כ"כ מובן....

פשוט חיבוק. ותפילות. 

זה באמת מגעיל ומכעיס ולא צריך להיות ככה בכלל...

חיבוק

היו פעמים שהשבעתי את עצמי לא לשלוח תמונות והודעות אבל זה לא שרף פחות. 

אז לְמה?

אנחנו עם הפלאפון 24/6 ומכניסים אותו לתוך הבית זה אומר שאנחנו יולות להפגע בכל זמן נתון אז מורידה לעצמי את התדירות

אני פשוט יצאתי מהקבוצה. כשאין הכלה (תרתי משמע ...) וכשאת מרגישה לא בנח, אין טעם להשאר שם

חיבוק

אני האמת גם רוצה לצאת

בשלב הזה אני פשוט צופה שקטה

לא כותבת לא מגיבה 

רק אם יחפש אותך ברשימה של הקבוצה.

הודעה על העזיבה 

הייתי בקבוצה של המשפחה של בעלי.

בעלי מתישהו התעצבן ויצא. אחותו גם. נשארתי עם אמא שלו, אחותו ואחיו. פעם ב היה זז שם משהו- גיס שלי שם תמונה של הבן שלו ואז הגיבו לו איזה מאמי וכאלה.

מתישהו היה נמאס לי להיות שם כשבעלי לא שם. כמובן יש קטעים מסביב אבל בגדול אנחנו ממש סבבה.

יום אחד יצאתי. ככה בשקט. גיסי שהוא מנהל הקבוצה לא הגיב. חשבתי שיצאתי בסבבה.

חמותי שלחה לי אחרי יומיים הודעה למה יצאתי, אמרתי לה שעמוס לי אז יוצאת ממלא קבוצות...

חמותי שאלה למה אנחנו לא בקשר בכמה הזדמנויות ועכשיו גם חמי (גרושים) שאל...

כנראה שהאחים הסיקו מסקנות על דעת עצמם ואפילו לא בדקו.

עיצבן אותי אבל בעיה שלהם...

אבל לאח שלי כן מגיבה, בצורה אחרת.

אי אפשר להיכנס לתוך דינמיקה בין אחים שנולדו באותו בית ולהבין את הניואנסים.

אז נחמד שאת מפרגנת, אבל אל תצפי לקבל בחזרה.

את יכולה לבקש מבעלך שיגיד להם בטאקט שישימו לב שיש פה עוד אנשים שלא נולדו לתוך המשפחה אבל הם חלק ממנה, אז לא תמיד צריך ללכת על התת מודע, אפשר במודע להתייחס ולהגיב.

אצלי לדוגמה, תמונה של ילד מפונפן פשוט לא עושה לי את זה, ואפילו קצת דוחה, ותמונה של ילדה שנראית כמו רקדנית בטן זה מבחיל בעיני.

אז אני כן מגיבה ב "איזה יופי, מזל טוב, תהנווו"

אבל ברור שזה לא משתווה לתגובות האותנטיות שאני אגיב לאחים שלי. ומן הסתם אם גדלנו באותו בית יש גם מאפיינים שאנחנו ניקח איתנו הלאה כל אחד לבית שלו, אצלנו למשל זה סריטה של להצטלם על רקע פרחים. זה עלה לנו למודעות ממש לאחרונה. לא משהו ששמעו לב אליו עד שפעם אספנו המון תמונות משפחתיות וכל התמונות של הנכדים על רקע פורח והילדים של אחי וגיסתי על רקע אורבני,

ואז פתאום קלטנו את הקטע.

עכשיו תארי לך כל השנים כשאחיות שלי שולחות תמונות על רקע פרחים זה עושה לי משהו שונה מילד על רקע שפחות זורם אצלי לרקע לתמונות ילדים..

אז זה הרבה פעמים בתת מודע בכלל.

אז כמו שכתבתי אני מנסה להיות מודעת ולהתייחס תמיד, אבל בטוחה שזה לא באותו רמה, וזה לא בכוונה תחילה,

ואני חושבת שכדאי לקבל את המציאות ולא להיפגע כי אף אחד לא מנסה לפגוע.

אגב לגבי המשפחה של בעלי אנחנו הרבה גיסות (יש הרבה אחים ומעט אחיות) ובכלל לא מרגישה עניין לשתף בקבוצה כמעט. הכי הרבה שולחת לבעלי את התמונה והוא שולח שם או שהוא מעביר מהקבוצה של המשפחה שלי לקבוצה של המשפחה שלו.

אז שתדעי שזה לא כזה טריוויאלי שגיסות משתלבות לחלוטין בקבוצת המשפחה של הבעל, בדיוק כמו בחיים האמיתיים, יש יותר זורם ויש פחות זורם, וזה פשוט טבעי ונורמלי,

יש יחסי אנוש בסיסיים של כבוד הערכה ופרגון, אבל זה לא שווה להיכנס לשאלת המינון או למה פה זה ככה ושם אחרת.

בקיצור, לדעתי פשוט פחות תחפשי את זה. תביני שזה תהליך טבעי ולא נובע מרוע לב. תתמקדי במה שכן טוב, תשחררי את הפחות טוב וככה יהיה לך יותר רגוע בלב.

ואולי יכולים לעזור קצת ללמד זכות.

אבל מצד שני, בעיני כן חשוב וראוי להיות מודעים לזה שיחס אחר בתגובות הוא פוגע.

גם אם יש הסבר רציונלי, או משהו בתת מודע שמשפיע על התגובה הטבעית שלנו.

ודווקא בקבוצת וואטסאפ (לעומת מפגש פיזי) יש לנו אפשרות די בקלות להתעלות מעל התגובה הטבעית ולבחור לכתוב גם דברים לא הכי טבעיים או אותנטיים (יש זמן לחשוב ולבחור איל להגיב, ואף אחד לא רואה את הבעות הפנים ושפת הגוף שאומרות לפעמים הרבה מעבר למילים).

אז ראוי להגיב בכל זאת. גם אם זה לא טבעי. כי אכפת לנו מרגשות של אחרים. ואפשר 'להתלהב' גם מהתמונה פחות מלהיבה, כדי לא לייבש.

נכון שלפעמים לא מודעים ולכן לא חושבים על זה. אבל אם זה כבר עלה למודעות, אז אני חושבת שאפשר ללמוד ולהתאמץ להגיב ולהתלהב גם מתמונות שפחות מלהיבות באופן טבעי, כי זה עניין של כבוד הבריות, של בין אדם לחברו.

באופן אישי, אני לא מרגישה את ההבדל הזה בין ילדים של אחיות שלי לילדים של אחי וגיסתי. בהקשר הזה התגובות המתלהבות הן באמת אותנטיות (@לפניו ברננה! - מקווה שאת לא מרגישה יחס שונה אצלנו, כי מבחינתי באמת לא קיים הבדל...).

אבל כן יצא לי לפעמים להגיב לדברים שלא היו לפי התגובה האותנטית שלי. למשל כשאחים שלי טסים לחו"ל ושולחים משם תמונות, קשה לי להגיב בהתלהבות, ואני לא אוהבת לכתוב תגובות של 'וואו איזה מדהים!' על נופי חוץ לארץ. תגובות כאלו שמורות מבחינתי רק ליופי של ארץ ישראל... אבל חשוב לי לא לייבש, אז אני חושבת איך להגיב בצורה שמתאימה לי, אבל בלי להתעלם, וכן לתת הרגשה טובה (מקווה שאני מצליחה...)

חוץ מזה שאני היבשנית שלא מגיבה על כלום וקורה שרואה הודעות רק אחרי כמה ימים...

🙈

גם לא מרגישה שזה מאולץ או משהו כזה..

עסוקה בדברים חשובים יותר. גם אני לא מעלה לא מגיבה ורואה בדיליי.

לא בצד שמצפה לקבל תגובה.

לכן כתבתי שהיא יכולה לבקש מבעלה שיפנה את תשומת הלב שלהם כי כמו שאמרת *כשזה עלה למודעות*

נראה לי המשפחה של בעלה פשוט בשלב שזה לא מודע,

כל הנושא של קבוצות ווטסאפ יש לו את הרגישות שלו, ולוקח זמן עד שמבינים כל מיני ניואנסים ואיך מתגברים עליהם,

לכן מבחינתי התגובה לפותחת זה פחות לקחת ללב, להבין שזה טבעי והם פשוט בשלב הפחות מודע, זה לא נובע מרוע. זה פשוט מצב כזה...

יש כאלו שהחליטו לצאת מהקבוצות כי זה לא זורם ויש כאלה (כמוני) שבקבוצות אבל בקושי משתפים, ובטח לא מצפה לקבל את אותו יחס מהמשפחה של בעלי.

כשלא מצפים, לא מתאכזבים. מי שנותנת לעצמה להיפגע מדברים כאלו, לדעתי בסוף משלמת מחיר גבוה יותר בכל הנושא המורכב הזה של משפחה וצד שני וכו'.

וכן, יש לנו שליטה ממה להיפגע. במיוחד שזה לא נעשה *במטרה לפגוע*.

מה שכתבת לגבי משפחות שאצלם התגובות כן אותנטיות לשני הצדדים, הגיוני שיש כאלו, אבל לא חושבת שזה מה שיועיל לפותחת.. אצלם (כמו אצל הרבה משפחות טובות) זה לא זורם טבעי.

השאלה מה עושים במצב כזה..

אז להיות נחמד לאחרים זה תמיד טוב ונכון, השאלה מה אתה עושה כשלא נחמדים אליך באותה המידה.

אגב כל הנושא הזה של תגובות בווטסאפ זה לא רק בקבוצות משפחתיות, למשל גם בקבוצות של הגן/ כיתה,

יש קבוצות נעולות לתגובות ומבחינתי אם הקבוצה נעולה, אני לא יכולה להגיב ב"תודה על התמונות, נראה שכיף להם"

אז לא מגיבה בכלל,

ורק אחרי הרבה זמן שמתי לב שהגננות והמורות כותבות "תודה להורים על הפרגון בפרטי"

אז הבנתי שיש הנוהגים להגיב בפרטי.

אני עדיין לא מתלהבת לעשות את זה כי זה לא נגמר. רק אם שולחים לי בפרטי אני תמיד מגיבה, אבל חושבת מה המורה חושבת על ההורים שלא הגיבו בפרטי. אם היא מפרשת את זה כחוסר הערכה, זה שלה.. כי זה לא חוסר הערכה, זה התנהלות שונה עם ווטסאפ.

היום יש את "התגובות המיידיות" לקבוצות נעולות, לא יודעת אם באמת יש ערך לזה אבל תמיד מגיבה שם, מה שבטוח- בטוח.

בכלל, כל הנושא של לדון לכף זכות, חשוב יותר בשביל האדם שדן מאשר בשביל האדם דגנים אותו.

כי מי שדן לכף זכות, פחות נתקע על האירוע, ויותר קל לו להמשיך הלאה. יותר משזה בן אדם לחברו, זה בן אדם כלפי עצמו.

אני ממש מסכימה, ומבינה שכתבת את מה שכתבת כדי לעזור לפותחת ללמד זכות ופחות להיפגע.

