לא יודעת אם את עושה משהו לא בסדר. ילדים רבים בהרבה משפחות, אפשר לנסות לכוון אחרת אבל לא חושבת שצריך לקחת את זה ככישלון אישי...

דבר שני, הייתי מנסה מראש להימנע מדברים כאלה. נגיד לא להגיד לגדולה לבקש מאח שלה, אלא לבקש בעצמך. וגם בזמנים רגועים לדבר אחד על אחד עם כל אחד מהם על איך מדברים לאחים ואיך למנוע את המריבות האלה. וגם תמריצים - לפעמים אני עושה מבצעים של שלום בית. אם הם כך וכך זמן לא רבים, חיים בשלום אחד עם השני אז מקבלים משהו קטן, זה גורם להם לחשוב על זה יותר לפני שקופץ הפיוז...

עם הגדולה שבגיל ההתבגרות כדאי גם להיות רגישים במיוחד, לתת לה זמן ויחס אישי וכו'

ההצלחות שלהם הכשלונות שלנו...

סתם, לא מוטו, אבל זה תמיד לוקח אותי לשם

לגבי הבכורה, זה נושא מורכב. מדובר בילדה מלאך שהפכה למפלצת בן רגע. אני עוד מנסה לעכל את מה שקורה שם....

גיל ההתבגרות הוא לא תירוץ מספיק לשינוי קיצוני כמו שאת מתארת...

מעלה השערות: שינוי חברתי כלשהו, משהו שקרה בבית הספר, פגיעה כלשהי (מכל סוג) שהיא עברה...

מתפללת בשבילכם שזה לא משהו חמור מדי ♥️

אין התנהגות קיצונית כמו שפשוט נהיה לה פה ג'ורה...

ולמזלי, היא (עדיין...) מספרת לי הכל. יש בה משהו כל כך ילדותי וכל כך בוגר בו זמנית שאני לא מופתעת שכל כך קשה לה... 

גם לי יש בת בכורה בגיל הזה ו2 בנים בערך בגילאים שלך.. וגם אצלי רבים לא בלי סוף אבל רבים ומה שאני שמתי לב שהגדולה מאוד סמכותית ולוקחת אחריות אובר ולכן כשאני מבקשת ממנה למשל להגיד לקטנים יותר להתקלח אז היא לפעמים לא יודעת איך להשתמש בסמכות בצורה נעימה גם כי היא עוד צעירה ואין לה סבלנות וגם כי לצערי היא גם מחכה אותי לפעמים שאני קצרה ובלי סבלנות עכשיו אני חושבת שזה שאני לפעמים בלי סבלנות זה לא בסדר אבל זה פחות נורא מאשר כשהיא ככה. ולכן אצלה הם מתנגדים וישר מתפתח ריב. עוד משהו שהשנייים רוצים גם כבר להרגיש גדולים והיא כביכול מאפילה עליהם.הבן השני שלי סוג של תמיד בורח מאחריות כשהיא בסביבה ובאורח פלא בלעדיה הוא מגלה אחריות ויוזמה מטורפת אז מה שאצלי עוזר זה כמה דברים:

א להשתדל בעצמי להיות בנחת יותר.

ב להסביר לה איך לבקש ולתת לה כלים איך להתמודד עם יש התנגדות.

ג לצמצם מתן הוראות שלה לקטנים יותר

ד להעצים כל אחד בנפרד לדוגמא כשהיא חוזרת מאוחר מהלימודים להעצים את הבא אחריה וכו..

ה לתת להם זמן של גדולים לבד עם אחריות משותפת ותתפלאי הם יכולים לריב שעה לםני עד כמעט מכות ואז פתאום בערב בזמן של אחד על אחד הם האוהבים הכי גדולים..

והכי חשוב לזכור שזה עובר ואני יכולה להעיד על עצמי שאחותי ואני היינו הולכות מכות והיום חברות בלב ובנפש..

בהצלחה יקרה

ואני כל הזמן מנסה להעצים אותו והחא תמיד "נדחפת", למשל כשצריך להרכיב או לתקן משהו בבית אני מבקשת ממנו, לא כי הוא בן, אלא כי יש לו ידיים טובות, ותמיד היא נדחפת גם לעשות. בהתחלה כאילו לעזור לו ותוך דקות משתלטת

וברגע שלא נתתי לה להידחף ועמדתי על זה שזו תהיה משימה שלו זה עזר משמעותית לביטחון שלו. וגם זה שאצלי היא כל הזמן עושה בשבילם גרם להם להוריד אחריות וברגע שלא נתתי לזה לקרות זה שיפר את הדינמיקה פלאים..

מילד שדןאג רק לעצמו ואכפת לו רק מעצמו התחיל לדאוג גם לאחים שלו ולאחרים. ובעיני זה לא בגלל שהוא היה אגואיסט פשוט כשלא היה לו מקום הוא מראש ויתר עליו ופתאום כשיש לו מקום הוא מסוגל גם מהעניק לאחרים. הוא ילד מאוד רגיש ומוכשר אבל מקטנות היא האפילה עליו כי יש בינהם פער יחסית גדול אז תמיד היא היתה היותר דומיננטית ואגב עם אחים שלו הקטנים יש פערים יותר קטנים ואני רואה איך זה משפיע כי לפעמים אנחנו כהורים נותנים לילד גדול יותר אחריות ובלי חשים לב סוג של ממדרים את הקטן וכשהפערים קטנים אז איכשהן מה שאני מבקשת מבן 6 אפשרי גם מבן 5.. ומעבר לזה בת בכורה זה גם בעיני אופי יותר דומיננטי אז אצלי לפחות זה מה שנוצר וזה מתאזן לאט לאט וברור לי שהמריבות ימשיכו להיות 

ולא נעים להודות, זה גם נוח שהיא כזאת...

אבל קפץ לי שאת מעבירה להם הוראות דרך האחים, וכמו שאת רואה זה ממש גורם לבעיות.. אולי לנסות להימנע מלהכניס את אחד מהם למצב שהוא מורה לאחרים מה לעשות, גם אם זה בשמך.

קראתי פעם מחקר שילדים רבים פי 2 ליד ההורים כי הם יודעים (בתת מודע) שיש מבוגר אחראי בשטח אז הם מרשים לעצמם להיות פחות בוגרים ואחראיים. את רואה את זה גם אצלכם? נגיד אם הם אצל דודים ואת לא בסביבה הם עדיין רבים הרבה?

אם זה ככה אולי הייתי מפסיקה להתערב, ואם באים אלייך אומרת - מצטערת, זה ביניכם תמצאו פתרון.

*מסייגת שבמקרה של מכות או משהו חמור כמו השפלה של אחד האחים הייתי מתערבת, אבל יותר בצורת ענישה. שיהיה ברור שעל זה לא חוזרים.

חוצמזה הייתי מדברת איתם בזמן נינוח - מזמנת אותם לישיבה משפחתית אם זה אופציה או מדברת איתם אחד אחד אם את לא חושבת שיהיו בקשב ביחד. אומרת להם שאת רואה שהם רבים הרבה ומנסה להבין למה האחים כל כך מרגיזים אותם, לא בקטע מאשים באמת לשמוע גם אם זה נראה לך סיבות טיפשיות ולנסות להבין מה עומד מאחורי זה.

המריבות מגיעות אלייך בסוף? אולי חסר להם זמן איתך?

הם בביקורת אחד על השני? אתם בית ביקורתי/שיפוטי באופן כללי? לא דווקא מעל פני השטח, אני מתכוונת גם לשדרים. לדוגמא אתם חכמים וממש מעריכים חוכמה וקשה לכם עם טעויות?

אני זורקת כיוונים כי צריך להכיר אתכם כדי להבין מאיפה זה מגיע, אבל תנסי לראות מה הצורך שמתחבא מאחורי הריבות האלה.

בכל בית יש ריבות טיפשיים, אבל גם יש רגעים מהממים וחברות טובה. נשמע שיש להם ממש את הבסיס אם הם מתגעגעים, אבל אולי לא יודעים איך לבלות ביחד.

בתור לא מומחית יצאה לי פה חפירה גדולה 🙈

אבל מקווה שעזרתי קצת.

וממש ממליצה כמובן על הדרכת הורים

בדקתי אם הם רבים יותר לידי, התשובה היא לא. כשאני בעבודה והם לבד בבית הם מתקשרים כל חמש דקות על שטות אחרת.

מה שכן, בחוץ שלושתם מלאכים קטנים. באמת. המורות, הסבתות, ההורים של החברות... כולם מתפעלים מכמה שהם ילדים טובים....

לגבי ההוראות דרך האחים, זו סתם הייתה דוגמה לדרך שבה הם מתקשרים. אני לא עושה את זה הרבה (אלא אם אחד מהם לידי ואני בדיוק צריכה משהו) אני אשתדל בעצתך לעשות את זה פחות, לא בטוחה שזה יפחית...

אני לא חושבת שהם בביקורת אחד על השניה, כמו שהם לא רוצים לצאת "פראיירים". הבן אמר לי במפורש שהוא לא מוכן לוותר לאחותו הקטנה כי היא תחשוב שהוא חלש. לא מבינה מאיפה זה בא לו, אין אצלנו בכלל שיח של "פראייריות" בבית זה בכלל לא שם...

לגדולה יש חוש צדק מאוד חזק, וזה בא בידי ביטוי ב "למה אני" כל הזמן. וגם בהגנה על אחרים, אגב. דווקא את חוש הצדק שלה אני יכולה להבין כי זה כן בא ממני.... אמנם התמתנתי עם השנים אבל עדיין

דווקא מראה שהם באמת רבים רק לידך.

כשאת לא בסביבה הם יודעים להיות בוגרים ומהממים, אבל כשאת שם הם משחררים את זה ונותנים לעצמם להיות לא נחמדים.

ואם את עונה לטלפון ומתערבת בריב - זה בדיוק כמו להיות שם..

תנסי לענות לטלפון ולהגיד - אני שומעת, תפתרו את זה ביניכם.

ולגבי מה שהבן אמר לך זה באמת מעניין שהוא מרגיש צורך לעמוד על המקום שלו שלא ירגישו שהוא חלש, אפ זה לא האוירה בבית. אולי תנסי לפתוח את זה שוב איתו ולהבין אם הוא מרגיש שאין לו מקום מספיק יציב וזה גורם לו לצורך פנימי להילחם על המקום שלו.

לגבי הבת - זה ממש יפה בעיניי שכל כך אכפת לה. בלי ציניות.

אבל נראה לי שדוקא בתור מישהי שהיתה שם את יכולה לראות אם היא במקום שזה להט של ילדות והיא תתמתן עוד כמה שניפ כמוך, ואז צריך נקודתית לבקש ממנה להתגבר במקום שזה הופך את האוירה ללא נעימה, או שזה משהו גדול יותר ואז באמת כדאי להכווין אותה איך לנתב את חוש הצדק הזה שהוא דבר נפלא ככה שהוא יבוא בנועם ובאסרטיביות אבל בלי לוחמנות שגורמת למריבות. 

זה לגמרי נחשב שהם רבים לידך.

וגם אם את לא עונה לטלפון אבל את איתם במחשבות.

כל עוד המריבות מפעילות אותך, זה ימשיך.

יש משהו בריא בזה שילדים מרשים לעצמם להיות יותר חופשיים בבית מאשר בחוץ.

אבל בגבול הטעם הטוב, ואת הגבול הזה הם צריכים למצוא בעצמם עם תיווך שלכם.

יש דברים שהם מחוץ לגבול כמו מכות, שבירת חפצים, פגיעה בפרטיות וכד'.

אבל האם לריב כל שלוש דקות או עשר או שעה,

מתי לוותר ומתי להתעקש, זה הם צריכים ללמוד בעצמם מה נכון להם.

אבל כל עוד זה מפעיל אותך, יש להם פה אינטרס נוסף לא מודע, שזה לקבל יחס ואפילו מספיק מחשבה גם בלי יחס בפועל, מאמא.

וכשיש את האינטרס הזה, הוא מאפיל על כל האינטרסים האחרים והם יהיו מוכנים לשלם מחירים אישיים כבדים כמו להפסיד פעילויות או להצטרד עד כלות כוחות ואפילו לוותר על צרכים כמו אוכל ומקלחת ושעות שינה העיקר להפעיל את אמא.

אם תצליחי לא להתרגש מהמריבות שלהם, את תראי שזה ישתלם לך.

מתי שהוא ההורים לא בתמונה והם יהיו חייבים להסתדר לבד... 

קודם כול -

ראיתי אצלי שזה כמעט אף פעם לא עובד אם אני שולחת ילד אחד לילד אחר עם הוראה שלי. כמעט תמיד הוא יעוות אותה (בעיקר בטון), והילד השני ירגיש ש"מה פתאום אח שלי אומר לי מה לעשות?"

אז אני ממש משתדלת להימנע מזה. ואם חייבת - אז נותנת הוראות גם לילד שמעביר את ההודעה ("תאמר לו בעדינות ותאמר שאמא ביקשה") או מעדיפה לומר לו שיאמר לילד השני "אמא ביקשה שתבוא אליה" ואז אוכל לומר לו באופן אישי את ההוראה.

שנית -

אולי הם קצת גדולים בשביל זה, אבל בכל זאת שווה לנסות:

"מבצע אהבה". טבלת מבצע שבה מסמנים נקודה בכל פעם שמישהו עשה לאחיו משהו שמביע אהבה, או שהם שיחקו יפה ביחד, או שהם התגברו ולא הציקו. בסיום הטבלה נותנים פרס משפחתי כלשהו.

שלישית -

לנסות לדבר הרבה על אהבה בבית. לאו דווקא בהקשר ספציפי, אלא בתור "תורה" - אהבת חינם (במיוחד בימים אלו), אחים בהיסטוריה שאהבו זה את זה, מה עלול לקרות אם לא אוהבים (מלחמת אחים וכו').

רביעית -

לפעמים עדיף דווקא לא להתערב במריבות שלהם. אם הרעש שלהן מציק לך (מי כמוני מבינה את זה...) אז לנסות להתרחק מהאזור. אם הם באים אלייך שתפשרי ביניהם, תאמרי להם בנחת שהם גדולים מספיק בשביל להגיע לפשרה לבד. זה גם יכול קצת לעזור, או לפחות לעזור לך לצאת מהמשוואה.

חמישית -

להתפלל על זה... זה הכי חשוב... להתפלל שתרווה האחווה ביניהם, ולהאמין שהם באמת אוהבים זה את זה (עובדה שהם מתגעגעים זה לזה), רק שקשה להם להתאפק כשמישהו מציק להם...

הרבה הצלחה לכולנו...

ותודה על האמפתיה ועל חוסר השיפוטיות

אצלי המסרים דרך הילדים עובר מעוותים, לא מדוייקים, שלא לומר על סף השקרים.

ועדיין מניסיוני מעצמי ומהאחים שלי, אח"כ נהייים אחים טובים ואוהבים בתנאי שלא מפלים בין הילדים, לא מתווכים, לא שופטים.

זה בית של 60 מטר, שחושה חדרים, כלומר הבנות בחדר, אנחנו בחדר עם התינוק ובן ה 10 (שגורש מהחדר של הבנות...) ישן בסלון בפינה שסידרנו לו.

אין להם לאן לברוח. פעם הוא התקשר אלי מהשירותים כי לא היה לו מקום של שקט. כמעט בכיתי בעצמי אותו רגע...

אין לנו אפשרות לעבור דירה, זו לא אופציה כרגע והצפיפות היא כמו סיר לחץ

מה עם לעבור לפריפריה?

לפעמים הקיבעון הוא בראש, וכשמתיישבים לעשות רשימה של בעד ונגד - מופתעים! השד לא כזה נורא!

ממני, 13 שנה בקוביית בטון במרכז. וכבר כמה שנים בבית פרטי בצפון,  רחב, מואר ומשקיף אל הים.

תעצרו רגע לשקול?

פעמיים כמעט עשינו את זה והשתפנו ברגע האחרון....

איכות חיים מטורפת.

( קצת קשה עם למצוא עבודה, תלוי מה המקצועות שלכם..)

ואם את נשארת בכל זאת - אפשר לחולל פלאים גם בדירה קטנה עם תכנון נכון, עיצוב ומינימליסטיות. מענין אותך?

לא עשתה כלום....

אני יודעת שלא בשביל זה פתחת את השרשור.

אבל מענין אותך אני אשמח לנסות לעזור לך.

אוהבת את זה מאוד!

תראי אם יש לך זמן / טיפה כסף ומוכנות לצאת מהאנונימיות.

קודם כל, האח שרבתי איתו הכי הרבה הייתי הכי קרובה אליו, אז גם אם הם רבים הכל בסדר, זה לא אומר כלום על איך הם יהיו כשיגדלו, תני להם לריב הם ילמדו לתקשר.

דבר שני-עניין המקום הוא משמעותי ממש בעיניי, יחד צריך פינה משלו, איפשהו להיות כשמציקים לו... אז אולי אפשר ממש לסגור לו את הפינה בסלון, או לראות איך כן אפשר לעבור-למשל לפריפריה כמו שקופצת הציעה...אבל אני חושבת שגם זה יכול להקל על עניין הריבים

אני גם חושבת שמקום שמוגדר כמקום שקט בשבילו זה קריטי

במיוחד שלאחיות יש חדר ולו אין

משתפת שאצלנו גם לא לכולם היה חדר משלהם, ומי שלא היה לו - יצא מהבית הרבה בשביל השקט והפינה, עד הצבא, שאז חלק יצאו ולא חזרו.

ואני יודעת שפעם זה לא היה ככה, והיו מסתדרים איכשהו בצפיפות וכולם היו מאושרים, אבל הילדים של היום זה לא הילדים של פעם, אז כן חשוב בעיניי למצוא לו פתרון כלשהו - בתוך הבית הזה,  אולי מיטת קומותיים שהוא יהיה למעלה בחדר עם הבנות נגיד, או לסגור עם פרגוד את החלק שלו בסלון, או באמת בבית אחר.

ועד אז -- גם אני חושבת שעדיף שהוראות ומשימות את תחלקי, או שתוודאי עם הבת שהיא מעבירה אותן בשמך בשביל שיהיה יותר נעים לקבל 

ואני חושבת שאת אמא מדהימה שמצליחה לשים לב ולראות את הילדים שלך ❤️

מיטה פרטית ומקום שקט לעצמך זה לדעתי בסיסי....

אני רואה על הילדים הקטנים שלי את הצורך הזה..

ואולי לשקול בינתיים שבמהלך היום החדר שלכם שלו בלבד והתינוק בסלון..

אכן הבית לא גדול,

אבל לחיות בתחושה של צפוף ואנחנו מסכנים יהיה להם יותר קשה לכל החיים..

מה כן הייתי עושה?

שטח פרטי לכל ילד ולעמוד על זה שיכבדו אותו.

אני רואה את זה בעיקר במיטה - המיטה זה השטח הפרטי של הילד, לא נוגעים לו שם בדברים, לא עולים עליה בלי רשות, אם הילד שם לא באים אליו ומציקים לו, להעלות את המושג פרטיות לחלל האוויר בבית. (וכמובן גם מקומות אחסון וכו).

מתכוונת שתהיה פרטיות במובן הפיזי, ופרטיות כמושג, עכשיו הוא רוצה להיות לבד, לא מציקים לו ולא מדברים איתו.

תנסי לחשוב איזה חללים כן יש בבית שיכולים לשמש כמקום שהות נפרד לכל אחד (ספה, מטבח, מאחורי הספה, החדר של אבא ואמא, המסדרון, לפעמים חלוקה לחללים מוגדרים עוזרת להרגיש את ה"יש". למשל - ילדה רוצה לעשות יצירה בלי שיפריעו לה - השולחן במטבח או מתחת לשולחן בסלון זה אחלה מקומות פרטיים בשבילה.

בנוסף - לגדול שיש לו פינה בסלון, אם רלוונטי אפשר לשים וילון או להתקין מחיצה מתקפלת.

התייחסתי רק לצפיפות מנסיון של בית קטן, למריבות לא מבינה בזה...

דבר שני, לתת לילדים הוראות מדויקות מה להגיד (לפעמים אני מבקשת מהם לחזור אחרי כדי שיגידו את זה נכון)

תגיד לx שאמא אמרה שזה זמן לצאת מהמקלחת והיא תכף באה לראות אם אתה מסתדר.

דבר שלישי, להביע אמפתיה לקושי של הגדולה (את צודקת שזה יכול לשגע שהוא דופק ככה או שר את השיר הזה או וואטאבר) אבל להסביר לה שהם לא יכולים לגדול בתחושה שאסור להם לנשום ליד אנשים אחרים. להגיד שהם מתנהגים כמו שילדים בגילם אמורים להתנהג, תארי לך שאת מתחילה לשיר משהו או לשרוק או לנגן ומיד אומרים לך תפסיקי זה מעצבן. אתה מרגיש ככה שכל מה שתזיז ירגיז מישהו ואי אפשר להיות שמחים ככה. אז לפעמים אני אתחשב באחים שלי ואסבול אבל אתגבר, ולפעמים יתחשבו בי ויפסיקו. ושיהיה איזשהו איזון בזה.

וגם לעצמי אני אומרת כשהם רבים ורבים שזה בעצם לעבוד על אותו שריר של כוח סבל לתת להם להיות ילדים נורמלים, ובהחלט במקרים שאני לא מסוגלת להכריע אני אומרת להם שאני לא מתערבת עכשיו ושיסתדרו.

אם משהו מזה נשמע לך מתאים אצלכם- נפלא, אם לא, תדלגי. בהצלחה🤗

א. הבנתי שזה לא המצב הנפוץ אבל הדוגמא של להכנס למקלחת באמת לא מומלץ להפוך אחים לעמדה של 'הורים'

אבל אם זה לא המצב בדר''כ אז לא משנה

ב. אני היתי יוזמת ערב כיף..אוירה כייפית ואוכל טעים..שירגי ש קצת חגיגי..

ופותחת איתם שיחה על האוירה בבית

לא שיחת מוסר!

בכלל לא מדברת אני

רק ושואלת אותם כל אחד בתורו שישתף

מה נעים לו באוירה בבית

ומה פחות נעים לו באוירה בבית בין האחים

ומראש אומרת שאנחנו רק מקשיבים אחד לשני

ולא מגיבים או נכנסים על זה לדיון

ואז לוקחת נגיד נק' מכל מה משמריע לכל אחד

ושואלת אותם מה הם מציעים לעשות כדי שתהיה אווירה נעימה יותר

מה יכל להקל על כל אחד

משהו בסגנון

אפשר גם להכריז על מבצע אוירה טובה

וכל אחד יתרום משהו אחד משמקבל על עצמו עבור זה

ובסוף הקיץ הם יקבלו על זה ככה צ'ופר חיזוק של יום כיף איפושהו או משהו אחר שישמח אותם

ג.היתי מייצרת שיחות דומות אישיות עם כל אחד

להרגיש מה ההתמודדות של כל אחד באופן פרטי מול האחים

ד. עיקר העבודה הפרקטית

זה להשקיט את העתבים שזה מייצר אצלך

כשהם רבים הם לומדים את עצמם

זה המורה לוויסות רגשי,למיןמנויות חברתיות שיהיה להם גם בעתיד

זה המרחב לימוד ותרגול

אם בשעור נהיגה המורה רק ישים ברקסים התלמיד לא ילמד לנהוג ולניות עצמאי בכביש

לאוזן איב מעצבן

אם מפרשים אותו אחרת

זה כבר מרגיש אחרת ולא מציף רגשית

תנסי לעבוד על עצמך מבפנים

להשקיט אץ העצבים מלכתחילה

לא רק כשהם מתפרצים

להבין למה זה מעצבן אותך

ואיך אפשר לפרש את זה אחרת

וגם לראות כשלב התפתחותי ולא כמשהו גורלי

זה חלק ממכלול

ומתוך ההשקטה בתוכך אותי תצליחי גם להגיב נכון- שזה כמו שכתבו- כמה שפחות להתערב

פשוט ככה

לא אדישות אבל ענייניות

ולהאמין בהם

את לא בסדר, כי את לא שמה אטמי אוזניים.

את אחרי לידה.

אין לך כוח לשמוע אותם?

מעולה.

כנסי לחדר. תנעלי. תנוחי עם התינוק. תתכרבלי איתו.

תדליק מזגן או כל חפץ שימסך את הרעש.

ובהצלחה לכולם.

(אגב אני לא סתם אומרת, גם סופר נני אומרת פשוט לא להיות הקהל של ההצגה. הם ילמדו להסתדר לבד כשאין הורה שיצפה במריבה)

תקציבי להם גבולות סביב המרחב המשותף למשל בזמני ארוחות. מי שיש לו זמן למריבות סיים לאכול.

פעם פעמיים שלוש. הם יתיישרו ולא יריבו סביב השולחן. שילכו לספות או למקום אחר לריב.

תחליטי על שטח או זמנים שאת חייבת סביבה סטרילית ממריבות. כל השאר- תתעלמי. שחררי. שיעשו מה שטוב להם.

אם את ממש חייבת שקט נגיד את רוצה לישון ולא מצליחה, תשלחי אותם החוצה. שילכו לקנות ארטיק.

או שתפרידי לחדרים או תשלחי לחברים.

בינתיים חיבוק!❤️

ונקודה קטנה שאמא שלי תמיד אמרה כשאנחנו היינו רבים - שהמריבות של הילדים שלנו עוזרות לנו להבין למה הקב"ה כל כך לא אוהב שנאת חינם.

זה באמת כואב, ובאמת מתסכל. ומתוך זה אפשר גם להתפלל על אחדות ואהבת חינם בעמ"י.

מקווה לכתוב מחר בלנ"ד דברים שעזרו לנו.

למרות שזה גם עניין של תקופות. אצלנו גם היה דומה סביב הלידה, התחיל כבר מההריון ונמשך עוד תקופה אחרי הלידה. עכשיו (חצי שנה אחרי הלידה) ב"ה הרבה הרבה יותר טוב (לא שאין ריבים, אבל יש הרבה יותר 'ביחד', ויותר אפשרות בשבילי להתרחק מידי פעם בלי שמיד מתחילה מריבה).

אז לא יודעת אם זה רק עניין של זמן, או שזה גם דברים שעשינו שעזרו. בכל מקרה, אני אנסה בהמשך לכתוב בהרחבה.

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

1. צורה- נובה טי/פלקס טי הם בצורת עוגן חלק מהפלקס-טי מצופים חומר פלסטיקי שהגוף מגיב לזה אחרת, בלרינה- כדורי נחושת שמסודרים בצורת כדור וזה לא פוצע את הרחם, ג'ניפיקס צורה קצת שונה יותר דומה לשרשרת וזה ממוקם אאל"ט בדופן הרחם

2. גודל- כל התקן הוא בגודל שונה, יש סוגים שיש להם כמה דגמים

3. רמת גמישות שונה לכל דגם וממילא הגוף מתייחס לזה אחרת.

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

ומסתבר שיש חשד לשארית שיליה

אוף איזה סרט.. אמרו לי לבוא עוד שבוע לראות איך זה

ובנתיים אישרה לי להתחיל נובהרינג אבל לא התקן

קחי בחשבון שזה יכול לגרום לך לדימום שוב

ואז עוד פעם לעשות הפסק ולטבול וכו

הנובהרינג או הבדיקה?

מאתמול בלילה יש לי דימום, חשבתי שזה מחזור אבל היום באולטרסאונד לא היו בטוחים אם זה ווסת או שהרחם מנסה להתנקות מ(אולי) שארית שיליה

האמת ששבועיים עכשיו לא היה לי כלום והספקתי כבר לטבול, ואני זוכרת מלידות קודמות שאני קבוע מקבלת מחזור בזמן הזה אז לדעתי זה כן מחזור

ולא תצטרכי פרוצדורה אח"כ להוציא אותם

בע"ה שילך חלק

הספרים הראשונים קלילים ובסדר, בהמשך הסדרה הופכת לטיפשית ונכתבה בבירור ע"י AI (לא ממקור רשמי, רק לפי ההרגשה). לא זכור לי יחסים חד - מיניים, אבל יכול להיות שיש וזה לא מרכזי. בת כמה הבת שלך? יש שם הרבה עיסוק במי יהיה החבר של הגיבורה, אבל בצורה נקייה יחסית

היא בכיתה ז'.

עד איזה ספר הוא קליל ובסדר?

מהספר הרביעי בערך זה מאוד מורגש שהוא נופח ע"י AI. הפסקתי לקרוא בספר השביעי, כי נמאס לי

ובסדרה הזו לא הרגשתי בכלל

מה גם שכשספר 7 יצא הAI עוד היה בחיתוליו... או שבקושי נולד

כי ספר 7 יצא באנגלית ב2018.

אני מאד מאד אהבתי את הסדרה מלבד הספר 8.5 שהיה מיותר

9.5 גם יכלו לוותר עליו, אבל היה יותר טוב

כאלו מן הספר.

אני אהבתי את הסדרה, אבל לבת שלי לא נתתי לקרוא.

חשבתי לתת לה השנה, אבל החלטתי לחכות עוד קצת.

אבל היא עד עכשיו קראה רק ספרות חרדית, אז אני כנראה לא פונקציה....

קראת את כל הסדרה?

מסכימה לשתף למה לא נתת לה לקרוא? בת כמה היא?

היא גדולה.. מאד, 17+

תולעת ספרים שלא נראתה כמוה בעולם, אבל היא אף פעם לא קראה ספרות לא חרדית

בעקרון אני חושבת שזו סדרה מצוינת, ממש נקייה

בגלל שכן יש טיפה ענייני זוגיות חשבתי לתת לה רק בשנה הקרובה.

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

לק"י

אצליכם לומדים רק קריאה וחשבון?

לא נראה לי שהם משאירים הכל בכיתה.

ואם לוקחים הכל כל יום- זה יכול להיות עוד 3-4 חוברות+ מחברות. וזה מכביד...

אבל שאר הדברים אין מה לקחת הביתה משאירים הכל בתא.

לא זכור לי שהיה ש''ב בא' חוץ מבחשבון וקריאה

לא היה הבנה לזה שהילקוט ממש ממש כבד אם לוקחים כל יום ה-כ-ל

בסוף הצלחתי להגיע לפשרה שחלק מהספרים משאירים בכיתה, לא היה מושלם אבל לפחות היה פחות כבד.

רק מה שיש שיעורי בית מחזירים הביתה. וזה משהו אחד כל יום

זה מוריד הרבה.. לעשות מערכת בגיל כזה נראלי קשוח

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

שמחה שעזר

ושמחה שכתבת לי

איזו הכלה !

לגבי הבכי של הילד אני חושבת שלא הייתי ברורה הוא הבין ממני שאולי הם יוזמנו אחרי המסך ואז הוא התנהג יפה לכאורה נתן לאמא לנוח וראה מסך וכשאני קמתי עייפה ומבולבלת ציפה שאזמין וכשאמרתי שלא- הוא התאכזב אותי גם ממני כי לא שללתי ולא אישרתי ולא קיימתי מבחינתו את החוזה.

עוד דבר בגלל שאחה"צ הפך לעומס טכני לי שידרתי פתאום כבדות וחרדה, איפה התיק? מה השיעורים? בואו נארגן אותו למחר ופתאום שמחת החיים נעלמה ממני ובהתאמה גם להם ולמה??? הם רק לפני שניה היו ילדים שיורדים לגינה. עצוב שפתאום המחויבות הזו מתווספת לי ולהם.

אם היית מסרבת מוקדם יותר, היית מקבלת כנראה את אותו בכי בדיוק - פחות המצפון שלך שאולי זה בגלל שגרמת לו לצפות ולהתאכזב.

והחלק השני זה החלק החשוב יותר

אחר הצהריים צריך להיות זמן כיף, רגוע ומשוחרר, זה מה שמאפשר את ההחזקה של הבוקר בלימודים ובעבודה. והתשומת לב שלך לתחושות שעוברות בך נותנת לך מצפן לבחון את זה.

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

1. שידוך - לדבר איתו על הגננת, מה בה מוצא חן בעינייך ואם יש משהו משותף לשניהם אז לציין אותו (יש לה עיניים ירוקות כמו לך!). לספר לגננת עליו מה החוזקות שלו, מה הוא אוהב שירגישו שהם מכירים קצת יותר.

2. להעביר היקשרות בהדרגה ומתוך חיבור בין ההיקשרויות - כשמגיעים לגן בבוקר, לא לזרוק את הילד לזרועות המטפלת אלא לדבר איתה בעצמך קודם בחום ובלבביות. ילד לומד על מי אפשר לסמוך מתוך המעגלים החברתיים של ההורים שלו. (אם היא חברה של אמא - סימן שהיא "משלנו").

3. לוודא שהילד "נאסף" ע"י מישהי מהצוות, ועדיף מישהי קבועה. נאסף הכוונה ליצירת קשר עין, ואיזושהי מחווה שזוכה למענה מהילד. אפילו הנהון לשאלה "מה שלומך". רק לא לשים אותו בחלל הגן וללכת, ואפילו לא על ברכי הגננת אם היא לא אוספת אותו.

4. לגשר על הפרידה - למקד את תשומת הלב של הילד בפגישה המחודשת ולא בפרידה (בצהריים אני אבוא לגן לקחת אותך הביתה ונאכל ביחד ארוחת צהריים).

5. לתת לו מזכרת, משהו משלך שיוכל לאחוז בו בזמן שאת לא נמצאת. עדיף משהו שמותאם לשלב ההתפתחותי - למשל חולצה שישנת איתה יהיה מעולה לתינוק בן פחות משנה. עם ילדים גדולים יותר זה יכול להיות סתם חפץ שלך (תשמרי לי על הצמיד הזה ותחזירי לי בצהריים), תמונה משותפת, ציור שציירת - הכי פשוט, פתק לילד קורא. זה יכול להיות לב קטן שציירת בבוקר על היד שלך ושלו, ללבוש משהו באותו צבע, לשים לשניכם את אותו אוכל בקופסא וכן על זו הדרך.

ספר ילדים מקסים שעוסק בפרידה תוך שמירה על הקשר -

"החוט הנסתר" פטריס קארסט.

י שעוד כמה

את יכולה לבקש מהצ'ט שיתן לך רעיונות לספרים נוספים.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

לא צימר

בד"כ הצימרים הפנים לא כזה מרווח בטח לא הסלון

יותר שמים דגש על מרחב חוץ

ווילה יש בה בד"כ גם שטח פנים מרווח, פינת אוכל גדולה וכו

צימרים יש המון ביישובים סביב בית שמש, היינו בכמה אבל כולם לא עם סלון גדול בכלל

לא יודעת למה יצא לי צימר

ולא צימר. מתחם שיש בו גם מקום לערוך שולחן.

אין לי מושג אם ואיפה יש דבר כזה... אבל אולי המיקוד יעזור לך בחיפוש.

בהצלחה!

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

יש מקומות שמורידים על חול המועד רק חצי יום.

זה באמת מבאס מאוד מאוד

מבינה אותך ממש

אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי אבל אני אישית כשמחפשת עבודה דואגת להתנות את ההסכם בזה שלא עובדת בחול המועד ואם אין אפשרות אז פשוט לא הולכת לשם. כבר ככה כל הימים והזמן והכוחות שלנו הולכים על עבודה אז לפחות שהחגים ישארו לי לנשימה

מעודדת אותך לא לוותר ולנסות כן לקבל משהו

אולי להוציא מחלה? זה בריאות הנפש 🫣