עברתי גרידה בשבוע שעבר, בשבוע 9.
זו גרידה שניה ברצף.
אני ממש לא בטוב. מרגישה כמו הורמונים כמו אחרי לידה (הגיוני?), דכדוך ועצב לא נגמר, בוכה כל הזמן, חסרת חשק לכלום.
תמיד אהבתי את החופש וחיכיתי לו בכל מאודי ועכשיו הוא קשה לי. הגרידה הקודמת דווקא עברה בסדר. לא זכור לי שהיו מצבי רוח כאלו בכלל.
נמאס לי! מהעצבות הזאת, מהבכי, מכאבי הבטן, מהדימום המעצבן. לא יכולה לראות דם כבר!!!
אני כ5 שבועות עם דימום חזק, אסורים כמובן, זה מטריף אותי!
בגרידה קלטתי שאני היחידה מבין כל הנשים שהיו שם, עם דימום. השאר לא היו צריכות פד (לפני הגרידה). זה היה לי רגע קשה...
מתה לחזור כבר לחיים רגילים, שיעבור הזמן ושאהיה שמחה, שאהנה בחופש ואמלא אותו בדברים משמחים, שארגיש טוב, שנהיה מותרים, שתהיה לי סבלנות לילדים ולא אצעק עליהם כל הזמן.
אין שום דבר שמשמח אותי כרגע.
אין לי אף חברה לצאת איתה,
אני גם ככה בדכאון ולא מרגישה טוב,
עם דמעות כל הזמן,
ובכלל צריכה ורוצה לשמוח שאין לי צרות אמיתיות ונוראיות שיש לאחרים. ב"ה!!!
אבל עכשיו קשה לי ממש.
תודה על המקום לפרוק.
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)