לא יודעת אם את עושה משהו לא בסדר. ילדים רבים בהרבה משפחות, אפשר לנסות לכוון אחרת אבל לא חושבת שצריך לקחת את זה ככישלון אישי...

דבר שני, הייתי מנסה מראש להימנע מדברים כאלה. נגיד לא להגיד לגדולה לבקש מאח שלה, אלא לבקש בעצמך. וגם בזמנים רגועים לדבר אחד על אחד עם כל אחד מהם על איך מדברים לאחים ואיך למנוע את המריבות האלה. וגם תמריצים - לפעמים אני עושה מבצעים של שלום בית. אם הם כך וכך זמן לא רבים, חיים בשלום אחד עם השני אז מקבלים משהו קטן, זה גורם להם לחשוב על זה יותר לפני שקופץ הפיוז...

עם הגדולה שבגיל ההתבגרות כדאי גם להיות רגישים במיוחד, לתת לה זמן ויחס אישי וכו'

ההצלחות שלהם הכשלונות שלנו...

סתם, לא מוטו, אבל זה תמיד לוקח אותי לשם

לגבי הבכורה, זה נושא מורכב. מדובר בילדה מלאך שהפכה למפלצת בן רגע. אני עוד מנסה לעכל את מה שקורה שם....

גיל ההתבגרות הוא לא תירוץ מספיק לשינוי קיצוני כמו שאת מתארת...

מעלה השערות: שינוי חברתי כלשהו, משהו שקרה בבית הספר, פגיעה כלשהי (מכל סוג) שהיא עברה...

מתפללת בשבילכם שזה לא משהו חמור מדי ♥️

אין התנהגות קיצונית כמו שפשוט נהיה לה פה ג'ורה...

ולמזלי, היא (עדיין...) מספרת לי הכל. יש בה משהו כל כך ילדותי וכל כך בוגר בו זמנית שאני לא מופתעת שכל כך קשה לה... 

גם לי יש בת בכורה בגיל הזה ו2 בנים בערך בגילאים שלך.. וגם אצלי רבים לא בלי סוף אבל רבים ומה שאני שמתי לב שהגדולה מאוד סמכותית ולוקחת אחריות אובר ולכן כשאני מבקשת ממנה למשל להגיד לקטנים יותר להתקלח אז היא לפעמים לא יודעת איך להשתמש בסמכות בצורה נעימה גם כי היא עוד צעירה ואין לה סבלנות וגם כי לצערי היא גם מחכה אותי לפעמים שאני קצרה ובלי סבלנות עכשיו אני חושבת שזה שאני לפעמים בלי סבלנות זה לא בסדר אבל זה פחות נורא מאשר כשהיא ככה. ולכן אצלה הם מתנגדים וישר מתפתח ריב. עוד משהו שהשנייים רוצים גם כבר להרגיש גדולים והיא כביכול מאפילה עליהם.הבן השני שלי סוג של תמיד בורח מאחריות כשהיא בסביבה ובאורח פלא בלעדיה הוא מגלה אחריות ויוזמה מטורפת אז מה שאצלי עוזר זה כמה דברים:

א להשתדל בעצמי להיות בנחת יותר.

ב להסביר לה איך לבקש ולתת לה כלים איך להתמודד עם יש התנגדות.

ג לצמצם מתן הוראות שלה לקטנים יותר

ד להעצים כל אחד בנפרד לדוגמא כשהיא חוזרת מאוחר מהלימודים להעצים את הבא אחריה וכו..

ה לתת להם זמן של גדולים לבד עם אחריות משותפת ותתפלאי הם יכולים לריב שעה לםני עד כמעט מכות ואז פתאום בערב בזמן של אחד על אחד הם האוהבים הכי גדולים..

והכי חשוב לזכור שזה עובר ואני יכולה להעיד על עצמי שאחותי ואני היינו הולכות מכות והיום חברות בלב ובנפש..

