ואת נשמעת כאובה ומבולבלת מאוד.

קחי לך זמן לעכל את הענין, מותר לך לכעוס / לכאוב / להפגע.

תיכף יבואו בנות אלופות בהזדהות והכלה.

אם את מעוניינת *ובשלה* לשמוע כיווני חשיבה אחרים שהם לא רק הזדהות - יכולה לנסות בשמחה.

אבל ממש רק אם שייך מבחינתך, כי אחרת זה עלול לפגוע.

בהצלחה❤🙏

תודה שקראת והגבת הלגיטמציה לתחושות עוזרת...

אני כן אשמח לשמע על כיווני חשיבה 

אז קודם כל, ואני מציינת זאת תמיד, שאני מדברת אך ורק מניסיון אישי שלנו.

ותמיד תמיד יש את האופציה שמה שעובד לי לא יעבוד לך וזה בסדר. אנחנו נשים שונות, עם חוזקות שונות ורגישיות אחרות.  

מוטיב מאוד חשוב בעיני, בהתמודדות מסוג כזה היא הפרדה.

הפרדה בין המעשים שלו לזוגיות שלכם ואליך.

האמת שכמה שאני מנסה לחשוב עם עצמי בעקבות שרשורים כאלה בפורום - מה יכול לעזור ליצור הפרדה כזאת - זה עדיין לא מגובש לי 100%, אז מנסה:

את מתארת התמודדות שלו עם הנושא מגיל 8(אגב, מצוי ביותר). כלומר, בעלך היקר מתמודד עם עצמו מגיל 8! עוד שנה ועוד שנה ועוד.. מתחיל כילד כשבכלל לא מבין מה הוא עושה ומה זה, וממשיך הלאה.. בלי קשר לזוגיות, בלי קשר לאשה מסויימת, או התחייבות כלשהי.

תחשבי כמה תחושות של צער / כאב / בושה / חטא / אשמה / תיעוב עצמי / בלבול - הוא צבר בכל השנים האלה!!

קחי רגע לחשוב, לדמיין, לנסות להרגיש את זה❤

והוא מתחתן, והכל טוב ויפה.

אבל פלא, היצר כמובן לא נעלם. (הגיוני כמו שכתבת שהיתה חצי שנה בהתחלה שלא נפל. התרגשות של החתונה / זוגיות וכו).

גם אני ואת לא באמת משתנות תחת החופה, אף אחד לא משתנה בהינף לילה וטקס חופה.

ובעצם מה שקורה, כשוך ההתרגשות ופרפורי ההתחלה - אנחנו חוזרים להיות מי שאנחנו. לטוב ולמוטב.

ובעלך היקר "חוזר לעצמו" גם בנושא הזה.

אבל פתאום התמונה משתנה.

פתאום ההתמודדות הזו, עתיקת היומין,  מרובת הכאב והקונפליקטים, סוטת "ממסלולה" והופכת להיות "כלי ניגוח" ביניכם.

הרי זה היה שם תמיד. גם לפניך, גם בלי קשר אליך.

גם בלי קשר לזוגיות בכלל.

המקום הכאוב, המתמודד הזה, לא בא בגללך/ להתחרות איתך. הוא קיים שם לצערו כבר מילדות.

יכולה לנסות להבין את המשוואה של בעלך מול הכאב, בלי קשר אליך?

הצלחת להבין אותי קצת?

אולי תנסי לדמיין שנחשפת עכשיו לאזשהיא חוויה קשה וממושכת שבעלך עבר. משהו קשה עם עצמו.

יכולה להסתכל רגע מהצד על הכאב, בלי להכניס אותך למשוואה?

בעלך המדהים גם מביע חרטה ורצון לשינוי.

תצליחי להיות שם בשבילו לתמיכה בתהליך?

תארי לך שהוא רוצה להגמל משתיית אלכוהול - לא מגיע לו להיעזר בך?

מי יכולה לתמוך בו כמוך?!

מצליחה להסתכל קצת על הנושא כמו גמילה מאלכוהול? שלא מערבת אותך רגשית?

תנסי לשבת להקשיב לו, רק להקשיב.

את תופתעי ותזדעזי מעוצמת וכמות הכאב והתסכול שהוא אוצר בתוכו.

תארי לך תגובה כמו: "כמה קשה לי לשמוע איזה כאב עברת! ממש מצער אותי לחשוב כמה ייסורים ואשמה חווית, שתדע שאני פה אם תרצה כל סוג עזרה כלשהיא"

מה זה יעשה לו את חושבת?

מה זה יעשה לזוגיות שלכם?

איפה זה שם אותך מולו? מאשימה ומפוחדת על המקום שלה? או בטוחה בעצמה, מאמינה בו ונכונה לתמיכה?...

לגבי טיפול תרופתי:

אף פעם לא שמעתי דבר כזה, והאמת נשמע לי מזעזע.

יצר המין הוא החיים עצמם. הוא  התשוקה והכוח המניע. לא מסרסרים אותו בתרופות,לומדים לתעל אותו לטוב.

אם באמת הוא עונה להגדרה של מכור - שמעתם על שיטת 13 הצעדים?

ועוד שאלה בשביל עצמך:

את אוהבת אותך? כמה את חושבת שאת אישה שווה? כמה נראה לך בעלך זכה בך?

חשוב מאוד לאמן גם את השריר הזה...

אם יש לך עוד שאלות,  בשמחה❤

קודם כל, תודה על התגובה המושקעת

אני יתחיל ממה שכתבת בסוף שבאמת יש לי קושי לאהוב את עצמי )ואני יודעת שזה לא תורם לזוגיות ...

את כתבת כ"כ יפה וזה נתן לי שנייה לראות את הכאב שלו וגם עליו אני ממש רואה שהוא מצטער וכואב לו על המצב)

זכרתי משרשורים שראיתי שכן חשוב לעודד אז כשקראתי את המכתב אמרתי לו שאני מעריכה שהוא אמר לי את זה ולא גיליתי זאת בעצמי אבל להגיד משהו טוב יותר מיזה אני לא מצליחה.

 איך את מצליחה להפריד את זה ממך? אני יודעת שזה התחיל לפני שהייתי בחייו אבל אני לא מצליחה להפריד את עצמי  / זוגיות  מן המעשים שלו. כל פעם שאני חושבת עלזה זה פשוט מכעיס ומגעיל אותי, אולי אם הזמן הכעס, כאב וגועל יפחת? 

אני אקרא על השיטה (ואני ממש נגד תרופות כאלה זה נשמע לי מזעזע אבל כנראה מרגיש כ"כ רע שמעדיף לעשות את זה )

ואני ממש מרגישה שעצם זה שיש לי איפה לפרוק את זה קצת מקל עלי, אז תודה !

ותדעי שאני נפעמת ממך!

לא הרבה נשים במצב שלך פנויות ופתוחות לשמוע!

ואת עם כל הכאב שלך - עושה את זה מדהים!

הכאב שלך לגיטימי! הכי בעולם!

הוא יפחת אם תתני לו מקום.

אל תרוצי למה שכתבתי לך למעלה, זה השלב הבא.

קודם תשהי עכשיו בכאב שלך, בגועל, בכעס, באכזבה,בכל מה שעולה לך בלב ובראש.

לכי תבכי את זה.

יש לך איזשהיא פינה פרטית? אולי אפילו בטבע?.. לשבת ולבכות, להתאבל.

אני חושבת שמה שעוזר לי להפריד, ולא בטוח שזה מה שיעזור לך, זה קודם כל דימוי עצמי חיובי מאוד (לפעמים אני חושבת שיותר מידי😅).

*בעיני* אני אחת הנשים השוות בעולם. בכל הפרמטרים.  פדיחה לכתוב ככה, אבל כותבת בשבילך, מאנונימי מותר .

אני חושבת שלהיות נשואה אלי זה זכות ולא חסד. אני יפה, חכמה, חרוצה וחברה טובה ו... להמשיך?