אני באמת לא כיוונתי את הדברים שלי לפותחת, אלא למה שאת כתבת, שכשקראתי אותך זה הרגיש לי שזה קצת מביא להסתכלות כזו ש'מה לעשות? זה לא אותנטי להגיב לשני הצדדים אותו דבר, ככה זה...', וזה בעצם מכוון לכך שגם מצד המגיבים זה בסדר.

אז הגבתי כדי להעלות מודעות שכך שאפשר לבחור להגיב גם בצורה לא אותנטית, כדי לתת הרגשה טובה לצד השני.

ונתתי דוגמא איפה זה קורה לי, לא בעיני תמונות משפחתיות אלא בהקשרים אחרים.

אבל אולי באמת זה פחות קשור לכתוב על זה בשרשור הזה.

זו היתה התגובה האותנטית שלי למה שהרגשתי כשקראתי אותך (ואולי הייתי צריכה לחשוב שוב ולהחליט שהיא לא באמת נצרכת פה, כי לכל מי שקוראת פה המסקנה מהשרשור אמורה להיות ברורה, שכדאי להתייחס לגיסות שלהן יפה גם אם זה לא אותנטי, כדי לתת הרגשה טובה..)

נשמע לי כמו שקר עצמי / תירוץ

הילד הזה אחיין שלך בדיוק כמו ילד מאחותך

אמרתי שבתת מודע, זה מעלה רגש שונה,

ומן הסתם רגש מתבטא גם במילים ובאימוג'ים.

זה לא משהו שאפשר להוכיח אלא על כלי ניתוח אוטומטיים שאין לנו.

הילד הזה אחיין שלי בדיוק כמו ילד מאחותי, ולכן אין מה להיפגע ממני אם בחרתי סמיילי אחר ממה שאני בוחרת כשאחותי מעלה. (שוב, לא משהו מודע, אבל זאת הטייה שיכולה לקרות)

יש אנשים שצבע עור מעלה בהם תחושות שונות, אז אם ההטיה שאני נופלת אליה היא בחירת רקע לצילום, או ניואנסים אחרים שאני ואחים שלי גדלנו עליהם, אז נו.. מעדיפה ליפול בזה ולא בדברים חשובים יותר.

אגב- את הפותחת?

אולי זאת רק אני, אבל ממש לא משנה לי אם אחותי שלחה תמונה או אחת הגיסות שלי.

מבחינתי, אחיינים זה אחיינים. הם חמודים ואני אוהבת אותם בלי קשר אם הם של אח שלי או של אחותי.

אני מודה שזה קצת תמוהה בעיניי

אני באיזשהו שלב פשוט יצאתי מהקבוצה וזהו

אפילו לא שמו לב😝

עניתי שהיו לי את הסיבות שלי

וזהו

אף אחד אחר לא שם לב, כבר קרוב לשנה

אני ממש מרגישה שכתבת אותי.

זה כואב ברמות

אני גיסה יחידה בינתיים בין שלושה נשואות

זה פוגע. מעליב וממש מכעיס

כמו שכתבת, זה בסה''כ אח שלכן

לא איזה בנאדם זר ברחוב

אפס יחס לתינוקי שלנו. שהוא מתוק ברמות

יםה

ילד שמח וחברותי

ממש אין התייחסות.

יותר מזה, רבים בין הילדים מי יהיה ומי ישמור על התינוקים האחרים ואין שום דיבור על הילד שלי.

זה הכי פוגע בי שיש.

גם ממש בולט איך לאחיות עוזרים יותר, לוקחים את הילדים לגינה

ואת שלי - מעולם לא.

ושוב, הוא הכי הכי מתוק שיש ולא רק בגלל שהוא הילד שלי (לפחות זכיתי בשכנות מהממות שמטורפות עליו וכל הזמן מתחננות לקחת אותו)

הגענו להחלטה לפני איזה חודש

למרות שאנחנו גרים ממש קרוב לשם, אנחנו פשוט מורידים את רמת האירוח לאפס

לא רוצה להפגש

לא מסוגלת שוב ושוב לראות איך מתייחסים לשל אחרים ושלי כמו קיר

הוא עוד מזה מתוק, מנסה בכח למשוך תשומת לב

ואין יחס. ממש כלום.

אבל גיסות שלי וחמותי בלי קשר לא רגישות בעליל. השום דבר

כך שזה דיי מתקבל כשמסתכלים על הטוטאל

בקבוצה של המשפחה של בעלי,

ברור לי שהם יותר "יבשים" מהקבוצה של המשפחה שלי, ואצלי יש אמת וגם צחוקים אבל גם שם אני שולחת תמונות של הילדים, מפרגנת לגיסתי השניה (שממעטת לשלוח תמונו שם אגב בניגוד אלי) ובגדול מנסה להכניס יותר חמימות כשמרגיש לי מתאים. בא לי להרגיש נוח בכל מקום, ואם לא זו בעיה שלהם ולא שלי

הבעיה זה ההבדל ביחס

חמימות לחלק כן וחלק לא

או שאני שולחת משהו ואז אחת האחיות יוצא עלי שלא לשלוח x, y, z כי זה לא מטרת הקבוצה..

תשאלי אותי מה המטרה? שהיא שולחת 10 תמונות של הילדים שלה כל יום וכולם צריכים להגיב לה בפוצי מוצי

לא לשלוח תמונות.

אף פעם אי אפשר לדעת מה דורך למי ועל מה.

אני קיבלתי החלטה עם אחותי לפני כמה שנים להפסיק לשלוח תמונות של ילדים. (בגלל זוג במשפחה שציפה המון שנים לילדים) , לאט לאט זה השתרש יותר והיום כמעט ולא שולחים תמונות, לא של ילדים, לא של טיולים מנקרי עיניים ולא של זוגות אוהבים...

וראו זה פלא, העולם לא התמוטט.

יש משהו מאוד בריא בלהתרגל לחוות חוויה ולשנות ממנה. ככה פשוט.  בלי הצורך להראות ולשתף.

אני אישית הרגשתי שהגעתי למקום של -" לא שיתפתי - לא קרה / לא שווה" ואז עשיתי סטופ לכל הענין.

מרגיש לי נכון יותר.

מי שמתאים לה מוזמנת לאמץ🙃

אני גם ככה פחות משתפת

אבל כתוצאה משיתוםין אחרונים, שראיתי ממש איך מגיבים לאחות ואיך מגיבים אליי - הפסקתי

אבל מה את עושה כשאת מתארחת אצל ההורים וגם שם אפס יחס לילדים שלך ומלא יחס לילדים אחרים?

או המון עזרה לאחיות הבייבי סיור ואםס יחס אליי?

שלא תטעי, אני הכי מתוקה וגם הילד מתוק הכי בעולם

הם פשוט לא מבינים את הבעייתיות

ואז אין אפשרות להשוואה

וגם יש יותר פניות רק לילד שלך.

לפרגן ולהודות על כל דבר (פעם גיסתי קנתה לי ולאחותי פיג׳מות כדי לפרגן ולהגיד תודה. הייתי ממש מופתעת וזה היה ממש מרגש)

ובאיזשהו שלב הילדים גדלים וקונים את המקום שלהם בפני עצמם, ואת הייחודיות שהם מביאים איתם, והקשר הספציפי שלהם עם הדודים, וחוץ מילדים ממש ביישנים - הם קצת מכריחים את הדודים לתת יחס.

לגבי עזרה -- לא יודעת.. אבל לחיות בהשוואות זה אף פעם לא עושה טוב. אני בקושי מקבלת עזרה משני הצדדים, כי הם גרים רחוק..

מספיק שאני מתלהבת מהם.

קשה לי לחשוב מה הייתי עושה במצב שלך,  באמת תחושה קשה❤

או חוויות

החיים בלי שיתופים מרובים ככ הרבה יותר אותנטיים וחסרי השוואות

אני כן שולחת תמונות אבל בוחרת איפה לשלוח אותם

בקבוצה של המשפחה של בעלי נניח, אני שולחת הכל כי אנחנו היחידים שנשואים ואני גם יודעת שכל תמונה עוברת מהקבוצה ישר להורים של חמי וחמותי וזה משמח אותם.

במשפחה שלי פחות מתאים לשלוח כי יש זוג שמצפה, אז אני שולחת בקבוצה שיש לי רק עם אחיות שלי.

אז מצטרפת לעניין של לא חייב לשלוח רק קצת מרחיבה אותו לזה שאפשר לבחור איפה מתאים לשלוח

(בשביל הסבים והסבתות שלנו לקבל תמונות של הנינים זה פשוט מחייה אז אין סיכוי שאוותר על זה)

אם אחיות וגיסות שלי היו נמנעות בגללי לשלוח תמונות של אחיינים ואחייניות שלי שאני מטורפת עליהם, הייתי נעלבת ממש..

נכון, אני מצפה, נכון לפעמים קצת כואב ומכווצץ לראות תמונה של 3 ילדים מתוקים שאת עדין מחכה לאחד שלך, אבל עדין..אלו אחיינים שלי שאני אוהבת וכייפלי לראות אותם ולחוות אומנם דרך התמונות, חוויות שהם עוברים.

אז להמנע משלוח תמונות בכלל, יכול גם להרגיש הדרה לא נעימה ומכאיבה, כל זוג ומה שמתאים לו, ובתור אחות או גיסה אפשר להרגיש את השטח בעדינות

לק"י

גם לי נראה קצת קיצוני לא לשלוח בכלל תמונות.

מאמינה שלרוב האנשים נחמד מידי פעם לראות תמונות של המשפחה.

אלא אם כן, מישהו יודע משהו אחר על בני משפחה שלו ספציפית.

ולדעת שלא כולם יגיבו ויש כאלה שזה פוגש אותם במקום מורכב ולא להיעלב אם לא מגיבים...

הפסקה פתאומית וחדה של שליחת תמונות באמת יכולה לפגוע.

מחדדת שבלי קשר לזוג שמצפה, הרגשתי שהגיע מצב שכל מה שעשינו / טיילנו / חווינו - הרגשנו צורך לתעד ולשתף, ואם לא - כביכול הרגשה של "זה לא שווה.."

כשזיהיתי את זה הפריע לי מאוד, ולכן החלטתי להקצין לצד השני ולא לשלוח כלום. בשביל "לאמן" את הנפש.

אבל באמת מוסיפה שהתמונות של הילדים אצלנו לא משמחות הורים שאז יש את מצוות כיבוד הורים, הן סתם ככה בין האחים..

שאני אומרת לגיסתי שלום היא אפילו לא עונה ולא הכניסו אותי אפילו לקבוצה המשפחתית....האפליה שם מזעזעת אבל אני שמה פס המשפחה שלי זוכה להכיר תילדים שלי יותר כי שם הם מעניינים וכולם עפים אליהם ברמות

וסתם להבנה הילדים שלי זה הנכדים הראשונים שהיו למשפחה של בעלי  אז..

רלוונטי לכם לסבלט דירה עם ממד?

אני רואה שבאזור שלנו אנשים עושים את זה בשביל השפיות

להכניס מכונת כביסה (לא נורא שרבים ובלגן ברקע)

ואז-

לשים את כולם מול המסך .

בזמן הזה את שותה קפה, אוכלת משהו ונרגעת עם עצמך.

אם לא תיזמי הפסקות כאלו, קשה מאוד להחזיק את שאר היום....

למשל - מכונת כביסה עם בגדים למחר לכולם (לא  מצעים או דברים לא דחופים)

ארוחת צהריים פשוטה ומשביעה

מקלחת לך

וכו'

מתמקדים כל פעם במשימה אחת.

אם הצלחת שבחי את עצמך ממש!!

לעצמך או בקול רם.

תשתדלי לראות מה *כן* הצלחת לעשות

ולהזכיר לעצמך באיזו מציאות מטורפת אנחנו נמצאים.

לדעתי ברגע שתעריכי את עצמך

זה ירגיע אותך קצת

ובהמשך את כולם.

אפשר לבקש מהילדים משימות קצרות ופשוטות

אז להציע גלידות, פינוקים...

מניסיוני זה משמח את כולם.

ואם לא - אנחנו עדיין עם של אריות!

זו תקופה לא רגילה

אם תחכי לרגע שיישבו בשקט, זה לא יקרה

אוכל פשוט, תגדירי זמני ארוחות קבועים פחות או יותר

בין לבין - שיחתכו לעצמם ירקות וישתו מים או שינשנשו בייגלה

ותוך כדי שאת איתם, תובילי לכך שיחזירו איתך דברים למקום. שימי מוזיקה נמוכה ותנסי להניע

אבל תכלס לא חייב.. אפשר גם להחליט שכרגע משחררים וזהו

אני מדברת וכרגע הבית שלי בבלאגן אטומי, פשוט כי אין לי כח לעשות את זה אחרי עבודה מהבית ביחד עם הילדים היום ועוד יצאתי לאוורר אותם עם קורקינט כי השתגענו כולנו אז קחי את עצתי בערבון מוגבל🥴

אתמול בעלי יצא לתפילה ורציתי בינתיים לקלח את הילדים, ואז חשבתי שזה לא חכם - כי אם תהיה התראה תוך כדי, אין מי שיתקדם עם שאר הילדים למקלט בזמן שאני עוזרת לו לצאת מהר ולהתלבש. ושכולם יחכו זה לחוץ מידי.

אז באמת חיכיתי לבעלי (וב"ה הצלחנו לסיים את המקלחות בלי התראות/אזעקות), אבל אז קלטתי שגם כשאין המתארות/אזעקות אני כל הזמן צריכה לעשות חישובים מה יקרה אם... ולדאוג שאני מאורגנת לכל תרחיש.

משהו שכתבתי פה לא מעט

אבל רלוונטי יותר מתמיד

הסיכוי להיפגע פיזית במלחמה נמוך עשרת מונים מלהפגע בנפש

פגיעות בנפש הן שקופות

ויכולות לפגוע לתקופות ממושכות

לפעמים בלי מודעות לפגיעה ולמחיר

להיות בהיכון לאזעקה זו פגיעה נפשית וודאית

בעוצמה משתנה מאדם לאדם

זה שיש הנחיות והתראות ואזעקות

לא אומר שזו הדרך הכי נכונה להתמודד עם מלחמה

אני הייתי שם

בהיכון הזה

במלחמה הראשונה 7.10

הייתי בחרדות

וחלק מההחלמה היתה התובנה שכתבתי למעלה

מאז היו עוד מלחמות וגם סתם אזעקות (תימן)

כל פעם עשיתי צעד להחלמה מלאה מכוננות מלחמה/ אזעקות

במלחמה הזו שום דבר לא מלחיץ אותי

אין לי כוננות אזעקות

החיים ממשיכים כמעט כרגיל

אם אני בבית/ בעבודה

אני אכנס לממד (בדר"כ)

אם אני על הכביש

אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי יותר בטוח מכל העצירות הללו (כן אני יודעת שההנחיות אחרות)

(אם לא היה פה ממד

אין סיכוי בעולם שהיינו הולכים כל שניה למקלט

היינו הולכים למקום הכי בטוח בבית)

הנפש שלי בריאה מתמיד

אפס השפעה של המלחמה

ואני מוכנה לקחת את הסיכון (המזערי יש לומר) של פגיעה פיזית

תמורת נפש בריאה

מי שמתאים לה שתקח

ומי שלא לא

להיות בהיכון לאזעקות זו לא פגיעה נפשית וודאית.

אני מאמינה לך שלפעמים זה כן.

אבל זה לא מחייב בכלל.

כמו שכתבתי קודם - המודעות לזה שיכולת לתפוס אותנו התראה או אזעקה כן מצריכה ממני התארגנות מתאימה. אני לא אעשה כל דבר כשבעלי לא נמצא, אני כן אשקול מה לעשות מתי, ואני גם מורידה למשל תדירות של מקלחות לילדים, כי זה לא נחמד שיש התראה/אזעקה באמצע מקלחת.

אבל זה לא אומר שזה גורם לי לפגיעה נפשית...

להיות בהיכון כל הזמן

ואם עושים לה את זה

פוגעים בה

לא פגיעה נפשית כפי שמוגדר בהגדרה כלשהי

אלא בפשטות

זה לא טוב לנפש

זה פוגע בה

במידה כזו או אחרת 

אם אני מקפידה לצאת למקלט כל פעם כשיש התרעה, ואין לי איך לדעת על התרעות מראש, אז אני צריכה לתכנן מראש את ההתנהלות כך שתהיה לי אפשרות טכנית לצאת למקלט אם תפתיע אותנו התרעה.

זה לא אומר שאני כל הזמן במתח או בסטרס, רוב הזמן אני מרגישה פה די בנחת, ב"ה. וגם כשיש התרעה - אף אחד כבר לא נלחץ, מתארגנים בנחת עם מה שצריך ויוצאים לכיוון המקלט.

אבל זה כן דורש ממני התארגנות אחרת. זה כן דורש להיות מחושבים ולדאוג שתמיד אני עם מספיק עזרה. 

שלי מאוד עוזר לחשוב על זה שהמאמץ שלנו וחוסר הנוחות שלנו - זה החלק שלנו במלחמה הזו, זו הדרך שלנו להיות חלק מהחיים ההיסטוריים האלו שאנחנו עוברים.

אז נכון שזה לא נוח, וקשה, ולפעמים גם לי זה כבר יותר מידי (לאו דווקא האזעקות, אבל כל היציאה מהשגרה ביחד עם מה שזה עושה למשפחה, ועוד דברים קטנים מהצד וכו')...

אבל גם ביציאת מצרים היו דברים שלא היו נוחים. זה שהקב"ה מתערב במציאות בניסים גדולים זה לא אומר שהכל מושלם ורק כיף נוח מכל הבחינות. גם הדור של יוצאי מצרים שראו ניסים מעל הטבע מצאו על מה להתלונן...

ואני לא רוצה להשאר במקום הזה. אני רוצה שגם הקשיים ישארו לי (ולילדים) בזכרון בתור ההזדמנות שלנו להיות חלק מימים גדולים, מניסים עצומים שנעשים לנו, שאנחנו זוכים להיות שותפים בהם.

(אלו דברים שקשה ליישם במציאות. אני מנסה להתחזק בזה גם בעצמי. אבל אני מאמינה שיש לי פה עבודה לעשות כדי להרגיש את זה מספיק).

אני לא יכולה להבין סיטואציה של אחר

במיוחד שהתנאים שונים

אבל גם כשאני בדרכים (ואני הרבה בדרכים)

וגם עם ילדים בדרך ואזעקה

וגם כשהתארחתי במקום ללא ממד

הייתי באותו מוד

נטול היכון

האזעקות לא מנהלות את חיי

קודם יש חיים מלאים עם שמירה על נפש בריאה

וכן

אם זה לא מדבר אליך

זה לגיטימי

רוב האנשים לא מתחברים לזה

(גיל 25)

עד היום להורים שלי אין ממד

המקלט הקרוב - רחוק מאוד. כמעט קילומטר ואף פעם לא הלכנו אליו. באף מבצע/ מלחמה

גם היום ההורים שלי לא רוצים לצאת מהבית לאף אחד מאיתנו שיש לנו ממש

אמא שלי כן דרוכה מאוד, היא לחוצה מהחיים באופן כללי, אבל ללכת לישון במקלט ולא בבית מהבית לא היה אופציה מבחינתה בכלל, גם לא לצאת מהבית ולהתארח, הנוחות של הבית נותנת לה שפיות וזה שהיינו במקום שלנו ולא נדדנו כילדים עזר גם לנו האמת  ומבחינתה זה כמו שתגידי לה לעבור לגור בחלל

גם כשהתחתנתי גרנו בבניין עם מקלט למטה ולא הייתי מוכנה לישון בו, אפילו שזה אומר לרדת עם 2 תינוקות, וירדנו. אם לא היה מקלט מבחינתי נשארים בבית

בעלי רצה שנעבור  אז לחמתי שיש לה מקלט בבית ולא הייתי מוכנה לשמוע בכלל

מבחינתי הבית עדיף על הכל..

אז יש גישות כאלה

שההשתדלות היא במידת מה שאפשר להכיל נפשית ולא מעבר

בכל אופן חיבוק♥️

כי נכון אף אחד לא יכול להבין לעומק אף אחד בשום עניין

היא הציעה גישה

שכנראה לא מותאמת ומדויקת לך במאה אחוז..

את תמצאי מה נכון ומדויק לך בעז''ה

אנחנו רק מציעות כיווני מחשבה

ואת תאספי מה שנכון לךץ

תראי הז מצב קצה עכשיו ברור

ווכל איד מתנהל בו אחרת

בתחילת המלחמה כשגרנו במקום עם הרבה אזעקות ובעלי גם היה מגוייס הרגשתי שאני דרוכה כל הזמן ואי אפשר לחיות ככה

ונסענו לקרובים רחוקים -האופציה היחידה שהיתה לי

היה לי נורא מממש

הם היו חמודים בגדול.אבל נפי'ת ופיזית היה קשוח עד נוראי

מאז לימדתי את עצמי הרבה שיטות התמודדות עם פחדים, עם שינוי שגרה, עם מצבי קצה

אז מצאתי מה האחיזות נשותנות לי בטחון

אני נגיד מחפשת מה ההשתדלות הכי מקסימלית שאפשרית לי במצב הנוכחי

ומה שמעבר -לא..

ואז מבחינתי המטרה שלי זה לשמור על עצמי בכוחות עבורי ועבור הילדים

ולכן אני במקומך לחלוטין היתי עוזבת מחר על הבוקר וחוזרת גם הביתה אם אין פתרון אחר

או מוצאת מקום זמני  סמוך למקלט אבל עצמאי שלי ולא בבית של מישהו 

ולא מקלט

ואני מסכימה עם @oo בכל מילה

אני לא גרה במרכז ששם הסכנה גדולה יותר

אני גרה באזור שיש אזעקות ובומים

אבל הסכנה היא יותר נמוכה

ואני לגמרי מאמינה שהסיכון לנזק נפשי גבוה בפער מהסיכון לנזק גופני

וזה מה שאני הכי מתמקדת בו

ללמוד להישאר רגועה ולא להיכנס להיסטריה

אז כן הייתי יותר מקפידה על ההנחיות

בגבול האפשר

ועדיין

לשים לב לנפש

היא חשובה לא פחות מהגוף

בסבב הקודם הייתי בחרדות

הלכתי להורים

ישנתי בממ"ד

והיו לי השלכות על הנפש

הפעם העדפתי להמשיך בשגרה

ואני הרבה יותר רגועה

איזו שגרה יכולה להיות אם אין מסגרות

יש כמה וכמה אזעקות ביום וגם בלילה

אז לא ישנים טוב וכל הזמן עייפים

הילדים לא פוגשים חברים

אין סבלנות

איזו שגרה?

אני חוששת ללכת למקלחת כדי לא להשאיר אותם לבד

באמת לא מבינה על מה את מדברת

החשש יותר גדול וזה ברור שזה ישפיע.

גם אני לא היתי מרגישה שזה שגרה במצב הזה,

אבל

חושבת שאם היית במקום בו את לא סובלת מצד הסביבה

וכשהבעל מגוייס -גם היתה לך איזו תמיכה ועזרה פיזית

אז התחושה הזו היתה אחרת לגמרי

האמת שעם בעל מגוייס יש נטיה..לפחות לי.. להרגיש 24שעות אחריות תמידית ומן חרדה פנימית כזאת ממנה

וזה בהחלט עושה עותי יותר דרוכה. בסבב הקודם עם איראן היה לי סיוטטט פיזי ונפשי.כי בעלי היה באחד הסבבים..

ועכשיו

הכל כאילו אותו הדבר

אבל רואה שהכל מרגיש אחרת

אפילו לא כזה מפריע לי שהילדים בבית.. וברגיל לוקחת את זה ממש קשה

לא מפחדת בכלל מהאזעקות ולא דרוכה לרגע

לא כי הוא יכל להגן עלי מטיל בליסטי🫣

אלא פשוט

כי לא מרגישה שהכל עלי

מה שכן

חושבת שסביבה מיטיבה זה חובה

ובמצב שלך-עוד יותר

ברמה שמבחינתי כבר מחר סה הדבר הכי דחוף-למצוא חלופה.

אולי לשכור יחידת דיור במקום אחר שיש לך בו משפחה או חברה שסמוך למקלט או שיש בו ממד

ואם אפשר באזור יותר רגוע.. ממליצה על אזור פרדס חנה-חריש, שומרון,דרום-תלוי איפה , בקעה.. גם אם יש אזעקות יש פחות סיכוי לנפילות שם

היום הייתה התראה כשהיינו בנסיעה

ובעלי שאל אותי 

את תרגישי יותר רגועה אם נמשיך כרגיל או נעצור באזעקה?

וחשבתי רגע והבנתי שהמתח של לעצור בצד יעשה לי רע

והמשכנו כרגיל

אני חושבת שאם היינו באזור עם סיכון גבוה לנפילות

כן הייתי מרגישה שעדיף כן לעצור ולפעול לפי ההנחיות

שאלה טובה ומכילה

לבחון את הסיטואציה ברגישות

בדילמה מה מרגיש לך יותר בטוח

זה מה שאני עושה עם עצמי בכל פעם שעולה דילמה עם האזעקה

מה מרגיש לי הכי בטוח/ נכון לנפש

חלק גדול מאוד מהמחיר הנפשי של 7.10 היה כמות הקורבנות העצום.

לדעתי הרבה יותר מהריצות למקלטים.

אם כולם היו אומרים שהסיכוי שלהם להיפגע הוא אפסי, היינו היום עם עשרות רבות של הרוגים, אם לא מאות.

המחיר הנפשי של כולנו היה עצום.

מאירועי ארן גדולים כמו אסון מירון,

יכול לקחת ימים להתאושש.

צריך למצוא איזון בין שמירה על השגרה והשפיות לבין שמירה על ההנחיות ושמירה על החוסן הלאומי.

גם אני הבנתי מזמן שהדרך לשי מול מצבי סכנה - זה להחדיר לעצמי שאין מצב שזה קורה לי ושזה בכלל אופציה.. למחוק את זה מהראש

לא כי אני טיפשה

הז דוקא במצסי סכנה או במקומות יותר מאתגרים בטחונית

אני יודעת בפנים שאין לדעת..

אבל מאחר ומבינה שאין לי איך להשפיע על המציאות או לשנות אותה

אז מבחינתי המטרה לשי היא לא לפחד ולהתנהל ברוגע

והאחיזה במשפטים האלו מרגיעה אותי ברמה 'בכלל לא לחוצה או חוששת ויכולה לנהוג גם לבד באמצע הלילה בכבישים בשומרון או להרגיש רגועה גם במצב הנוכחי

ולכן

בחוויה שלי

כל אחת צריכה למצוא מה עוזר לה לשמור על רוגע ובטחון ואיוזן פנימי בסיטואציה הזו

ביחד עם השתדלות מעשית- מה שאפשר.

אפשר ובעיני גם חובה ללכת לממד או מקלט אם יש(לי פשוט אין)

אבל בתדר רגוע

לא להתיחס לכל אזעקה כאל גורם פגיעה ממשי

כי אחרת זה משגע

וברוררררר שבמרכז יותר מאתגר

אין מה לעשות

אני לגמרי חושבת שלא הכל זה רק עבודה פנימית ברור לי ששם פי כמה יותר מלחיץ מפה

וזה בדיוק מה שתארתי בתגובה שלי

הליכה לממד או שלא בהתאם לנסיבות

רוב האנשים אינם מתנהגים באיזון

בעיניי לפחות

תסתכלי סביב

רוב האנשים בטראומה/ סטרס/ מתנהלים בחוסר הגיון

זה מה שאני רואה לפחות

ואני רואה ומדברת עם עשרות אנשים ביום (רק בעבודה) ועוד אנשים בדרך

אין שמירה על הנפש

רק על הגוף

ואומנם בלי תאומים אבל מזכיר כל כך את השנה הראשונה של המלחמה עם כל התחושות הקשות האלה של הבדידות גם כשהוא חוזר.....

גם כשזה מתערבב עם אהבה וזוגיות טובה.

ובטח ובטח הקושי התפעולי של הבית.

אני יכולה רק לומר לך שחברה טובה שלי אבל מבוגרת ממני סיפרה לי ברגע של כנות שלמרות שהם נשואים כמעט 20 שנה תהומות כאלה בזוגיות לא היו להם אף פעם. וזה נטו בגלל העומס הלא נורמלי של האישה וגם של הבעל. והמעברים החדים האלו של בית צבא. ומתח נפשי. ומליון משימות.......

זה נתן לי המון כח לשמוע את זה ולהבין שהנורמלי זה הלא נורמלי שקורה בזוגיות ובחיים... ושאנחנו לא לבד במשבר הזה.... כי לי זה היה בלתי נסבל הפער בין האהבה הגדולה שהיתה לנו לעוצמת הבדידות והכעס שכעסתי עליו..

פרקטית נשמע לי שאת פשוט חייבת חייבת עזרה כלשהי. אולי בת מדרשה שגם ככה עכשיו בבית בגלל המצב? או בת שירות? או כל דבר דומה. בתשלום ובתשלום מוגדל!!!

תשלמי פי 2 ואפילו פי 3 העיקר שתבןא מישהי לכמה שעות טובות ביום- כשמתוכם שעה אחת תלכי לישון, ובשאר הזמן היא תעשה כל מה שיעזור לך... פשוט עוד זוג ידיים.

מרגישה משוגעת !! על הפער הזה

ואיזה כיף לדעת שאני לא המשוגעת היחידה

שמרגישה רגע אחד אני כועסת ועצבנית ומתרגלת שהוא נמצא לפחות לכמה שעות עד שהולכים לישון ושוב הולך ואז שוב אני לבד

הבדידות הזו קשה מנשוא

זה נכון שאני עם הילדים וברוך השם שאני לא לבד לגמרי . מקווה שאחרי ש כל זה יגמר, נשאר שפויים...

מלחמה יומיומית, גם בלי המלחמה שבחוץ!!!

זה מלחמה על טיפת שינה

מלחמה על שניה של שקט

זה מלחמה על זוגיות בסיסית

זה מלחמה על הילדים הגדולים שבבית

זה מלחמה לאיזה תינוק לגשת קודם

זה מלחמה אם לתפוס קובית שוקולד לנשנש או לרוץ לשירותים לפני שבייבי מס' 1 מתעורר

ואת יולדת

ועברת הריון כפול

עכשיו נניח את כל זה בצד

ונעלה את המלחמה שבחוץ-

שבכל משפחה נורמלית, בודאי משפחה מגויסת היום נראה כך:

התראות מלחיצות, אזעקות ברגעים הכי מעצבנים

ילדים חרדים, הורים שלא ישנים בלילה

ילדים שצריכים תעסוקה ואוכל בלי הפסקה

עכשיו ננסה לחבר הכל ביחד

את במציאות לא הגיונית בעליל!!!!!!

זוכרת את עצמי כשהתאומות היו בנות כמה חודשים בוכה לחברה טובה ושואלת האם יום אחד נחזור להיות זוג או שמהיום שנהינו הורים לתאומים נהפכנו רק לאבא ואמא....

הרגשתי רובוט שמבצע פעולות ומדי פעם הרובוט השכן(הבעל בלע"ז) בא לעזרה.....

אז כרגע שימי את הכל בצד

הדבר הכי חשוב זה למצוא לך עזרה, 

קבלנו הודעה שאפשר לקבל החזר הוצאות על בייביסיטר

תשתמשי בזה

קחי עזרה ככל שאת צריכה

בשעות הבוקר- תנסי קצת לנוח

תביאי עוד עזרה בשעות הערב הקשות.

אל תחפשי כרגע את הזוגיות או עזרה בבית,הוא בטח חוזר גמור

והלחץ מהמלחמה לא עושה טוב לאף אחד

תנסי לחפש עזרה חיצונית ככל האפשר. גם בתשלום גבוה.

את חייבת את זה בשביל השפיות

זה חובה בסיסית

שולחת לך חיבוק ענק ענק ענק!!!!

(אמא לתאומות+5 בליעה"ר ומגויסת....)

וואו יקרהההה זה מטורףףףף

חיבוק ענק ענק ענק

ותודה תודה תודה ענקית על המילואים וכל הכלול בהם בשביל כל עמ"י!!

בקצרה.. מנסה לנסח מה עובר לי בראש..

את גיבורת על ואת חייבת עזרה!!

ולהוריד סטנדרטים ממש

את הקטן שלי שגם בן חודשיים וחצי בערך

קילחתי פעמים ספורות מאז שנולד )קדימה עגבניות)

אני כן שוטפת אותן בכיור אחרי קקי

אבל הסבון עשה לו פריחה ועוד מהשו

ואמרו לי מקלחות קצרות ובלי סבון רק שמן אמול

אז תכלס פשוט וויתרתי על זה.

והוא ב"ה בסדר גמור!!!!

אז אפשר לוותר על רוב הדברים

מקלחות לתאומות וגדולים

בלי לקפל כביסות רק לחלק לסלסלה של מבוגרים וסלסלה לש ילדים

בלי שטיפת כלים רק חדפ

בלי שטיפת רצפה רק מגבוני רצפה

ממש להפחית כלללל התעסקות עם הבית

אבל חוץ מזה צריך עזרה!!

וזה קורה שאין מהמשפחה או מהסביבה

ממש קורה

ולכן עזרה בתשלום זה ממש מציל

ולפעמים אפילו יותר נעים מאשר שמישהו עוזר בלי תשלום וזה גורר כל מיני חוסר נעימות...

ולגבי בעלך

מציעה משהו

יכול להיות שלא רלוונטי

יכול להיןת שלא נכון

ויכול להיות שצריך כיוון אחר

אבל מה שעלה לי...

דיהיה לך הכי קל אם תהיי במקום של הבנה שזה גדול עליו לעזור או להגיע מוקדם

הוא לא מצליח ולכל אחד יש את מה שהוא לא מצליח

אבלללל

כן לבקש שממנו שיראה אותך וידאג לך מנטלית!!

יתעניין בשלומך, יחייך אלייך למרות שחוזר עייף וכו

זה ממש נותן מלא כוח.. יענה לך, יראה אכפתיות והזדהות גם אם הוא לא יכול לעזור פיזית..

ואולי עצם זה שהוא ישמע שלא מצופה ממנו לעזור פיזית אלא רק מנטלית ירגיע אותו ויאפשר לו יותר להיות, בהתחלה מנטלית ואז גם פיזית...

אבל, אם את לא מוצאת עזרה בתשלום אז זה לא יכול לעבוד שיהיה רק מנטלית וצריך רגע שיחה של להסביר לו שאת קורסת ולא יכולה יותר.

בלי האשמות

אלא שפת האני

אני לא יכולה יותר

אני קורסת

אני לא מצליחה לנשום

בלי - אתה .....

חיבוק ענק ענק ענקקקקק

והערכה מכאן ועד הירח ובחזרה!!!!!!!!!!!

לא כל יום

אבל יום כן יום לא כזה

מגיעה אליי לפני העבודה לקפל כביסה ולהביא אוכל ב"ה שזה עזרה מעולה

אני פשוט רוצה את בעלי איתי ❤️

ואני רוצה שכל זה כבר יגמר ושיבוא המשיח ויחד איתו גאולה שלמה לעם ישראל האומלל הזה.. 

דואג שתמיד יהיה אוכל בבית, ואם חסר לי משהו אז מביא לי לפני שהולך , וכשחוזר הוא עושה המון בבית ..אבל קרוע בין שני העולמות

מבינה אותו מאוד ומעריכה אותו על זה

הלוואי שהשם יתן לי כוחות להכיל ולהתמודד עם זה

גם טיפול בתאומים פלוס 4 ילדים וגם מלחמה זה שילוב מאתגר.

❤️

זה קשוח ומאתגר בלי קשר

מתנחמת ונאחזת במשפט הידוע

על כך שתאומים מגיעים רק להורים מיוחדים

ושזאת רק תקופה שתעבור

ואיזה אלופה את בעצמך  !!  

שהקבה ייתן המון המון כח לכל המגויסות והמגוייסים ולכל עם ישראל !

כשמרדכי מנסה לגייס את אסתר למשימת חייה, הוא אומר לה שזה בידיים שלה, והיום כולנו קוראים למגילה- מגילת אסתר.

והנה בימים אלו, את וכל המגויסות- נשים צדקניות שבזכותן נגאלים ישראל, בוחרות או אנוסות לבחור לא להחריש בעת הזאת, ובזכותכן רווח והצלה באים לעם ישראל.

זו אולי נחמה מאוד לא מנחמת, כי מי שלא ישנה יותר מ3 שעות בלילה וגם הן בהפסקות, לא באמת מתנחמת בשום דבר חוץ מכרית... ואולי למרות החלומות על קצת יותר שינה, זה גם נותן קצת כח 🤍

מאחלת לך למצוא עזרה ולהניח ראש לאיזה שעה וחצי רצוף בימים הבאים וחיבוק גדול, אין מילים להודות על חלקך במערכה 🫂

זווית ראיה מעניינת ,ויש בה מן האמת

לא חשבתי על זה כך

והאמת שכן מנחם

גם אם אנוסה

מנסה להיאחז בזה שהקב"ה לא נותן ניסיון למי שאין כלים

והלוואי ואמן שאמצא את העזרה כדי שבאמת אני אוכל להמשיל ולתפקד הכי טוב שאפשר

תודה על התגובה! 

תבקשי ממנו להתגייס למצוא לך פתרון להקלה במקום ששניכם תצטרכו לוותר על משהו שכ"כ קריטי לכם.

לא כולם מפחדים לצאת מהבית.

יש אנשים שהוציאו לחלת וישמחו לעשות כסף מהצד.

ויש בני נוער שישמחו להתנדב או לעבוד.

יש דברים שהם לא כזה ברורים,

המצב שלכם ברור- ככה זה לא יכול להמשיך אפילו לא יום אחד נוסף.

למי את קוראת לשמור על הילדים בזמן שאת ישנה?

יעלה כמה שיעלה!

שישי ההורים בטח לא עובדים.

תרשי לעצמך להיעזר בהם.

שבת אוכל מוכן.

לגבי כלים וכביסות, חוץ מהתינוקות והלבשה תחתונה, וכמה חולצות בשבילך,

מה יקרה בלי כביסות?

מה שיקרה יקרה, החיים שלך חשובים יותר.

וגם בלי הסרת כתמים וכד'

אוכל שהגדולים יאכלן שניצך תירס או נקניקיות לסירוגין..

עד שתמצאו את הנוסחה הנכונה לכם

אבך כרגע לעשות הכללללל

בשביל שתוכלי לישון ולנוח.

עד עדיין יולדת! ומטפלת בשניים חסרי ישע לחלוטין.

כל השאר ישרדו.

מקסימום יהיו להם סיפורי מורשת על התקופה. הכל טוב.

לראות צעצועים על הרצפה ולא להרים

לראות כביסות הערמות, כלים בכיור

איך שהילדים מטנפים את הממד עם חטיפים וכוסות על הרצפה וכל זה

קשה לי אני חייבת שהבית יהיה מסודר אחרת אני מאבדת את זה

ניקיון פחות קריטי לי כרגע אבל סדר זה חשוב לנ מאוד.. רק מה מגיעה שעה כלשהי בצהריים שכבר אין אותי . צריכה לעבוד על זה ..

לגבי אוכל אמא שלי מביאה לי יום כי יום לא אוכל שהיא מכינה מהלידה כבר וגם מבשלת לנו את השבת ב"ה.. אני פשוט צריכה איזה שעתיים לישון צהריים ושמישהו ישמור עליהם , נראה איך אמצא את העזרה הזו,

תודה על התגובה

תחפשי בייביסיטר לשעתיים שלוש בשעות הצהריים

מישהי מהבניין, משהו קרוב

אולי אפילו שתי חברות או שתי נערות

תכתבי שאת בבית אבל חייבת שינה ועם בעל מגויס, ושיש ממד.

הלוואי שתמצאי, אני יודעת שאצלנו מוצאים דיי בקלות ב"ה(לי אין סיכוי כי אין לי ממד, אבל למי שיש..)

תנסי לראות איך את מוצאת שוחד לילדים הגדולים יותר לדברים הקטנים שצריך לטפל בהם שהבית יהיה סביר, ואיך את מצליחה לעצום עיניים ממה שלא.

למשל:

-אחרי כל אזעקה מי שאוסף את הבלאגן מהממד מקבל מדבקה/הפתעה

-לא יודעת בני כמה הגדולים אבל מגיל 5-6 אפשר להכניס כביסה למכונה

-כביסה נקייה עזבי, אם יש לך מספיק סלים אולי לנסות לעודד את הילדים למיין לפי של מי זה, ואם לא גם לא נורא

-גם דברים כמו איסוף משחקים בסלון או פינוי שולחן אפשר לשחד

-כלים חדפ מה שאפשר, וממש אל תעמדי לשטוף! אם הרוב יהיה בחדפ מה שיישאר לשטוף זה רק סירים וכזה שתנסי לשכנע את עצמך שעדיף להשרות אותם עד הערב..

-ואם מתאים לנערות שתמצאי להוסיף עוד כמה שקלים לקיפול כביסה/שטיפת כלים, מה טוב.

גם אם ביומיום את מעדיפה לחנך לסדר ולא לשחד על זה, וזה הגיוני מאוד! בתקופת מלחמה הגיוני מאוד גם לשחרר את זה ולעבור להישרדות

אפשר אפילו לתווך להם את זה: להגיד שאנחנו בתקופה שצריך יותר חיזוקים כי האזעקות מאוד מעייפות ואנחנו יותר בבית ויותר מבלגנים, וכדי שיהיה לנו נעים- הם צריכים להיות יותר שותפים ואת יותר תצ'פרי אותם..

מגיל 4-5 כזה כבר ממש אפשר.

מבין השורות אפשר פחות או יותר להבין מה הוא

בעלי בתפקיד דומה

וזה קשוחחחח

כי זה תפקידים שוחקים

הם סודיים כזה ולא אומרים כלום למי שמבחוץ

וגם לנו תכלס

ויש ימים שנראה כאילו הם נסעו סתם ונשארו שעות בלי סיבה כי הם רק היו כוננות למקרה שתהיה תקלה

וכאילו רק יושבים במשרד

אבל הם בין היותר קריטיים במלחמה, במיוחד בתקופות כאלה שהמלחמה בעיקר מבוצעת באמצעים דיגיטליים למינהם. כל מערכות התקיפה וההגנה.

ואם כן משהו נתקע או משתבש

חייבים מישהו שמבין בזה בזמן אמת לטיפול מיידי כדי שהכל ימשיך לתקתק כמו שצריך כל הזמן, ובשביל זה הם שם מהבוקר עד הלילה(או מהלילה עד הבוקר, וכו.. אצלנו כרגע זה משמרות של 12 שעות)

אז הוא באמת עושה דברים ממש ממש חשובים

גם אם אין לנו מושג מה הם...

חיבוק🧡🧡

נכון,בול כל מילה. לפחות שיעשו קפסולות ... שחלק יבואו משמרת בוקר וחלק לילה

זה שוחקקקק

מסכנים !!! מפחיד אותי שהוא יוצא מהבוקר

וחוזר באיזה 11,12

גם מסתכן באזעקה בזמן נסיעה וטילים שעפים מעל הראש וגם הנסיעה בעייפות שזה הכי מסוכן..אוף שרק יגמר זאת המשאלה שלי עכשיו 

אבל קלו כל הקיצים

אז נראה איך עושים

צריכה לבדוק אולי עם השכנים

תודה רבה ..

צודקת.

וגם לא שלחתי לכל מי שתכננתי, אבל לא הרגשתי בנוח עם זה,זה לא בא מזלזול.

זה תמיד יום לחוץ והרבה אנשים לא מספיקים כל מה שתכננו, אבל השנה על אחת כמה וכמה..

הבאסה מובנת אבל תנסי לא לקחת את זה אישית

אם את רוצה לשמח אותן ולהביא להן גם אם לא יחזירו- תביאי

אם לא- אז לא

בעיניי אין כאן רמז, רק נורמות שונות.

ולא החזרנו באמת... (באנו אליהם עם הילד בשביל להביא משלוח לבן שלהם שהוא חבר ממש טוב שלו, והם הביאו גם משלוח משפחתי, למרות שראו שלא הבאנו אתנו עבורם).

אם אפיתי כמות מסוימת של עוגות וקניתי אותה כמות של שוקולדים מיוחדים לצרף, מאיפה אני אביא עוד משלוח להחזיר? לא קיבלנו משלוחים עם דברים קנויים שלא עבור הילדים... מה שקיבלנו מהשכנים הכל עבודת יד שלא שייך להעביר.

זה פגם?

משמח שהם נתנו לנו, אבל מאוד מקווה שהיא לא רואה את זה שלא החזרנו כהתנהגות מעליבה

אני נותנת למי שאני רוצה לתת, נותנת כי אני אוהבת לתת, נהנית מזה. לא נותנת כדי לקבל ולא מצפה לקבל.

אם מישהי לא מחזירה לי באמת שלא איכפת לי

מנגד, בעלי מלמד ומקבל הרבה משלוחי מנות מהורים של תלמידים, ברור שאני לא מחזירה.

אם המטרה להרבות אהבה ואם לא קיבלתי אז זה סימן שלא אוהבים אותי אז זה נשמע שגוי.

אנשים לא מחזירים מהרבה סיבות בעיני בעיקר בשל העומס הרב של היום הזה, ולכן זה שגוי לצפות לקבל חזרה.

הדרך להרבות אהבה היא בנתינה לא בקבלה

תודה וחיוך לא מספיקים ככבוד הדדי?

למה אם אני אומרת "שימחתם אותנו מאוד, איזה כיף שהבאתם לנו משלוח מנות" ומתכוונת לזה מכל הלב, זה לא סטנדרט מספק של כבוד?

אני קצת מרגישה ששוכחים שמשלוח מנות זה השקעה של זמן וכסף.

אז מתכוננים מראש, בוודאי. אבל האם אי אפשר לקבל את זה שכמות הזמן והכסף שאפשר להשקיע במשהו היא מוגבלת? והיא משתנה אצל כל אחד? וזה שבחרתי שלא להשקיע ללא הגבלה בכמות משלוחי המנות, לא מראה חוסר הערכה, אלא פשוט חישוב של כוחות, כסף, זמן ועוד.

למה תודה לא מספיקה?

ואגב, זה לא שאני לא מבינה את תחושת הצביטה בלב. אבל אני חושבת שהסטדנט שאת מציבה שכבוד פירושו הענקה שווה, הוא לא נכון חברתית.

ואגב, אצלי זה להיפך.

אף אחד לא הגיע להביא לנו משלוח מנות

אנחנו מחליטים מראש על 7-8 משפחות שמביאים להם, לא בהכרח חברים הכי קרובים.

ודווקא כשאנשים הרגישו צורך להחזיר, זה הרגיש לי לא נעים. הבאתי לכם במחשבה מסויימת (בין אם זה אשת מילואימניק, חברות טובות שלא פגשתי הרבה זמן, או מי שחשבתי שיש פחות סיכוי שיקבל), מתוך כוונה באמת לשמח אתכם. מביך אותי שאתם מרגישים צורך להחזיר לי ושזה שנתתי לכם מטריח אותכם, במקום שתהנו מזה בלב שלם.

להכין מראש אחד ספייר אם יבוא מישהו שלא תכננת שיבוא?

ואז את מפרקת איזה משלוח או שניים שקיבלת ומכינה חדש, וכשבא עוד אחד לא מתוכנן את נותנת לו את מה שהכנת הרגע. ככה גם מחזירים וגם לא נשארים בסוף עם אינסוף ממתקים.

אני משתדלת מאוד להחזיר, אפילו משהו קטן, ואם שמו לנו ליד הדלת כשלא היינו, אכין צ'יק צ'ק מארז ונלך להחזיר להם גם. אם לא מחזירים לי ממש לא אכפת לי, כי אני לא חושבת שאנשים חייבים לי משהו כמובן.

בנוסף, אני מבינה שבזמן מלחמה אי אפשר להתרוצץ אינסוף זמן בין אנשים שלא תכננת כדי להחזיר משלוח.

מתנגדת, יכול להיות שמה שאת אומרת הוא פתרון טוב למצב הזה. ספציפית לנו אף אחד לא מביא, אז לא נתקלתי בעניין הזה

אבל אני רק אומרת, שזה לא נכון כסטנדרט חברתי, לקבוע שאם מישהו לא החזיר משלוח מנות זה "לא מכבד". זה לא הוגן לקבוע את זה כציפייה חברתית.

ואני חושבת שהיא ממש לא נכונה, ואפילו הפך פורים מטרת פורים היא נתינה, להרבות אהבה בנתינה, לא בתחשיבים של אם נתתי אני מצפה לקבל.

זה לגמרי כבוד הדדי להודות בלב שלם.

אחותי (הצדיקה ברמות על) כל שנה מחלקת משלוחי מנות לאנשים קשישים ועריריים, אין לה שום ציפייה לשום משלוח שיחזירו לה, נטו לשמח. לצערי לא הגעתי לדרגתה, ואני מבינה את הצביטה אבל בהחלט חושבת שהדבר העליון הוא לתת למען הנתינה

ובתפיסת עולם שלך זה לא מכבד לא להחזיר ואז את מצפה לקבל בחזרה

ומתאכזבת שזה לא קורה

ברגע שתקבלי שאחרים רואים דברים שונים ממך

ושהם לא 'לא מכבדים" בלא להחזיר משלוח מנות (ובכלל המושג 'מכבד' הוא יחסי ותלוי תרבות... מה שמכבד בתרבות אחת הוא מבזה בתרבות אחרת) אלא לא אוטים בכך צורך ומספיק הכרת הטוב ותודה

הציפיות יהיו שונות וכך גם האכזבות

אבל די הוצאתי את זה מהסיסטם שלי שזה לתת ולקבל.

אני נותנת למי שאני מרגישה לנכון, ואנשים מחזירים לי אהבה בכל מיני דרכים במהלך השנה ולא כמשלוח מנות דווקא.

אבל מבינה את האכזבה, זה באמת יום עמוס במיוחד השנה.

אני רואה מגמה יפה של הורדת סטנדרטים גם ברמת המשלוחים וגם בכמויות של המקבלים, זה גם ככה יצא מפרופורציה.

בעיקר כי גם ככה אני מרגישה חוסר ביטחון בחברה

והשנה באמת לא הבאתי לכמה שבעבר הבאתי,  וחיכיתי לראות אם הם ישלחו ראשונים. הם לא שלחו, והתאכזבתי...

זה טבעי שיצבוט גם אם התכוונו לשמח

לאנשים שבאמת אין מי שייתן להם- חדשים בקהילה, עולים חדשים וכאלו, ואז אני אוכל באמת לתת משלוחים עם אוכל טעים ומושקע. ולא החזרתי לאף אחת שנתנה, פשוט ממקום שלא רציתי להשתגע על הכנה של מיליון משלוחים. שמחתי מכל משלוח שנתנו, אבל לא החזרתי לאף אחת. חצי שנה אחר כך, אחת השכנות שאלה אותי אם אני כועסת עליה ובגלל זה לא החזרתי לה.

מאז אני מכינה כמויות גדולות של משלוחים יחסית קטנים כדי שתמיד יהיה לי להחזיר לכל מי שנותנת, ולא יצא שמישהי נפגעת ממני.

אבל זה דורש להכין הרבה משלוחים, סביב 20-30 לפחות ואני ממש יכולה להבין מישהי שבוחרת לא לפתוח פס ייצור של משלוחים מנות כדי שתוכל להחזיר לכולן.

ומצד שני, גם יוכל להבין את הצביטה, שהשקעת וציפית שיחזירו וזה לא קרה. אבל לא עשית מעצמך צחוק, וזה ממש לא אומר שהן לא שמות עלייך, וחבל שזה יפגע בהמשך החברות שלך איתן. 

באמת באמת מכל ה-❤️

אבל מצליחה להבין את המקום שצובט בלב וכל רגש הוא לגיטימי..

יכול להיות שזה יושב אצלך על זה, שזו דרך להביע חברות הדדית.. אבל לא בהכרח שכולם תופסים את זה כך..

בכל אופן חיבוק על התחושות🫂

אני לא מחזירה לכל מי ששולחת לי. אותי זה מביך מאד להחזיר. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שבגלל שהיא נתנה לי אני צריכה להחזיר לה (ובאמת עם הילדים ממש משתדלת שיחזירו לכל מי שנתן להם ומתאמצת על זה) באמת מתביישת לחזור להביא. אני עוד יותר מובכת שמחזירים לי בשביל להחזיר.

אני מכינה משלוחים קטנים ומחלקת למי שיוצא באהבה גדולה. לחברות טובות אפילו שהן שכנות לפעמים לא נותנת ולא נותנות לי וזה ממש משחרר. החברות שלנו לא נמדדת או מתבטאת במשלוחים האלה.

דווקא מי שלא חברים טובים אני מרגישה חייבת להחזיר אז מבחינתי אם לא מרגישים חייבים להחזיר לך- זו מחמאה

אני כבר שנים לא ב"משחק" הזה.

מכינים כל שנה כ6 משלוחים ואותם מחלקים לשכנים שהם לא דווקא חברים (אנשים בודדים, משפחות לא מהקהילה הדתית)

לי צורם שאותם שכנים מרגישים צורך להחזיר.

חבר'ה אין צורך. נותנת לכם באהבה!!

נדיר שחברה שלי תקבל ממני משלוחי מנות. כי כאמור מעדיפה לתת לשכנים שיש לנו איתם פחות קשר ביום יום או משפחות חדשות שספק אם יקבלו משלוח.

ויש לי אהבה גדולה לחברות שלי. והן יודעות שגם אם הן מביאות לי אני לא מחזירה..

אם הייתי נהנית מההכנה ולא היה אכפת לי להכין 100 משלוחי מנות, בכיף.

אבל לא נהנית. וזו טרחה גדולה עבורי.

אנחנו אוהבים להסתובב כל המשפחה ולחלק בעצמנו ולדבר כמה דק'. לבוא במאור פנים.

וכשמקבלים- לא מחזירים משלוח.

מחזירים בתודה, במאור פנים, בפרגון, במחמאה..

הלוואי והשינוי הזה יחול אצל כולם

שכל אחד יעשה מה שטוב לו מבלי להתחשבן.

שהאהבה תהיה נוכחת ואנשים ירגישו שייכות מבלי קשר למה הם קיבלו ולמי הם נתנו.

לא שמתי לב אם החזירו או לא.

אנחנו לא חברים של השכנים, יש לנו חברים אחרים

אבל יש משהו מאוד נוח שיש הגדרה ברורה ולא נכנסים לשאלה מה רמת הקשר, מי חשב עלינו קודם ומה זה אומר שאפילו להחזיר לא טרחו.

אם הבעלים שלהם מגוייסים בכלל לא הייתי מצפה לכלום (גם אם בעלך מגוייס, זה לא אומר שמגוייסות אחרות מסוגלות להכיל את האירוע)

לגבי אי החזרה והתנהלות כרגיל, זה אותו צד של המטבע. הן לא חושבות שאת מצפה לקבל חזרה

לכן הן גם לא החזירו

וגם לא מתנצלות.

פורים הוא חג מציף ולכן פחות ציפיות, פחות אכזבות

וזה לא קשור לקשר בהמשך הרגיל.

אם יש דפוס קבוע- שאת זאת שתציד מארחת, תמיד מזמינה את הילדים שלהם אלייך, תמחד זאת שמתעניינת בהם, תמיד זאת שמביאה משלוח ולא מקבלת- זה סיפור אחר.

אם תבחרי לצנן קשר, זה יתן לך משהו?

נניח אם מדובר בקבוצת חברות, ואם לא ץתחברי אליהם, תתחברי לאחרות אז סבבה,

אבל אם תצנני קשר תישארי לבד- אז מה זה נותן?

עדיף לדפדף הלאה.

לק"י

יכול להיות שקיבלת מעט משלוחים, ולכן מבעס אותך שלא החזירו לך?

כי אני ממש מבינה את זה.

בשביל היחס.

גם לי חברה לא החזירה
חברה קרובה
לא פוגע שלא החזירה(תכלס לא צריכה את השוקולדים והעוגות שלה)"
זה פוגע כי היא לא חשבה עליי כשהכינה לכולם משלוחים.
אבל השנה אני מבינה ומוחלת
ובכל זאת שמחתי להביא לה ולא מצטערת

רק מנרמלת לגמרי את הרגשתך

והאמת נותנת לפחות כמה משלוחים כאלה מראש, בידיעה שלא אקבל חזרה.

עצם הנתינה עושה לי טוב ואני לא מרגישה צורך לקבל חזרה. ממתקים אני יכולה וקונה לעצמי, אוכל מוכן כנל אני מסודרת ב"ה

עצם ההרגשה שהאדם השני קיבל, שחשבו עליו והשקיעו בו, זה מה שמשנה לי לפחות

אנחנו נותנים איך שיוצא ומסתדר, שום קשר לרמת הקשר.

לשכנים אנחנו ממש מקפידים לתת למרות שאין שום תקשורת איתם במשך השנה. עם אחרים ממש מה 'יוצא ומסתדר. בגדול מחזירה או נותנת עד שנגרמים לי המשלוחים, לא תמיד מצליחה להתארגן על לארוז עוד בשלב הזה.

ואגב, שנה שעברה יצאנו לחלק משלוחי מנות לכמה חברים. מפה לשם פגשנו ברחוב כמה אנשים אחרים שרצינו לתת להם, ולחברים כבר לא נשאר לי.. הלוואי שהם יודעים או חושבים שאולי המשלוח שלא הגיע אליהם הגיע לאנשים שזה היה להם משמעותי הרבה יותר.

של ממש

מי צריך את כל החלפת המזון הזו

פה מגיעים יותר מדי משלוחי מנות

אנחנו מתארגנים מראש כדי להחזיר

חוץ מכמה בודדים שיש לנו עניין לתת להם

אין לנו עניין בכל הסאגה הזו

אז כנראה שיש אנשים שגם אין להם עניין בזה וגם אין להם כסף מיותר לזה

הכי לגיטימי בעולם

למה שהן לא יתנהגו כרגיל

ולא עושה חשבון אם יחזירו לי או לא, מבחינתי אני שמחה לתת, ולכן גם כל שנה המשלוח שלי נראה אחרת,

 לפי הכח שיש לי להשקיע.. שנה אחת עשוי, שנה אחת קנוי, ופעם שכנה אמרה לי הגזמת, אני לא הכנתי ברמה הזאת...

אמרתי לה: מה שהכנתי, כי ככה התאים לי להכין, זה לא קשור למה את מחזירה, או לא מחזירה....

כשמסתכלים על זה ככה, אז לא נפגעים, מבינים שפורים זה חג יקר, ולא לכל אחד מתאים להכין כמות משלוחי מנות,

בקיצור, תכיני ותשלחי למי שאת באמת רוצה לתת, ואם בא לך משהו טעים , אל תחכי שהוא יגיע במשלוח מהשכנים,

תקני ותפנקי את עצמך! מגיע לך!

פורים שמח!

אידיאלית אני חושבת שהכי טוב להכין מלא קטנים ולהחזיר תמיד

יש מהשו שיכול להיות לא נעים כשלא מחזירים

אבל גם זה קורה

הבאתי לחברנ מתוך ידיעה שלא תחזיר לי.

ולא רציתי שתחזיר לי.

אני חייבת לה על כ"כ הרבה דברים.

ובכל זאת היא החזירה לי והרגשתי *מאד* לא נעים.

אני חושבת שחשוב להקשיב לילדים שלך. לפחות ברמה מסוימת.

אולי לכתחילה להגביל לביקור של שעה? להזמין רק לארוחה? אולי להיעזר הגדולים שלך שילכו הם למשפחה השנייה לשחק עם הילדים?

שעה וחצי 

יושבת איתם לשיחה ומסבירה שאתם עושים חסד גדול ומבקשת מהם אורך רוח

תוחמת עזרה לפעמיים בשבוע שעה וחצי נגיד או אם אפשר שיהיו באזורים אחרים בבית..?

אולי יש לך אפשרות ללכת אליה לעזור במקום שיהיו אצלך?

את מהממת ממש♥️

ואז הם מוכנים לארח ולזרום
ושוב- בלאגן, מריבות, שוברים לקטן את המשחק
ושוב-די שלא יבואו לפה יותר.

הבית לא ענק...אין אזורים נפרדים, הכל משותף וביחד.
בממוצעע יוצא שמתחילת המלחמה הם אצלנו שעה ביום
שוב, לי לא מפריע...אבל כשהם באים לא מסוגלת להגיד לא, אלא אם זו שעת צהריים בין שתיים לארבע שהם יודעים שאין נכנס ויוצא אצלנו.

אין לי מה לבוא לעזור לה בביתה, זה לא יעזור לה...
היא זקוקה לקצת מנוחה ושקטט ביום ואני מאוד מבינה אותה.
 

לק"י

יש אצליכם מקלט בבניין?

אם לבני הנוער שלך יש סבלנות, אז אולי שהם יעסיקו אותם בחלל הבניין או ליד?

רעיון...
צריכה שיתוף פעולה של הגדולים

לקחת אותם ואת הילדים שלך ביחד לפארק, אם יש לכם קרוב למרחב מוגן? ואם לא להוציא תעסוקה מיוחדת כמו בצק משחק וכאלה, ממש להפעיל אותם עם משחק ולהיןת על זה כל הזמן שלא מתפתח מריבות...

האמת שבתור ילדה בבית שאירח המון אני מאוד מבינה אותם. זה נורא קשה כשמרגישים שחסד קורה על חשבונם.

והאמת, גם אם היה שייך לא הייתי מעיזה לצאת איתם לפארק, היו בורחים ונעלמים לי. לא הייתי מכניסה את עצמי לזה
וואוו מדהים שכילדה היית נוכחת בחסד יום יום

אצלי בבית, בזמנים נפיצים של סוף היום שהילדים עייפים ופחות אסופים, מאוד מרגיע לשים מוזיקה או פודקאסט לילדים בזמן ארוחת ערב. הם אומנם אוכלים ככה לאט יותר, אבל זה עוזר לשמור על אוירה נעימה. אם זה לא מספיק, (ומתאים לבית שלכם) הייתי מנסה לשים להם איזה פרק מסידרה במחשב, או ריקודים מול מסך (ג'אסט דאנס). זה משהו שממש תופס הרבה ילדים בהרבה גילאים, וגם מבוגרים 😉.

אולי במקומך גם הייתי מבטיחה לילדים שלי פרס גדול על ההערכה שלכם שהם שותפים במצווה הגדולה של עזרה לשכנים בסוף התקופה, נגיד טיול או אטרקציה שתשמח אותם. וגם בסוף כל פעם שהילדים של השכנים הולכים לתת לילדים שלך איזה צ'ופר (אכיל, או פרס מחנות השקל וכד') ממש כל פעם, כדי לחזק אותם שזה חשוב ואת רואה אותם שלא נעים להם ואת מאוד מעריכה שלמרות שהם לא אוהבים את זה הם נושאים בנטל. אני מאמינה שזה יעזור להם להבין שזה לא כי לא רואים אותם ואדישים לחוסר הנעימות שנגרם להם, אלא יתן להם כח להתגבר עוד קצת כל פעם כי המטרה היא חשובה.

(זה לא בדיוק אבל קצת כמו שכמעט בלתי נמנע להשכיב ילדים כשהם 100% מרוצים ומשתפים פעולה. נדיר... ועדיין ברור שהם צריכים לישון ולא חושבים שבגלל שמתעקשים שהם יכנסו למיטה סימן שלא אוהבים אותם.)

כמובן כל זה במצב שהילדים שלך לא נכנסים מזה למצוקה אמיתית ואז הקרוב קודם.

מחזקת את ידיך מאוד 🤗

לצ'פר את ילדיי על כל לפעם שהם באים. אהבתי את הכיוןון
וכן, כנראה שמסך בסופו של דבר יכול הכי לעזור.
תודה

פעם הבאה כשהם מגיעים לדבר איתם ישירות

להציב כללים, לתמלל אותם ולחזור עליהם שוב ושוב:

לא נכנסים לחדרים נשארים בסלון (ככה לא יתעסקו עם ציוד שהילדים לא רוצים, רק מה שבסלון מותר לגעת)

אצלנו בבית לא מדברים ככה

אם יהיו פה מריבות נצטרך להיפרד להיום ותחזרו הביתה.

וכו

זה לא יעליב אותם, זה יעשה סדר ובהירות, זה שהם במקום שצריכים חסד לא אומר שרחמים יעזרו להם, פריקת עול לא תעשה להם טוב. כדי להתארח אצלכם כל כך הרבה הם חייבים להתנהג בצורה מותאמת.

כשאת המבוגר האחראי את גם זו שמחנכת. את יכולה לומר להם שלא מרימים ידיים פה בבית נקודה וכו. זה יעשה להם רק טוב.

אלף כל. אימאלה התרגשתי ממש מהרצון הטוב ומזה שמישהו עוד עוזר ככה!!

ותדעי שבימים כאלה זה הצלת נפשות ממממש ❤️

כפשוטו

היתי כם מכנסת את הילדים לשיחה ולגמרי מחזקת אותם לשמוח במצווה הענקית הזאת

שככה הם יוכלו לספר לילדים שלהם שהם גם היו כמו לוחמים קטנים שעזרו לעמ''י לנצח!

כמו דאני מסבירה לילדים שלי..כשבעלי מגוייס..שהם ממש כמו החשמונאים.

ובעיני מי שעוזר ככה- הוא גם לגמרי חלק!

וחינוכית לא היתי מוותרת כדי באמת להחדיר בהם שחסד זה לא רק כשקל.

אבלל

היתי מעגנת את זה עם גבולות ברורים ועקביים לאורחים שמעדכנת מראש -ממש שמחים שאתם באים אבל בבית שלנו יש כמה כללים חשובים שאנו מקפידים עליהם ולא מוכנים לקבל התנהגות שונה

א. ב. ג..

לא להעמיס אבל למקד מה הכי הכרחי

אם קורה משהו -לגמרי להעמיד במקום מול הכלל. ולדרוש מהם לכבד אותו.

לא בצעקות.

בסמכותיות בריאה

זה רק יעשה גם להם טוב.

כל הכבוד את לא מבינה מה את עושה בזה

באמת

זה חסד עצום

הייתי לוקחת את הילדים של השכנה לשיחה, מסבירה להם מה לגיטימי אצלכם ומה לא, ושאם לא הם לא יוכלו להגיע.

בטח שאת אומרת שזה נגמר במכות לילדים שלך.. עם כל הכבוד לחסד (העצום!) שאת עושה, החסד הראשון שאת מחויבת לו הוא כלפי הילדים שלך, ולומר להם שבשם חסד הם צריכים לספוג מכות זה לשדר להם תפיסה מעוותת של המציאות שתלווה אותם גם בהמשך, ולא לטובתם

והבת שלי שעכשיו בת 7 גם אמורה לעבור ניתוח כפתורים.

אז קודם כול - לכל ילד מתאימה הכנה קצת שונה לפי אופיו. לבת הנוכחית שלנו, למשל, לא אמרנו את המילה ניתוח, אמרנו שהיא צריכה לעבור טיפול באוזניים, וישימו לה מסכה מיוחדת על הפנים שתגרום לה לישון, ןאחרי כמה זמן היא תתעורר ותהיה אחרי הטיפול. (אבל האמת שהיא קלטה את רוב האמת... גם כי היא חכמה וגם כי יש לה אחים גדולים)

אני לא זוכרת איך בדיוק הכנו את הבת הקודמת, אבל היא הייתה פחות רגישה, וגם שמחה שהיא סוף סוף תשמע טוב. (גם אם בפועל זה לא ממש היה ככה)

לגבי ההחלמה - בניתוח כפתורים ההחלמה לא ארוכה, אז לא התכוננו לזה במיוחד. לא יודעת איזה ניתוח אתם עושים... 

זה היה ניתוח שקדים אז קנינו ארטיקים מעדנים ויוגטרטים..ארגון קצת חומרי קריאה והרבה משככי כאבים  וכמובן היא היתה איתי בבית איזה שבוע וחצי

סה"כ ניתוח די פשוט

וכן גם דאגנו למישהי שתוכל לבוא לשמור על ביום יומיים הראשונים כשאני יןצאת להביא את אחיה הקטן כדי שהיא לא תבוא איתי את כל הדרך

ועוד 3 ימים אחכ להמשיך עם אוכל רך ולא חם מידי ולעקוב אבל לא להישאר בבית..

וזה היה כפתורים אדנואידים ושקדים 

זה יחסית ניתוח לא מאוד פולשני..

אבל נשמע פחות הכיוון שלך.

מבחינת הכנה, אפשר להתייעץ עם בית החולים, יכול להיות שיש להם מפגשי הכנה.

בבית הייתי דואגת הכי לרוגע

אני חושבת שזה היה מאוד נכון לי, לא לדעת הרבה זמן מראש ולדאוג.

כי הבת שלי, למשל, הייתה מתחרפנת אם היינו מודיעים לה יום לפני כן על הניתוח... ספק אם היא הייתה מסכימה לבוא... (הבת שצריכה עכשיו לעבור ניתוח)

פותחת יקרה - תנסו לחשוב היטב איזו הכנה מתאימה לילד הספציפי שלכם, כדי שיהיה לו הכי טוב שאפשר❤️

לישון טוב לפני, ללבוש נעלי ספורט וכו'

לא צוחקת זה מאמץ פיזי ומנטלי וחשוב לבוא עם בגדים נוחים.

לילד להצטייד במשחקים מדליקי אורות, עושים דברים מיוחדים, אפשר בהכל בשקל. העיקר שיהיה אפשר להסיח את דעתו עד שמתעורר לגמרי מחומרי ההרדמה. והם מאבדים עניין מאוד מהר, לכן עדיף כמה משחקים שכל אחד עודה משהו אחר וזול, מאשר משחק יקר שאולי לא יהיב חשק.

בגיל 6 לא בטוח שהוא ייכנס ראשון. אז גם להצטייד לתעסוקה לפני.

בבית משככי כאבים ואפשרות לשקט.

עם כל הכבוד לסבא וסבתא ובלונים ותשומת לב, ילדים חולים צריכים גם שקט ושההורים יהיו פנויים אליהם ולא יהיו עסוקים בלארח את המבקרים.

בבית לדאוג גם לאחים האחרים למתנות, את לא רוצה להתחיל בלאגן של קנאה בסיטואציה הזאת, וגם האחים חווים מתח סביב זה.

חוץ מזה מאוד עזר שהיו לי סרטונים של ילדים מהגן/ משפחה מברכים. ראינו את זה בלופים, אבל לא יודעת אם במקרה זה תפס, או שיש בזה משהו.

שהתעוררו מהרדמה היו שפוכים לגמרי וממש לא שתפו פעולה עם משחק, יותר עייפות וצורך בליטוף, חיבוק הרגעה...

דווקא אנחנו כמה פעמים רק הורה אחד בניתוח, לא אידאלי אבל אפשרי

אצלנו ההתעוררות מההרדמה עצמה זה צרחות וחוסר שליטה בגוף, וגירויים מאוד עזרו.

אח"כ נותנים להם לישון שינה טובה, ואז הם מתעוררים כמו שכתבת.

בכל אופן, טוב שיש משהו למקרה הצורך.

(מדברת על צעצועים מהשקל, לא להשתגע..)

הורה אחד בניתוח זה ממש ממש קשוח. עשיתי את זה פעם אחת, וממש לא ממליצה לנסות!

היו איתך מלווה אחר שהוא לא הורה?

כי להיות מבוגר יחיד גם על הניירת, בדיקות, להרגיע את הילד, לטפל בו וגם אי אפשר שניה לקפוץ לקנות משהו לאכול כשהילד מאושפז, ואי אפשר להוציא אותו, אותי זה גמר.

בפעמים שהיינו שניים ממש התחלקנו בהכל, היה נראה אחרת לגמרי.

אם אין ברירה זה סיפור אחר, אבל אם יש ברירה לא ממליצה לקחת סיכון שיהיה קשה ממש.

דווקא אני הרגשתי שהכי טוב זה לסייע להם לחזור לישון ברוגע, ממש לא זרמו עם שום דבר, פרט אולי לנער בן 13 שהיה בוגר.

לגבי הורה אחד בניתוח, ניסיתי יותר מפעם אחת. לא אידאלי אבל בהחלט אפשרי. לא אמרתי שלא קשה, אבל כן אפשרי.

אמא לבד בניתוחים (6 במצטבר).

היה לי חשוב שהילדים האחרון יהיו עם אבא שלהם, ואפילו שאמא שלי הציעה ללוות אותי, זה הרגיש לי מיותר לחלוטין.

הקושי היחיד דווקא לא היה העומס, אלא הפחדים, במיוחד בניתוח מסוים מורכב במיוחד, שפחדנו מסיבוך יחסית נפוץ וממש לא סימפטי.

דווקא טכנית לא הרגשתי שיותר קשה לי מלהיות עם ילד באשפוז (כלומר, זה היה קשה, אבל לא בצורה בלתי אפשרית).

אני עברתי קושי נפשי מטורף עם הבת שלי,ההתאוששות והאשפוז שאחר כך היו קשים ממש.

ועברתי כמה ניתוחים שונים עם כמה ילדים.

עם הילדים האחרים ההתאוששות היתה שונה לגמרי והקושי של האשפוז היה כמו כל אישפוז אחר.

תלוי בבית חולים.

הניתוחים שעשינו בבי''ח פרטי היו קלים לי יותר. הכל קטן ונגיש והיה ג'ימבורי וספריה נחמדה בהמתנה.

לעומת הציבורי שהיינו סגורים בחדר במחלקה עד שקראו לנו, ובשביל להגיע לחדרי ניתוח צריך לסוע ברכב...

בפרטי היה סיוט מהבחינה הזו,סביבה פחות נחמדה העדפתי לניתוחים פשוטים של אישפוזי יום בעיקר כדי שלא יידחו לנו ברגע האחרון.

אבל הניתוח המורכב נעשה בציבורי,הוא נעשה רק שם ואין אפשרות לפרטי,וגם היה צורך בהכנה של שבוע מראש ואישפוז בטיפול נמרץ אחר כך. אז לא היה הרבה סיכוי שיידחה,אבל חוץ מזה המשחקיה היתה ממש בתוך המחלקה,היחס היה מדהים,באמת ויש לי למה להשוות🤷‍♀️

עשו לה מפגש הכנה בבית רפואה, עם ספר ופליימוביל בית רפואה ודיברו איתה על ההרדמה וכו' בצורה תואמת גיל. תבררי עם איפה שאתם מתכננים לנתח אם יש להם דבר כזה

ואם לא- אולי אפשר לבקש מהם הסבר למה בדיוק יהיה שם, ולעשות לילד ספר בבינה מלאכותית עם השם מהתמונה שלו ולספר לו בתור הכנה

דיברנו על זה מהרגע שנולדה,

כשקבענו תאריך כמעט חצי שנה מראש דיברנו איתה.

הסברנו לה,נתנו לה לשאול שאלות.

היתה פגישה עם עוסית של המלחקה,כהכנה

העוסית דאגה גם לקצת תעסוקה.

אחרי הניתוח שהתעוררה מההרדמה ממש עזר מוזיקה שקטה גם להרגיע וגם עזר לה להרדם שוב.

היום הראשון היה ממש קשוח צריך המון כוחות נפש.

משכחי כאבים היו סביב השעון ממש כל שעתיים אקמול נורופן ואופטלגין.

היא קיבלה גם כמה ימים מורפיום לוריד אבל היא בעצמה רצתה להפסיק אותו.

מוזיקה ממש עזרה לה

משחקים פחות דיבר אליה היא לא היתה כל כך מסוגלת,

אבל כן הבאנו וזה עשה לה הרגשה טובה שיש אותם.

מה שכן לזמנים שבאמת כאב לה ולא עזר המשכחים לימדתי אותה להתרכז בנשימות ונשמתי יחד איתה,וזה ממש עזר לה.

סתם אקטואליה היו המון אזעקות מהחותים באישפוז בדיוק ערב פסח שנה שעברה,וזה היה ממש מסורבל להעביר אותה למקום מוגן כל פעם.

חוץ מסרטונים בפלאפון 🤦‍♀️

חשבתי על פלסטלינה ומדבקות, חוברות צביעה, אבל מהתגובות כאן אני מבינה שאולי לא יהיה לו כח בכלל