בהצלחה יקרה

ואני כל הזמן מנסה להעצים אותו והחא תמיד "נדחפת", למשל כשצריך להרכיב או לתקן משהו בבית אני מבקשת ממנו, לא כי הוא בן, אלא כי יש לו ידיים טובות, ותמיד היא נדחפת גם לעשות. בהתחלה כאילו לעזור לו ותוך דקות משתלטת

וברגע שלא נתתי לה להידחף ועמדתי על זה שזו תהיה משימה שלו זה עזר משמעותית לביטחון שלו. וגם זה שאצלי היא כל הזמן עושה בשבילם גרם להם להוריד אחריות וברגע שלא נתתי לזה לקרות זה שיפר את הדינמיקה פלאים..

מילד שדןאג רק לעצמו ואכפת לו רק מעצמו התחיל לדאוג גם לאחים שלו ולאחרים. ובעיני זה לא בגלל שהוא היה אגואיסט פשוט כשלא היה לו מקום הוא מראש ויתר עליו ופתאום כשיש לו מקום הוא מסוגל גם מהעניק לאחרים. הוא ילד מאוד רגיש ומוכשר אבל מקטנות היא האפילה עליו כי יש בינהם פער יחסית גדול אז תמיד היא היתה היותר דומיננטית ואגב עם אחים שלו הקטנים יש פערים יותר קטנים ואני רואה איך זה משפיע כי לפעמים אנחנו כהורים נותנים לילד גדול יותר אחריות ובלי חשים לב סוג של ממדרים את הקטן וכשהפערים קטנים אז איכשהן מה שאני מבקשת מבן 6 אפשרי גם מבן 5.. ומעבר לזה בת בכורה זה גם בעיני אופי יותר דומיננטי אז אצלי לפחות זה מה שנוצר וזה מתאזן לאט לאט וברור לי שהמריבות ימשיכו להיות 

ולא נעים להודות, זה גם נוח שהיא כזאת...

אבל קפץ לי שאת מעבירה להם הוראות דרך האחים, וכמו שאת רואה זה ממש גורם לבעיות.. אולי לנסות להימנע מלהכניס את אחד מהם למצב שהוא מורה לאחרים מה לעשות, גם אם זה בשמך.

קראתי פעם מחקר שילדים רבים פי 2 ליד ההורים כי הם יודעים (בתת מודע) שיש מבוגר אחראי בשטח אז הם מרשים לעצמם להיות פחות בוגרים ואחראיים. את רואה את זה גם אצלכם? נגיד אם הם אצל דודים ואת לא בסביבה הם עדיין רבים הרבה?

אם זה ככה אולי הייתי מפסיקה להתערב, ואם באים אלייך אומרת - מצטערת, זה ביניכם תמצאו פתרון.

*מסייגת שבמקרה של מכות או משהו חמור כמו השפלה של אחד האחים הייתי מתערבת, אבל יותר בצורת ענישה. שיהיה ברור שעל זה לא חוזרים.

חוצמזה הייתי מדברת איתם בזמן נינוח - מזמנת אותם לישיבה משפחתית אם זה אופציה או מדברת איתם אחד אחד אם את לא חושבת שיהיו בקשב ביחד. אומרת להם שאת רואה שהם רבים הרבה ומנסה להבין למה האחים כל כך מרגיזים אותם, לא בקטע מאשים באמת לשמוע גם אם זה נראה לך סיבות טיפשיות ולנסות להבין מה עומד מאחורי זה.

המריבות מגיעות אלייך בסוף? אולי חסר להם זמן איתך?

הם בביקורת אחד על השני? אתם בית ביקורתי/שיפוטי באופן כללי? לא דווקא מעל פני השטח, אני מתכוונת גם לשדרים. לדוגמא אתם חכמים וממש מעריכים חוכמה וקשה לכם עם טעויות?