אני ממש ממש ממש מרגישה את המקום הבריא והיציב *עם עצמי* בתוך הזוגיות בכלל ובעניין הזה בפרט.

אם מענין אותך לעשות עבודה עם עצמך - עופי על זה בכל בכוח!!

עוד משהו שהוא "אני" ולא בטוחה יעזור לך, אבל כותבת:

מיניות בשבילי היא קסם, היא פלא!

זה לא משהו שמגעיל אותי בשום צורה.

פורונוגרפיה זה גס ומשפיל לדעתי. אבל מיניות בכלל - מסקרנת אותי, לא דוחה.

(אבל אני באמת שונה נראה לי בענין הזה מרוב הנשים, וכנראה לא יעזור לך..)

אולי יכול לעזור לך באמת להסתכל על זה כמו גמילה מאלכוהול למשל, זה מסתדר לך איכשהו?

תיכף יבואו אולי בנות שיותר דומות אליך בראש ויוכלו יותר לעזור לך פרקטית.

אני רק אוכל לספר לך מה תרויחי אם תצליחי לשנות את המשוואה מ: את מול בעלך ראש בראש.

ל: את ובעלך מול היצר ראש בראש.

אתם תרוויחו זוגיות מופלאה, חברות אמיצה ואהבת אמת.

לכו על זה! תנסו, זה שווה!!!❤

לבעלי:

אנשים שמתמודדים עם היצר החזק הזה - עוברים המון נפילות, עם כל הרצון הטוב והמלחמה שלהם.

וזה מייאש אותם כ"כ וגורם לתסכול עצום!

ישבנו פעם בזמן כזה והסברתי לו, אולי יעזור גם לך:

ה' לא רוצה אותך נקי לחלוטין מהיצר, הוא לא רוצה אותך מושלם בענין הזה וזהו.

איך אני יודעת? כי לא ברא אותך כזה.

הרי בקלות יכל לברוא אותך עם יצר חלש / בלי התמודדות בנושא. או לחילופין לתת לך להצליח להתגבר מעכשיו וזהו.

נכון? הרי ה' כל יכול?!

אממה, אנחנו רואים לפי המציאות שהוא בוחר עדיין להשאיר אותך מתמודד. להצליח חודשיים, ליפול פעם אחת. לא להצליח חודש ואז להצליח חצי שנה... וחוזר חלילה..

הוא רוצה אותך נופל וקם!! קם ונופל!!!

זה רצון ה'!! זה בדיוק!!

כשתגמור את התיקון שלך בנושא - תקבל ממנו כוחות להשאר תמיד למעלה בקדושה.

עד אז - אנחנו נכנעים לרצונו יתברך,ודווקא הנפילות והקימות האלה - הן הן שעושות לו נחת רוח.

וואי יצאתי רבנית🤦‍♀️😅

אבל זוכרת שזה חיזק אותו כ"כ.  אולי לא במקום בשבילך עכשיו, אולי לא בכלל, אבל הרגשתי צורך לכתוב..

רק רציתי להגיד לך את זה

פי אלף ממה שיכולתי לכתוב

מזדהה וממש מסכימה עם כל מה שכתבת

(חוץ מאיך אני תופסת את עצמי  לצערי, אבל זה לא קשור)

יישר כוח

התגובה שלך משמעותית עבורי.

לא תמיד אני מצליחה להנגיש את הדעות שלי בצורה רכה ונעימה יותר, אז כיף לקבל פידבק 

את יודעת שפעם הייתי חושבת שלעוף על עצמי זה גאווה אבל עכשיו ( ובזמן האחרון בכלל ) אני באמת רואה כמה זה חשוב הדימוי העצמי הזה גם בשבילי וגם בשביל הזוגיות ( כמו במקרה הזה ) ותודה שפרטת , זה נתן לי מוטיבציה לעבוד על זה!

 וגם נתתי לבעלי לקרא את השרשור והוא גם ממש התחבר למה שכתבת ואיך שהסברת מה עובר עליו ויכל גם להבין יותר מה שאני  עוברת.

תודה רבה ממש עזרת לי (ולנו)

אבל יחסי אישות זה מצווה מאוד מאוד מאוד גדולה וחשוב,

ולא סתם- כי עליה מבוססים על הנישואים- כך נברא העולם.

ולכן כשיש בעיה ביחסים זה גורם לקושי בזוגיות.

זה פשוט משוואה.

והזוגיות זו בעצמה מצווה גדולה מאוד ש מאוד מאוד רוצה בה

ואפילו כתוב  מוחק את שמו בשביל להשכין שלום בין איש לאישה.

ולכן- רק לכתוב לך- על זה שכתבת שאין זמן וכל לטפל בזה שאתם מקיימים ככה יחסים- זה הנקודה הכי חשובה... ככה לדעתי..

דבר ראשון לעשות את מה שיכול לחזק את הזוגיות מהשורש ואחכ השאר יסתדר...

ככה לעניות דעתי..

אני שומעת מה שאת אומרת ואני יודעת שזה חשוב ורוצה לטפל בזה (אשמח גם להמלצות מאיפה להתחיל, פיזיו כבר לא משפרת)

אבל בעלי טוען שזה התמכרות. הוא אומר שמאז שהתחילו הבעיות זה נתן לו תירוץ לחזור לזה אבל גם בתקופות הטובות שלא  נפל זה היה לו ממש קשה כי מרגיש מכור וזה פשוט משגע ותו עד שנופל...

התמכרות היא יומיומית, כזו שמפריעה לתפקוד

שכל קגע פנוי מוקדש לה וגם רגע שלא פנוי.

את מתארת התמודדות  נורמלית.

ממש לא נשמע התמכרות.

עכשיו תשאלו את עצמעם למה שניכם ממהרים להגדיר את זה התמכרות? 

הגבר צריך להתמודד עם הקושי שלו גם אם אין יחסים והוא גם יכול ליפול גם כשיש יחסים טובים בריאים ותקינים ובתדירות גבוהה. 

התכוונתי לא לקשר בין הדברים אלא לקשר את זה למצב הזוגיות בכללי..

שהפותחת תיארה מצב של 'ראש בראש' וניגוח..

זאת אומרת מסכימה שהבחירה והאחריות היא עליו..ובכל מצב זה לא עניין של להאשים את האישה או לומר שזה בגללה

אבל

הציפיה שגבר יתמודד לאורך תקופה ארוכה וממושכת עם העדר יחסים בתוך קשר זוגי..

ושזה כאילו מובן מאליו שיתגבר תמיד

זה לא מחובר למציאות

לא שאי אפשר לא ליפול

בטח שאפשר

אבל זה כן נסיון מאוד לא קל פיזיולוגית קודם כל עבורם

אני לא מצדיקה נפילה אבל אני לא חושבת שזה דבר כל כך קל לא ליפול

ואני לא מדברת על צפיה בתכנים אסורים.

אלא פשוט על שז''ל ..

ולכן בעיני בזוגיות כן צריכה להיות התחשבות אחד בשני

אישה התקופות של חוסר חשק יכולה גם חודשים לא לרצות

ובעיני זה לא זוגי לבחור רק במה שנח לי

וכן חושבת שנכון מדי פעם לפרגן לו. באהבה. ולייצר גם. תנאים שיאפשרו שתהיה חוויה טובה גם לאישה

שאסורים הרבה זמן, למשל אחרי לידה

או שאסור רפואית (במצבים מסויימים בהריון למשל)

אני לא מדברת על מה צריך לקרות בזוגיות טובה ובריאה ועל מה המצב הרצוי

אני פשוט רוצה לנתק את הקשר כדי שאף אשה לא תחשוב שזה קשור אליה.

אישה אחרי לידה לא צריכה להיות בלחץ שבגלל שלוקח לה זמן להטהר בעלה בינתיים עלול ליפול וכו'

בדיוק כמו שאשה שמקיימת יחסים 4 פעמים בשבוע לא יכולה להיות בטוחה שזהו, בעלה מוגן ושמור.

כי זו התמודדות של הבעל שלא קשורה לאישה.

ואני כן מדברת יותר על נפילות באינטרנט ולא סתם שז"ל בגלל שזה מה שהפותחת דיברה עליו, וגם כי זו התמודדות 'גדולה' יותר. זה לא להתמודד מול עצמך והיצרים שלך, אלא מול תעשייה שרוצה לתפוס אותך ברשת שלה

אישה שמתמודדת עם כאבים ביחסים ממש לא צריכה תוספת של מצפון.

זו התמודדות גדולה מספיק גם כך

אשמה לאישה לא שייך בכל מצב בעיני

אז זה לא שאנחנו לא מסכימות בכלל

נכון בתקופות שאי אפשר יש לו התמודדות

ולדעתי יותר קל קצת להתמודד כשאי אפשר

מאשר כשאפשר אבל מסיבה כלשהי זה לא קורה

יכולה להגיד שבפועל כשהיינו מותרים אבל לא היה אפשר -נגיד הריון בסיכון ואז תקופה ממושכת-

בעלי ביקש ואני הצעתי מעצמי נגיד להפריד מיטות ולהמעיט במגע של חיבה בערב

להקל עליו

וזה ממש הרגיש לי נכון

הנק' שאני העלתי היא באמת למצב בו הם מותרים ואין בעיה רפואית כלשהי

שכן חושבת שכמו בכל דבר אחר בזוגעות

חושבים יחד

אחד על השני וכל אחד משתדל מה שהוא יכל

זה לא שלא קיינו  יחסים שנתיים...

אחרי חצי שנה של כאבים לא נסבלים ( שדרך אגב, ניהיו יותר חזקים ככל שהמן עובר וממש הגיע למצב שרעדתי בגוף ממש מפחד שהכאב מגיע ולכן אני יודעת שהרבה יושב על הרגש\מח)

אז היה תקופה של בערך שבועיים שלושה שממש לא קיימנו כי בעלי לא רצה בגלל שראה אותי סובלת ככה קיבלנו אישור מרב שפשוט יגמור בחוץ ליד

אז סתם אם יש נשים שרואות את זה וסובלות מכאבים נכון שלפעמים צריך ( וממש לא על בסיס קבוע) לקיים יחסים  בתקופות של חוסר חשק כדי להתחשב כמו שכתבת אבל ממש ממש לא משהו שכואב ! זה רק יחמיר את המצב ניסיון 

בטוחה שקשה לך מאוד להבין אותו, נשמע שהפער ביניכם בנושא מיניות הוא תהומי כשהוא יחסית בקצה הסקאלה במאפיינים של גברים ואת בקצה ההפוך במאפיינים של נשים

מותר לך להפגע,קחי את הזמן לעכל...

אבל בבקשה- אל תמהרו להחליט החלטות ולחלק "עונשים". זה לא טוב ולא כדאי..

תתמקדי בכאב שלך, בפגיעה, קחי את הזמן לעבד ולחשוב

בעיני הכיוון הוא לא טיפול בהתמכרות. ברור לי שמהמקום שלך בלתי אפשרי לשים על זה פוקוס אבל בעלך האלוף עשה פה דרך מדהימה, מתדירות גבוהה מאוד לכמעט כלום אחרי החתונה

פעם בחודש זה ממש לא התמכרות

לא שאני חושבת שלא צריך למגר את זה לאפס אבל זה לא התמכרות וזה בעיני לא הטיפול הנכון פה

נשמע לי שאתם חייבים פה טיפול מיני זוגי מקצועי, כתבת שהתחלת משהו אבל אם זה רק היה פיזיותרפיה בקטע פיזי זה לא מספיק (למרות שזה גם מדהים)

אני יודעת שזה קשה להתחיל כזה טיפול, החשיפה וההתעסקות בפערים היא לא קלה אבל זה ממש ממש חשוב ונשמע שזה קריטי במקרה שלכם

גם כשיש פערים אפשר לחוות מיניות וזוגיות טובים אבל צריך לדעת לגשר ולתקשר את הפערים האלה כך ששני הצדדים יהיו שמחים ומסופקים

וזה אפשרי!

בהצלחה!!!

קודם כל תודה על  ההזדהות!

 ובאמת יש בינינו פער די גדול...

וכן הייתי בפיזיותרפיה לבערך שנה ובאיזשהו שלב הפיזיוטפיסטית אמרה לי שצריך לשלב טיפול ריגשי כדי שנוכל  להתקדם אבל עם ההריון, לידה, מצב כלכלי  לא משהו לא התפנינו 

אבל שה משהו שהחלטנו עכשיו לשים בראש סדר העדיפויות, מקווה ממש שנצליח!

רק לגבי בעניין של הכאבים שאת סובלת מהם.

ממש, אבל ממש, ממליצה לך לטפל בהם. בשבילך. בלי שום קשר לאם הוא נופל או לא.

לחיות במציאות כזאת של כאבים, נשמע לי מאוד מאוד קשה.

במיוחד שההזדמנויות להנאה ושמחה בתחום הזה כ"כ גדולות

והכאבים חוסמים הרבה מהן.

לדעתי זה משהו ששווה להשקיע בו הרבה לפני דברים אחרים, כי המקפצה שטיפול כזה יכול לתת לחיים שלך ולזוגיות שלכם, היא עצומה.

נ"ב: הוא לא מכור. יש הגדרות מאוד ברורות למה נחשב התמכרות, ביניהן: זה פוגע בתפקוד היום יומי, חוסר אפשרות לשלוט בזה ועוד ועוד. ונראה לי חשוב לא להדביק תוויות קשות שהן לא נכונות, בלי סתירה בצורך לטפל.

אז קודם כל אני ממש מודה לכל אחת ואחת שלקחה זמן לקרא ולהגיב זה כ"כ עזר לי!

עצם זה שיכלתי לפרק את מה שאני מרגישה ולקבל הזדהות / חיבק/ עצה פשוט עזרה לי ממש!

אז באמת בחמישי בלילה אחרי שכתבתי וקיבלתי כמה תגובות הרגשתי משהו קצת מתרכך ואמרתי לבעלי שאני מבינה שהוא גם נמצא בהרבה כאב ואני רוצה לחכות קצת לפני שנחליט מה עושים כדי שזה יהיה מרצון לעזור ולא מכעס וזה באמת ריכך ביננו הרבה.(כל רביעי חמישי די התעלמתי ממנו)

עכשיו אני מרגישה שהכעס כבר לא שם אני יותר במקום של כאב וגם קצת גועל ואני מדברת איתו על זה, הוא מבין וזה תורם באמת לשתינו (גם הוא מרגיש יותר בנח לספר לי דברים ואיך מרגיש וכו )

החלטנו שטיפול זוגי זה בסדר העדיפויות כרגע עם זה אומר לפנות לעמותות שיעזרו/למצא עוד משרה/אולי אפילו לבקש מההורים...

השאלה היא זה שברור שאני צריכה מטפלת מינית לטפל בכאב וגם זוגית בשנינו אבל לגביו מאיפה מתחילים ? (או שזה כלול בזוגי? פשוט לגבי הבעיה הוא היה מעדיף מטפל גבר )

אני גם מרגישה שקצת איבדי אמון בו, איך מחזירים ? והמחשבה של לקיים יחסים עכשיו פשוט מעלה לי את הדברים שראה וזה ממש ממש מגעיל אותי, פשוט הזמן יעשה את שלו?

יודעת שזה כואב עכשיו אבל מאמינה שכל הסיפור הזה רק יקרב ביננו ( הוא באמת מרגיש יותר קרוב כי לא מסתיר דברים) ואם כבר דברים טובים שיצאו מזה הוא באמת מנסה לפנק אותי ודי נתן לי מסאז בגב רב השבת (לא יודעת איך להסביר אבל הרגשתי שכל זה ממש מכביד עלי שממש הרגשתי תפוסה בגוף )

אז באמת תודה (וגם בעלי מודה ) לכל אחת כאן !

יש הרבה מטפלים שמתמקצעים בשני הנושאים כי באמת הם שזורים כל כך חזק

ממליצה להתיעץ עם אפרת צור, או מכון רותם (נראה לי זה השם..אלישע אזר) או מרכז יה"ל

אולי מי מהם ידע לעזור לכם למצוא שליח או שליחה טובים.

אל תתפשרו על מקצועיות!

בנושאים אינטימיים ועמוקים כאלה טיפול לא מדויק יכול גם להזיק, להתפיח משקעים ולהקשות על הטיפול בהמשך....

לגבי האמון - נורמלי וטבעי. אני חושבת שלא נכון ולא בריא לנסות לקיים יחסים כל עוד את לא רוצה בזה.זה רק מרחיק אתכם מהמטרה החשובה והטובה הזו

כמובן שכל טיפול מיני הוא לא מטפל בכאבים עצמם אם המקור שלהם הוא פיזי. אבל רוב מוחלט של הכאבים ביחסים נובעים מחיבור של גוף-נפש, מהכנה לא מספיקה של הגוף, וטראומות

לכן לדעתי שווה להתחיל מטיפול הוליסטי

ואם לא רואים בעקבותיו שיפור או אם המטפל/ת ימליצו אז לפנות לטיפול רפואי או של סקסולוגית מוכוון לכאב

בהצלחה!!!!

כל הכבוד על המוכנות לטפל, זה לא קל

"רוב מוחלט של הכאבים ביחסים נובעים מחיבור של גוף-נפש"

אז אין לי נתונים מדוייקים,

אבל במקרה שזה כן נובע ממשהו פיזי - צריך לתת לזה קדימות ראשונה ודבר ראשון לברר את זה

כי,

אם זה נובע ממשהו פיזי ועושים המון עבודה נפשית-רגשית ושום דבר לא מתקדם - זה יכול לגרום יאוש ודכאון של אני לא בסדר...

ומהצד השני, הרבה אנשי מקצוע בתחום (גניקולוגים, פיזוטרפיסטיות) לא יודעים לאבחן ולטפל באופן מספיק מקצועי (מכירה לא מעט סיפורים), ההתשה בללכת מאחד לשני ולקוות כל פעם ולהתאכזב היא קשה, אבל כן ממליצה מאוד להתעקש על אנשי מקצוע מובחרים, גם כשדורש השקעה כספית רבה (פרופ' לב שגיא דבר ראשון, וכדאי לקרוא שרשורים שהיו פה לאחרונה).

בקיצור, דבר ראשון לבדוק או לשלול אם זה עניין פיזי ורפואי, ואח"כ להתקדם הלאה.

לא סותר טיפול זוגי במקביל, במיוחד בעקבות כל מה שזה מעלה...

ולפותחת באופן אישי - את נשמעת מיוחדת ומעוררת התפעלות! 

וגם זה עוד סיבה שחשוב ללכת למישהו מקצועי בתחום, שידע להגיד מתי זה מחוץ לגבולות הגזרה שלו.

גם בכיוון ההפוך- ללכת לטיפול רפואי כשהמוקד הוא רגשי זה סוחט וזה מתיש במיוחד בנושא כזה שבו עצם החשיפה היא קשה ומטלטלת

זה מקור לטיפול יתר של "פלסטרים" כמו משחות אלחוש וטיפולים מיותרים. יש לא מעט מקרים שבהם כאילו יש טיפול רפואי אבל בעצם זה לא מה שהיה צריך, אבל כשמגיעים לרופא זה מה שיש לו להציע

(לא שאני אומרת שבשום מצב לא נכון לאלחש, הגיוני שיש מקרים ספציפיים שכן. אבל בוודאי שברמה הפשוטה לאלחש כאב זה להתעלם מהזעקות של הגוף וזה גרוע פי כמה כשמדובר באינטימיות. זה לא יכול לבוא בלי טיפול עומק במוקד הכאב

כנ"ל שימוש יתר בניתוחים לבקיעת בתולין ודברים כאלה, גם במקרים שבהם זה לא היה נחוץ והיה אפשר לפתור את זה בדרכים פשוטות יותר ונעימות יותר )

לצערנו אין הרבה רופאות מעולות שיודעות להסתכל על המכלול

אם יש רופאה כזו כמובן שזה מעולה ולא צריך לחשוש

ושלא ישמע אחרת- מסכימה שחייבים לשלול בעיה רפואית אמיתית, כי אם היא קיימת שום טיפול לא יעזור. אבל כאן נשמע שכבר שללו 

ממש שווה לפחות להתייעץ איתו

וזה הולך לקרב ביניכם מאוד!!

זוגיות בלי סודות היא רמה גבוהה של חברות.

כמו שכתבו לך לגבי טיפול בשבילך.

לגבי בעלך - תעשי חיפוש של כל מיני ארגונים שמתעסקים עם שמירת הברית.

השיטה הכי יסודית היא "12 הצעדים", לדעתי גם למי שלא מוגד כמכור - יש המון כלים לקחת משם.

לגבי הדחייה והקושי המנטלי עם קיום יחסים כרגע- לשתף, לשתף ועוד פעם לשתף.

שוב, זה מה שעובד אצלנו, לא בטוח נכון לכולם.

לשבת לדבר על כל מה שקורה.

מה הוא מרגיש, מה את מרגישה.

מה את צריכה שהוא יעשה / יאמר על מנת להרגיש נאהבת / על מנת להחזיר אמון.

הרבה מגע לא מיני.

עוד משהו שיכול אולי לעזור לך: שיכתוב לך רשימה של תכונות או דברים שהוא אוהב בך. ( אפשר גם להגיד, אבל עדיף לכתוב - יותר תוקף ואפשר לקרוא שוב ושוב ).

וקחו את הזמן. אתם עולים ובונים כרגע עוד קומה בזוגיות. לאט לאט, יציב ובטוח❤

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

לא זוכרת

הוא מעולה אבל

וזול

ולא כבד

אבל צריך להוביל אותו איכשהו לבית כי זה מוצר גדול

פשוט מפעילים

בכפר סבא.

עם צינור.

2 עובדים ערבים העלו את המכונה על העגלה שלנו, בעלי הרים אותה לבד מהעגלה לאוטו ומהאוטו לבית, על המכונת כביסה. (אם לבעלך יש כוח, לא אמור להיות בעיה)

לא צריך להתקין כלום, פשוט לחבר לחשמל וזהו.

מה שכן, אני ממש נבהלתי לגלות שהדירוג האנרגטי שלו זה g😱

זה אומר שהוא שותה חשמל בטירוף (לשם השוואה, רוב מוצרי החשמל הם בדירוג Aאו B) ומייבשים שהם ידועים כזוללי חשמל ראינו בחנויות חשמל אחרות בדירוג c.

המייבש של אושר עד היה זול ביותר מ1,000 ממייבשים אחרים שבדקנו, אבל לא יודעת להגיד לך כמה כסף נפסיד על זה שהדירוג שלו מאוד גבוה. לא מבינה בזה, אבל אם עדיין לא קניתם לפי דעתי שווה לבדוק את זה. אני מרגישה כרגע קצת מחסום בלהפעיל אותו חופשי וזה מבאס אותי.

אצלנו למשל המיני מרכזי בדרוג נמוך לא זטכרת כמה ועדיין קנינו אותו..

זה יכול להיות שיקול אבל מנסיוני לפחות - היה לי מייבש בדרוג a וגם עכשיו יש לי מייבש (את זה של אושר עד) ולא רואה הבדל משמעותי בחשבון שגמככה גבוה אצלי