חוששת כי זה צעיר או כי הם יספרו הלאה?

מבחינת הצום הייתי אומרת שאני לא מרגישה טוב והרופא אמר שאני צריכה לאכול.

אם הם רואים שאת לא במיטבך לאחרונה זה יהיה להם הגיוני

לגבי לספר, גם וגם

ההריון עדיין מאוד מאוד צעיר. אנחנו אף פעם לא משתפים בשלב כזה (גם לא את ההורים)

לא חושבת שנכון שילדים יידעו כ"כ מוקדם, גם כי חלילה הסיכון שיקרה משהו יותר גדול בשלב הזה ואין לי רצון שאם חלילה יקרה משהו הם יצטרכו להתמודד עם זה. וגם כי גם ככה קשה להם לחכות כשאנחנו מספרים בשבוע מתקדם (מספרים בד"כ בסביבות 25, אם אני זוכרת נכון..)

וגם, כי אנחנו לא רוצים שהם ייספרו לאחרים.

רעיון, להגיד להם שבגלל שאני לא מרגישה טוב, מותר לי לאכול. אחשוב על זה..

העניין שמתאים להם ל"השתנקר" לאמא שלי שאני אוכלת והיא כבר תבין מעבר....

יצא לי לא לצום כשלא הרגשתי טוב, בלי שום קשר להריון.

יכול להיות ש"על ראש הגנב בוער הכובע" ומבחינתך אם את לא צמה ברור לך שיחשדו בהריון

מבחינתי זה בכלל לא קשור

הייתי בהתלבטות דומה ממש ובסוף החלטתי לספר להם. במבט לאחור, זה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי בהריון הזה. אצלי לא הייתה ציפיה שזה גם יעזור להם להתגייס ולעזור יותר. פשוט רציתי להסביר משהו, שהם לא ירגישו שאמא נעלמה להם, שהם לא ידאגו, שהם לא ירגישו שהם כבר לא חשובים לי. התלבטתי בלי סוף ובסוף הרגשתי הקלה עצומה כששיתפנו אותם.

אני ממש מתלבטת אם לספר לבן ה5...

כבר שבוע 17

בחלק מההריונות זה לא העסיק אותם יותר מידי.

עם זמן שהילד מכיר. אחרי החג איקס. או אחרי שתתחיל כיתה א. וכו.

כשהתקרב החג אז אמרנו אחרי החג ואז תיהיה שבת ואז עוד שבת ואז... (ילדה בת 3)

וגם מדגימים עם הידיים את הגודל הנוכחי של העובר ומסבירים שהוא כל כך קטן שהוא עוד צריך לגדול הרבה עד שיוכל להיוולד. 

הסברנו שזה יהיה אחרי החגים. שקודם צריך לעבור את פסח, את יום העצמות, את ל''ג בעומר, את שבועות, את החופש הגדול ואת החגים ורק אז... 

גם לנו יש בן 5. לו סיפרנו קצת יותר מאוחר מאשר לגדולים כי חששתי יותר שהוא יספר לאחרים. אבל הוא שמר את זה לעצמו כחודש כאלוף (עד שכבר ראו עלי בצורה ברורה). ומבחינת משך ההמתנה, זה ממש טבעי להם, לא נצפה שום קוצר רוח... בשעה טובה ובהצלחה!

לבן ה5 והוא ככ שמח!! ולא מגלה לאף אחד למרות שהוא דברן רציני

ובאמת נראה שטבעי להם לחכות

אני בשבוע טיפה יותר מתקדם ועדיין הייתי רוצה לחכות לאחרי השקיפות, במקביל הם כבר יסיימו את הקייטנות ונהיה יותר בחיק המשפחה כך שפחות סיכוי שיספרו לחברים..

שבועות ארוכים שאמא לא מתפקדת כרגיל זה מבאס ואני ממש מרחמת עליהם שהם לא יודעים מה עומד מאחורי זה. ברור לי שכשידעו ישמחו יותר לעזור וגם יבינו את השינויים התפקודיים והפנימיים שלי..

לגבי מחר, זו אכן התוכניות. לומר שאני מרגישה לא טוב. מקווה לעשות את זה נכון..

תשעה באב שלא צמתי בו כי הייתי בתחילת היריון ומיניקה - ותשעה באב זה צום שצמים בו בעיקרון גם בהיריון ובהנקה...

אז לשני הגדולים אמרנו את הסיבה האמיתית (היו כבר אחרי גיל 10), אבל לקטנים יותר פשוט אמרנו שאני לא מרגישה טוב (מה שהיה בהחלט נכון...) וששאלנו רב והוא אמר לי לא לצום.

וזהו... הם קיבלו את זה די בפשטות...

ולגבי אם ח"ו יקרה משהו, אז כבר היינו בסרט הזה. הריון שמגמר בשבוע 21. ואז הם כבר ממש ידעו. ולא היתה ברירה אלא להתמודד עם זה. אמרנו אז שהתינוק לא הצליח לגדול. וענינו על כל מה ששאלו. 

חיבוק לך.

וממש מבינה ומסכימה עם זה שזה מוקדם מדי לספר.

ולגבי הצום, תגידי להם שאת לא מרגישה טוב ושהרב אמר לא לצום. לאמא יכול להיות הרבה דברים 🙂

פעם למדתי משהו מגננת של הבן שלי  שממש מצא חן בעיניי,ואימצתי לי.

הבן שלי חזר מהגן וסיפר שהיום היתה תענית ציבור,

מה זה?

האבות צמים, כולם מתאבלים וזוכרים את ירושלים,עושים תשובה מרבים בתפילה ואומרים אבינו מלכנו.

בגלל שכך השיח בבית שלנו- זה לא מעניין  את הילדים שלי בכלל מה אני עושה,אם אני צמה - הגיוני שהצטרפתי לתענית ציבור,ואם אני לא צמה- זה לא מוזר ומעורר שאלות כי זה צום של אבות.

ואת אותו קו אני עושה גם לגבי הריון,אני לא מספרת להם כדי שיבינו, כי נראה לי זה לא צריך בכלל להיות העסק שלהם למה אין לי כח.

זה יכול להיות מעוד מלא סיבות,שלא הייתי מעוניינת שידעו , (כמו שברור שאני לא אגיד להם שהיום לא נאפה חלות כי אני צריכה לטבול) אז זה פשוט מובן והגיוני שלפעמים לאמא יש יותר כח ולפעמים לאמא יש פחות כח.

בגלל שאני לא מרגישה טוב.. זה עבר חלק.

לקחתי טרמפ על זה שאני לא מרגישה טוב ונכנסתי לנוח💪💪

תתפללו בשבילי שכשאקום לא אצטער על זה שהלכתי לנוח🥵🤦

אבל מתאפקת כי זה עדיין שבוע מוקדם

והם יחסית קטנים (הגדול בן 6)

ויהיה להם קשה לחכות כל כך הרבה...

אבל לפעמים עומד לי על קצה הלשון להסביר להם מה עובר עליי...

ולגבי הצום

היום אכלנו ארוחת צהריים ופתאום הגדול אומר לי בבהלה

אמא אסור לך לאכול! זה צום!

אז אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב....

הוא היה כזה מתוק, איך הוא נבהל פתאום 

אמא! (הקטן שבן 6 בבהלה) את לא אוכלת סוכר!

(ועוד כפית גלידה בפה עם כל הבחילות הנוראיות....)

לא זוכרת שככה היו לי מלא בחילות... כל היום.. כבדות.. מזעזעות.. חיה מבחילה מבחילה... בטן ריקה- בחילה למות. בטן מלאה מדיי- בחילה למות..

שיסתדר כבר!!

רחמיי שמיים!!

(ולא, לא באה להתלונן, את בחרת להוציא את ההתקן כי רצית עוד הריון? קבלת אז תתמודדי..! אל תתלונני.. לכן אני משתדלת לא לכתוב פה יותר מדיי על הקושי....)

מחממת את הלב..!

אבל באמת אני לא רוצה להתלונן.

שלא יגידו לי- סתמי, נקלטת מהר אז אין לך על מה להתלונן... בחילות? בעיה שלך!!

אני עם סכרת ולא מצליחה.. גלי לי את סודך..

ממש גמילה

אחכ יותר קל כי הגוף מפסיק לדרוש,

גם בלי תחליפים! כל תחליפי הסוכר מעלים את החשק...

פשוט (לא פשוט) אןכל טוב. ארוחות מסודרות.

וללמוד לסתום את הפה...

את ממליכה את השכל על הרגש, אני יאכל מה שאני חושבת שטוב לי, ולא מה שבא לי ..

וכמובן- מוצאת משהו אחר שישמח אותך.

אני מצאתי משהו אחר שפחות מתאים לדבר עליו כאן.

אבל ברעיון- זה למצוא משהו אחר- לא סוכר- שישמח אותך וימלא אותך

דווקא מכירה על עצמי מהאופי שלי שאני או הכל או כלום ולהתמודד עם זה עוזר..

ושיהיה במזל טוב

הקטן שלך בן 6????

אמהלה..

איך שהזמן טס..

אם אני זוכרת נכון הכי קטן שלה סביב גיל 2 אולי 2.5 כזה. @נביעה זה נכון?🤍

הקטן קטן בן שנתיים ושלוש 

ותכננו לשתף אחרי השקיפות/סקירה מוקדמת. הגדול שלי בן חמש.

אבל אחרי ששבוע שעבר נאלצנו לרדת כולנו למוקד לקבל עירוי(כי לא מצאנו בייביסיטר), ואחרי שהוא ראה אותי מקיאה על עצמי, ועוד כמה מראות לא מלבבים ומלחיצים, החלטנו לשתף אותו אחרי בדיקה שהייתה לי היום

אז אמנם אני רק בשבוע 11 וזה המוןןןן זמן לחכות בשביל ילד בן 5

אבל זה גם המון זמן לספוג את הפחד שמשהו רע קורה לאמא שלי ואני לא יודע מה, ומגיע לו לדעת שהסיבה להכל היא סיבה טובה ומשמחת שהוא ואנחנו ציפינו לה.

וכן, לא בונה על הסוד יותר למרות שאמרנו לו שזה עדיין סוד רק של המשפחה שלנו(ואפילו אמרנו לו נקודת ציון שבה זה לא יהיה סודי כבר) כי הוא בן חמש והוא יספר רק בשקט🙈

אבל זה שווה לי את זה שאחרי ששיתפנו אותו משהו בו התרפה והדריכות שלו נרגעה.

חוץ מזה שהוא ציפה לזה ממש וזה הכי משמח בעולם לשתף אותו, חיכינו שהוא יהיה שותף בשמחה שלנו🤩

כשסיפרנו לילדים על ההריון האחרון, הבת שלי היתה בערך בת 4+ והיא פתחה כאלה עיניים מאושר/ התרגשות 

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

צבעוני יש להם יפה ממש!

נדמה לי שגם לבן.

ונעימות מאד.

אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.

חולצה משבצות צבעונית,

יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים

איזה סוג חומר את צריכה?

לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...

יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.

בהדס מינילאב יש בטוח

לדעתי גם בתמנון

גם חולצות פולו

אולי אפילו באורבניקה

יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.

זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה. 

אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).

אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...

יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.

רלוונטי, וחשוב מאוד, למי שלא - כנראה שהתלוש מספיק

אם זה סעיף חובה זה מה שהייתי עושה 

בס"ד

לא פירטת אבל נשמע כואב מאד ❤️‍🩹

בגלל שביקשת עצות: שקלת טיפול כדי לעבד את מה שהיה? מהמעט שכתבת מזכיר קצת תגובות פוסט טראומטיות. המוח והגוף זוכרים את הטראומה ושולפים אותה בכל מיני הזדמנויות וכשזה קורה, זה גורם לכאב ולשיבושים של כל מיני הסיטואציות.

מצד אחד חצי שנה זה עדיין די טרי לחוויה קשה.

מצד שני נשמע שאת סובלת ושזה פוגע בך ביום יום 💔 וטיפול טוב יכול לעזור עם זה.

חיבוק גדול שוב!

בע"ה שמכאן תראי רק אור ומתוק תמיד!!!

לידה שקטה.

בעקבות הפסקת הריון.

ועכשיו צריכים טיפולים.

והמלחמה הזאת דחתה את כל התורים...

זה נחשב טראומה? לא יודעת

בעקרון קיבלתי 12 פגישות עם עו"סית. הרחיבו לי כי עברנו לטיפולים, אבל אין כמעט תורים.

אמן!!!

לגמרי טראומתי

וקשה גם לחשוב על העתיד ומה שתצטרכו לעבור

שולחת מלא כוחות

חיבוק על זה🩷

אולי אם את לא מקבלת מענה מספיק דרך הקופה, שווה לשקול ללכת לטיפול באופן פרטי כדי לעבד את זה.

ומצד שני כמובן שזה הגיוני לגמרי להמשיך להתאבל על זה. זה גם יכול להמשיך לכאוב עוד שנים, וזה בסדר שכואב🩷