אני זורקת כיוונים כי צריך להכיר אתכם כדי להבין מאיפה זה מגיע, אבל תנסי לראות מה הצורך שמתחבא מאחורי הריבות האלה.

בכל בית יש ריבות טיפשיים, אבל גם יש רגעים מהממים וחברות טובה. נשמע שיש להם ממש את הבסיס אם הם מתגעגעים, אבל אולי לא יודעים איך לבלות ביחד.

בתור לא מומחית יצאה לי פה חפירה גדולה 🙈

אבל מקווה שעזרתי קצת.

וממש ממליצה כמובן על הדרכת הורים

בדקתי אם הם רבים יותר לידי, התשובה היא לא. כשאני בעבודה והם לבד בבית הם מתקשרים כל חמש דקות על שטות אחרת.

מה שכן, בחוץ שלושתם מלאכים קטנים. באמת. המורות, הסבתות, ההורים של החברות... כולם מתפעלים מכמה שהם ילדים טובים....

לגבי ההוראות דרך האחים, זו סתם הייתה דוגמה לדרך שבה הם מתקשרים. אני לא עושה את זה הרבה (אלא אם אחד מהם לידי ואני בדיוק צריכה משהו) אני אשתדל בעצתך לעשות את זה פחות, לא בטוחה שזה יפחית...

אני לא חושבת שהם בביקורת אחד על השניה, כמו שהם לא רוצים לצאת "פראיירים". הבן אמר לי במפורש שהוא לא מוכן לוותר לאחותו הקטנה כי היא תחשוב שהוא חלש. לא מבינה מאיפה זה בא לו, אין אצלנו בכלל שיח של "פראייריות" בבית זה בכלל לא שם...

לגדולה יש חוש צדק מאוד חזק, וזה בא בידי ביטוי ב "למה אני" כל הזמן. וגם בהגנה על אחרים, אגב. דווקא את חוש הצדק שלה אני יכולה להבין כי זה כן בא ממני.... אמנם התמתנתי עם השנים אבל עדיין

דווקא מראה שהם באמת רבים רק לידך.

כשאת לא בסביבה הם יודעים להיות בוגרים ומהממים, אבל כשאת שם הם משחררים את זה ונותנים לעצמם להיות לא נחמדים.

ואם את עונה לטלפון ומתערבת בריב - זה בדיוק כמו להיות שם..

תנסי לענות לטלפון ולהגיד - אני שומעת, תפתרו את זה ביניכם.

ולגבי מה שהבן אמר לך זה באמת מעניין שהוא מרגיש צורך לעמוד על המקום שלו שלא ירגישו שהוא חלש, אפ זה לא האוירה בבית. אולי תנסי לפתוח את זה שוב איתו ולהבין אם הוא מרגיש שאין לו מקום מספיק יציב וזה גורם לו לצורך פנימי להילחם על המקום שלו.

לגבי הבת - זה ממש יפה בעיניי שכל כך אכפת לה. בלי ציניות.

אבל נראה לי שדוקא בתור מישהי שהיתה שם את יכולה לראות אם היא במקום שזה להט של ילדות והיא תתמתן עוד כמה שניפ כמוך, ואז צריך נקודתית לבקש ממנה להתגבר במקום שזה הופך את האוירה ללא נעימה, או שזה משהו גדול יותר ואז באמת כדאי להכווין אותה איך לנתב את חוש הצדק הזה שהוא דבר נפלא ככה שהוא יבוא בנועם ובאסרטיביות אבל בלי לוחמנות שגורמת למריבות. 

זה לגמרי נחשב שהם רבים לידך.

וגם אם את לא עונה לטלפון אבל את איתם במחשבות.

כל עוד המריבות מפעילות אותך, זה ימשיך.

יש משהו בריא בזה שילדים מרשים לעצמם להיות יותר חופשיים בבית מאשר בחוץ.

אבל בגבול הטעם הטוב, ואת הגבול הזה הם צריכים למצוא בעצמם עם תיווך שלכם.

יש דברים שהם מחוץ לגבול כמו מכות, שבירת חפצים, פגיעה בפרטיות וכד'.

אבל האם לריב כל שלוש דקות או עשר או שעה,

מתי לוותר ומתי להתעקש, זה הם צריכים ללמוד בעצמם מה נכון להם.

אבל כל עוד זה מפעיל אותך, יש להם פה אינטרס נוסף לא מודע, שזה לקבל יחס ואפילו מספיק מחשבה גם בלי יחס בפועל, מאמא.

וכשיש את האינטרס הזה, הוא מאפיל על כל האינטרסים האחרים והם יהיו מוכנים לשלם מחירים אישיים כבדים כמו להפסיד פעילויות או להצטרד עד כלות כוחות ואפילו לוותר על צרכים כמו אוכל ומקלחת ושעות שינה העיקר להפעיל את אמא.

אם תצליחי לא להתרגש מהמריבות שלהם, את תראי שזה ישתלם לך.

מתי שהוא ההורים לא בתמונה והם יהיו חייבים להסתדר לבד... 

קודם כול -

ראיתי אצלי שזה כמעט אף פעם לא עובד אם אני שולחת ילד אחד לילד אחר עם הוראה שלי. כמעט תמיד הוא יעוות אותה (בעיקר בטון), והילד השני ירגיש ש"מה פתאום אח שלי אומר לי מה לעשות?"

אז אני ממש משתדלת להימנע מזה. ואם חייבת - אז נותנת הוראות גם לילד שמעביר את ההודעה ("תאמר לו בעדינות ותאמר שאמא ביקשה") או מעדיפה לומר לו שיאמר לילד השני "אמא ביקשה שתבוא אליה" ואז אוכל לומר לו באופן אישי את ההוראה.

שנית -

אולי הם קצת גדולים בשביל זה, אבל בכל זאת שווה לנסות:

"מבצע אהבה". טבלת מבצע שבה מסמנים נקודה בכל פעם שמישהו עשה לאחיו משהו שמביע אהבה, או שהם שיחקו יפה ביחד, או שהם התגברו ולא הציקו. בסיום הטבלה נותנים פרס משפחתי כלשהו.

שלישית -

לנסות לדבר הרבה על אהבה בבית. לאו דווקא בהקשר ספציפי, אלא בתור "תורה" - אהבת חינם (במיוחד בימים אלו), אחים בהיסטוריה שאהבו זה את זה, מה עלול לקרות אם לא אוהבים (מלחמת אחים וכו').

רביעית -

לפעמים עדיף דווקא לא להתערב במריבות שלהם. אם הרעש שלהן מציק לך (מי כמוני מבינה את זה...) אז לנסות להתרחק מהאזור. אם הם באים אלייך שתפשרי ביניהם, תאמרי להם בנחת שהם גדולים מספיק בשביל להגיע לפשרה לבד. זה גם יכול קצת לעזור, או לפחות לעזור לך לצאת מהמשוואה.

חמישית -

להתפלל על זה... זה הכי חשוב... להתפלל שתרווה האחווה ביניהם, ולהאמין שהם באמת אוהבים זה את זה (עובדה שהם מתגעגעים זה לזה), רק שקשה להם להתאפק כשמישהו מציק להם...

הרבה הצלחה לכולנו...

ותודה על האמפתיה ועל חוסר השיפוטיות

אצלי המסרים דרך הילדים עובר מעוותים, לא מדוייקים, שלא לומר על סף השקרים.

ועדיין מניסיוני מעצמי ומהאחים שלי, אח"כ נהייים אחים טובים ואוהבים בתנאי שלא מפלים בין הילדים, לא מתווכים, לא שופטים.

זה בית של 60 מטר, שחושה חדרים, כלומר הבנות בחדר, אנחנו בחדר עם התינוק ובן ה 10 (שגורש מהחדר של הבנות...) ישן בסלון בפינה שסידרנו לו.

אין להם לאן לברוח. פעם הוא התקשר אלי מהשירותים כי לא היה לו מקום של שקט. כמעט בכיתי בעצמי אותו רגע...

אין לנו אפשרות לעבור דירה, זו לא אופציה כרגע והצפיפות היא כמו סיר לחץ

מה עם לעבור לפריפריה?

לפעמים הקיבעון הוא בראש, וכשמתיישבים לעשות רשימה של בעד ונגד - מופתעים! השד לא כזה נורא!

ממני, 13 שנה בקוביית בטון במרכז. וכבר כמה שנים בבית פרטי בצפון,  רחב, מואר ומשקיף אל הים.

תעצרו רגע לשקול?

פעמיים כמעט עשינו את זה והשתפנו ברגע האחרון....

איכות חיים מטורפת.

( קצת קשה עם למצוא עבודה, תלוי מה המקצועות שלכם..)

ואם את נשארת בכל זאת - אפשר לחולל פלאים גם בדירה קטנה עם תכנון נכון, עיצוב ומינימליסטיות. מענין אותך?

לא עשתה כלום....

אני יודעת שלא בשביל זה פתחת את השרשור.

אבל מענין אותך אני אשמח לנסות לעזור לך.

אוהבת את זה מאוד!

תראי אם יש לך זמן / טיפה כסף ומוכנות לצאת מהאנונימיות.

קודם כל, האח שרבתי איתו הכי הרבה הייתי הכי קרובה אליו, אז גם אם הם רבים הכל בסדר, זה לא אומר כלום על איך הם יהיו כשיגדלו, תני להם לריב הם ילמדו לתקשר.

דבר שני-עניין המקום הוא משמעותי ממש בעיניי, יחד צריך פינה משלו, איפשהו להיות כשמציקים לו... אז אולי אפשר ממש לסגור לו את הפינה בסלון, או לראות איך כן אפשר לעבור-למשל לפריפריה כמו שקופצת הציעה...אבל אני חושבת שגם זה יכול להקל על עניין הריבים

אני גם חושבת שמקום שמוגדר כמקום שקט בשבילו זה קריטי

במיוחד שלאחיות יש חדר ולו אין

משתפת שאצלנו גם לא לכולם היה חדר משלהם, ומי שלא היה לו - יצא מהבית הרבה בשביל השקט והפינה, עד הצבא, שאז חלק יצאו ולא חזרו.

ואני יודעת שפעם זה לא היה ככה, והיו מסתדרים איכשהו בצפיפות וכולם היו מאושרים, אבל הילדים של היום זה לא הילדים של פעם, אז כן חשוב בעיניי למצוא לו פתרון כלשהו - בתוך הבית הזה,  אולי מיטת קומותיים שהוא יהיה למעלה בחדר עם הבנות נגיד, או לסגור עם פרגוד את החלק שלו בסלון, או באמת בבית אחר.

ועד אז -- גם אני חושבת שעדיף שהוראות ומשימות את תחלקי, או שתוודאי עם הבת שהיא מעבירה אותן בשמך בשביל שיהיה יותר נעים לקבל 

ואני חושבת שאת אמא מדהימה שמצליחה לשים לב ולראות את הילדים שלך ❤️

מיטה פרטית ומקום שקט לעצמך זה לדעתי בסיסי....

אני רואה על הילדים הקטנים שלי את הצורך הזה..

ואולי לשקול בינתיים שבמהלך היום החדר שלכם שלו בלבד והתינוק בסלון..

אכן הבית לא גדול,

אבל לחיות בתחושה של צפוף ואנחנו מסכנים יהיה להם יותר קשה לכל החיים..

מה כן הייתי עושה?

שטח פרטי לכל ילד ולעמוד על זה שיכבדו אותו.

אני רואה את זה בעיקר במיטה - המיטה זה השטח הפרטי של הילד, לא נוגעים לו שם בדברים, לא עולים עליה בלי רשות, אם הילד שם לא באים אליו ומציקים לו, להעלות את המושג פרטיות לחלל האוויר בבית. (וכמובן גם מקומות אחסון וכו).

מתכוונת שתהיה פרטיות במובן הפיזי, ופרטיות כמושג, עכשיו הוא רוצה להיות לבד, לא מציקים לו ולא מדברים איתו.

תנסי לחשוב איזה חללים כן יש בבית שיכולים לשמש כמקום שהות נפרד לכל אחד (ספה, מטבח, מאחורי הספה, החדר של אבא ואמא, המסדרון, לפעמים חלוקה לחללים מוגדרים עוזרת להרגיש את ה"יש". למשל - ילדה רוצה לעשות יצירה בלי שיפריעו לה - השולחן במטבח או מתחת לשולחן בסלון זה אחלה מקומות פרטיים בשבילה.

בנוסף - לגדול שיש לו פינה בסלון, אם רלוונטי אפשר לשים וילון או להתקין מחיצה מתקפלת.

התייחסתי רק לצפיפות מנסיון של בית קטן, למריבות לא מבינה בזה...

דבר שני, לתת לילדים הוראות מדויקות מה להגיד (לפעמים אני מבקשת מהם לחזור אחרי כדי שיגידו את זה נכון)

תגיד לx שאמא אמרה שזה זמן לצאת מהמקלחת והיא תכף באה לראות אם אתה מסתדר.

דבר שלישי, להביע אמפתיה לקושי של הגדולה (את צודקת שזה יכול לשגע שהוא דופק ככה או שר את השיר הזה או וואטאבר) אבל להסביר לה שהם לא יכולים לגדול בתחושה שאסור להם לנשום ליד אנשים אחרים. להגיד שהם מתנהגים כמו שילדים בגילם אמורים להתנהג, תארי לך שאת מתחילה לשיר משהו או לשרוק או לנגן ומיד אומרים לך תפסיקי זה מעצבן. אתה מרגיש ככה שכל מה שתזיז ירגיז מישהו ואי אפשר להיות שמחים ככה. אז לפעמים אני אתחשב באחים שלי ואסבול אבל אתגבר, ולפעמים יתחשבו בי ויפסיקו. ושיהיה איזשהו איזון בזה.

וגם לעצמי אני אומרת כשהם רבים ורבים שזה בעצם לעבוד על אותו שריר של כוח סבל לתת להם להיות ילדים נורמלים, ובהחלט במקרים שאני לא מסוגלת להכריע אני אומרת להם שאני לא מתערבת עכשיו ושיסתדרו.

אם משהו מזה נשמע לך מתאים אצלכם- נפלא, אם לא, תדלגי. בהצלחה🤗

א. הבנתי שזה לא המצב הנפוץ אבל הדוגמא של להכנס למקלחת באמת לא מומלץ להפוך אחים לעמדה של 'הורים'

אבל אם זה לא המצב בדר''כ אז לא משנה

ב. אני היתי יוזמת ערב כיף..אוירה כייפית ואוכל טעים..שירגי ש קצת חגיגי..

ופותחת איתם שיחה על האוירה בבית

לא שיחת מוסר!

בכלל לא מדברת אני

רק ושואלת אותם כל אחד בתורו שישתף

מה נעים לו באוירה בבית

ומה פחות נעים לו באוירה בבית בין האחים

ומראש אומרת שאנחנו רק מקשיבים אחד לשני

ולא מגיבים או נכנסים על זה לדיון

ואז לוקחת נגיד נק' מכל מה משמריע לכל אחד

ושואלת אותם מה הם מציעים לעשות כדי שתהיה אווירה נעימה יותר

מה יכל להקל על כל אחד

משהו בסגנון

אפשר גם להכריז על מבצע אוירה טובה

וכל אחד יתרום משהו אחד משמקבל על עצמו עבור זה

ובסוף הקיץ הם יקבלו על זה ככה צ'ופר חיזוק של יום כיף איפושהו או משהו אחר שישמח אותם

ג.היתי מייצרת שיחות דומות אישיות עם כל אחד

להרגיש מה ההתמודדות של כל אחד באופן פרטי מול האחים

ד. עיקר העבודה הפרקטית

זה להשקיט את העתבים שזה מייצר אצלך

כשהם רבים הם לומדים את עצמם

זה המורה לוויסות רגשי,למיןמנויות חברתיות שיהיה להם גם בעתיד

זה המרחב לימוד ותרגול

אם בשעור נהיגה המורה רק ישים ברקסים התלמיד לא ילמד לנהוג ולניות עצמאי בכביש

לאוזן איב מעצבן

אם מפרשים אותו אחרת

זה כבר מרגיש אחרת ולא מציף רגשית

תנסי לעבוד על עצמך מבפנים

להשקיט אץ העצבים מלכתחילה

לא רק כשהם מתפרצים

להבין למה זה מעצבן אותך

ואיך אפשר לפרש את זה אחרת

וגם לראות כשלב התפתחותי ולא כמשהו גורלי

זה חלק ממכלול

ומתוך ההשקטה בתוכך אותי תצליחי גם להגיב נכון- שזה כמו שכתבו- כמה שפחות להתערב

פשוט ככה

לא אדישות אבל ענייניות

ולהאמין בהם

את לא בסדר, כי את לא שמה אטמי אוזניים.

את אחרי לידה.

אין לך כוח לשמוע אותם?

מעולה.

כנסי לחדר. תנעלי. תנוחי עם התינוק. תתכרבלי איתו.

תדליק מזגן או כל חפץ שימסך את הרעש.

ובהצלחה לכולם.

(אגב אני לא סתם אומרת, גם סופר נני אומרת פשוט לא להיות הקהל של ההצגה. הם ילמדו להסתדר לבד כשאין הורה שיצפה במריבה)

תקציבי להם גבולות סביב המרחב המשותף למשל בזמני ארוחות. מי שיש לו זמן למריבות סיים לאכול.

פעם פעמיים שלוש. הם יתיישרו ולא יריבו סביב השולחן. שילכו לספות או למקום אחר לריב.

תחליטי על שטח או זמנים שאת חייבת סביבה סטרילית ממריבות. כל השאר- תתעלמי. שחררי. שיעשו מה שטוב להם.

אם את ממש חייבת שקט נגיד את רוצה לישון ולא מצליחה, תשלחי אותם החוצה. שילכו לקנות ארטיק.

או שתפרידי לחדרים או תשלחי לחברים.

בינתיים חיבוק!❤️

ונקודה קטנה שאמא שלי תמיד אמרה כשאנחנו היינו רבים - שהמריבות של הילדים שלנו עוזרות לנו להבין למה הקב"ה כל כך לא אוהב שנאת חינם.

זה באמת כואב, ובאמת מתסכל. ומתוך זה אפשר גם להתפלל על אחדות ואהבת חינם בעמ"י.

מקווה לכתוב מחר בלנ"ד דברים שעזרו לנו.

למרות שזה גם עניין של תקופות. אצלנו גם היה דומה סביב הלידה, התחיל כבר מההריון ונמשך עוד תקופה אחרי הלידה. עכשיו (חצי שנה אחרי הלידה) ב"ה הרבה הרבה יותר טוב (לא שאין ריבים, אבל יש הרבה יותר 'ביחד', ויותר אפשרות בשבילי להתרחק מידי פעם בלי שמיד מתחילה מריבה).

אז לא יודעת אם זה רק עניין של זמן, או שזה גם דברים שעשינו שעזרו. בכל מקרה, אני אנסה בהמשך לכתוב בהרחבה.

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק