדפוק ולהכנס לאמא.

לגבי חוסר הנוחות, כן במקלחת הרגשתי שהייתי צריכה להתטעף במגבת מהר

ובחדר חוסר הנוחות נבע מהנקודה שאני לא בטוחה איך נכון להתייחס לזה ומפחדת לעשות טעויות כי אצלנו המבוגרים זה יכול להתפרש בצורה מינית ועם כל השיח החשוב על מוגנות בזמן האחרון עוד יותר הרגשתי צורך לשקול צעדים.

בדרך-כלל אני מתלבשת כשהיא בחדר אחר והיא מגיעה כשאני כבר לבושה לפחות בבגדים תחתוניים. היום הייתה פעם ראשונה ותהיתי אמך מתייחסים לזה בבתים אחרים מהציבור הדתי כי אצל החילוניים הייתי בשוק מההתנהלות

זה הסיפור..

חוץ מעניין הצניעות שצריך לבדוק מה בדיוק ההלכה.

יש גם רוח- יש לי רצון שתשרה בבית קדושה, בבית יהודי לא נראה לי מתאים שילד רואה חוסר צניעות אפילו אם יש היתר לכך.

ויש לי שאיפה לזכות לבנים כהנים גדולים, אז כמו המסופר על קמחית- אפילו שיש זמנים שמותר ללכת בבית בלי כיסוי ראש,אני אכסה ראש בשביל הקדושה שתשרה בבית.

ואשתדל שהילד יראה רק דברים טהורים מעבר לחיוב, כדי שהעיניים שלו יהיו טהורות והנשמה שלו תהיה קדושה.

כתבת בהמשך על התייחסות של ציבור דתי לעניין.

אז חשוב כן לדעת שיש הלכות צניעות בבית, ויש רמת חסידות שבוחרים לנהוג בבית.

בהחלט כדאי לברר לעצמנו על פי הרב שלנו מה הבסיס ההלכתי שאנו הולכים לפיו ,ולהחליט יחד כמשפחה  איזו רמת חסידות נרצה להנהיג בבית שלנו.

ואתם בדיוק בזמן שטוב לכם לברר את העניין, כי אתם עדיין זוג צעיר עם ילדה כשגדלים למשפחה עם כמה ילדים קשה לעשות שינויים...

ולא מתקלחת לידם

מגיל לידה.

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות